הדמוקרטיה במדינה מושתתת על הפרדת הרשויות וקיומם של מתח מתמיד ואיזונים ביניהן. נזקי שלטונו הארוך של הליכוד בראשות נתניהו לא פסחו גם על המרחב הזה. שליטת הממשלה ללא מיצרים בכנסת, התקפותיו הבלתי מרוסנות על כלל מערכת המשפט, החתירה המתמדת להשתלטות על הוועדה למינוי שופטים, לחקיקה עוקפת בג"ץ, למינוי שומרי הסף, למינוי היועצים המשפטיים במשרדי הממשלה שיהיו עושי דברם, ועוד. נותנים את אותותיהם במרחב המורכב והרגיש הזה, וכנראה גם בבית המשפט העליון.

הדמוקרטיה במדינה מושתתת על הפרדת הרשויות, המתח המתמיד והאיזונים ביניהן. נזקי שלטונו הארוך של הליכוד בראשות נתניהו לא פסחו גם על המרחב המורכב והרגיש הזה, וכנראה גם על ביהמ"ש העליון

הירשמו עכשיו לניוזלטר היומי

לבית המשפט העליון, שני תפקידים מרכזיים: דיון בערעורים על פסיקות של בתי המשפט המחוזיים, ודיון כבית משפט הגבוה לצדק (בג"ץ). משום מה, בתקופה האחרונה בית המשפט העליון במשימתו כבג"ץ, בנושאים חשובים מאוד להגנה על הדמוקרטיה וניהול החיים התקינים במרחב האנושי המורכב במדינה, נוטה להלך בין הטיפות ונמנע מקבלת החלטות. למשל, בדיונים על אפשרות שאדם עם כתבי אישום פליליים יוכל לכהן כראש ממשלה, הקמת ועדת חקירה לנושא הצוללות, ועוד.

בתי המשפט אמורים לדון על פי "הדין והצדק". "הדין" מוגדר על פי החוק והפסיקה, אך "הצדק" נותן מרחב שיקול דעת רחב יותר לשופטים היושבים בדין.

במצב של לקונות משפטיות, בית המשפט בפסיקתו אמור ליצור תקדים משפטי מחייב שהופך לכלל מנחה מאותו יום ואילך בנושא הנדון והדומה לו או נגזר ממנו, וכל ערכאה מחייבת גם את הערכאות הנמוכות ממנה.

בתקופה האחרונה, על פי פסיקותיו של בג"ץ, נראה שבית המשפט העליון נותן משקל גדל והולך לדיון על פי "הדין", ומתרחק ממה שחורג מן הדין. ע"י כך, בית המשפט העליון נמנע מהרחבת החקיקה בלקונות המשפטיות, מותיר את הזירה לכוחות הפוליטיים, וגם מצמצם מאוד את האספקט של השיקול מן "הצדק", שבמקרים רבים מחוייב המציאות.

בתיהמ"ש אמורים לדון על פי "הדין והצדק". "הדין" מוגדר על פי החוק והפסיקה, אך "הצדק" נותן מרחב שיקול דעת רחב יותר לשופטים היושבים בדין. במצב של לקונות, ביהמ"ש אמור ליצור תקדים משפטי

בדיון בבג"ץ על מתן מנדט להרכבת ממשלה לאדם עם כתבי אישום מן החמורים בספר החוקים שלנו, 11 שופטי בג"ץ פסקו פה אחד שאין מקום למעורבותם בעניין. זה מקרה מבחן בו קיימת לקונה משפטית שמחוקק לא נתן לה מענה (אף אחד לא העלה בדעתו מצב אבסורדי כזה בו אדם עם כתבי אישום יוכל בכלל להיות מועמד להרכבת ממשלה).

"המבצר לא יפול" הבטיחה הנשיאה חיות ואז הובילה את עשרת חבריה להכנע בקול דממה דקה. היתכן שמבין 11 שופטים לא היה אחד שחשב אחרת? כנראה שגם שם הדמוקרטיה דועכת https://t.co/k58eSy3Nqx

— Alon Ben-David (@alonbd) May 8, 2020

במצב בו שר עם כתב אישום אינו יכול להמשיך בתפקידו (הלכת דרעי פינחסי), אפשר לגזור קל וחומר שלא יתכן מצב בו מכהן ראש ממשלה עם כתבי אישום, אבל בג"ץ לא ראה מקום לתת מענה ללקונה המשפטית הזו.

