כתיבת טור שבועי מובילה לפעמים למעשים משונים, שרק התירוץ הקלוש "זה בשביל הטור" מצדיק אותם בדוחק. כך מצאתי עצמי השבוע, כחלק מתהליך איסוף העובדות לטור הזה, זז במבוכה בכיסא כאילו מישהו מציץ לי מאחורי הכתף, למרות שלא היה איתי איש בחדר העבודה, ואז כותב בהיסוס בגוגל "שרון אלרעי פרייס בת זונה".
זה לא בגללי, שיהיה ברור. זה בגלל גבר אחר, שזהותו עדיין לא נחשפה, שהשתתף בדיון זום מרובה משתתפים של ועדת החוקה של הכנסת. כשראש שירותי בריאות הציבור במשרד הבריאות הציגה את עמדתה בנוגע למדיניות התו הירוק והרחבת מבצע החיסונים הארצי – הוא נשמע לפתע אומר "בת זונה".
המשתתפים בדיון השתתקו. שרון אלרעי-פרייס הפנתה את ראשה ימינה, כמחכה לסיוע. ויו"ר הוועדה גלעד קריב גמגם "אני מבקש… סליחה… אפשר להשתיק את כל מי שנמצא בזום? תודה".
בדמיוני הקונספירטיבי והפרנואידי, באותו רגע שבו כתבתי בגוגל "שרון אלרעי פרייס בת זונה" התווסף שמי לרשימה עלומה המקודדת באיזה מחשב-על ממלכתי, שמנטר את הרשת ומלקט שמות של אנשים מסוכנים לחברה. העלבת עובד ציבור זו הרי עבירה פלילית.
אני כמובן יודע שאין רשימה כזו, בעיקר כי אין בה צורך. אנשים כותבים מדי יום דברים גרועים בהרבה מ"שרון אלרעי פרייס בת זונה" בדיוני רשת פומביים, בלי להסתתר, בשמם המלא, ללא האנונימיות המגוננת של דיוני זום מרובי משתתפים.
אנשים כותבים מדי יום דברים גרועים בהרבה מ"שרון אלרעי פרייס בת זונה" בדיוני רשת פומביים, בלי להסתתר, בשמם המלא, ללא האנונימיות המגוננת של דיוני זום מרובי משתתפים
על שורת החיפוש המשונה "שרון אלרעי פרייס בת זונה" מנוע החיפוש הבינלאומי הגיב בחדווה. בזמן שיא של 0.36 שניות החזיר לי יותר מ-4,000 לינקים שונים למאמרים, פוסטים, קטעי וידיאו ואודיו שעוסקים כולם במשפט הזה, שאני חוזר עליו כאן מדי פעם, גם כדי להעלות את הטור במעלה החיפושים בגוגל, וגם כי – לא נעים להודות – עצם החזרה עליו מלווה בתחושת שחרור, שהיא מצד אחד אינפנטילית לחלוטין ומצד שני אין טעם להתכחש לה. "שרון אלרעי פרייס בת זונה" זה הרי משפט שאתה לא אמור להוציא מפיך, אתה לא אמור לחפש אותו ברשת ואתה בטח לא אמור לחזור עליו שוב ושוב במסגרת טור אישי.
קללות הן עניין רציני בהרבה ממה שנדמה לנו. "אנחנו רואים שאנשים עם תסמונת טורט, סובלים לא רק מטיקים גופניים לא רצוניים, אלא לפעמים גם מטיקים מילוליים, שגורמים להם לקלל בצורה לא רצונית", אומר איציק נורמן, דוקטורנט מהמחלקה לנוירוביולוגיה במכון ויצמן, "וזה מעלה את השאלה המעניינת למה חולי טורט דווקא מקללים ולא מברכים?"
התשובה הפשוטה היא, שהמנגנון של הטורט מוציא מהם דווקא את מה שאסור ומסוכן.
באחד מפרקי הסידרה התיעודית של הבי-בי-סי "עולם המילה של פריי", יצא סטיבן פריי – הסופר, המחזאי והשחקן הבריטי המבריק – לברר מה מקומן של הקללות בחיינו, במיוחד בעידן הזה, שמתאפיין, בין היתר, בניסיונות עקשניים לכבס את העולם ולהסיר מעליו את כל הכתמים המילוליים, שמטנפים את גלימת התקינות הפוליטית הצחה.
הפרופסור לפסיכולוגיה טימותי ג'יי הסביר לפריי שבכל השפות בעולם יש מילים אסורות, "מילות טאבו", שבדרך כלל מתקשרות לפעילויות מיניות מגוונות של אמהות ואחיות, חלקי גוף מוצנעים ושמות של בעלי חיים – לא פעם בצירופים שונים ובלתי מתקבלים על הדעת.
