התגובות מימין, העוסקות בדה לגיטימציה של הממשלה שעדיין לא נולדה, הן שיאו של תהליך, הממקם כל מה שהוא מרכז ושמאלה כמוקצה וכמי שצריך להוכיח את אהבתו למדינה.

מאז עליית הימין לפני מעל ארבעים שנה והתחזקות הרכיב הלאומי והיהודי בזהות הישראלית ("הם שכחו מה זה להיות יהודים"), החל שיח שהולך ומתחזק המודד את עוצמת האהבה של הימין והשמאל למדינה. השמאלנים מוקעים כ"לא אוהבים" את המדינה, או במקרה הטוב "אוהבים פחות" ומכאן הדרך לבוגדים היתה רק עניין של זמן.

הממשלה הזו, אם תקום, תהיה ממשלת ימין עם שמאל מוחלש, ונציגי השמאל בה משולים לילדים הלא מקובלים שזכו בכל זאת להיות מוזמנים למסיבת הכיתה, בתנאי שלא יבלטו יותר מדי ולא יעצבנו את המקובלים. למרות זאת עצם נוכחותם מצדיקה את כל החרפות ואיומי הרצח. עוד במלחמת לבנון הראשונה, הסביר לי חבר יקר, "זה ברור שאני אוהב את המדינה יותר ממך". הוא אמר את זה בחברות, לא בטרוניה או האשמה, כמי שמציין חוק טבע.

הממשלה הזו, אם תקום, תהיה ממשלת ימין עם שמאל מוחלש, ונציגי השמאל בה משולים לילדים הלא מקובלים שזכו בכל זאת להיות מוזמנים למסיבת הכיתה, בתנאי שלא יבלטו יותר מדי ולא יעצבנו את המקובלים

בהקשר זה, מעניין דווקא לצטט דברים שאמר דני דיין  ממפלגת תקווה חדשה  (לשעבר ראש מועצת יש"ע) לפני מספר חודשים בראיון לתכניתם של חיים לוינסון וירון דקל: "השמאל לא יחזור לשלטון כל עוד הציבור הישראלי בכללותו…לא יזהה בכם שאתם מתרגשים מדגל ישראל, שאתם מתרגשים מ'התקווה'…". הדברים נאמרו בהתנשאות רבה, והוצגו כ"טיפ" נדיב לחברים שמאלנים. באופן אירוני, מפלגתו של אותו דני דיין, היא היום חלק מהנסיון להקים את הקואליציה, וזה לא עוזר לו שהוא אוהב את הדגל ומתרגש מ"התיקווה", כי כאשר "אהבת המדינה" הופכת לתחרות, המנצח הוא מי שצועק חזק יותר.

הגיע הזמן לפרק את המשפטים האלו, שנורים מימין לשמאל בתדירות גבוהה, בגלגול עיניים ובסיפוק עצמי וגורמים לחלק מהשמאלנים להתפתל באפולוגטיקה ולהשבע בנקיטת חפץ שהם דווקא כן אוהבים. כדי לעשות זאת צריך לחפור בזהירות בשתי שאלות משנה כבדות: מהי אהבה? ואהבת מדינה מהי?

מאז "שיר השירים", משוררים, פילוסופים ורוקיסטים התחבטו ארוכות בשאלה "מהי אהבה", ובודאי שאני לא אוכל במאמר הזה לתת עליה תשובה. אבל זאת דווקא התחלה לא רעה, להכיר בכך שאנחנו לא יודעים בדיוק מהי אהבה ובמיוחד, שאין שום נסיון מדעי שהצליח למדוד עוצמות של אהבה. אדם אחד אוהב את בת זוגו משום שהיא האחת והיחידה שמתאימה לו בעולם. אחר בטוח שיש עוד רבות בעולם שהיה יכול לפגוש ולאהוב ודווקא זה להרגשתו מעצים את אהבתו. זוג אחד התאהב בסערה ממבט ראשון והתגרש אחרי ארבע שנים, וזוג אחר התאהב בזהירות ובהססנות, אבל הם חיים כבר ארבעים שנה יחד וטוב להם.

אז הנסיון לכמת ולמדוד אהבה הוא מגוחך, הן ברמה האישית ובמיוחד כשזה מגיע לרעיונות מופשטים כמו "מדינה". מדינה באה לידי ביטוי במובנים רבים ובסמלים רבים. הסמל המשמעותי והנפוץ ביותר הוא הדגל. אבל דגל ישראל מזמן אינו אותו הדגל, אלא הוא נוכס בתהליך ארוך על ידי הימין.

הנסיון לכמת אהבה מגוחך, במיוחד כשזה מגיע לרעיונות מופשטים כ"מדינה". הסמל המשמעותי והנפוץ ביותר של מדינה הוא הדגל. אבל דגל ישראל מזמן נוכס ע"י הימין

אני זוכר את הפעם הראשונה שראיתי את הדגל כחלק מהלוגו של תנועת התחיה. זה לא היה הדגל הקטן אתו הייתי חוזר מבית הספר, אלא דגל גדול, גדול בהרבה מהפנים של האיש הנושא אותו ומאחוריו מפת ישראל השלמה (למרבה האירוניה הבסיס ללוגו הוא דמותו של הסופר השמאלני יעקב שבתאי).

אחריו בא הלוגו של תנועת מולדת של רחבעם זאבי, איש, שבלשון המעטה, לא עורר בי תחושת גאוה. גם כאן, הדגל גדול, מתנופף בגאון. הוא אמר בעצם את אותו מסר שהימין מחלחל בהצלחה מאז: הדגל הזה היה שלכם, עכשיו הוא שלנו. זה הדגל שמתנוסס מעל היאחזויות לא חוקיות, בריקודי "עוצו עצה ותופר", דגל הכיבוש שבעיני שמאלנים הוא אם כל חטאת ומה ששינה את פניה של ישראל.

הדגל  גדל ותפח, אנשים מתעטפים בו כאילו היה פריט לבוש ואני לא אוהב אותו כמו פעם. ויש לי חדשות לימין, זה לא הולך בכח. מעבר לזאת, מדינה היא לא רק דגל, מדינה היא גם אנשים, נופים, שפה, תרבות. אדם יכול להתרגש מהדגל ואדם אחר יכול להתרגש מהירידה לים המלח, הגשש החיוור, הכרזת העצמאות, מהתקליט אפר ואבק, מהחיבור של דודו טסה לישראליות ומבית קפה בתל אביב.

ישראלי שנמצא כבר שלושים שנה בניו יורק יכול להתרגש מהדגל ולעומתו ישראלי שחי כאן יכול לשאת את אותו דגל בהפגנה נגד ראש הממשלה, ולחוש אליו תחושה של ניכור. האם אפשר לומר שהוא אוהב פחות את המדינה?

הדגל  גדל ותפח, יש המתעטפים בו כבפריט לבוש, ואני לא אוהב אותו כמו פעם. יש לי חדשות לימין, זה לא הולך בכח. מדינה היא לא רק דגל. היא גם אנשים, נופים, שפה, תרבות. אחד יכול להתרגש מהדגל, ואחר – מהירידה לים המלח

ישנם עוד כמה מאפיינים לחשיבה הימנית על אהבה ופטריוטיות.

מאפיין חשוב בא לידי ביטוי בדרישה של דני דיין ל"התרגשות". "התרגשות" הפסיקה להיות הבעה של רגש אותנטי והפכה למטבע בסחר הפטריוטיות. בשמה של הדרישה הזו מגיעים בני נוער למחנות השמדה וחשים אשמה על כך שהם לא "עצובים מספיק" בטכס זיכרון מול המשרפות.

מאפיין נוסף הוא מדידת האהבה בעצמת השנאה. ככל אני שונא יותר "ערבים" או כמובן "מחבלים" הרי שנגזר מכאן שאני אוהב יותר יהודים או את המדינה. שנאת–אהבת. מכאן נולד הביטוי "אוהבי ערבים" כמדד שמוריד הרבה נקודות בסולם הפטריוטיות. כאשר בצלאל סמוטריץ' לא רוצה מאושפזת ערביה ליד אשתו במחלקת יולדות, הוא זוכה לנקודות במדד הפטריוטיות.

"אהבה ימנית" אינה יכולה להכיל תחושת בושה, היא חייבת לבוא בקול תרועה וגאווה, ולכן לשיטתה, המתבייש אינו אוהב באמת. אך לא כך היא, גם אב אוהב יכול להתבייש בבנו ועדיין לאהוב אותו, גם אשה אוהבת יכולה להגיד לאהובה עד כמה התנהגותו מחפירה בעיניה. המתבייש אוהב אחרת מהגאה. הגאה אוהב אהבה ללא תנאי, מסרב לראות את הכיעור והספקות, כאהבת הביביסט שלעולם לא תכלה.

בשם האהבה עושים דברים נפלאים ודברים נוראים, פנים רבות לה והיא אינה אינדיקציה למיקומו של האזרח על סולם ערכי כל שהוא. קיים מארג סבוך של קשרים בין האנשים החיים במדינה לבין הרעיון המהותי של המדינה. כל אדם חופשי לפתח את הקשר שלו. אדם יכול לבחור לאהוב את האנשים במדינה, ליזום פעולות למענם.

אני לא בתחרות עם אף אחד על "עצמת" האהבה, זאת המדינה שלי ומותר לי גם לכעוס עליה, להתבייש בה, לא לסבול אותה ועדיין לבחור להשאר בה ולהתגעגע אליה. ובכלל, אולי הגיע הזמן שגם המדינה תשאל את עצמה, מדוע כל כך הרבה אנשים, ישראלים ויהודים ברחבי העולם, כבר לא אוהבים אותה כמו פעם.

מאפיין נוסף הוא מדידת האהבה בעצמת השנאה. ככל אני שונא יותר "ערבים", או כמובן "מחבלים" הרי שנגזר מכאן שאני אוהב יותר יהודים או את המדינה. מכאן נולד הביטוי "אוהבי ערבים", כמדד שמוריד הרבה נקודות בסולם הפטריוטיות

"האהבה שלי היא לא האהבה שלו", שר יצחק קלפטר למילותיו של יהונתן גפן, השמאל אוהב את המדינה בדרכו והשמאל לדעתי לא מסוגל ולא צריך לקבל את ה"טיפ" של דני דיין, משתי סיבות. הראשונה, שבכל הנסיונות הפוליטיים להיראות פטריוט "כמו הימין" (עיין ערך "המחנה הציוני") הם תמיד העתק דהוי ולא אותנטי של הימין. הסיבה השניה היא שמה שיש לשמאל להציע, ובמרכזו אהבת האדם, זו מהותו וההצדקה לקיומו. יש אהבה שלא מחליפים, גם אם בתקופה היסטורית מסויימת היא דנה אותנו להיות מיעוט.

אבי שמש, בן 62, מייסד "תלי - חברת התמלוגים של יוצרי הקולנוע והטלוויזיה בישראל", בעבר תסריטאי לטלוויזיה, בידור ודרמה (בין היתר 'זהו זה' ו'לימור' של ארנה בנאי). היום יועץ לתלי, יזם ומפתח תכנת 'דיאלוג' לתעשיית הטלוויזיה וחבר מועצת הקולנוע