מערכת הביטחון הישראלית מנהלת קמפיין תקשורתי נגד מנהיג חמאס יחיא סנוואר, שחלקו לוחמה פסיכולוגית בלתי יעילה. במקום לבזבז אנרגיה מיותרת, עדיף שמערכת הביטחון תקבל את ההחלטה לחסלו ותתמקד בהכנות המודיעיניות והמבצעיות לכך.

בסוף השבוע התחדשה האלימות על גבול רצועת עזה עם ישראל. הפלסטינים שיגרו בלוני תבערה לעבר עוטף עזה וחידשו את פעילות יחידות "ההטרדה הלילית" בגדר הגבול.

ברצועת עזה החלה לפני זמן קצר פעילות ההטרדה הלילית סמוך למעבר קרני. באוגדת עזה ערוכים מסוף השבוע בכוננות מוגברת לאורך המכשול עם צלפים, טנקים וכוחות נוספים pic.twitter.com/3iCWzmFEFc

— איתי בלומנטל Itay Blumental (@ItayBlumental) August 28, 2021

כל הפלגים הפלסטינים קיבלו החלטה קולקטיבית להסלמה הדרגתית מול ישראל.

בימים האחרונים נעלם יחיא סנוואר, מנהיג חמאס ברצועה, מעיני אמצעי התקשורת והמצלמות, האם הוא חושש שיחוסל בידי צה"ל בעקבות ההסלמה בגבול רצועת עזה? בהחלט אפשרי.

כל הפלגים הפלסטינים קיבלו החלטה קולקטיבית להסלמה הדרגתית מול ישראל. בימים האחרונים נעלם סנוואר, מנהיג חמאס ברצועה, מעיני התקשורת והמצלמות. האם מחשש שיחוסל ע"י צה"ל בעקבות ההסלמה?

בהפגנות של חמאס על גדר הגבול עם ישראל הופיע ח'ליל אלחיה, סגנו של יחיא סנוואר.

גורמים ברצועה הסבירו את היעלמותו של סנוואר בכך שהוא ירד לבונקר הסודי כדי לתכנן עם ראשי הזרוע הצבאית, מוחמד דף ומרוואן עיסא, את סבב הלחימה הבא מול ישראל. זאת לאחר שהבהיר למודיעין המצרי כי הנהגת חמאס קיבלה החלטה אסטרטגית לחדש את הפעילות העממית על גבול רצועת עזה במתכונת "צעדות השיבה", כדי להפעיל לחץ על ישראל להקל את המצור.

הדרישות המיידיות של סנוואר הן להכניס לאלתר את הכסף הקטארי לרצועה, להכניס מייד חומרי בניה לרצועת עזה, כדי שניתן יהיה להתחיל בפעולות השיקום של הבתים שנהרסו במלחמה, ולהשיב את המצב לקדמותו כפי שהיה בחודש מאי השנה, ערב מבצע "שומר החומות".

ככל שהתגברו האירועים האלימים בשבוע שעבר על גבול הרצועה, כך גברו ההאשמות של הדרגים הביטחוניים בישראל כלפי יחיא סנוואר.

גנץ: "המכשול לשגשוג עזה – סינוואר"
שר הביטחון בני גנץ איים ישירות על מנהיג חמאס בעזה יחיא סינוואר ולאחר הערכת מצב בפיקוד הדרום אמר כי "המכשול לשגשוג ופיתוח הרצועה הוא חמאס בהובלת סינוואר. נגבה מחיר על כל פגיעה באזרחנו, בחיילינו ובריבונותנו" pic.twitter.com/jHe4WBs3PU

— יוני בן מנחם yoni ben menachem (@yonibmen) August 25, 2021

ההאשמות היו אישיות וטענו כי הוא האחראי להסלמה מול ישראל מגבול הרצועה וכי הוא "מנותק מהמציאות וחי בעולם משל עצמו". ההאשמות האלה פורסמו בישראל באמצעות השופרות הידועים של מערכת הביטחון באמצעי התקשורת.

גורמים ברצועה הסבירו את היעלמות סנוואר בכך שהוא ירד לבונקר הסודי כדי לתכנן עם ראשי הזרוע הצבאית, מוחמד דף ומרוואן עיסא, את סבב הלחימה הבא מול ישראל

"סנוואר הוא הנושא באחריות למה שיקרה ברצועה" זימרו השופרות הביטחוניים.

ישראל בנתה את סנוואר

ההתבטאויות האלה של גורמי הביטחון הבכירים, ובראשם שר הביטחון בני גנץ הן חלק מהלוחמה הפסיכולוגית נגד חמאס. גם אם הן נכונות בחלקן, הן חסרות ערך הרתעתי ואפילו מזיקות, מכיוון שהן מחזקות את מעמדו של יחיא סנוואר בקרב הציבור העזתי.