המחקרים שפרופ' ג'יי ערך בנושא מראים שלפני מאות שנים היה זה הממסד הדתי שקבע מה מותר ומה אסור להגיד, על מי מוטלות ההגבלות ובאילו נסיבות, ומה המחיר שנשלם על הפרת האיסורים.
בעולם המודרני, מוסדות חברתיים חזקים נוספים הצטרפו למשחק ולקחו לעצמם את הסמכות להכריע מה מותר ומה אסור להגיד ולכתוב במדיה החברתית, בבית המשפט, בכלי התקשורת, בחצר בית הספר, באצטדיוני הספורט ובדיוני זום של ועדות הכנסת.
על פי פרופ' ג'יי, כל מה שצריך לעשות כדי למפות מוקדי כוח בחברה, זה להפר בבוטות את אחד הכללים ולהמתין. אלו שיזדעקו וידרשו ממך לצנזר את עצמך – הם אלה שלקחו לעצמם את הסמכות המוסרית והחינוכית, שהייתה פעם נחלתם הבלעדית של אנשי הדת.
כשאנחנו מקללים, מסביר ג'יי, מלווה לכך אפקט רגשי חזק. הוא נובע דווקא מעוצמתו של האיסור שאותו אנחנו מפירים. אנחנו יודעים שאסור לנו לומר או לכתוב בפומבי "שרון אלרעי פרייס בת זונה", ודווקא בשל כך, מרגש אותנו יותר להפר את האיסור.
למנגנון הזה יש תפקיד חברתי חשוב ואפילו חיובי: בני אדם הם בעל החיים היחיד בטבע שמסוגל לבטא תוקפנות במילים במקום באלימות פיזית. ילדי גן מרביצים, נושכים ושורטים אחד את השני בארגז החול. אחרי שאנחנו מצליחים לחנך אותם להפסיק, הם מתחילים לקלל. קללות הן לא רק הדבר שמוביל בהכרח לקרב כיסאות כתר פלסטיק על שפת הבריכה במלון. הרבה פעמים הן התחליף למכות.
ובין הקללות שמור לקללה "בת זונה" מעמד מיוחד. בת זונה היא הלינוי אשרם של הקללות. היא חוזרת בהטיות שונות ובצורות שונות כמעט בכל השפות בעולם.
בניגוד למה שנוטים לחשוב, מטרתה היא לא להעליב את אמו של המקולל, אומללה שנגזר עליה להיות אישה בזנות, קורבן לזנאים מרושעים. אם אמך זונה – אתה לא יכול לדעת בוודאות מי היה אביך. כל גבר שעובר ברחוב יכול להיות אבא שלך. זה הסיפור.
בניגוד למה שנוטים לחשוב, מטרתה היא לא להעליב את אמו של המקולל, אומללה שנגזר עליה להיות אישה בזנות, קורבן לזנאים מרושעים. אם אמך זונה – אתה לא יכול לדעת בוודאות מי היה אביך
הוא חוזר על עצמו בצורות שונות ב"לך קיבינימט" (קיצור של המשפט "לך לאמא שלך אחרי שזיינו לה את הצורה"), ב"לך טפויומאט" ובעצם בכל הקללות שכוללות את "מאט" – אמא. הקללה העברית המעט מיושנת "בן אלף" היא בעצם קיצור של הקללה הספרדית "בן של אלף זונות". כי במדריד אי אפשר היה להסתפק בזונה אחת בלבד. והעיסוק הזה בהתנהגות המינית של האם הולך אחורה לתנ"ך.
כששאול חוטף קריזה על יהונתן ומקלל אותו "בן נעוות המרדות" הוא בעצם קורא לו בן זונה. "נעוות המרדות" על פי רש"י היא "אישה נעה ונדה, יצאנית". בהמשך הפסוק שאול מוסיף "לבושת ערוות אמך" ומייסד את ז'אנר הקללות האהוב המתייחס לאיבר המין הנשי.
ה"כוס", אגב, היא מילה פרסית שהתגלגלה לעברית דרך הערבית. וכמו ה"בן זונה" וה"אחו שרמוטה" (אחיה של הזונה), היא עברה עם הזמן מהפך מלא, מגנאי לשבח. האוכל היה בן זונה, המלצרית הייתה כוסית, ואני הולך לאכול אותה אחו שרמוטה בתגובות, על גסות הרוח של הטור הזה.
בשיאו של הפרק שבו סטיבן פריי מתחקה אחרי תולדות הקללה, הוא נפגש עם ד"ר ריצ'ארד סטיבנס, שחוקר את הקשר בין קללות לכאב. סטיבנס לא מתעניין בכאב של מי שקיללו אותו, אלא בהקלה על הכאב שקללות מביאות למי שמוציא דבר קללה מפיו, אינעל אבי אבי אביו.
