Without our traditions, our lives would be as shaky as… as a fiddler on the roof

יום שישי לקראת שקיעה. המראה מוכר לעין הישראלית. השמש המלטפת, קצף גלי הים, רק השמש השולחת קרניים אחרונות ומתרחקת מהאוקיינוס שבמזרח מזכירה לנו כי אנו בפלורידה ולא בתל-אביב.

300 ישראלים-אמריקאים לבושים בלבן מקיימים את מסורת קבלת השבת שהקהילה יצרה לעצמה בכנס ה-IAC – תפילת "לך דודי" של מקובלי צפת ולאחריה "ירדה השבת על בקעת גינוסר". חברי הקהילה יעיינו במשמעות פרשת השבוע לחייהם, ולצד הטקסטים היהודים הקלאסיים ילמדו בכתבי לאה גולדברג, הרב השל ויהודה עמיחי.

המסורת הקהילתית תעשה ללא דמות רבנית, אלא בהובלה קהילתית, בטקס שהם יצרו יחד. דגלי ישראל וארה"ב מתנפנפים ברוח השבת הנכנסת ומעידים על פרק חדש שנכתב ביהדות זמננו בידי הקהילה הישראלית-אמריקאית. רשומה ראשונה זו תוקדש להבנת המסורות של הקהילה.

300 ישראלים-אמריקאים לבושים בלבן מקיימים את מסורת קבלת השבת שהקהילה יצרה לעצמה בכנס ה-IAC – תפילת "לך דודי" של מקובלי צפת ולאחריה "ירדה השבת על בקעת גינוסר"

יצירת מסורות ותפקידן במרקם הקהילה

מסורות נרקמות בידי קהילות שבוחרות לחיות דרכן שנה בשנה ומדור לדור. רבות מהמסורות מתהוות כתגובה לאתגר שעמד בפני הקהילה: בין אם מדובר בסכנה שנשקפה לקהילה ספציפית (פסח, פורים) או לחברה האנושית כולה (הפחד מהחשיכה של החורף – כריסמס, חנוכה), או כדרך להוקיר תודה לטבע (שבועות, סוכות).

המסורת היא הדרך והכלי, שבאמצעותם הקהילה חווה מחדש את הרגש שמאחורי המסורת, בתוך מרחב בטוח ומוגן, ובאמצעות שפה שמועברת מדור לדור: שפה מילולית באמצעות הטקסט, ושפה גופנית באמצעות הטקס.

כך למשל ליל הסדר הוא מסורת יהודית שנוצרה כדי להתמודד עם אתגר וכאב העבדות. הטקסט של ההגדה מזמין את המשתתפים בכל דור ודור לחזור אל הידיעה כי בני אדם מסוגלים לשעבד זה את זו. חז"ל אף אומרים כי "חייב אדם לראות את עצמו כאילו הוא עצמו יצא ממצרים" – באותו הלילה משחזרים את כאב העבדות אך גם את היציאה לחירות.

ההגדה יוצקת שפה שמדברת את הכאב אך גם את הרצון בנקמה (שאסור לממשה), באמצעות אמירת עשרת המכות והטפת טיפות יין, ובאמצעות שירים שמשמעותם לא נהירה לחלוטין לקוראים, כמו "חד גדיא".

אבל משהו מהטעם של הכעס על הפגיעה באבותינו, על כך שבכל דור ודור באים עלינו לכלותינו – מצוי בהם. בנוסף, הטקס מכיל מנהגים המזמינים את המשתתפים לחוות את הסיפור היהודי בגוף עצמו באמצעות הלבוש, מנהגי החג של הקהילות השונות, התבשילים והיין.