בסמכותו של בג"ץ היה לעשות זאת, אבל הוא נמנע מכך. מה שמעורר את הפליאה הרבה ביותר בנדון הוא, שלא הייתה כאן אף דעת מיעוט של אחד מתוך 11 השופטים שחשב אחרת. הדיון בהחלטות בית דין פה אחד, התקיים כבר בימי הסנהדרין (בתקופת הבית השני), וכבר שם הבינו שמצב בו כולם פוסקים פה אחד ואין דעת מיעוט, הוא פסול מעיקרו.

לדוגמה: במקרה בו סנהדרין קטנה (בת 23 דיינים) העוסקת בדיני נפשות, מצאה פה אחד את העומד לדין לפניה אשם, פוטרים אותו מעונש. כדברי רב כהנא:

"סנהדרי שראו כולן לחובה פוטרין אותו" (מסכת סנהדרין יז, א).

בבג"ץ בנושא ועדת החקירה לנושא הצוללות, למרות החומרה היתרה המובעת בפרשה הזו בכתב ובע"פ ע"י קברניטי צה"ל ומערכת הביטחון בעבר ובהווה, בג"ץ מצא לנכון שלא לחייב את הקמתה של ועדת חקירה בנדון.

גם כאן התמיהה גדולה מאוד. אם בחמורה שבפרשות השחיתות והפגיעה בקודשי הקודשים במדינה לא מורים על הקמת ועדת חקירה ובכך מאפשרים לקבור את הפרשה ללא הסקת מסקנות נדרשות ממנה ותיקון הדרוש תיקון, אז על מה כן מקימים ועדת חקירה? לבית המשפט העליון פתרונים.

אם בחמורה שבפרשות השחיתות והפגיעה בקודשי הקודשים במדינה לא מורים על הקמת ועדת חקירה ומאפשרים לקבור אותה ללא הסקת מסקנות ותיקון הדרוש תיקון, על מה כן מקימים ועדת חקירה?

כעת עומד לפתחו של בג"ץ הדיון על פינוי התושבים הערבים משיח ג'ראח. מדובר במספר קטן של משפחות תושבי מזרח ירושלים (ירושלים רבתי, העיר שחוברה לה יחדיו ואמורה לקיים שוויון בין כלל תושביה ממזרח וממערב), שגרים שם כבר מספר דורות, בבתים שהיו בבעלות יהודית טרם קום המדינה.

במהלך המלחמות, אזורים במזרח ירושלים עברו לשלטון הירדני, ומאידך אזורים הרבה יותר נרחבים במערב ירושלים עברו לשלטון ישראלי. מן הצדק במקרה זה, אם איננו מחזירים נכסי נפקדים במערב ירושלים שהיו בבעלות ערבים (שהם רבים הרבה יותר ממספר הבתים המדובר בשיח ג'ראח) – שננהג ביושר ובחוכמה ובצדק הנדרש ולא נפנה את המשפחות בשיח ג'ראח. מלבד זאת, מעבר של מספר משפחות יהודיות ללב שכונה שיח ג'ראח, יחייב כנראה גם ריתוק פלוגת מג"ב לשמירה עליהם 24/7.

הנושא הזה לא נפתר ע"י הממשלה. היועץ המשפטי ברח מהחלטה והעניין התגלגל לפתחו של בג"ץ. בג"ץ יכול וצריך לנהוג מן הצדק והחוכמה ולהורות שלא לפנות את הדיירים בשיח ג'ראח ובמקביל (במידה ונדרש) להורות למדינה לפצות את אלה הטוענים לבעלות על בתים אלה.

בהודעתו לבג"ץ בתחילת השבוע, מנדלבליט בחר בלשון פתלתלה כדי לקבוע כי "לעת הזו" אין "עילה לקביעה שיפוטית" להכריז על נתניהו כנבצר למלא את תפקידו, אפילו זמנית. אלא שהנבצרות איננה קביעה שיפוטית – זו החלטה הנמצאת בסמכותו של היועמ"ש עצמו.