הן גם מעידות על חוסר ההבנה של המודיעין הישראלי לגבי תהליך קבלת ההחלטות בחמאס. גורמים בחמאס מדגישים כי ההסלמה מול ישראל איננה גחמה אישית של יחיא סנוואר אלא החלטה של מועצת השורא של התנועה. מכיוון שיש לה השלכות אסטרטגיות על חייהם של 2.3 מיליון פלסטינים ברצועת עזה ועל היחסים של תנועת חמאס עם מדינות ערב והעולם האסלאמי.

למערכת הביטחון הישראלית יש תפקיד חשוב בבניית מעמדו של יחיא סנוואר בחמאס, היא זו ששיחררה אותו מן הכלא ב-2011 במסגרת "עסקת שליט", דבר שסייע לו לפרוץ קדימה לצמרת הארגון, והיא גם זו שתדרכה את אמצעי התקשורת בישראל כי מדובר במנהיג פרגמטי שמעוניין בהבנות הרגיעה עם ישראל.

אחרי שיחיא סנוואר הפתיע את המודיעין הישראלי והורה לתקוף את ירושלים ברקטות ב-21 במאי השנה והכריז על מערכת "חרב ירושלים", שינה המודיעין הישראלי את הגישה אליו. התקליט החדש שהחל להתנגן במערכת הביטחון הינו שמדובר באדם מסוכן וקיצוני.

התבטאויות גורמי הביטחון ובראשם שר הביטחון גנץ הן חלק מהלוחמה הפסיכולוגית נגד חמאס. גם אם הן נכונות בחלקן, הן חסרות ערך הרתעתי ואף מזיקות כשהן מחזקות את מעמדו בציבור העזתי

מייד לאחר תום מבצע "שומר החומות" יצא יחיא סנוואר בגלוי לאמצעי התקשורת ואיתגר את ישראל לנסות ולפגוע בו. הוא אף טייל ברגל ברחובות עזה מלווה בצוותי טלוויזיה.

גנץ אתמול: "לא נשמע יותר מסינוואר"
סינוואר היום: ???? https://t.co/AvMzpXocX7 pic.twitter.com/5q8SkzGBku

— Guy Elster (@guyelster) May 22, 2021

שר הביטחון בני גנץ הודיע באמצעי התקשורת כי הוא "בן מוות" אך בפועל ישראל נענתה לבקשת המודיעין המצרי והעניקה ליחיא סנוואר חסנות מפני חיסול. הבלוף של גנץ נחשף במהרה.

למרבה הצער, אני נאלץ להגן על יחיא סנוואר ולקבוע כי מערכת הביטחון הישראלית מנותקת מהמציאות יותר מאשר יחיא סנוואר. היא זו שמפשלת באופן קבוע. היא זו שלא התריעה ולא נערכה כראוי לבלום את ההתקפות של הפלסטינים על חיילי צה"ל בגבול הרצועה, ומי ששילם את המחיר היה לוחם מג"ב בראל שמואלי שנפצע באורח אנוש מפיגוע ירי של מחבל חמאס.

למרבה הצער, אני נאלץ להגן על יחיא סנוואר ולקבוע כי מערכת הביטחון הישראלית מנותקת מהמציאות יותר מאשר יחיא סנוואר. היא זו שמפשלת באופן קבוע. היא זו שלא התריעה ולא נערכה כראוי

יחיא סנואר יודע גם להתל ולרמות את המודיעין המצרי. הוא הפתיע גם את מצרים במהלכים שלו בחודש מאי האחרון. בהחלטה על היציאה למלחמה בישראל ועד היום. מה שמכתיב את התנהלותו הם האינטרסים של חמאס כארגון טרור וגם האינטרסים האישיים שלו.

הפופולריות שלו בירידה מכיוון שהישגי חמאס מהמלחמה האחרונה נשחקו. יש לחץ כבד של הציבור העזתי על חמאס נוכח המצב ההומניטרי והכלכלי הקשה. גם המגעים לעסקת חילופי שבויים חדשה עם ישראל נקלעו למבוי סתום.

יחיא סנוואר יודע היטב כיצד לסחוט את ישראל ומצרים ולאיים בערעור היציבות האזורית. באחרונה הוא החל גם להפעיל פעילי חמאס ממחנה הפליטים ראשידיה בלבנון כדי שישגרו רקטות לעבר ישראל מדרום לבנון.

בכך הוא יצר איום כפול על ישראל בפתיחת 2 חזיתות במקביל נגדה מצפון ומדרום.

אין זה פלא שהוא מגלה סימני מגלומניה. הוא מתחזק וישראל נחלשת. היא מבין שישראל סחיטה ואין אף אחד בדרג המדיני-ביטחוני שפועל לשנות את המצב.