המסורת היא הדרך והכלי, איתם הקהילה חווה מחדש את הרגש מאחורי המסורת, בתוך מרחב בטוח ומוגן, ובאמצעות שפה שמועברת מדור לדור: שפה מילולית באמצעות הטקסט, ושפה גופנית באמצעות הטקס

ישנן מסורות שנשתמרו לאורך דורות רבים, ובהמשך נמוגו. יש לשער שהסיבה להעלמותן היא, כי לאחר תקופת זמן, הפתרון או דרך ההתמודדויות שהמסורת הכילה בתוכה – חדלה מלתת מענה ומלהוות מזור לקושי.

במקרים אחרים, מאפיינים של המסורת הפכו לנוקשים מדי, ומעיקים על חברי הקהילה שלבסוף זנחו אותה. פעמים אלו שגדלו למסורת ובחרו לזנוח אותה מאמינים כי הם יוכלו להמשיך ולהחזיק ב"פתרון" שהמסורת הכילה בליבתה, גם ללא הטקסיות והחוקים שנתלוו לה והכבידו או פגעו בקהילה. עבורם, המסורת היא חלק מהדנ"א התרבותי שלהם ולכן גם לאחר הפסקת המסורת, היא ממשיכה להדהד בתוכם.

כך למשל, יוצא בשאלה מהעולם החרדי שבוחר שלא להתפלל תפילת שחרית – עבורו, בכל בוקר, הוא "אינו" מתפלל. זאת בשונה מבן גילו, שגדל כחילוני שהוא פשוט לא מתפלל; אי התפילה אינו מרכיב שהולך עימו ביומיום. מכאן שאלו שבוחרים להפסיק ולקיים את המסורת, עדיין ממשיכים "לחיות" אותה באי-עשייתה. זאת בשונה מבני הדור השני, וזה שאחריו – אלו שנולדו לעולם בו המסורת כבר אינה מתקיימת. עבורם, היא אינה חלק מהשיח של חייהם וחיי הקהילה.

לאורך הדורות מסורות יהודיות התקיימו במרחב דתי ונרקמו בשפת ההלכה. מכאן, שחדירתה של החילוניות לליבת אורח החיים הישראלי אתגרה את המסורת היהודית.

מסורות בנות דורות רבים, כגון כפרות בערב יום הכיפורים או הכאת הערבות בהושענא רבה, נתפסות בעולם מחולן כפעולה מביישת וחסרת משמעות, שאינה ראויה לאדם המודרני.

תפילות, פיוטים, התִּכְּלַאל, ותחינות נשפטו במשך עשורים רבים בישראל כדתיות, כמתאימות לחיי הגולה, לחרדים או למזרחים, לערבית היהודית או לאידיש – וסולקו מהיומיום הישראלי.

ישנן מסורות שנשתמרו לאורך דורות רבים, ובהמשך נמוגו. יש לשער שהסיבה להעלמותן היא, כי לאחר תקופת זמן, הפתרון או דרך ההתמודדויות שהמסורת הכילה בתוכה – חדלה מלתת מענה ומלהוות מזור לקושי

חשוב לזכור, כי המסורת היא מסד לבניית קהילה – הקהילה מתכנסת סביבה, והיא מהווה מאגר לשפה משותפת, לחוויות שבני הקהילה חווים יחד ומתאחדים דרכה. מכאן, שזניחת או הפסקת מסורות עלולה לפורר את הקהילה.

מכאן שהבחירה של הקהילה הישראלית לזנוח חלק מהמסורות היהודיות, שנתפסו כדתיות, איתגרה את הקהילה שהתהוותה בישראל.

כדי לתת מענה למורכבות, בעוד שמסורות יהודיות רבות נזנחו, אחרות הותאמו לשפה החילונית ולאורח החיים והאתגרים של החיים הישראליים: הבאת הביכורים בשבועות, קרנבל עדלאידע, שבת בחוף הים או בטבע, צפירת יום הזיכרון והפלייליסט של שירי "ארץ ישראל הישנה והטובה" הנלווה לה או אפילו רכיבת הילדים על כבישי ישראל ביום הכיפורים – נהיו עבור ישראלים רבים למסורות מותאמות או חדשות ונוספו ללוח השנה היהודי-עברי.