סטיבנס החל להתעניין בנושא בזכות אשתו, שבמהלך לידה שהסתבכה, שמה לב שכשהיא צורחת קללות בקול רם, זה מקל עליה להתמודד עם כאבי הצירים, שהלכו והתגברו. ובכל פעם שהצירים נרגעו מעט, היא הייתה נבוכה מעצמה והתנצלה בפני המיילדת על המילים האיומות שיצאו מפיה. "אל תתנצלי", אמרה לה המיילדת, "זה בסדר. אני שומעת מילים כאלה כל הזמן".
סקרנותו של סטיבנס התעוררה. למה נשים רבות מרגישות צורך לקלל דווקא ברגעי הלידה, שאמורים להיות רגעים של התעלות רגשית? למה קללות וכאב הולכים ביחד? למה גם אם אנחנו טיפוסים מנומסים ומאופקים, יש סיכוי לא רע שנוציא מפינו קללות איומות אם ניתקע בכל הכוח עם האצבע הקטנה של הרגל בקצה המיטה? מה הקשר?
למה קללות וכאב הולכים ביחד? למה גם אם אנחנו טיפוסים מנומסים ומאופקים, יש סיכוי לא רע שנוציא מפינו קללות איומות אם ניתקע בכל הכוח עם האצבע הקטנה של הרגל בקצה המיטה? מה הקשר?
סטיבנס הזמין את פריי להשתתף בניסוי. הוא ביקש ממנו להכניס את ידו עד למרפק אל תוך אקווריום מלא בקוביות קרח ולהחזיק אותה שם ככל שיוכל לשאת את הכאב. בסיבוב הראשון של הניסוי הוא ביקש מפריי לבחור מילה ניטרלית ולחזור עליה שוב ושוב, כל זמן שהוא מצליח להחזיק את ידו במיכל הקפוא. פריי בחר במילה "פונקציונלי" והצליח להחזיק את ידו במיכל 38 שניות.
בסיבוב השני סטיבנס ביקש מפריי לקלל כשהוא מחזיק את היד בקרח. פריי בחר במילה שאסור לכתוב באנגלית, שכמו "פונקציונלי" מתחילה גם היא באות F, והצליח להחזיק את ידו בקרח 2 דקות ו-29 שניות, כשהוא יורה בהנאה בלתי מוסתרת הטיות שונות של המילה האסורה, וצירופים שונים שהיא מופיעה בהם.
https://www.youtube.com/watch?v=aDF97Ebilps
"מה שקרה", הסביר סטיבנס לפריי, "זה שאתה זעזעת את עצמך כשחזרת על המילה האסורה, והזעזוע הזה עורר בך תגובה רגשית ששחררה אדרנלין, שהקל עליך לשאת את הכאב".
"מה שקרה", הסביר סטיבנס לפריי, "זה שאתה זעזעת את עצמך כשחזרת על המילה האסורה, והזעזוע הזה עורר בך תגובה רגשית ששחררה אדרנלין, שהקל עליך לשאת את הכאב"
השבוע אפשר היה לראות המנגנון הזה בפעולה כשד"ר מאיר פרייס, בעלה של ד"ר שרון אלרעי-פרייס, הזדרז לצאת להגנתה אחרי תקרית ה"בת זונה" בכנסת. הוא צייץ בטוויטר: "אפס פחדן קילל את אשתי ואת חמותי המנוחה. אותו אפס, מקווה מאוד שמשטרת ישראל תשים את ידה עליו בהקדם. אני רוצה להתייחס לראש הוועדה, שלא מצא לנכון להפסיק את הדיון, למצוא את הדובר, לסלק אותו מהדיון ולהגן על עובד ציבור. תעודת עניות ובושה לכנסת, לוועדת החוקה ולמפלגת העבודה".
אפשר, כמובן, להבין את כאבו של ד"ר פרייס לנוכח העלבתה בפומבי של אשתו. רק חבל שהוא בחר לאלחש את הכאב הזה בעזרת מילים מנומסות יחסית כמו "אפס", "פחדן" ו"תעודת עניות ובושה". הוא יכול היה בקלות רבה למצוא קללות מרגיעות בהרבה.
תגובות עכשיו הזמן לומר את דעתך
תגובתך פורסמה! שתפו את עמוד הפרופיל שלכם
ועכשיו אנו זקוקים לתמיכה שלך עזרו לנו להמשיך ליצור עיתונות אמינה, מקצועית וליברלית
תמכו בנו