בגמר הקרב-רב בהתעמלות אומנותית באולימפיאדת טוקיו צפו בעיקר שלוש קבוצות מובחנות. ישראלים וישראליות ללא רקע רוסי, עולים מרוסיה בגילאי 50+ שגדלו והתחנכו ברוסיה וגידלו ילדים בישראל מאז עלייתם, ובני דור 1.5 שהגיעו לישראל כילדים או תינוקות והתחנכו בארץ.

לא לכל צופה הדמעות של דינה אברינה התפרשו באופן דומה וההבדל מדגים לעומק את הרבדים המרתקים בחברה הישראלית.

הוצפתי במאות תגובות אחרי שהבעתי אמפתיה כלפי דינה אברינה שחלומה נגנז בשל שבריר של נקודה. יצאו נגדי ישראלים וישראליות שאין להןם רקע רוסי בהשתאות: "יאללה. שתפסיד בכבוד". או "איפה הרוח הספורטיבית?". או "אז מה? למה מקום שני זה לא טוב? איזה שטויות. שתתבגר". ו"מה את רוחשת אמפתיה למדינה הזויה שמגדלת דורות של בובות. לא אימפריה ולא נעליים".

לא לכל צופה הדמעות של דינה אברינה, שחלומה נגנז בשל שבריר נקודה, התפרשו דומה, וההבדל מדגים את הרבדים המרתקים בחברה הישראלית. הוצפתי במאות תגובות אחרי שהבעתי אמפתיה כלפיה

תגובות לפוסט של אילנה קוורטין על השבירה של דינה אברינה

כמי שגדלה בארץ, אני זוכרת מילדותי איך חברים תמיד סיפרו לי על "המאמנת הרוסייה" שרודה בהם בשיעורי התעמלות קרקע, או חיקו את המבטא הרוסי הכבד של המורה לספורט בבית הספר היסודי.

מקצועות הספורט, ובייחוד הספורט המקצועי והתחרותי, נמצאים בידיהם של יוצאי רוסיה גם בישראל. החברה הישראלית נהנית מהאתוס הסובייטי הזה שנוכח פה במינון מדויק ונכון, והרבה יותר שפוי, כך נראה.

הרבה מהאתוס המחמיר הזה חלחל גם למאמנים ומאמנות ישראליים לגמרי, אבל התפרש על ידם דרך מסננת ישראלית מאוזנת וסייע לגידול דורות של ספורטאים וספורטאיות ביחס עצום לגודל האוכלוסייה של ישראל הקטנה.

אפשר אם כן להבין את הזלזול הישראלי כלפי התגובה של דינה, וכלפי חוסר היכולת של רוסיה וכל כלי התקשורת שלה, להשלים, עד לרגע זה, עם הזכייה של לינוי אשרם. השלמה כזו פשוט אינה בטבע שלהם.

אך לא רק לרוסים יש כבוד ובכך שתי המדינות דומות. הכבוד הישראלי נוכח בכל צעד ושעל. אנחנו לא נצא "פראיירים". אנחנו לא נושפל על ידי רוסיה. אנחנו נגן בחירוף נפש על נצחוננו.

אחת התגובות לפוסט על שבירתה של רינה אברינה

תגובותיהם של אלה שעלו מרוסיה בגיל מבוגר וכעת הורים לילדים או אפילו סבים וסבתות היתה דווקא של הסכמה עם הדברים שכתבתי. האמפתיה שהרגשתי באופן מיידי לדינה האוחזת בבובת הפרווה, ולסיפור של תאומות זהות שנשלחות להתחרות זו בזו היא תחושה משותפת גם להןם. כפי שאמרו לי כמה מהם:

"מי שלא גדל ברוסיה יתקשה להבין את העידוד לפרפקציוניזם למען הגשמה לאומית. מדליית זהב זה להיות גיבורה. מדליית כסף זה להיות שום דבר".

קבוצת דור 1.5 היא קבוצה מפוכחת יותר, של אנשים ונשים עם ראייה ביקורתית כלפי המדינה שעזבו. "שום דבר לא השתנה שם בשלושים השנים האחרונות. למדתי על עצמי ועל הסביבה בה גדלנו", כתבו לי כמה בהודייה על ההארה.