(הפסקת) "הזמזום העברי" – על הגירה ומסורות

הגירתם של ישראלים לארה"ב מאתגרת את המסורות הקשורות ללוח השנה היהודי-עברי. מסורות ישראליות רבות, קשורות בעבותות למבנה המשפחה ולמרקם הישראלי הייחודי שנגדע בשל המעבר הגיאוגרפי: הסבא שעורך את הקידוש ומוביל את ליל הסדר, הסבתא המדליקה את נרות החג ומכינה תבשילים מסורתיים, לוח החופשות בישראל הבנוי על פי לוח השנה העברי והאפשרות לרכב באופנים ברבים מכבישי ישראל ביום הכיפורים – הן רק דוגמאות אחדות.

המרחב הציבורי האמריקאי, אינו מתקיים בהתאם ללוח השנה היהודי-עברי, אלא זה האמריקאי (יש שיאמרו נוצרי-אמריקאי). בלשונה של רות קלדרון "הזמזום העברי" המתקיים בצורה טבעית בישראל – לא מתקיים בארה"ב וכלל לא בטוח שנכון לנסות ולשמרו באדיקות במסצ'וסטס או בקליפורניה.

הגירתם של ישראלים לארה"ב מאתגרת את המסורות הקשורות ללוח השנה היהודי-עברי. מסורות ישראליות רבות, קשורות בעבותות למבנה המשפחה ולמרקם הישראלי הייחודי שנגדע בשל המעבר הגיאוגרפי

בשנים הראשונות למעבר לארה"ב, רבות מהמשפחות הישראליות מתנהלות כמי שנמצאות במסע בחו"ל. כאילו המרכז הוא בישראל, והן נמצאות לתקופת זמן קצובה מחוץ ל"ארץ" (ישראל). הנרטיב המשפחתי הוא כי הם באו לשהות בארה"ב למספר שנים מצומצם, ולאחריהם המשפחה תחזור "ארצה".

אותה משפחה מזהה הזדמנות בכך שהיא אינה מתקיימת תחת "הזמזום העברי" אלא בתוך ה"זמזום אמריקאי" ורוצה לנצל את ההזדמנות להעניק לעצמה ולילדיה מתנה תרבותית שתלווה את המשפחה עם חזרתה לישראל.

דוגמה לכך היא הבחירה של משפחות ישראליות רבות לשלוח את ילדיהן לבתי ספר ציבורים ולא יהודיים, אף לא למסגרות יהודיות שמחוץ למסגרת החינוך הפורמלית. אחת הסיבות לכך (מעבר לעלות הכלכלית) היא ההנחה כי את הזהות היהודית יקבלו הילדים בחזרה לישראל, ויש לנצל את אותן שנים מצומצמות כדי לקבל ערכים אמריקאים – שוויון וקבלת האחר, או לכל הפחות עמידה בסבלנות בתור.

למידה בבתי ספר ציבוריים מאפשרת לילדים ללמוד בכיתה אחת עם ילדי מהגרים מרחבי העולם; עם מוסלמים, נוצרים, שחורים, אסיאתים, מקסיקנים ועוד ועוד – ולקבל בדנ"א שלהם את "קבלת האחר". על פי תפיסת עולם זו, את היהדות, את סיפורי התנ"ך והמסורות ואת תנועת הידיים של "משה בתיבה" – ילדי המשפחה יקבלו עם חזרתם ארצה.

המשפחה מזהה הזדמנות בכך שאינה תחת "הזמזום העברי" אלא בתוך "זמזום אמריקאי" ורוצה לנצל את ההזדמנות להעניק לעצמה ולילדיה מתנה תרבותית שתלווה את המשפחה עם חזרתה לישראל

יש בבחירה זו הגיון רב. אך החיים מורכבים הרבה יותר. האתגר מתחיל כאשר לאחר 5-6 שנים של חיים בארה"ב – ההורים שגדלו בארץ מתקשים לקבל את המציאות כי הם, ובעיקר ילדיהם, אינם חיים עוד בחו"ל – אלא שעבור ילדיהם ארה"ב היא ביתם.

רבים מהמהגרים הישראלים לארה"ב מתנגדים לקבל את בחירתם, והם ממשיכים לאחוז, לעתים בנוקשות, בנרטיב לפיו הם מקיימים בית ישראלי לכל דבר. הם דבקים בדוגמאות מחברי קהילה שאכן חזרו לישראל, גם אם מדובר באחוז מסוים בלבד. העובדה שילדיהם מבינים עברית ופעמים ואף עונים להם בשפת הקודש – מחזקת את האשלייה כי החיים בארה"ב הם "לתקופה" בלבד, ומכאן שהם פטורים מלשאול שאלות עמוקות הקשורות להגירה בכלל, ולמסורות המשפחתיות וקהילתיות בפרט.

בפועל, שורשי החיים של ילדיהם נטועים באדמה האמריקאית. בעוד שעבור ההורים שגדלו בישראל החלל סביב איבוד "הזמזום העברי" ממשיך להדהד בתוכם, ואי קיום מסורות ישראליות נחווה במלוא העוצמה – הרי שעבור הילדים – הזמזום הישראלי מעולם לא הוטמע בהם.

עבור ההורים, ישראל היא חלק ממרקם חייהם שלהם: ריח הים בשבת, הקפה השחור, הסיגריה של יום שישי עם עיתון, בית הספר ותנועת הנוער – עבור ילדיהם, ישראל היא ה"ביקור אצל" סבא וסבתא ובני הדודים, ולא חיי היומיום עצמם.

אחד הקשיים המרכזיים של הקהילה הישראלית-אמריקאית היא לנוע מתפיסת עולם של חיים בחו"ל (לתקופה זמנית), לתפיסת עולם של חיים בהגירה – ומרגע שההפנמה מגיעה כי הם חיים בארה"ב – שאלות רבות, נוקבות וקשות צריכות להישאל – סביב משמעות החיים בארה"ב, והמקום של המסורות בבניית הקהילה.

עבור ההורים, ישראל היא חלק ממרקם חייהם: ריח הים בשבת, הקפה השחור, הסיגריה עם עיתון יום שישי, ותנועת הנוער – עבור ילדיהם, ישראל היא ה"ביקור אצל" סבא וסבתא ולא חיי היומיום

מרתק לראות כי קל יותר לקהילה הישראלית-אמריקאית לשמר מסורות עבריות מאשר יהודיות; את לוח השנה העברי מאשר את זה היהודי. זאת בשל היחס המורכב של החברה הישראלית-חילונית למרכיב היהדות בזהותם.

אירועי  יום העצמאות, וציון יום השואה על פי לוח השנה הישראלי – נערכים בקהילות הישראליות הגדולות בהתלהבות מרובה. אומנם "הזמזום העברי" לא מצוי במרחב הציבורי; כך למשל, ביום הזיכרון לחללי צה"ל לא מתקיימת צפירה בבתי הספר הציבוריים. רובה של הכיתה של הילדים אינם חווים את אותו יום כיום אבל, והרדיו אינו משדר את המוזיקה הישראלית הטובה והישנה; ועדיין הקהילה הישראלית יודעת כיצד לייצר את הזמזום בעצמה, עד כמה שניתן.

קשה הרבה יותר לישראלים-האמריקאים החילונים להתמודד עם לוח השנה היהודי ללא "הזמזום העברי". אחוז קטן בוחר להצטרף בשבתות וחגים לבתי כנסת ליברליים יהודים-אמריקאים. זאת מכיוון שהניחוח והמוזיקה היהודית-אמריקאית זרה לזיכרון היהודי שלהם מישראל.

בית הכנסת אליו הם הלכו בישראל, גם אם רק ביום כיפור – הוא אורתודוקסי, ואישה עם כיפה וטלית אינה מהדהדת להם "יהדות". חלקם יעשה זאת רק לאחר כעשור או שניים של חיים בארה"ב, כאשר הם יפנימו כי הם חיים בתפוצות וילדיהם זקוקים ל"זמזום יהודי-אמריקאי" שאינו ישראלי.

ההורים, דור המהגרים, יבחר להצטרף לאותו "זמזום יהודי אמריקאי" למרות שהוא זר לו, כדי לאפשר לילדים להיות חלק מהקהילה היהודית. משפחות אחרות יצטרפו לחב"ד, המוכר להם מהטיולים בחו"ל (הודו / דרום-אמריקה), וזאת כדי שהחרדים יעשו עבורם את "היהדות" המוכרת.

קל יותר לקהילה הישראלית-אמריקאית לשמר מסורות עבריות מאשר יהודיות; את לוח השנה העברי מאשר את היהודי. זאת בשל היחס המורכב של החברה הישראלית-חילונית למרכיב היהדות בזהותם

הם ינמקו את בחירתם בכך שחב"ד בארה"ב שונה מתנועת חב"ד בישראל, ובכך  שהאורתודוקסים בארה"ב "פתוחים" יותר מעמיתיהם הישראלים. זוהי בחירה מרתקת המעידה (בין השאר) על הכישלון של חלק מהחילוניות הישראלית ליצור מסורות יהודיות בעלות שפה משלה בישראל ומכאן גם בארה"ב.

מסורות ישראליות-אמריקאיות – מגע ראשוני

בשנים האחרונות מבעבעים שינויים בכל הקשור לשיח אודות הזהות הישראלית-אמריקאית ובניית מסורות הקהילה – כאן אצביע על שניים מהם:

א

חשבון נפש קהילתי ומעבר מדיאלוג לעשייה: ניתן לראות שינוי קהילתי בכל הקשור לזהות ההיברידית (ישראלית-אמריקאית) של חברי הקהילה, תוך עמידה על הפערים בין דור ראשון להגירה לבין ילדיהם. הדיונים נסובים בין השאר סביב חסרונו של "הזמזום העברי" והצורך ביצירת "זמזום ישראלי—אמריקאי-יהודי".

חברות וחברי הקהילה מתמודדים עם הבחירה של החיים מחוץ לישראל והמשולש הזהותי בין חיים בחו"ל-בגלות-בתפוצות. הם נפגשים עם ארון הספרים היהודי והעברי, עם תפיסת העמיות היהודית, בוחרים להכיר את הקהילות היהודיות בארה"ב לגווניהם השונים, ומתוך אותה למידה נלקחת אחריות על הבחירות של חברי וחברות הקהילה ונרקמת זהות היברידית חדשה.

יתר על כן, הקהילה מתרגמת את הדיונים לפרקטיקום של בינוי קהילה, ונטילת אחריות קהילתית. הדבר בא לידי ביטוי ביוזמות קהילתיות מחוף לחוף תוך נגיעה במעגלי הקהילה השונים: הפנימי – בכל הקשור לצרכי הקהילה הישראלית-אמריקאית, האמצעי – בסיוע לקהילה היהודית-אמריקאית בכל הקשור לניצולי שואה, והחיצוני – בעשיית חסד ותיקון עולם לקהילות אמריקאיות נזקקות.

ניתן לראות שינוי קהילתי בזהות ההיברידית של חברי הקהילה, תוך עמידה על הפערים בין דור ראשון להגירה לבין ילדיהם. הדיונים נסובים גם סביב החסך ב"זמזום העברי" והצורך ביצירת "זמזום ישראלי-אמריקאי-יהודי"

בנוסף, הקהילה הישראלית-אמריקאית מצטרפת למאבק באנטישמיות, וכיום הקהילה מצויה בחוד החנית בכל הקשור למאבק בשנאת ישראל ובניסיון לשינוי השיח סביב נושאים אלו בארה"ב.

ב

מסורות: חברי הקהילה בוחנים בעיניים פקוחות מהן המסורות שלא ניתן או לא נכון לקיימן יותר בארה"ב, או כאלו שעל הקהילה להתאימן לחיים קבועים בארה"ב. בנוסף לכך, הם בוחנים מסורות יהודיות עתיקות שנזנחו או אף נדחו בישראל בידי הוריהם או דור הסבים, בשל ההגירה מהתפוצות למדינת ישראל ואופיו של תהליך החילון בראשית המאה ה-20.

הם מקיימים את דבריו של ברל כצנלסון:

"דור מחדש ויוצר איננו זורק אל גל האשפה את ירושת הדורות. הוא בוחן ובודק, מרחיק ומקרב, ויש שהוא נאחז במסורת קיימת ומוסיף עליה, ויש שהוא יורד לגלי גרוטאות, חושף נשכחות, ממרק אותן מחלודתן, מחזיר לתחייה מסורת קדומה, שיש בה כדי להזין את נפש הדור המחדש".

דווקא החיים האמריקאים מאפשרים לחברי הקהילה לחדש מסורות שהיו חלק טבעי מחיי משפחותיהם עד לפני מספר דורות. כך למשל, משפחות שמזהות את עצמן כחילוניות יקיימו קבלת שבת קהילתית, קריאת מגילה אסתר מחוף לחוף, ראש חודש נשי, ותיקון ליל שבועות. אליהן מצטרפות מסורות חדשות הקשורות ל"זמזום האמריקאי" כגון Thanksgiving בעל גוון הודיה ישראלי-אמריקאי-יהודי.

הקהילה הישראלית-אמריקאית חוגגת שבועות (צילום: IAC)

על מנת לאפשר לתהליך מרתק זה להתרחש, ניתן להיווכח בחזרה של חברי קהילה רבים אל ארון הספרים היהודי והעמקה בזה העברי, קבוצות הפורחות כפטריות ומובלות בידי הקהילה, הלומדת את אומנות המסורת הבית-מדרשית. החלוקה הישראלית בין דתי לחילוני מאותגרת בידי הקהילה וזהות חדשה שעדיין מוקדם לתת לה שם – מבצבצת.

ניתן להיווכח בחזרה של חברי קהילה רבים אל ארון הספרים היהודי והעמקה בזה העברי, קבוצות הפורחות כפטריות ומובלות בידי הקהילה, הלומדת את אומנות המסורת הבית-מדרשית

ישראלים חיים בארה"ב כבר עשורים רבים, אך רק בשנים האחרונות הם נעים "מקהל ישראלי החי בארה"ב" ל"קהילה ישראלית-אמריקאית". במספר שנים מצומצם הקהילה הישראלית בתפוצה האמריקאית מתחילה לפרוח וליצור קול ייחודי משלה. כקהילה המהווה כ7-10% ממספר היהודים בארה"ב – היא נהיית לאחד הקולות המרכזיים ביהדות ארה"ב, לא רק בכל הקשור ליחסה לישראל ובהיותה מגדלור למאבק בשנאת ישראל ובאנטישמיות, אלא גם כמעבדה חיה, המתקיימת לנגד עינינו, של כתיבת פרק חדש ומרתק בחיים היהודים במאה ה-21.

ד"ר יקיר אנגלנדר הוא מנהל תוכנית המנהיגות "גוונים" בארגון IAC (Israeli-American Council), מלמד בבית הספר לרבנות AJR בניו יורק ומתגורר בקהילה בפילדלפיה. יקיר גדל בחסידות ויז'ניץ, היה בין המקימים והמנהלים של תנועת הנוער הבין-דתית Kids4Peace בירושלים, ומקדיש את עצמו למיסטיקה, למגע וליצירת חיבורים בין עולמות ותרבויות. שני ספריו עוסקים בשאלות סביב מקום הגוף והמיניות בשיח הציוני-דתי והחרדי. הוא חקר באוניברסיטאות Northwestern, Harvard ובמכון שלום הרטמן.