ביום רביעי, בשעות אחר הצהריים, ברגעי החסד שבין משחק היורו הראשון לתוכנית התוכן השיווקי השלישית, כיסה ענן גבוה את השמש הטובה ופתאום השתרר שקט.
או שככה לפחות היה נדמה.
הגוף נדרך מכוח ההרגל והנפש הזדרזה אל הממ"ד שבלב, נערכת לקדם את פני הסערה שמוכרחה להגיע אחרי שקט מפתיע כזה. אבל דבר לא קרה. עוף לא פרח, שור לא געה, הים לא נזדעזע, סמוטריץ' לא איים, בן-גביר לא קילל, פצמ"ר לא התפוצץ, אזעקה לא עלתה וירדה, שופר לא דקלם דף מסרים, מפגין לא צעק "לך" בגרון ניחר, פרופסור לא הציג תחזית אימה, פרשן לא הבטיח סיבוב בחירות נוסף.
שקט.
בפינה בתל-אביב שבה נפגשות שדרות ההשכלה ודרך השלום, יצאה מן השמיים בת קול ולחשה: חבוב, צא מזה. נשום לרווחה. הבט בהולכים והשבים במורד השדרה וראה: הם הסירו את המסכות. הם הניחו את שלטי המחאה. הם החזירו את המכת"זית אל המוסך. הם שוב מחייכים.
בפינה בתל-אביב יצאה מן השמיים בת קול ולחשה: חבוב, צא מזה. נשום לרווחה. הבט בהולכים והשבים וראה: הם הסירו את המסכות. הם הניחו את שלטי המחאה. הם שוב מחייכים
האמנם באים עלינו ימים של סליחה וחסד, להלך בהם כהלך התם? האם יכול להיות שאיכשהו, אחרי שכבר כמעט הפסקנו לקוות, שוב יהיו הדברים פשוטים וחיים ומותר בם לנגוע?
האם יכול להיות שסוף כל סוף – אחרי כל הסגרים והשקרים, ההשמצות וההחמצות, השטיקים והטריקים, החקירות והחפירות, הקריסות והקריצות, הלינצ'ים והבליצים – ירחב בנו שוב השקט, כאור בשולי הענן?
בפרפרזה על אלברט איינשטיין ששאל פעם את זיגמונד פרויד, "האם ניתן לשחרר את בני האדם מפורענות המלחמה?" אפשר לשאול האם עוד ניתן בכלל לשחרר את הישראלים מפורענות המהומה? מההתמכרות הקולקטיבית למבזקים מיוחדים, פריצות לשידור, פושים בטלפון, דרמות במשכן הכנסת, טרטור מכונות התעמולה הפוליטיות שלא חדלות לרגע להרעיש ולהתיש?
"הכוונה לבטל את נטיותיהם התוקפניות של בני האדם, כוונת חינם היא", ענה פרויד לאיינשטיין. "אומרים כי יש בעולם מקומות ברוכים, שהטבע נתן בהם לאדם שפעי-שפעים מכל צרכיו, וגזעי העמים שבהם – חייהם חיי נעם, ואלימות מהם והלאה. קשה לי להאמין בכך".
ישראלים בוודאי לא מאמינים בכך. כולנו כמהים לשקט. אומרים אחד לשני דברים כמו "חלאס… שיהיה פה קצת משעמם… מגיע לנו, אחרי כל מה שעברנו". אבל בה בעת השקט מהלך עלינו אימה בלתי מובנת.
ישראלים בוודאי לא מאמינים בכך. כולנו כמהים לשקט. אומרים אחד לשני דברים כמו "חלאס… שיהיה פה קצת משעמם… מגיע לנו, אחרי כל מה שעברנו". אבל בה בעת השקט מהלך עלינו אימה בלתי מובנת
אולי אנחנו חוששים שאם המהומה בחוץ תשתתק, נאלץ לפגוש את המהומה בפנים: החיפוש אחרי משמעות, אתגרים, אהבה, שייכות, זהות. וכך אנחנו מדלגים מאסון לקטסטרופה, ממבצע לקמפיין, מסקנדל לפסטיבל, והו והא ואל תשאל, אין לנו רגע דל. "לא להאמין ששאר העולם עוד נמצא בקורונה", צייץ לא מזמן בטוויטר מתן בלומנבלט, "אנחנו כבר איזה ארבעה אסונות קדימה, יא אפסים".
לא להאמין ששאר העולם עוד נמצא בקורונה, אנחנו כבר איזה ארבעה אסונות קדימה יא אפסים
— Matan Blumenblat (@MBlumenblat) May 29, 2021
האם יכול להיות שהשבוע זה באמת נגמר? לא לתמיד, כמובן, לא צריך להגזים, אבל לפחות לזמן מה? האם נזכה לאינטרלוד קצר של שפיות, שבו נוכל לחזור ולהתמסר בלב שלם לדברים החשובים באמת, הזוטות שהופכות אותנו לאנשים טובים יותר: הילדים שגדלים, העצים שמוריקים, הגלים שנשברים על החוף, האהובים שמחייכים, ההופעות שמרימות, השירים שממלאים את הלב?
המלחין ג'ון קייג' הגיע פעם לאולפן הקלטות כדי לבדוק את האקוסטיקה שלו, ובתוך השקט של האולם האטום לחלוטין לרעשי העולם, הוא הבחין שהוא שומע את פעימות ליבו, את הדם הזורם בעורקים, את קול בליעת הרוק ואת שריקת האוויר בנחיריים. הביקור עורר בו את ההשראה לכתוב את היצירה "33'4'" – ארבע דקות ושלושים ושלוש שניות של שקט מוחלט.
בתוך השקט של האולם האטום לחלוטין לרעשי העולם, הוא הבחין שהוא שומע את פעימות ליבו, את הדם הזורם בעורקים, את קול בליעת הרוק ואת שריקת האוויר בנחיריים
קייג' לא היה טרול וזו לא הייתה דאחקה, אלא הצעה חתרנית לעצור לרגע, לדומם מנועים, להאזין בלב פתוח למה שפול סיימון קרא "הקול של השקט". השקט שלפעמים מאלץ אותנו לפגוש את האפלה שבתוכנו.
"שוב שלום לך אפלה / חזרתי לשיחה קלה / בגלל חיזיון אחד שהתגנב / בשנתי נטמן בתוך הלב / ואותו חיזיון הזדחל גם בתוך ראשי / מוחשי – צלול כמו קול של שקט" (תרגום לעברית: מודי בר-און).
ליצירה של קייג' יש ביוטיוב עשרות ומאות ביצועים של מוזיקאים מכל העולם, שמנגנים אותה על פי הוראות המלחין. זו יצירה בעלת שלושה פרקים. אחרי שלושים שניות של דממה המבצע מעביר עמוד לפרק השני, אחרי שתי דקות ו-23 שניות נוספות של דממה הוא מעביר עמוד לפרק השלישי והסוגר, וכעבור דקה וארבעים קד קידה לקהל.
היצירה המפורסמת זכתה כמובן לקיתונות של לעג מכל אלה שראו בה נפיחה אינטלקטואלית יהירה וחצופה. אבל בספר שג'ון קייג' כתב על "33'4'" הוא מסביר שיופיה של היצירה, שהיא נשמעת אחרת לגמרי בכל פעם שהיא מבוצעת, כי בכל פעם שאנחנו מתמסרים בלב שלם לשקט – אנחנו זוכים לשמוע מחדש קולות ורחשים שקודם נעלמו מאוזנינו.
אולי בהשראתו של ג'ון קייג', לבני בשן הייתה פעם פינה בגלי צה"ל, שבה הוא היה שותק ושר בלב שיר כלשהו – והמאזינים היו מתקשרים כדי לזהות את השיר. מין "תו השעה" רק בלי התו. ד"ר נועם פיינהולץ, ראש מסלול רדיו במחלקה לתקשורת במכללה האקדמית ספיר, סיפר בהרצאה היפה "איך הפסקתי לפחד מהשקט", שיום אחד הוא ישב במכונית והקשיב לתוכנית של בני בשן ברדיו.
"הוא אמר, אני מתחיל לשיר מ-עכ-שיו. וחולפת דקה. וחולפת עוד דקה. וחולפות עוד 44 שניות. ואחרי שתי דקות ו-44 שניות הוא פתח שוב את המיקרופון. ופתאום תפסתי שישבתי והקשבתי בשיא הריכוז לכלום הזה… מילא אני, אנשים התקשרו לתוכנית ואמרו שהם שמעו משהו.