מה צריכה ישראל לעשות? שני דברים דחופים.

1. דממה תקשורתית בכל הקשור ליחיא סנוואר והשתקת כל השופרות בתקשורת שעסקו בנושא.
2. קבלת החלטה מיידית על חיסולו הפיזי.

סנוואר יודע היטב כיצד לסחוט את ישראל ומצרים ולאיים בערעור היציבות האזורית. באחרונה החל גם להפעיל פעילי חמאס ממחנה הפליטים ראשידיה בלבנון כדי שישגרו רקטות לעבר ישראל מדרום לבנון

סנוואר תמיד היה מחבל מסוכן וצמא דם. הוא רצח במו ידיו במהלך האינתיפאדה הראשונה כמה פלסטינים שנחשדו בשת"פ עם ישראל. אז הוא היה ראש מנגנון הביטחון של חמאס המכונה "אל-מג'ד", שתפקידו היה לצוד משתפי פעולה עם ישראל.

כל התיאורים על פרגמטיות של סנוואר כביכול אינם מדוייקים, הם קריאה וניתוח לא נכון של אופיו של האיש וגם אי הבנת החומר המודיעיני במלואו.

ישנים פרשנים שונים ומומחים לענייני סנוואר המנתחים את התנהלותו ובכלל אינם מכירים את האיש. הם משמיעים וכותבים מאמרי פרשנות מתחכמים, עם מילים של בית מרקחת, בהסתמך על כמה מתדרכים אינטרסנטים במערכת הביטחון. בעצם הם משרתים את הלוחמה הפסיכולוגית של ישראל ולא את  זכות הציבור בישראל לדעת את האמת.

מי שידע "לטפל" היטב בהנהגת החמאס היה ראש הממשלה לשעבר אריאל שרון ז"ל. הוא לא התרגש מההערכות המלומדות של המודיעין הישראלי. הוא הבין היטב את ההיגיון הרצחני של מנהיגי חמאס צמאי הדם. "אם חולפים כמה ימים והם לא הרגו יהודי מתחיל לגרד להם בידיים", אמר לי פעם שרון בשיחה אישית.

לכן הוא התעלם מכל האזהרות של מומחי הביטחון ולא היסס לחסל בקור רוח את מייסד ארגון חמאס השיח' אחמד יאסין ועוד שורה של מנהיגי חמאס מהשורה הראשנה: עבד אלעזיז רנטיסי, אסמעיל אבו שנב, אברהים מקאדמה, ואחרים. אריאל שרון ניסה גם לחסל את רב המחבלים מוחמד דף אך הוא נפצע בעת ניסיון החיסול והצליח להימלט.

אריק שרון לא התרגש מההערכות המלומדות של המודיעין הישראלי. הוא הבין היטב את ההיגיון הרצחני של מנהיגי חמאס. "אם חולפים כמה ימים והם לא הרגו יהודי מתחיל לגרד להם בידיים", אמר לי פעם שרון בשיחה אישית

לכן, טוב יעשה ראש הממשלה נפתלי בנט אם יאמץ את הגישה של אריאל שרון להנהגת החמאס. שרון ידע שכל מנהיג שיחוסל יוחלף באחר אבל זה לא הדאיג אותו, "נחסל גם את המנהיגים החדשים" הוא נהג לומר,"הם צריכים לדעת שהם ישלמו מחיר אישי כבד על הפעלת טרור נגד ישראל".

לכן, ההצהרות של בני גנץ שיחיא סנוואר הוא "בן מוות" אינן מספקות. מה שצריך הוא חיסולו בשטח, ואז כל הויכוח התקשורתי האם הוא "מנותק מן המציאות" הופך למיותר. צריך לנתק אותו באופן פיזי מן המציאות.

יוני בן מנחם הוא חוקר במרכז הירושלמי לענייני ציבור ומדינה, מזרחן, עיתונאי, מנ"כל רשות השידור לשעבר, מרצה למזה"ת ותקשורת (צילום: דוד וינוקר)

מה הניע את שר החוץ וראש הממשלה העתידי לפיד להציג דווקא עכשיו "תוכנית מדינית" לעזה – המרכאות לא במקור, אבל זו לא תוכנית מדינית, ומיד נסביר.

כמו רוב שרי החוץ הראויים לשמם, כלומר בנטרול דמויות כמו ישראל כץ או איווט ליברמן, שכיהנו בתפקיד אבל לא באמת ביצעו אותו, לפיד נפגש מדי יום עם משפיענים. לא משפיעני רשת אלא מקבלי החלטות אמיתיים, ראשי מדינות, שרי חוץ, ראשי גופי מודיעין, יושבי ראש של פרלמנטים ועוד.