פרשנות של @YuvalYoazhttps://t.co/QvFx3xszkN

— זמן ישראל (@ZmanIsrael) April 22, 2021

לפנות את הדיירים האלה משיח ג'ראח, לא רק שזה עיוות מידת הצדק הנדרש במקרה זה, הוא גם לא חכם מבחינת מערכת היחסים עם תושבי מזרח ירושלים, האוכלוסייה הערבית בישראל, מערכת היחסים המורכבת בנינו לבין שכננו, תהליכי השלום אותם אנו כמהים לקדם, ובכלל דמותנו בעולם.

https://twitter.com/PeaceNowIL/status/1421783759913951232

המקרים המוזכרים כאן, ומקרים נוספים, מעלים את השאלה בקשר לבג"ץ: האם אוזניו כבדו משמוע, ועיניו טחו מראות את המציאות המתהווה כאן לנגד עיננו, או שמא שיניו קהו מלפעול?

המקרים המוזכרים כאן, ומקרים נוספים, מעלים את השאלה בקשר לבג"ץ: האם אוזניו כבדו משמוע, ועיניו טחו מראות את המציאות המתהווה כאן לנגד עיננו, או שמא שיניו קהו מלפעול?

על שיקול־הדעת השיפוטי וסגירת פערים בין משפט לחיים, אמר אהרן ברק בטקט השבעתו כנשיא בית-המשפט העליון: "בין אמת ליציב – אמת עדיף". אך כעת נראה שבית המשפט העליון דבק ב"יציב" (על פי הדין), אבל "שביל הזהב" נמצא בתווך בין "אמת" ל"יציב".

מדיניות זו של בית המשפט העליון מקרינה על שאר הערכאות הנמוכות ממנו להתנהל בדווקנות יתרה על פי הדין, עם מרחב שיקול דעת קטן והולך לשופטים.

תפישה כזו מובילה לשחיקה בנורמות ההתנהגות בעיקר של נבחרי הציבור. אין כבר מצב שצריך להתבייש, אין נורמות, יש רק חוקים, ורק הרשעה חלוטה בבית הדין היא אמירה, כל השאר הופך להיות מצב "תקין", וכל מי שנכסיו וקשריו ענפים יותר ויכול להעמיד עורכי דין מפולפלים יותר שיודעים למצוא את ה"פרצות" בחוק, כך סיכויו להרשעה נמוכים יותר.

צריך להזכיר לבית המשפט העליון – לא "עת דודים" היא במדינה. אנו במאבק מתמיד ועיקש על שמירת הדמוקרטיה, ובית המשפט העליון הוא כעת המבצר העיקרי האחרון לכך.

בית המשפט העליון "צודק" לא כי ה"אמת" נהירה לו (ה"אמת" איננה בהישג ידו של אף בן תמותה), הוא בהגדרה "צודק", כי הוא הערכאה העליונה עליה לא ניתן לערער. בזאת ניתנה לבית המשפט העליון סמכות גדולה ואחריות גדולה מאוד לחתור באופן מתמיד ל"שביל הזהב" בין ה"דין" ל"צדק".

תפישה כזו מובילה לשחיקה בנורמות ההתנהגות בעיקר של נבחרי הציבור. אין כבר מצב שצריך להתבייש, אין נורמות, יש רק חוקים, ורק הרשעה חלוטה בבית הדין היא אמירה, כל השאר הופך להיות מצב "תקין"

אל לו להירתע מהפוליטיקאים, הם תמיד ידחפו אותו לדון על פי הדין, כי את החוקים הם מחוקקים, ובכל מה שנוגע לאינטרסים שלהן ושל מפלגותיהם, הם קודמים לכל. נשאלת השאלה: האם בית המשפט העליון מורתע מהפוליטיקאים? אכן, נושא חשוב מאוד הדורש דיון מקיף, עמוק ודחוף.

יחיאל גלבוע הוא ד\"ר לפילוסופיה של המדע ומהנדס פעיל בתעשיה שנים רבות. מודאג מאוד מתהליכי ההקצנה, הפילוג, הפערים הכלכליים ההולכים ומתרחבים, ומשחיקת הדמוקרטיה בשנים האחרונות.