"מתוך המצוקה של להבין מה קורה שם שאלתי יום אחד את בני 'תגיד, מה הסיפור? למה זה עובד?' והתשובה שהוא נתן לי היא תשובה שג'ון קייג' היה חותם עליה.
"הוא אמר, 'מה קורה ברגע הזה שבו אני משדר כלום? באותו רגע כל מאזין שומע את השיר שהוא הכי רוצה לשמוע. אף אחד לא שומע שיר שהוא לא סובל. אז בעצם העובדה שאני משדר כלום, אני משדר בו זמנית 200 אלף שירים שונים, תפורים אישית ומותאמים למאזין".
"מה קורה ברגע הזה שבו אני משדר כלום? באותו רגע כל מאזין שומע את השיר שהוא הכי רוצה לשמוע. אז בעצם העובדה שאני משדר כלום, אני משדר בו זמנית 200 אלף שירים שונים, תפורים אישית ומותאמים למאזין"
ביום ראשון נפרד בנימין נתניהו מהתואר "ראש ממשלת ישראל". כמי שאביו היה מזכירו האישי של זאב ז'בוטינסקי, נתניהו גדל על המנון בית"ר של ז'בוטינסקי שמסתיים במילים "שא אש להצית, אין דבר / כי שקט הוא רפש – הפקר דם ונפש / למען ההוד הנסתר / למות או לכבוש את ההר / יודפת, מסדה, בית"ר".
ובאמת, בכל שנות כהונתו, נתניהו התרחק משקט כמו מרפש, והפך עצמו למחולל המהומה הגדול ביותר בתולדות ישראל. כנראה המנהיג הראשון בהיסטוריה שהושווה לקומפרסור.
הנה הציטטה של עמוס עוז, כפי ששמעתיה מפיו פעמים אחדות לאחר שנתניהו הפסיד בבחירות קודמות:
"זה כאילו הרעיש מתחת לחלון שלך קומפרסור, הרעיש שנים על גבי שנים, ופתאום הוא השתתק. קודם כל, השקט". pic.twitter.com/m27UKChY5h— Fania Oz-Salzberger ????????????⚖️ פניה עוז-זלצברגר (@faniaoz) September 6, 2019
בישיבה הבלתי חגיגית בעליל שבה הושבעה ממשלת בנט-לפיד, הפתיע נתניהו כשבחר לצטט בנאומו האחרון כראש ממשלה מהשיר "מילים יפות" של דני סנדרסון.
מעל דוכן הכנסת הוא הטיח בלעג ביורשיו: "מילים יפות ללא כיסוי / הבטחות ללא גיבוי / הסוף תמיד חסר סיכוי", וירד מהבמה, כשהוא מותיר אחריו עננה של פסימיזם קודר, והבטחה או איום (באנגלית, כמובן) לשוב בקרוב.
אם נתניהו כבר בחר לצלול אל הרפרטואר מלא הפנינים של סנדרסון, חבל שהוא לא בחר לרדת מהבמה עם השורות הבאות:
"אם אני מחפש שלווה / להינתק קצת מהסביבה / לא לרוץ עם השעון / לכל מקום, לכל עימות / לא צריך להיות אדם חכם / לא צריך להיות מעל כולם / לא צריך להסתבך, להתחכך עם המציאות / רק לשמוע שקט, שקט / ולסגור את המתג, מתג / ולנסוע אגד, אגד / לצאת מכאן".
ואנחנו, שכבר מזמן הפסקנו לקוות שתשקוט הארץ 40 שנה כמו בתקופת השופטים, הרי נגיד עכשיו תודה גם על 4:33 דקות של שקט. כשהפסנתרן יקום לקוד קידה, אנחנו מבטיחים למחוא כפיים.
תגובות עכשיו הזמן לומר את דעתך
תגובתך פורסמה! שתפו את עמוד הפרופיל שלכם
ועכשיו אנו זקוקים לתמיכה שלך עזרו לנו להמשיך ליצור עיתונות אמינה, מקצועית וליברלית
תמכו בנו