כמו רוב שרי החוץ הראויים לשמם, כלומר בנטרול דמויות כמו ישראל כץ או איווט ליברמן, שכיהנו בתפקיד אבל לא באמת ביצעו אותו, לפיד נפגש מדי יום עם משפיענים. לא משפיעני רשת אלא מקבלי החלטות אמיתיים

לא צריך יותר מכמה שבועות רצופים של מפגשים כאלה כדי להבין את ההבדל בין השיח הישראלי לשיח הבינלאומי. בעוד שהשיח הישראלי זנח את הסכסוך הישראלי-פלסטיני כסוגייה מדינית-אסטרטגית, וגימד אותה לכדי "מזוודות כסף", או "נסיון פיגוע באמצעות סכין עגבניות", השיח הבינלאומי עודנו משמר את תבניות היסוד ההסטוריות, ורואה בשרשרת ההחלטות הבינלאומיות וההסכמים שנחתמו בין ישראל לאש"ף מסגרות מחייבות.

יש להניח כי בכל שיחה שמנהל שר החוץ הוא נאלץ להשיב על שאלות יסוד שאין לו תשובות טובות עליהן – מה רוצה ישראל בהקשר הפלסטיני? מה הפתרון שלכם לסכסוך? כיצד תמנעו את הסבב הבא בעזה? ומדוע אינכם עוצרים את הדהירה ל"מדינה אחת בין הירדן לים"?

ניתן לשער שתשובות פלקטיות הזורקות את כל האשמה על הצד השני, או נסיונות לדוג אמפתיה עקב "המצב הקואליציוני הקשה שלנו כאן בישראל", אינן מספקות את רוב בני ובנות שיחו של לפיד, וכמובן שבצדק. גם "תמיכתו האישית" של לפיד בפתרון שתי המדינות יכולה להקנות לו סימפתיה מוגבלת בלבד, ואיננה תחליף למטבע מדיני קשה.

אז מה עושים? מושיבים את אנשי משרד החוץ, גוף שהופשט עירום ועריה בשנים האחרונות מכל סמכויותיו והודר מכל השפעה מדינית-אסטרטגית, אבל עדיין מהווה את מאגר המוחות והנסיון המדיני הלאומי הטוב ביותר – לנסח "תוכנית מדינית חדשה לעזה".

בעוד שהשיח הישראלי גימד את הסכסוך הישראלי-פלסטיני ל"מזוודות כסף", או "נסיון פיגוע בסכין עגבניות", השיח הבינלאומי עודנו רואה בהחלטות הבינלאומיות וההסכמים שנחתמו מסגרות מחייבות

דא עקא, שבמקום לגשת לדיון החשוב הזה משוחררים מאילוצים פוליטיים, לנסות לאתגר את הנחות היסוד שהתאבנו מאז תוכנית ההתנתקות לפני 15 שנה, ולהציע חלופות יצירתיות וחדשניות למול משבר מתמשך שכל ממשלות ישראל לא השכילו לפתור, הציג לפיד בסופו של דבר "עוד מאותו דבר", ולמעשה אפילו פחות. יש לשבח את לפיד על עצם הנסיון להציג יוזמה מדינית – גם אם הוא מתעקש לכנותה כלכלית בטחונית – אבל חשוב להצביע על הכשלים המובנים בה.

התוכנית היא נסיון שנדון לכישלון למקסם את כלל האינטרסים הישראליים במינימום תמורות לצד הפלסטיני. היא מזכירה מאוד את תוכנית ההתנתקות ובמידת מה גם את "הסכם התנועה והגישה" שממשלת שרון התחייבה בפני ממשל בוש ליישם, אך לא עמדה בהתחייבותה.

מדובר בעידן פרה-היסטורי, שבו הרש"פ שלטה בעזה, טרום הבחירות לנשיאות ולפרלמנט הרש"פ, ולפני ההפיכה האלימה שביצע חמאס בעזה ושהביאה לשליטתו המוחלטת בה מאז ועד היום.

הרציונל הבסיסי של תוכנית לפיד הוא יצירת מנופים ישירים ועקיפים על חמאס שיאלצו אותו לוותר על מרבית הישגיו, ליצור רגיעה מתמשכת בשלב הראשון, ולאפשר את חזרת הרש"פ לשליטה ברצועה בשלב השני.

כל זאת תוך התעלמות משאלות היסוד של הסכסוך, מן ההסכמים הקיימים שעליהם חתומה מדינת ישראל, וללא הצבת אופק מדיני כלשהו – אם כי לפיד אומר ביושר שהוא עצמו בעד פתרון שתי המדינות, אך ממשלת ישראל לא איתו בנושא.

