ושוב רגשו הרוחות בין הפוליטיקאים ואצל העיתונאים והאזרחים שעוקבים אחריהם כמו אחרי גיבורי תוכנית ריאליטי מותחת. הסיבה הפעם: תקרית שולית – המכונה תמיד "עימות דרמטי" – בפתח דיון (כלומר "ישיבה סוערת") של הוועדה המסדרת בכנסת, גוף שרק שמו העמלני היה אמור להטיל על עפעפינו עייפות נעימה.

ומה בעצם קרה, באותו עימות דרמטי בפתח הישיבה הסוערת? יו"ר הקואליציה היוצא, מיקי זוהר, איחר להגיע וכשנכנס שאל את מחליפתו בתפקיד, יו"ר הקואליציה החדשה, עידית סילמן, לאיזה סעיף בסדר היום הם כבר הגיעו וסילמן ענתה לו בקוצר רוח "איחרת, אז תשאל את אחד החברים שלך", ואז מיקי זוהר התרגז וענה לה "את תעני לי כמו ילדה טובה".

אין מה לומר, אירוע מחריד. מזכיר תקופות אפלות.

התקרית הפעוטה הזו – שדומות לה מתרחשות מדי יום בכל חוג במתנ"ס – נופחה מיד לממדים בלתי סבירים בעליל, וגררה שלושה ימים של דיונים מתישים על מיזוגניה, השפלה, מניפולציות פרלמנטריות, אלימות מילולית ורוח הביביזם שעדיין מרחפת על פני הארץ.

מיקי זוהר אפילו התנצל ואמר שלא התכוון לפגוע. אבל מאחר שיומיים קודם גם ח"כ מאיר פרוש כינה את סילמן "ילדה קטנה", היו רבים וטובים שלא הסתפקו בהתנצלות וטענו שלפנינו לא פחות מ"תופעה מדאיגה" עליה הם מיהרו להתריע בראש חוצות, כלומר בעמוד המאמרים של "הארץ", ובמפגני הזדהות מעט מגוחכים ברשתות החברתיות ברוח "כולנו עידית סילמן".

ומאחר שעוד לא נגמלנו מהסם הממסטל ביבי, סילמן נזכרה בספרו של העיתונאי קוה שפרן "סודות נתניהו". "הם קוראים לי ילדה קטנה, פעם, פעמיים, שלוש", היא כתבה בפייסבוק, "ואז הבנתי שזו שיטה. שיש כאן יד מכוונת. טקטיקה של גן ילדים. אבל הפעם זה לא יצליח לכם. אנחנו כאן כדי לעבוד".

היא צירפה צילום מתוך ספרו של שפרן שבו הוא מספר איך נתניהו נהג לתדרך את עוזריו בישיבות הקמפיין והקריאייטיב לצאת אל התקשורת ולהדביק ליריביו המתחלפים דימויים מקטינים ומשפילים, שאותם היה הוגה בעצמו:

"את יריבתו ציפי לבני דימה לדמות קרטון. את גנץ דימה לבובה הנשלטת בידי יועצי תקשורת. יצחק הרצוג – פיצה בוז'י. מנהיגי כחול-לבן – בובות מתקוטטות. בנט ושקד – ילדים בגן שמשחקים בלגו. הדימויים נועדו להשטיח את יריביו. בפרסומים הלא רשמיים במימון הליכוד, לבני הוצגה ואף צולמה כיצאנית פוליטית, גנץ כסכיזופרן. את לפיד הקפיד להציג כפרזנטור ומגיש חדשות. בסרטון אחר בני גנץ הוצג כפושט רגל. מחפש עבודה, נטול תשובות וניסיון".

אנחנו, שחיינו כאן בעשור האחרון, יודעים שזה תיאור מדויק למדי של האווירה ששלטה בישראל עד לא מזמן. הרעל באמת ביעבע ופיעפע מלמעלה, עם הדימויים המגמדים, המעליבים, הפרוורטיים ולא פעם האינפנטיליים ממש (שאשא-שאשא, פקה-פקה).

אבל אנחנו גם זוכרים שזה נגמר. לפחות לעת עתה. נתניהו כבר לא ראש ממשלה כל-יכול. עושי דברו כבר לא מכהנים בתפקידי מפתח בממשלה ובכנסת. אנחנו לא חייבים להמשיך ולעסוק בהם ברצינות תהומית, כאילו עתידנו נתון בידם.

הגיע הזמן להיפרד לשלום גם מהבהלה שהם עוררו, שהייתה לא פעם מוצדקת, להמשיך הלאה ובעיקר להחזיר סוף-סוף גם את ההומור והקלילות לפוליטיקה הישראלית. לעבור מ"בית הקלפים" הקודרת והמניפולטיבית ל"המילטון" השמח והמדבק. פוליטיקה עם קצת יותר גרוב.

במקום להזדעזע עד בלי די מהפגיעה החמורה ביו"ר הקואליציה החדשה – פגיעה שתישכח בעוד יומיים, אם לא נשכחה כבר בינתיים – כדאי להתמקד בביטויים החמודים "ילדה טובה" ו"ילדה קטנה" ולהתחיל להשתעשע איתם.

