רגע לפני שנכנסים שוב להגבלות – זה הזמן להיזכר כיצד חווינו גופנית ופוליטית את הסגרים הראשונים.

אני בוחנת את ההיבטים הביו-פוליטיים של הקורונה כמצב חירום, בהקשר לעצירת התנועה וחירות התנועה במרחב הציבורי והמחאות שהתקיימו בישראל ב-2020.

רגע לפני שנכנסים שוב להגבלות – זה הזמן להיזכר כיצד חווינו גופנית ופוליטית את הסגרים הראשונים. אני בוחנת את ההיבטים הביו-פוליטיים של הקורונה כמצב חירום

אני משתמשת בכתביו של ג'ורג'ו אגמבן, פילוסוף קונטיננטלי איטלקי העוסק בדת, אסתטיקה ופילוסופיה פוליטית – תוך בחינה של המושגים שלו "מחנה" ו"חיים עירומים" בהקשר של הקורונה. הטור הראשון משלוש הרשימות שלי על אגמבן, דן בסוגיית מצב החירום. הטור השני יעסוק בריחוק חברתי והגבלות תנועה והשלישי ידון במחאה.

הרשימה הראשונה שפרסם אגמבן במרץ 2020 – "המצאתה של מגפה", עוררה סערה ציבורית וביקורת נוקבת, על רקע גופות המתים הנערמים ברחובות איטליה. בדומה לפרופסור יורם לס אצלנו, אגמבן טען שמחלת ה-Covid19 איננה יותר משפעת, והוסיף כי המגפה אינה אלא תירוץ לממשלות בעולם להטיל מגבלות חברתיות ופוליטיות על אזרחיהן ע"י הכרזה על מצב חירום והרחבתו באופן בלתי מוגבל.

מנקודת המבט של אוגוסט 2021, נראה כי כבר ניתן להעיד כי התרחישים האפוקליפטיים על אבדן מוחלט של הדמוקרטיה אשר עלו ברשימותיו של אגמבן, לא התממשו. עם זאת, עומדת בעינה שאלת תפקודה של הדמוקרטיה במגפה אשר נכשלה בהפרדת רשויות, בהגבלת וויסות כוחו של השלטון על האזרחים ואפשור חירויותיהם היסודיות. בהקשר זה, נוכל להקיש מרשימותיו של אגמבן, גם על המצב הדמוקרטיה בישראל.

ראינו השנה כיצד השימוש הנפוץ בצווי חירום, אשר באמצעותם הרשות המבצעת החליפה את הרשות המחוקקת, גרמה לערעור עקרון הפרדת הרשויות. לדברי אגמבן, השהיית הזכויות התאפשרה כתוצאה מאווירת הבהלה שיצרו התקשורת והרשויות, והם אלה שהביאו עלינו מצב חירום והשעיית התפקוד הנורמלי של תנאי החיים והעבודה.

נראה שהתרחישים האפוקליפטיים על אבדן הדמוקרטיה שעלו ברשימות אגמבן, לא התממשו. עם זאת, עומדת בעינה שאלת תפקוד הדמוקרטיה במגפה

אגמבן מניח ביסוד טענותיו ש"מצב חירום" הוא פרדיגמה ששליטים חותרים אליה גם בימי שגרה, מתוך שאיפה להגדיל את כוחם וסמכויותיהם. מכאן, שהממשלה באיטליה לא היססה לאשר מיד צווים וחוקים, עם נוסחה עמומה המאפשרת להחיל במהירות את מצב החירום בכל אזורי המדינה.

ההגבלות החמורות באיטליה, בדומה לישראל, כללו: הגבלות תנועה ומרחק, השעיה של הפגנות, אירועי תרבות, ספורט, דת, בתי ספר, אוניברסיטאות, חתונות, או כל התקהלות פיזית אחרת; השעיה של כל השירותים הציבוריים, למעט חיוניים והחלה של אמצעי סגר, הכוללים גם פיקוח על אלה שהיו במגע ישיר עם חולים מאומתים.

לתפיסתו של אגמבן, ההתמודדות עם נגיף הקורונה חשפה את הערך המרכזי של החברה המערבית: שימור החיים הביולוגיים: החיים העירומים, החשופים, שכל תכליתם היא הישרדות גרידא.

אגמבן מתאר כיצד מצב "המחנה", אשר נולד ממצב החירום החריג, מחיל על כל האזרחים צורת התנהלות דומה לממשל צבאי. כזה שמשהה באופן זמני את זכויות היסוד שלהם, על מנת לטפל בצורה יעילה באיום – ולהשיב את הסדר על כנו.

והנה, בימי הקורונה, האיטלקים כמו גם הישראלים, היו מוכנים להקריב את כל תנאי המחיה הנורמליים שלהם – הקשרים החברתיים, העבודה, החברות, התרבות, יחסי הקִרבה והאמונות – אל מול סכנת המחלה.

אגמבן מתאר כיצד מצב "המחנה", שנולד ממצב החירום החריג, מחיל על האזרחים התנהלות דומה לממשל צבאי, שמשהה זמנית את זכויות היסוד שלהם, כדי לטפל ביעילות באיום – ולהשיב את הסדר על כנו

לדברי אגמבן, החיים העירומים בקורונה והפחד לאבד אותם, הפכו דווקא לגורם מפריד בין בני אדם. ה"אחר" נתפס רק כמדביק אפשרי שיש להימנע ממנו בכל מחיר.

אך במרכז חיי ההישרדות הללו ניצבת השאלה: מהי חברה שאין לה שום ערך אחר מלבד הישרדות? מה יהיה על התרבות שלה, על החיים האזרחיים והחירויות? חברה שחיה במצב חירום תמידי לא יכולה להיות חברה חופשית. חברה שהקריבה את החופש שלה למען "בטחון", דנה את עצמה לחיים של פחד וחוסר ביטחון.

לפי אגמבן, במצב החירום של הקורונה יושבי המחנה (המדינה במקרה זה) מופשטים ממעמדם הפוליטי ומצומצמים לחיים חשופים, תוך קריסה של החיים התרבותיים.

הדמיון למה שהתרחש במדינת ישראל במהלך 2020 מצמרר: מצב החירום של המגפה יצר את המרחב משותף כנסוב סביב החיים הביולוגיים בלבד, עליהם יש להגן בכל מחיר.

המדינה נעשית למרחב ביו-פוליטי, בו האזרחות משוללת חירות תנועה – למעט מה שהכרחי מבחינה הישרדותית. הפחד לאבד את החיים מכונן את העריצות – אשר שולטת בחיים עצמם ויוצרת עצירה כמעט מוחלטת של תנועה, כאשר "הגוף הביו פוליטי […] הופך לאתר ההכרעה הפוליטית של הריבון" (שם, 424 : 2003).

במרכז חיי ההישרדות הללו ניצבת השאלה: מהי חברה שאין לה ערך מלבד הישרדות? מה יהיה על תרבותה, על חייה האזרחיים וחירויותיה? חברה שחיה במצב חירום תמידי לא יכולה להיות חברה חופשית

עוד טוען אגמבן כי מצב החרדה הכללי של המאה ה-21 זקוק למצבי בהלה קולקטיבית כדי לתפקד. אם כך, מצב זה לא היה ייחודי דווקא לישראל, אלא מצביע על בעיה רחבה יותר של הדמוקרטיה, אשר נחשפה בקורונה: ההגבלות שהטילו ממשלות על החירות, התקבלו בשם הצורך בביטחון על ידי אותן הממשלות עצמן שזרעו פחד ואימה באזרחים.

הממשלות ממהרות להתערב כדי לספק מענה לבהלה שנוצרה – במעגל אינסופי של חוסר עקביות אתית, כאשר לא ברור אם ההוראות שאובות מפחד מהמגפה, או שהן נועדו לייצר פחד כוזב כדי לפורר את המרקם החברתי ולהגדיל את האחיזה השלטונית באזרחים ואזרחיות.

האם עכשיו, כשהסרנו את איום המחנה שריחף על הדמוקרטיה הישראלית וקיבלנו ממשלה ליברלית, תשתנה הפרספקטיבה על הגבלות החירום? קשה לדמיין כיצד תתפתח התקופה הקרובה לקראת הסגר בחגים.

אך בלי ביבי לכונן את הפרנויה הציבורית, מצב החירום הופך לשגרה משמימה. נדמה כי דמותו של נתניהו כשליט הייתה כרוכה באופן בלתי נפרד במגבלות הקורונה, כוחן וההתנגדות להן. האם הציבור יקבל את המגבלות כשאין שליט כוחני להטיל אותן?

בלי ביבי שיכונן את הפרנויה הציבורית, מצב החירום הופך לשגרה משמימה. נדמה שדמות נתניהו כשליט נכרכה במגבלות הקורונה, כוחן וההתנגדות להן. האם הציבור יקבל מגבלות כשאין שליט כוחני להטילן?

מקורות:

אגמבן, ג'ורג'יו. "רשימות בימי קורונה". בתרגום: טל יחזקאלי, תיאוריה וביקורת, מכון ון ליר, 2020.

אגמבן, ג'ורג'יו. הכוח הריבוני והחיים החשופים, "המחנה כ'נומוס' של המודרני". בתוך טכנולוגיות של צדק: משפט, מדע וחברה. עורך שי לביא, רמות, 2003.

צפירה שטרן היא אקטיביסטית מחול ודוקטורנטית בתכנית ללימודי תרבות באוניברסיטה העברית. מחקרה עוסק בתנועה ומחול במרחב הציבורי הפוליטי של העיר ירושלים.