התוכנית היא נסיון שנדון לכישלון למקסם את כלל האינטרסים הישראליים במינימום תמורות לצד הפלסטיני, תוך התעלמות משאלות היסוד של הסכסוך, מן ההסכמים שעליהם חתומה המדינה, וללא אופק מדיני

הלכה למעשה מדובר אם כן בהצעה של פלג פוליטי ישראלי אחד (יש עתיד) להסדר מול פלג פוליטי פלסטיני אחד (חמאס), ואחריו עם פלג פוליטי נוסף (פת"ח), שני פלגים שכידוע מסוכסכים ביניהם. אבל זוהי הצעה השוללת כל הידברות עם הפלג האחד, למרות שהידברות כזו מתקיימת כל העת, ומגבילה כל הידברות עם הפלג השני לסוגיות כלכליות-אזרחיות בעזה, שעבורו הן משניות.

מתוך בור הסתירות הזה מנסה לפיד לייצר הר הטבות כלכליות שיקשה על תושבי עזה האומללים לסרב להן, ושמדינות המפרץ ומצרים, וכן מדינות אירופה וארה"ב יאוצו לממן. ניתן היה להתייחס בחיוב לקונספט עוברי שכזה אילו השנה היתה 2005. או אפילו 2008. אבל קשה מאוד להתעלם מ-15 שנות הנסיון המצטבר מאז, שבהן הופרכו הנחות היסוד שעליהן בנוי נאום לפיד:

1

הנחה ראשונה – תושבי עזה מסוגלים ומעוניינים להתקומם נגד חמאס ולכפות עליו לפעול בניגוד לאינטרסים שלו. מיד אחרי ההפיכה שביצע חמאס בעזה ניסו ממשלות שרון ואחריו אולמרט ליישם את ההגיון הזה, בתמיכת ארה"ב והקהילה הבינלאומית. הניסיון כשל. חמאס הוכיח עצמו כארגון יעיל יותר מהפת"ח, המחובר לאוכלוסיה ומסוגל לכפות את רצונו עליה בקלות יחסית.

ברבות השנים לא נרשם ולו נסיון רציני אחד של התקוממות עממית, גם כשתנאי החיים ברצועה הדרדרו באופן חמור והביאו אותה לסף משבר הומניטרי, וגם אחרי הרס והרג מסיביים שגרמו הפצצות ישראל. ככל שניתן להסיק מסקרי דעת קהל ומניתוחי מומחים, חמאס שומר על בסיס תמיכה עממי מוצק בעזה, אם כי מוגבל, והפופולריות שלו באיו"ש גבוהה למדי.

הנחה ראשונה – תושבי עזה מסוגלים ומעוניינים להתקומם נגד חמאס ולכפות עליו לפעול בניגוד לאינטרסים שלו – כשלה בעבר. חמאס הוכיח עצמו כארגון יעיל מהפת"ח, מחובר לציבור ומסוגל לכפות את רצונו

2

הנחה שנייה – חמאס ירצה ויוכל להבטיח שקט מתמשך לישראל ללא הסרת המצור מעל עזה. ישראל וחמאס מנהלות משא ומתן מתמשך כבר 15 שנה. המשא ומתן הניב שורה ארוכה של הבנות והסכמים שבבסיסם נוסחת אריאל שרון "שקט תמורת שקט".

אולם עבור חמאס מדובר בהסכמים קצרי מועד שאמורים לאפשר הסכם ארוך טווח, במסגרתו יקבל הארגון את יכולת המשילות הכוללת בעזה, בדגש על מעברים ימיים ויבשתיים פתוחים, וכן שדה תעופה. כל עוד ישראל מונעת ממנו – ובצדק לשיטתה – את הפעלת המעברים ופתיחת הכלכלה העזתית לעולם, השקט יופר.

לפיד מנסה להציע את אותה נוסחה, בשינויים מינוריים, שלפחות אחד מהם מהווה נסיגה בהשוואה לתוכנית ההתנתקות ומקריב אינטרס ישראלי ארוך טווח לטובת מינוף מפוקפק קצר טווח. מדובר באספקת חשמל ומים לעזה. חמאס מעוניין להגיע לעצמאות מוחלטת בנושא, וזהו האינטרס הישראלי האמיתי, כפי שבא לידי ביטוי בתוכנית ההתנתקות.

ישראל שאפה לעודד עצמאות תשתיתית וכלכלית בעזה, כדי להיות מסוגלת לטעון שאין לה כל אחריות, ולו שיורית, לאיכות חייהם של 2 מליון העזתים. אבל לפיד קובע שישראל תשמר את השליטה בתשתיות אלה בידיה, כמנוף. זהו כמובן פתח לחיכוך בלתי פוסק הן עם תושבי עזה והן עם הקהילה האזורית והבינלאומית, ומנוף שיעילותו הוכחה ממילא כמוגבלת מאוד בעשור האחרון.