במקום להזדעזע עד בלי די מהפגיעה החמורה בסילמן – פגיעה שתישכח בעוד יומיים, אם לא נשכחה כבר בינתיים – כדאי להתמקד בביטויים החמודים "ילדה טובה" ו"ילדה קטנה" ולהתחיל להשתעשע איתם

אם לשפוט על פי התגובות הרבות ברשת לתקרית בכנסת, האסוציאציה הראשונה של רוב הישראלים לצירוף המילים "ילדה קטנה" הוא השיר "בשמלה אדומה" שנפתח במשפט "בשמלה אדומה ושתי צמות, ילדה קטנה, יחידה ותמה עמדה ושאלה למה?"

ברור למה. "בשמלה אדומה" היה להיט עצום של להקת הנח"ל ב-69', רשומים לו לא פחות מ-80 ביצועים באקו"ם. יאיר רוזנבלום הלחין את המילים שכתבה רותי ספרוני, בעקבות פגישה עם אורח מארצות הברית שהתלונן על החום בישראל ועל כך שאין בארץ מספיק מזגנים (מה שיכול לחבר אותו גם ליוזמת המזגנים החדשה של מרב מיכאלי).

להקת הנח"ל ב-1969, בביצוע המקורי של "בשמלה אדומה" (צילום: לע"מ)

בטיוטה המקורית השיר נפתח במילים "העולם עצר נשימתו". רוזנבלום החכם הציע לספרוני להחליף את המשפט הבומבסטי הזה במשפט החמוד "בשמלה אדומה ושתי צמות". ככה נולד דימוי שנכנס ללב.

האם זו התמונה שלין מנואל מירנדה היה בוחר ל"כנסת ישראל – המחזמר"? מיקי זוהר פורץ לישיבת הוועדה המסדרת, מבין שהישיבה התחילה בלעדיו, נעמד מול יו"ר הקואליציה סילמן ומתחיל לשיר לה "בשמלה אדומה ושתי צמות"?

האם זו התמונה שלין מנואל מירנדה היה בוחר ל"כנסת ישראל – המחזמר"? מיקי זוהר מבין שהישיבה התחילה בלעדיו, נעמד מול יו"ר הקואליציה סילמן ומתחיל לשיר לה "בשמלה אדומה ושתי צמות"?

לא, מירנדה בטח היה פוסל את זה על סעיף בנאליות. אם הוא היה מתייעץ איתי – ולמה באמת שלא יעשה את זה? – הייתי מפנה את תשומת ליבו ל"ילדה קטנה" של גבי שושן (מילים של סמדר שיר, לחן של צביקה נוי) שמספר את אותו סיפור, אבל עם מנגינה יפהפייה ופחות שחוקה. הסצנה הייתה נראית בדיוק אותו דבר, אבל הייתה נטענת בארוטיות, כשמיקי זוהר היה שר לסילמן:

את היית ילדה קטנה
עם סרטים ועם צמה
שיחקנו יחד אבא אמא
והייתי הראשון
שלימד אותך לישון
שאל הלב נכנסת לי פנימה

את היום שונה
את נראית אחרת
את קצת קרובה קצת רחוקה
את אישה קטנה
את כבר לא זוכרת
ילדה עם סרט וצמה

אמממ… במחשבה שניה אולי נוותר על זה. אם מיקי זוהר ישיר לעידית סילמן "שיחקנו יחד אבא אמא והייתי הראשון שלימד אותך לישון" זה לא יעבור את מסננת הפוליטיקלי קורקט ואת המבחנים המחמירים של עידן מי-טו. ואני לא רוצה לסבך את מיקי זוהר ואת לין מנואל מירנדה בשערורייה שגברים פריבילגים כמוהם יתקשו להיחלץ ממנה.

לין מנואל מירנדה ב"המילטון" (צילום: Evan Agostini/Invision/AP)

אולי עדיף ללכת על בטוח עם "שובי לביתך" של דליה רביקוביץ' והלחן המושלם של שם טוב לוי:

מה לך בחוץ, ילדה?
מנוח לא מצאה רגלך
ציפור פצועה, חזרי אלי
ושובי לביתך

האזיני לקולות
הרעם על גגות בתים
מקול סופה שמרי נפשך
שובי לביתך

יש כאן, כמו שמיקי זוהר יבחין מיד, רבדים נוספים שיטעינו את הסצנה המרגשת בוועדה המסדרת בעומק פוליטי (הקריאה לסילמן הימנית לשוב לביתה, ההתייחסות אליה כאל "ציפור פצועה" והתחינה שוברת הלב "חזרי אלי" ו"מקול סופה שמרי נפשך").

מצד שני, ייתכן שבאווירת ישראל השנייה נגד ישראל הראשונה, מיקי זוהר יתקשה להתחבר ללחן האשכנזי ולעברית המצוחצחת, בעיקר בבית "סהר חצות גבוה, אור על ענפי אילן / תני לנפשך לשמוע זמר קטן".

במקרה כזה אפשר להציע לו את "מה לך ילדה" שכתב והלחין משה נגר, וזכור בעיקר בזכות הביצוע הנהדר של זהר ארגוב:

אגדות נרקמות בלילות
ציפורים כבר נמות וחולמות
חרישי הוא הלילה ואפל
כוכבי מלמעלה גם שואל

מה לך ילדה?
מה לך קטנה?
על מה את חולמת?
אני גם חולם

עוד המלצות לשירים על ילדות קטנות, שיכולים להשתלב בפסקול "כנסת ישראל – המחזמר", בפלייליסט הבא: