סטודנטית יהודייה יושבת בגפה בתא צפייה חשוך וצופה בסדרת סרטים קצרים. אלה צילומי התנגשויות, לעיתים קרובות אלימות, הלקוחים מהסכסוך הישראלי-פלסטיני.

בחלקם רואים חיילים ואזרחים ישראלים תוקפים אזרחים פלסטינים או מתעללים בהם. מצלמה המוצמדת לסטודנטית מקליטה את תגובותיה בעת הצפייה. לפעמים בוקע קולו של גבר מהחדר השני המבקש ממנה להבהיר את מחשבותיה.

זאת נקודת המוצא של סרט התעודה "מראה" –The Viewing Booth – רקע לכאורה פשוט שהופך לכלי תיווך מורכב המלמד על התגובות של קהלים שונים לאותם צילומים של הסכסוך הישראלי-פלסטיני, ועוסק בשאלה אם קולנוע יכול אכן לשמש כלי לשינוי חברתי.

במאי הסרט, הישראלי רענן אלכסנדרוביץ' (האיש שמאחורי המיקרופון), יצר את הרעיון כדי להבין טוב יותר את השפעתם של דימויים תיעודיים על הקהל, שאולי לא מסכים עם מה שרואות עיניו.

כוח צה"ל בבית ג'אלה, אשתקד (צילום: Wisam Hashlamoun/Flash90)

אלכסנדרוביץ' אומר שהממצאים שלו גרמו לו לחשוב מחדש על תפיסת עולמו.

הוא יצר את הסרט באוניברסיטת טמפל בפילדלפיה, שם הזמין שבעה סטודנטים וצילם אותם תוך כדי הצפייה בשיטה המזכירה את שיטת ה"אינטרוטרון" של הבמאי ארול מוריס (המרואיין יושב מול מצלמה ורואה את המראיין ולא טקסט כמו בטלפרומפטר). אולם "מראה" מתמקד בצופה אחת – סטודנטית ששמה מאיה לוי, שנוספה לצילומים ברגע האחרון ומזדהה כתומכת נלהבת בישראל.

לוי מפקפקת בחלק גדול מהמראות המצולמים שאלכסנדרוביץ' מציג לה, המתארים את ישראל באור שלילי. יחד עם זאת, היא אינה יכולה לחדול לצפות.

אלכנדרוביץ' יצר את הסרט באוניברסיטת טמפל בפילדלפיה, שם הזמין שבעה סטודנטים וצילם אותם תוך כדי הצפייה. אולם "מראה" מתמקד בצופה אחת – סטודנטית ששמה מאיה לוי, שנוספה לצילומים ברגע האחרון

"צריך להתייחס לכל זה בחשדנות", היא אומרת בעודה צופה בצילומים, שתועדו על ידי ארגון "בצלם". "יש פה הטיה מוחלטת לרעת ישראל, אבל אני בכל זאת חושבת שיש להכיר גם במציאות הזאת במידת-מה".

ארול מוריס בפסטיבל הסרטים של ונציה, 5 בספטמבר 2018 (צילום: Kirsty Wigglesworth, AP)

לוי מטילה ספק בתכנים ובמניעים של הצילומים ומשוחחת עם אלכסנדרוביץ' על טיבה של האמת ועל דעות קדומות. שיא הסרט מגיע כאשר לוי שבה לחלל הצפייה, הפעם כדי לצפות בווידאו שבו היא מצולמת צופה בסרטים – מעין מראה בתוך מראה.

הקרנת הבכורה של "מראה" נערכה ביום שישי האחרון במוזיאון הקולנוע של ניו יורק – American Museum of the Moving Image, אחרי שהוצג במשך שנתיים בפסטיבלים ברחבי העולם.

אפשר יהיה לצפות בו גם בסטרימינג ב-18 באוגוסט באתר REEL של הבי-בי-סי. אלכסנדרוביץ' מנוסה בראיונות מעוררי אי-נוחות – בסרטו הקודם, "שלטון החוק", משנת 2011, הוא ראיין את אדריכלי מערכת המשפט שכפתה ישראל בשטחים שכבשה במלחמת ששת הימים.

"הקריירה שלי התחילה בניסיון לתעד את הפלסטינים עבור הישראלים", הסביר אלכסנדרוביץ'. "המשכתי הלאה. נראה לי שחשוב יותר להראות לעצמנו, היהודים, את המנגנונים שאנחנו יוצרים. אם נהיה מסוגלים להתבונן בהם היטב ולהבינם, אולי נרצה להתרחק מהם".

כוח צה"ל בג'נין בינואר 2018 (צילום: AP Photo/Majdi Mohammed)

לפני הפצת הסרט בארצות הברית שוחח הקולנוען עם JTA על האופן שבו הוא רואה את "מראה".

איך עלה בדעתך הרעיון לניסוי ומה ביקשת ללמוד ממנו כקולנוען?

"יש בסרט הזה בהחלט הרגשה של 'ניסוי', אבל אני רוצה לוודא שזה לא יצטייר כאילו העברתי רק מידע. זה סרט שיש לו צורה של ניסוי.

"לא אחת שואלים אותי 'מדוע הסרט רק על מאיה לוי ולא על הסטודנטים האחרים שנטלו בו חלק'. הסיבה לכך שהחלטתי למקד את הסרט רק בה היא שהיא הייתה הכי מעורבת. הצילומים היו לה חשובים ממש כמו לי"

"זהו מסע ארוך שהחל לפני חמש שנים. שאלתי את עצמי מה האפקט שנוצר מסרטי הקודם. בחנתי גם עבודות של עמיתים, בעיקר בנושא ישראל והפלסטינים, נושא שהקדשתי לו מספר סרטים, והוא חשוב לי מאוד. שאלתי את עצמי מה תפקידו של התיעוד כשמנסים לחולל שינוי בהקשר של ההתרחשות ההיסטורית הזאת. התשובה שמצאתי בסופו של דבר היא שאני צריך לנסות להבין מה מפיקים אנשים מעבודתם של יוצרי קולנוע, יוצרים במדיה, אנשים שיוצרים תיעוד אודיו-ויזואלי מכל סוג.

"ניסיתי לצלם צופים שונים במצבים שונים. ניסיתי לצלם אנשים בסביבתם הטבעית בביתם, ולא מצאתי את הצורה הנכונה. החלטתי לפנות לקהל באוניברסיטה ולבקש מאנשים המוכנים להצטלם תוך כדי צפייה בסרטי הווידאו לבוא ולהלביש מילים על החוויה. הרגשתי שמשהו שייבנה כך שאנשים מגיעים לצפות ולהגיב צריך להצטלם בדרך שתמחיש את עצם ההבניה של הצילום".

בסרט אתה מסביר שפנית לקהל האוניברסיטה, אך ספציפית לסטודנטים המתעניינים בישראל.

"נכון. אני חושב שהייתה פה עוד יותר הטיה כי קיוויתי שאמצא אנשים שמאוד תומכים בישראל. בעבודותיי הקודמות הקהל העיקרי היה תמיד ישראלים. אך בארצות הברית התעניינתי במיוחד בקהל יהודי – קהל יהודי דווקא מהצד השני של המפה הפוליטית. חשבתי שמכאן תצמח לעבודתי השפעה כלשהי. אז פרסמתי קריאה בדף הפייסבוק של ארגון הלל שבאוניברסיטת טמפל, במחלקה ללימודי יהדות, ובמקומות שבהם ימצאו אנשים התומכים מאוד בישראל.

"מאיה אוהבת את הסרט. יש צופים שמחליטים לגמרי לא להקשיב לה. 'מה היא בכלל מבינה?' – שמעתי זאת מפי מארגני פסטיבלים לזכויות האדם. מבחינתי פירוש הדבר שהם פשוט לא רוצים להתמודד עם מה שהיא מביאה"

"לא אחת שואלים אותי 'מדוע הסרט הזה רק על מאיה לוי ולא על הסטודנטים האחרים שנטלו בו חלק'. הסיבה לכך שהחלטתי למקד את הסרט רק בה היא שהיא הייתה הכי מעורבת. הצילומים היו לה חשובים ממש כמו לי, אף שבאופן שונה. כששמעתי את תגובותיה הבנתי שהיא הצופה האידאלית עבורי כיוצר סרטים, מפני שקודם כל, היא שונה מאוד ממני ומדעותיי הפוליטיות. בנוסף היא מאוד פתוחה, סקרנית ואותנטית כצופה.

עימות בין כוחות צה"ל ומפגינים פלסטיניים ביטא שליד חברון, 9 ביולי 2021 (צילום: Wissam Hashlamon/Flash90)

"ניסיתי לערוך צילומים של מספר צופים אחרים שצפו בסרטי וידאו מסוימים ולהדגיש את ההבדלים ביניהם. מה, למשל, הייתה החוויה של משתתף יהודי שהוא גם שחור, כשצפה בסרטון המתעד חיפוש שנעשה בבית משפחה פלסטינית בחברון והאם הייתה שונה מזו של מאיה מכיוון שכאמריקאי שחור הוא נתקל בעבר בשוטרי ארצות הברית בנסיבות דומות.

"לאחר כמה שבועות שבתי לצפות בחלק מהצילומים שבהם רואים את מאיה. היו כמאה דקות מהצילום הראשון, והבנתי שזאת הליבה לסרט מעניין יותר מאשר מה שהתכוונתי לעשות מלכתחילה. ואז התחלתי להזמין אותה שוב לצילומים".

"לא ערכנו שיחות מחוץ לסרט עד הפעם שבה הצגנו אותו בפסטיבל דוקאביב. אז לראשונה שמעתי על הרקע שלה. הבנתי שככל שאני יודע עליה יותר, מתברר לי שהכנסתי אותה מראש לקטגוריה שלא בהכרח הייתה נכונה"

מאיה היא יהודייה אמריקאית. אתה קולנוען ישראלי. האם לדעתך היא מייצגת תגובה יהודית כללית? אם לא, מה אתה רואה בחוויית הצפייה שלה כייצוגי?

"חשוב מאוד שהזכרת זאת מפני שמה שאני באמת לא רוצה הוא שהסרט יתפרש כאילו אני מנפיק איזו הצהרה אובייקטיבית. המדובר יותר במקרה בוחן של שיחה בין צופה אחת, סדרת דימויים וקולנוען. כך שמאיה אינה מייצגת את קבוצת האנשים שנענתה לקריאתי. היא גם בהחלט לא מייצגת את יהדות אמריקה. היא מייצגת צופה יהודייה אמריקאית אחת שאני, כיוצר, רוצה להבין".

אוניברסיטת טמפל בפילדלפיה, 23 במאי 2019 (צילום: Matt Rourke, AP)

בסרט אנחנו רואים שתגובותיה של מאיה גורמות לך לשאול שאלות לגבי תפקידך כיוצר סרטי תעודה מקצועי. האם תוכל לפרט מה היה בשיחה, מה עבר לך בראש?

"זה עורר בי מחשבות לגבי משמעות התיעוד של העולם כיום, וספציפית התיעוד של פלסטין וישראל וכל אי-הצדק שאני רואה שם, וכל הדברים שצריכים להשתנות שם.

"בנקודה מסוימת שואלת לוי – 'ומה אם הייתה התרעה על פצצה?'", מספר אלכסנדרוביץ'. "אני קצת דוחק בה ושואל – 'מהיכן לקחת את ההקשר הזה?', אז היא מבינה שהיא לקחה את ההקשר מהסדרה פאודה"

"זה סרט על תקשורת לקויה, על היעדר תקשורת. אך באופן מוזר זה הופך לדיאלוג על האופנים השונים שבהם אנחנו צופים בדימויים.

"למשל, אנחנו צופים בווידאו של הפריצה לתוך אותו בית. הצבא הישראלי נכנס לבית בחברון באמצע הלילה, מעיר את הילדים ואת המשפחה ועורך חיפוש. מאיה צופה ורואה זאת מזווית מסוימת. אני צופה בזאת ורואה את הדברים מזווית אחרת. מה שאני רציתי, מה שקיוויתי שמאיה תעשה כצופה הוא שהיא תסתכל על התמונה הזאת של הפריצה לבית ותקרא אותה דרך זווית הראייה של 50 שנות משטר צבאי בגדה המערבית, שבמהלכן מדי לילה במשך 50 השנים האלה פורצים לבתים, מעירים ילדים משנתם – מדקת הכיבוש הראשונה ועד היום.

"הייתי רוצה שהיא תעשה זום אאוט, אם נשתמש במונח קולנועי, ותשאל את עצמה: מה המשמעות של התמונה הזאת, אם במשך 50 השנים האחרונות היא חוזרת על עצמה כל כך הרבה פעמים? מה שהייתי רוצה שתעשה הוא שתסיט את המצלמה אחורה, אם נשתמש שוב במטפורה מעולם הקולנוע, ואז נוכל לראות את האב מחזיק מצלמה ומצלם את כל הקורה, מצלם איך מעירים את ילדיו משנתם.

"בנקודה מסוימת היא שואלת, 'ומה אם הייתה התרעה על פצצה?'. אני קצת דוחק בה ושואל 'מהיכן לקחת את ההקשר הזה?' אז היא מבינה שהיא לקחה את ההקשר מהסדרה פאודה. כך היא בעצם מכניסה לפריים משהו שעלינו לתת עליו את הדעת: האופן שבו תמונות מסרט ומהחיים נמצאות בזיקה זו לזו. הגבול ביניהן הופך להיות יותר ויותר מטושטש".

"אנחנו צופים בווידאו של הפריצה לתוך אותו בית. הצבא הישראלי נכנס לבית בחברון באמצע הלילה, מעיר את הילדים והמשפחה ועורך חיפוש. מאיה רואה זאת מזווית מסוימת. אני רואה את הדברים מזווית אחרת"

השלמת את הסרט ב–2019. מה אתה מרגיש עכשיו אחרי שבחודשים האחרונים מופצים ברשתות סרטונים מסבב האלימות האחרון בין ישראל לעזה ולגבי תגובות האנשים? האם זה משפיע על האופן שבו אתה רואה את הסרט שלך עכשיו?

"זה לא משפיע כי הסיבוב הזה היה פשוט סיבוב חוזר. מה ההבדל בינו לבין מה שקרה קודם? אני חושב שהתמונות נמצאות שם בחוץ תמיד, אך היום מקבלות הרבה יותר תשומת לב. אולי רבים יותר רואים אותן מאשר רק אלה שמחפשים אותן, כך שיש תגובות רבות יותר ודיאלוג ער – וכאן בדיוק מה שרואים בסרט תואם את המציאות כי זה מעניק לנעשה שפה, או מציע שפה חדשה לחיפוש טיעונים בנוגע לדימויים.

רענן אלכסנדרוביץ' (צילום: זאכרי ריס)

"אם בכלל, מה שבאמת שינה את הפרספקטיבה של הסרט היא מגפת הקורונה והעובדה שחיינו במעין תאי צפייה. זה הפך לאורח חיינו".

אתה עומד לערוך שיחה משותפת עם מאיה בניו יורק לשם קידום הסרט. מה תגובתה לסרט ומה טיב הקשר ביניכם היום?

"מעולם לא ערכנו שיחות בינינו מחוץ לסרט עד הפעם שבה הצגנו אותו לראשונה ביחד בפסטיבל סרטי התעודה דוקאביב בתל אביב. אז לראשונה שמעתי משהו על הרקע שלה ושל משפחתה ואיך הגיעו לארצות הברית. מובן שהבנתי שככל שאני יודע עליה יותר, מתברר לי שהכנסתי אותה מראש לקטגוריה שלא בהכרח הייתה נכונה.

כוח צה"ל ליד טולכרם, אשתקד (צילום: Nasser Ishtayeh/Flash90)

"מאיה אוהבת את הסרט. אני חושב שהיא מרגישה שהסרט הוא היא, או לפחות משרטט את דמותה באותה עת, כי חלפו מאז מספר שנים. יש צופים שמחליטים לגמרי לא להקשיב לה, כך הם מחילים את מנגנוני ההגנה שלהם. 'מה היא בכלל מבינה? אני חושב שהיא לא יכולה ללמד אותי שום דבר'. שמעתי זאת מפי אנשים שמארגנים פסטיבלים לזכויות האדם. מבחינתי פירוש הדבר שהם פשוט לא רוצים להתמודד עם מה שהיא מביאה.

"אך נראה לי שהתגובה הכללית יותר לסרט היא של אנשים שאמנם חושבים לגמרי אחרת ובכל זאת מכבדים את הדרך שבה היא חושבת, שבה היא יודעת להיות אותנטית, האופן שבו היא מסוגלת להציג לנו מראה. בין אם דעותינו הפוליטיות דומות לשלה או לא, כולנו רואים את הדברים כך: כולנו מביאים את נטיות לבנו לדברים שאנחנו רואים. כולנו עובדים עם מנגנוני ההגנה האלה, מנסים למצב את מה שאנו רואים כך שיתאים להשקפת עולמנו".