לפיד "שומר את הקלף" התשתיתי לשלב השני, שבו לכאורה תיטול הרש"פ את מושכות עזה בחזרה לידיה. אבל כאמור אין כוח עזתי, אזורי או בינלאומי שיוכל לכפות כניעה שכזו על חמאס, ללא מענה על האינטרסים הפוליטיים-אסטרטגיים של התנועה.

ישראל שאפה לעודד עצמאות תשתיתית וכלכלית בעזה, כבסיס לטענה שאין לה אחריות, ולו שיורית, לאיכות חיי 2 מליון העזתים. אבל לפיד קובע שישראל תשמר את השליטה בתשתיות, כמנוף

לפיד מנסה לרבע את מעגל הסרת המצור על ידי החייאת הרעיון הישן של הפעלת המעברים לישראל על ידי הרש"פ. אבל חמאס לא תתן לרש"פ ולישראל את מבוקשן זה – אם בכלל – ללא תמורות פוליטיות עבורה.

3

הנחה שלישית – ניתן לנטרל את שאיפותיה הפוליטיות של חמאס ללא בחירות וללא שותפות בממשלה הפלסטינית.

חמאס חותרת במוצהר לשותפות בממשלה הפלסטינית ובמוסדות אש"ף, מתוך כוונה ארוכת טווח להפוך לתנועה הפלסטינית הדומיננטית ול"נציג הרשמי של העם הפלסטיני".

ב-15 השנים האחרונות התנהל לסירוגין משא ומתן בין חמאס לפתח על כניסה לממשלה בשותפות "פריטטית", וכניסה של חמאס גם למוסדות אש"ף. הצדדים הגיעו כמה פעמים להסכמים, שלא יושמו, בין היתר תחת לחץ ישראלי ואמריקאי כבד. ההסכמים כללו גם מועד מוסכם לבחירות לנשיאות הרש"פ ולפרלמנט הפלסטיני, בחירות שהציבור הפלסטיני מייחל להן, וגם ישראל מחויבת להן על פי הסכמי אוסלו. רק לפני מספר חודשים עמד על הפרק נסיון רציני למימוש בחירות, אבל ישראל וארה"ב סיכלו אותו, שוב.

אבל בנאומו של לפיד הוא מייצר מציאות אלטרנטיבית, שבה המימד הפוליטי-מדיני הזה כאילו אינו קיים. האשליה שניתן לקנות שקט בטחוני ופוליטי ארוך טווח בכסף (מפרצי כמובן, ישראל על פי לפיד לא אמורה להשקיע כלל, למרות שהיא תהיה הנהנית העיקרית מהצלחת התוכנית), דינה להתפוצץ במהירות. וכי לא ניסינו את הפטנט הזה שוב ושוב בעשור האחרון?

מתוך הנאום הערב בכנס של המכון למדיניות נגד טרור של אוניברסיטת רייכמן, בו פרסתי את המדיניות הנחוצה לישראל מול עזה:
מאז שישראל עזבה את רצועת עזה ב-2005 היא נקלעת שוב ושוב לסבבי אלימות שגורמים סבל ונזק לתושבי המדינה ולכלכלה. המדיניות שבה נקטה ישראל עד כה לא שינתה מהותית את המצב. pic.twitter.com/dUZY3ICsmY

— יאיר לפיד – Yair Lapid???? (@yairlapid) September 12, 2021

4

הנחה רביעית, וחשובה מכולן – כלום לא בוער, והזמן עובד לטובתנו. הנחה סמויה זו הזינה את פעולותיהן של כל ממשלות ישראל מאז תום כהונת ממשלת אולמרט בסוף 2008. המציאות משתפת לכאורה פעולה עם הגיון אי-הפעולה הזה. בניגוד לנבואות זעם על "צונאמי מדיני" או על "אינתיפאדה שלישית", ישראל התרגלה למציאות של "ניהול סכסוך במחירי מבצע".

בנאומו, מייצר לפיד מציאות אלטרנטיבית בה המימד הפוליטי-מדיני כאילו אינו קיים. האשליה שניתן לקנות שקט בטחוני ופוליטי ארוך טווח בכסף (מפרצי), דינה להתפוצץ. וכי לא ניסינו את הפטנט הזה בעשור האחרון?

במחיר סבב מלחמתי לא ארוך מדי מספר שנים או חודשים, וללא מחירים מדיניים משמעותיים, ישראל הצליחה – לפחות למראית עין – לדחוק את סוגיות הסכסוך הישראלי-פלסטיני המהותיות לקרן זווית. נאום לפיד ממשיך את הקו הזה. למרות תשלום מס שפתיים לצורך לשנות מדיניות ולהציע תוכנית מדינית – ודוק, לעזה בלבד, ללא התיחסות לאיו"ש או חלילה לירושלים – לפיד משמר הלכה למעשה את הנחת היסוד המסוכנת שלפיה הזמן עובד לטובתנו.