עולים מרוסיה בגיל מבוגר נטו להסכים עם תחושתי. למשל: "מי שלא גדל ברוסיה יתקשה להבין את העידוד לפרפקציוניזם למען הגשמה לאומית. מדליית זהב זה להיות גיבורה. מדליית כסף זה להיות שום דבר"

הדור הזה, שגדל בישראל והתחנך בבתי הספר הישראליים והשתתפו בענפי הספורט בישראל, יכול להחזיק את המורכבות האנושית שסיפור המדליה של לינוי אשרם מסמל. ולא רק הסיפור של לינוי. הרי האולימפיאדה הזו וקודמתה סיפקה לנו הצצה למחיר המנטלי של השתתפות באולימפיאדה, שמהווה את השיא של קצה גבול היכולת האנושית – הפיזית והנפשית.

סימון ביילס שפרשה וחלקה באופן פומבי את הקושי המנטלי שלה להמשיך. המרתוניסטית הישראלית לונה צ'מטאי-סלפטר שהפסיקה את ריצת המרתון שלה באולימפיאדה 4 ק"מ לפני הסוף בגלל כאבי מחזור והחליטה להקדיש את עצמה להעלאת מודעות לנושא.

צ'מטאי-סלפטר: "נשברתי בריצה בשל כאבי מחזור, הגיע הזמן לדיון ציבורי" https://t.co/62ANl6JLFT

— ספורט הארץ (@SportHaaretz) August 7, 2021

השחיינית הסינית שביצועיה האולימפיים בריו לקו עקב כאבי מחזור קשים. הרצה למרחקים קצרים מבלרוס שהעזה לסרב לפקודותיו של המאמן שלה ולא רצה את מירוץ ה-400 מטר שנחת עליה בהפתעה, וכמעט נחטפה בשדה התעופה. וסיפורים נוספים שכנראה טרם שמענו.

1. דרמה אולימפית שמזכירה לנו מהי דיקטטורה ומספקת עוד גיבורה בסדרה ארוכה של גיבורות בלארוסיות.

כריסטינה טימנובסקאיה בסך הכול התלוננה באינסטוש ששיבצו אותה לתחרות מסוג אחר מזה שהתכוננה אליו. לא ביגי בשום מדינה נורמלית. בבלארוס, לעומת זאת, נפלו עליה פונקציונרים מהמשלחת ואמרו לה… pic.twitter.com/o9BJiXIaAP

— shalom boguslavsky (@SBogus) August 2, 2021

בין ההתנגדויות החריפות שקיבלתי היו תגובות שאמרו שדינה וארינה התקבלו כגיבורות לאומיות לרוסיה. שדינה מתקבלת כגיבורה שקופחה, וכי היא זוכה לתמיכה רחבה של כל האלופים האולימפיים ברוסיה. אך זו בדיוק העדות לקיומו של האתוס הסובייטי גם בשנת 2021. דינה מתקבלת כגיבורה כי בדמיונם היא זכתה במדליית זהב ולא במדליית כסף. הדחקת המציאות היא חלק משימור האתוס וביסוסו.

הדור הזה, שגדל בישראל, יכול להחזיק את המורכבות האנושית הזו. הרי האולימפיאדה הזו וקודמתה סיפקה לנו הצצה למחיר המנטלי של השתתפות במה שמהווה את קצה גבול היכולת האנושית – הפיזית והנפשית

לא תמיד אני חולקת את העובדה שנולדתי ברוסיה. אם הנושא עולה, אני לא משקרת, אבל ככלל זו לא הדרך שבה אני נוטה להציג את עצמי. עד היום. אם הנושא עולה ומתחוור שאכן נולדתי ברוסיה, התגובה הקבועה היא "ואו! אבל את לא נראית רוסייה!". וזה תמיד נאמר כמחמאה.

ישנה תפיסה ישראלית רווחת שמי שנולד ברוסיה היה מעדיף שלא להיוולד שם. ומי שגדל בבית עם אתוס סובייטי, היה מעדיף להסתיר. וכל הקלישאות שכרוכות בזה – שיעורי פסנתר או כינור, שליטה בספורט תחרותי ועדיף התעמלות, ציונים גבוהים במתמטיקה, שאיפה ותארים מתקדמים, ומקצועות בתחום הטכנולוגיה או הרפואה.

הראייה הביקורתית של דור 1.5 לגווניו מצליחה לקחת את הטוב שהגיע איתם במזוודות מרוסיה (התמודדות עם קשיים, התאקלמות והסתגלות מהירה, נכונות לעבודה קשה וסיזיפית ועוד) ולהתיך אותו אל תוך הטוב שפגשו בישראל (הגמישות המחשבתית, היצירתיות, היכולת לעגל פינות ולהגיע לשמיים, הגם וגם הישראלי, ועוד). ולכן ישנה גם יכולת להעניק אמפתיה לסבלה של דינה כאינדבידואל, להעריך את האתוס הסובייטי אך לשים אותו במקומו הראוי והמאוזן, ורצון לחבק את הפרשנות הישראלית והחצופה גם לספורט רציני כמו התעמלות אומנותית. גם וגם וגם.

*  *  *

צפיתי אתמול בסרט "OVER THE LIMIT" שפותח צוהר מפתיע בפני הקהל הרחב לסגנון האימון הרוסי הקלאסי בהתעמלות אומנותית. גיבורת הסרט הדוקומנטרי הקשה לצפייה היא מרגריטה ממון, שסומנה מגיל צעיר להפוך לאלופה והגיעה לייצג את רוסיה באולימפיאדת ריו ב2016.

הסרט קשה לצפייה כי כמות הקללות, ההשפלות, העלבונות והביזוי שריטה עוברת מצד המאמנת שלה – אמינה, והרבה יותר מצד ראש הנבחרת הרוסית לאולימפיאדה – אירינה, היא בלתי נתפסת. זה נראה כמעט פלילי ההתנהגות המחפיצה הזו. "תעשי למען רוסיה" הן אומרות לה שוב ושוב כשהיא נשברת פיזית ונפשית. ריטה פרשה זמן קצר לאחר זכייתה במדליית זהב באולימפיאדת ריו, נישאה והקימה משפחה. פרישה בגיל 20 מסמנת את שבירתה המנטלית אחרי שנים ארוכות בהן רדו בה 12 שעות ביום, בכל יום.

הסרט קשה לצפייה כי כמות הקללות, ההשפלות, העלבונות והביזוי שריטה עוברת מצד המאמנת שלה, והרבה יותר מצד ראש הנבחרת הרוסית לאולימפיאדה, היא בלתי נתפסת. זה נראה כמעט פלילי

עוד תובנות שעלו לי במהלך הצפייה:

המאמנת של ריטה היא כמו אמא שלה. היא נוכחת בחייה שעות רבות יותר מאשר אמה הביולוגית. היא מחבקת ומנשקת אותה לפני כל תרגיל בתחרות וגם אחרי. ולצד הקללות והגידופים גם מעניקה אהבה והערכה. המאמנת של לינוי, איילת זוסמן, לא מחליפה את הוריה המדהימים של לינוי. היא נמצאת עם לינוי 12 שעות ביום והן צוות שעובד יחד וגדל יחד מיום ליום. הקשר ביניהן חזק ועוצמתי, והרבה בזכות עומק הקשר הזה, לינוי הצליחה להערים על קשיים מנטליים במהלך הדרך.

המאמנת של ריטה בסרט משתמשת כל העת בחיזוקים שליליים. "עשית גרוע, תעשי יותר טוב", "את סתם עצלנית, איפה רוח התחרות שלך?", "ככה לא תגיעי לאולימפיאדה ונשארו רק שלושה חודשים", ועוד. לעומתה, איילת זוסמן משתמשת בחיזוקים חיוביים. החיזוקים הללו מגדילים ומעצימים את לינוי כשהיא מצליחה, אבל גם כשהיא נכשלת או מועדת. היא יכולה לסמוך על החיזוקים הללו ולתת אמון במי שעומדת לצידה.

מה שכן כדאי ללמוד מריטה ומרוסיה שאותה היא ייצגה, זה המעמד והסטטוס שלה בחברה. ריטה היא סלבריטי לכל דבר, ילדות עטות עליה ברחוב והיא מחלקת חתימות. היא היתה כזו שנים, עוד לפני זכייתה בזהב באולימפיאדה. ראוי וכדאי שנראה בספורטאיות שלנו בישראל, ובלינוי אשרם במיוחד, כראויות למעמד ויוקרה. ולא רק כשהן זוכות במדליית זהב. הרבה הרבה קודם לכן.

ד״ר אילנה קוורטין היא מחברת הספר "כלואות: שתלטנות קיצונית בזוגיות". היא עורכת דין המתמחה בגירושין, אקטיביסטית פמיניסטית בתחום בריאות נשים וזכויות נשים ושותפה לחקיקה בתחומים אלה. היא יזמת פמטק ופועלת לפיתוח אמצעים טכנולוגיים לקידום נשים. בשירותה הצבאי הייתה מ״מ קורס תצפיתניות וכתצפיתנית הייתה ממקימות עמדת נחל עוז ועמדת נצרים. כיום היא גם חניכת טיס ובצוות המוביל של קהילת הטייסות הישראליות. אילנה היא אם לארבעה, מתגוררת בישוב אליאב.