אבל בפועל, כפי שהוא שומע מבני שיחו מן האזור ומן העולם, וגם מחלק מגורמי המודיעין המקצועיים, הזמן עובד דווקא לטובת חמאס, הפלגים הפלסטיניים הקיצוניים למיניהם, ושותפיהם באזור ובעולם.

ללא התייחסות רצינית לסוגיות היסוד המדיניות-אסטרטגיות של הסכסוך תימשך ואף תסלים הדינמיקה הממאירה של גלישה למציאות של מדינה אחת דה-פקטו. בעקבותיה תגיע הדרישה למדינה אחת דה-יורה – One person, one voice. זהו מחירה האמיתי של האסטרטגיה הישראלית, ונאומו של לפיד לא מבשר על שינוי מגמה. כך ישראל ממשיכה לעמוד בשערי עזה כשמשון הגיבור, אבל אחרי שנוקרו שתי עיניו.

ערן עציון הוא יזם מדיני ופוליטי, דיפלומט בכיר לשעבר, כיהן כסגן ראש המועצה לביטחון לאומי במשרד ראש הממשלה, וכראש התכנון המדיני במשרד החוץ. המוטו שלו הוא: Speak Truth to Power. מאמין שהמפתח לעתיד ישראל, והעולם החופשי, הוא מהפיכה בשיטה הדמוקרטית

האם ההיסטוריה חוזרת? גם האינתיפאדה הראשונה משנת 1987 התחילה בפעולת בריחה נועזת של פעילי הג'יהאד האיסלאמי בעזה. בריחה שיצרה את אפקט הפרפר של ביצוע פעולות טרור, אשר הכריחו את האחים המוסלמים של עזה לייסד את חמאס כזרוע צבאית, ואת הקמת המפקדה המאוחדת של האינתיפאדה של האירגונים החילוניים. אחרי שנים מתישות עזה הייתה הרוסה, הגדה מותשת, וישראל ששיוועה לנורמליות נכנסה לתהליך אוסלו, שהסתיים בכניסת אשף לשטחים, לטוב ולרע.

האם ההיסטוריה חוזרת? גם האינתיפאדה הראשונה משנת 1987 התחילה בפעולת בריחה נועזת של פעילי ג'יהאד איסלאמי בעזה. בריחה שיצרה אפקט פרפר, שבסופו ייסוד חמאס כזרוע צבאית וכניסת אשף לשטחים

יש חשש כי הרטוריקה המהפכנית המאפיינת את הכוחות הפוליטיים הפלסטיניים תחייב אותם לחזור למסלול האינתיפאדות, אבל אירועי סוף השבוע מעידים כי הפעם הזאת המצב שונה. הפלסטינים לא רוצים לחזור למסלול האינתיפאדות, ושלא כמו בורחי הג'יהאד בעזה שמצאו מחסה בקרב האוכלוסיה, הרי הפעם הזאת חששו לחזור לגדה, וערביי ישראל הסגירו אותם.

מייד אחרי הבריחה שוחחתי עם חבריי בג'נין ושמעתי במפורש כי הם לא רוצים אינתיפאדה חדשה, והם מקווים כי לא איראן עומדת מאחורי הבריחה, כי פירוש הדבר חדירה של חיזבאללה לג'נין, ומזה התושבים פוחדים. עם כל הכבוד לבריחה, תושבי ג'נין בדרך כלל מסתייגים מן הקשר של הג'יהאד האיסלאמי ואיראן.

במאבק הירושה לעידן שאחרי אבו מאזן, לתנזים של צעירי הגדה יש עמדה ברורה לפיה השלטון צריך כעת לעבור לידיהם מידי דור "התוניסאים", אלו שהם לכאורה ייבוא מבחוץ ואינם פלסטינים במובן הלוקלי של ייצוג הגדה.

יום ששי של הזעם היה אמור להוכיח כי הפלסטינים בגדה מזדהים עם האירגונים. היה יום זעם קצת מעל לרגיל, אבל שום השוואה עם היציאה ההמונית לרחובות של שנת 1987 שממנה פרצה האינתיפאדה. זאת לא הייתה ראשיתה של אינתיפאדה, אלא עוד אירוע מעל לרגיל ותו לו.

תיאורטית יש שני מסלולי הידרדרות – האחד בגדה והשני בעזה. בגדה כבר יש ביעבוע של אלימות עצורה, ואילמלא יכולות השב"כ לבצע את המעצרים הנדרשים בזמן, כבר היינו עלולים להיות בעיצומה של אינתיפאדה. דווקא הממשלה החדשה, שאחרי ההתפכחות מסיכויי ההסדרה עם חמאס חזרה לקשר טוב עם רמאללה, במאמץ לתת לאבו מאזן נכסים שיעזרו לו בדעת הקהל המקומית – עלולה להיות הממשלה שתיגרר לאינתיפאדה השלישית.

החשש כי הרטוריקה המהפכנית המאפיינת את הכוחות הפוליטיים הפלסטיניים תחזיר אותם למסלול האינתיפאדות התבדה. שלא כבורחי הג'יהאד בעזה שמצאו מחסה בקרב האוכלוסיה, הפעם ערביי ישראל הסגירו אותם

הישראלים אולי לא מודעים לכמה אבו מאזן לא פופולרי ברחוב הפלסטיני, ביחוד אחרי פרשת הפעיל הפלסטיני ניזאר בנאת, שהוכה למוות אחרי שנעצר בידי כוחות הביטחון. כוחות הבטחון של אבו מאזן מתקשים לשמור על חוק וסדר בערי הגדה השונות, בוודאי בג'נין, כי אין להם יוקרה של מייצגי הסמלים הלאומיים.

מקורות בחברון מסרו לי כי העיר נשלטת היום בידי הכנופיות החמולתיות, והייצוג של כוחות הביטחון של הרשות הוא לתפארת המליצה בלבד.

פרשת ניזאר בנאת גרמה למתיחות בין החמולה של הנרצח לבין החמולות של השוטרים, ואיש לא מאמין שהרשות אכן תוכל לשמור במעצר את השוטרים לאורך זמן. היא נאלצה לעצור אותם בלחץ מדינות אירופה שעצרו את הסיוע לרשות עד לחודש הזה, וכאשר הסיוע יחודש, יש להניח שהשוטרים ישוחררו בשקט.

מדרום לשכם, בכפר ביתא, יש הטרדות ליליות נגד כוחות הביטחון הישראליים השומרים על היאחזות אביתר הנטושה, במתכונת ההטרדות של עוטף עזה. הדגם הזה לא פשט בגדה, אבל זה עוד עלול לקרות.

מוקד מתיחות אחר הוא בג'נין כמובן. אילו צה"ל היה נדרש לעשות חיפושים בעיר ובמחנה הפליטים הוא היה נתקל בוודאות בהתנגדות חמושה של הגי'האד האיסלאמי ושל התנזים של פתח, אשר בשונה מערי הגדה האחרות הם משתפים פעולה עוד מימי האינתיפאדה הטרוריסטית של שנת 2000.

זה לא מובן מאליו, כי בהודעות של פתח הם מזכירים רק את זביידי, בלי זכר לחבריו בג'יהאד, ובהודעות הג'יהאד זביידי הוא איש ג'יהאד ואין מזכירים את השתייכותו לפתח.

כוחות הבטחון של אבו מאזן מתקשים לשמור על חוק וסדר בגדה, בהיעדר יוקרה של מייצגי הסמלים הלאומיים. מקורות בחברון מסרו לי כי כנופיות חמולתיות שולטות שם, וייצוג כוחות הביטחון של הרש"פ הוא לתפארת המליצה

נוסיף לזה את הסכנה כי אם יפרוץ עימות מזויין בג'נין, הג'יהאד מעזה יטיל טילים על ישראל, והחגיגה תהיה שלמה – והנה לכם האינתיפאדה השלישית. כאמור – בתיאוריה. בשטח – זה לא קורה. סינוואר לא ירשה הידרדרות שמי שמוביל אותה הוא הגי'האד האיסלאמי.

המקביל של סנוואר בגדה הוא מרוואן ברגותי. הם משתייכים לדור האסירים הביטחוניים החש מקופח בידי דור התוניסאים, שגרף את הקופה מן המאבק שלהם. גם ששת הבורחים שייכים לדור הזה. האם זאת תהיה ההזדמנות שלהם להגיע להנהגה?

לא נראה כך. הפלסטינים שבעו מאינתיפאדות והם רוצים נורמליות. הרטוריקה המהפכנית שולטת – כך נראה – בפייסבוק ובטוויטר. לחיי היום יום יש דיבור אחר, בוודאי של ערביי ישראל שהעמידו עצמם לצד המדינה ולא לצד הפלסטיני.

פנחס ענברי הוא חוקר בכיר במרכז הירושלמי לענייני ציבור ומדינה לענייני המזרח התיכון ועיתונאי. הוא גם סופר ותסריטאי. ספרי העיון שחיבר עוסקים בבעיה הפלסטינית, והרומנים שחיבר יחד עם אשתו אביבה הם: "על גב סופה" על אתגרי הקהילות הנוצריות בגליל המערבי בימי המנדט הבריטי מול האיסלאם הרדיקלי ומעמד האישה, ו"שומר השאול" עוסק בשחיתות הישראלית.