בוקר של חופשה משפחתית בצפון. מתעוררת מוקדם. כולן ישנות וישנים עדיין. אני מתהלכת בצעדים חרישיים. מקווה שהפעוטות ימשיכו לישון וכך גם ההורים המותשים. חם בחוץ, מתכננת להיכנס לבריכה ולהתחיל את הבוקר בתנועה. בדרך אני פוגשת נכד מתוק בן 4 שהספיק להתעורר ומתרגש לראות אותי בדרך לבריכה. "הולכים עכשיו לבריכה?" הוא מופתע. "אתה יכול להצטרף אלי אם ההורים שלך מרשים". שתיקה. "אבא ואמא ערים?", אני מגששת, "אם אני מעיר אותם הם מתעוררים".

אני פוגשת נכד מתוק בן 4 שהספיק להתעורר. "הולכים עכשיו לבריכה?" הוא מופתע. "אתה יכול להצטרף אלי אם ההורים שלך מרשים". שתיקה. "אבא ואמא ערים?", אני מגששת. "אם אני מעיר אותם הם מתעוררים"

הירשמו עכשיו לניוזלטר היומי

כל כך פשוט במוחו של ילד בן 4, אם מעירים אז מתעוררים.

תקיעות השופר מעירות אותי בבקרים הירושלמים של אלול. פוצעות את השקט ומחזירות אלי תמונות וקולות מהילדות. מצד אחד יש משהו חזק בעם שמקדיש 40 יום למודעות לתיקון ולשיפור. מצד שני, כל הטררם הזה נראה לי מלאכותי. הרי הנשמות הטובות עושות טוב כל השנה והנוכלים הפוגעניים ממשיכים לפגוע בכל חודש ובכל עונה. ולהפך, יותר קל להרע בחסות הרחמים והסליחות והתשובה והכפרות.

כשאני חושבת על תקיעת שופר אני חושבת על השופר כשייך לקטגוריה של כלי נגינה. אמנם אין אפשרות לנגן בו מנגינה ותווים, אבל הוא כלי נגינה במובן שהוא כלי נשיפה שמשמיע צלילים. מחקרים מראים שכאשר קבוצת א.נשים שומעת מוסיקה ביחד, רמות האנדורפינים בגוף עולות, תחושות כאב יורדות ורמות של הנאה עולות.

השופר ככלי נגינה, ככלי נשיפה, נמצא במרכז התפילה שלנו בראש השנה ומחבר אותנו לערוץ ביטוי פרימיטיבי וחייתי. התפילה היהודית מאד מילולית, היא רוויה בפסוקים, ציטוטים, פיוטים וחרוזים למכביר. לפתע באמצע התפילה מופיע כלי נשיפה.

לפני שהוא משמיע קול אנחנו עומדות בשתיקה. השתיקה הזו בציבור מלאת עוצמה. כביכול נדרשת הפסקה בין ההתרחשות המילולית לבין ההתרחשות הווקאלית.

יש משהו חזק בעם שמקדיש 40 יום למודעות לתיקון. מצד שני, הרי הנשמות הטובות עושות טוב כל השנה והנוכלים ממשיכים לפגוע. להפך, יותר קל להרע בחסות הרחמים והסליחות והתשובה והכפרות

מצד אחד בקול השופר יש משהו מרשים, יש לו נוכחות חזקה, הוא מתקשר לתרועות ניצחון ולביטויים של מלוכה והמלכה ומצד שני יש בו גם משהו פוצע, דוקר את האוזן. אנחנו אף פעם לא יודעות איך הצליל יצא, האם הוא יצא מרוסק, האם הוא יצא חלק? וכך נכנס לתפילה גם אלמנט של חוסר וודאות.

הגמרא במסכת ראש השנה משייכת את תקיעות השופר לבכי של אם סיסרא  שבכתה על מות בנה כאשר היא נשקפה בעד החלון וחיכתה לשובו מן המלחמה.

לפני תקיעת השופר אנו פוגשות אימהות נוספות בקריאות התורה ובהפטרות של ימי ראש השנה. אנחנו קוראות על פקידת שרה לאחר שנות עקרות אינסופיות, שרה שנפגעה מינית על ידי פרעה וכמעט נפגעה על ידי אבימלך, ואולי בשל כך סבלה מעקרות. גם לאחר שהיא נפקדת ונולד לה בן היא נאלצת להתמודד עם סיפור העקדה הקשה מנשוא.

בהפטרה אנו קוראות על חנה שהיתה נשואה לאלקנה ונאלצה גם היא להתמודד עם שנות עקרות ארוכות ומרות. אנחנו פוגשות את הגר הבוכיה המגורשת עם ישמעאל ומפחדת פחד מוות לאבד אותו במדבר האכזר. בסיום הקריאות מופיעה רחל שמבכה את בניה בצאתם לגלות וממאנת להתנחם.

אנחנו מגיעים לתקיעת השופר עם כל המטען הכבד של הכאב, הבכי, הסכסוך והעקרות. עקרות לא רק במובנה הביולוגי. עקרות ביחסים, עקרות בעשייה ועקרות במלחמות חסרות תכלית. עקרות במסעות ובניסיונות חסרי תוחלת. עקרות מלשון עקירה, עקירה פנימית ועקירה חיצונית.

בקול השופר יש משהו מרשים, נוכחות חזקה שמתקשרת לתרועות ניצחון ולביטויי מלוכה, ומצד שני משהו פוצע, דוקר את האוזן. אנחנו אף פעם לא יודעים מראש איך הצליל יצא, מרוסק או חלק

אנחנו נושאות עמנו אל מעמד תקיעת השופר את כל הבכי הכאב  וחוסר האונים והבדידות ואי הוודאות. תקיעת השופר היא ביטוי של כאב מאד עוצמתי שאנחנו מעניקות לו מקום בראש השנה, משמיעות אותו ומקשיבות לו. ואחרי השמעת הקולות הכאובים, השבורים והמרוסקים מפציע רגע של התחדשות, רגע של התחלה חדשה, של תקוות חדשות של שנה חדשה ואנחנו שרים ביחד "היום הרת עולם".

התפילה והתקיעה מעניקות לנו הזדמנות לשתוק ביחד, לכאוב ביחד, להתרגש ביחד, להתחדש ולשמוח ביחד.

*תודה לרב אייל ישפה על התובנה בנוגע ל40 ימי מודעות.

ד"ר אילת כהן וידר היא פסיכולוגית קלינית. מטפלת ומדריכה קלינית בעמותת לב בטוח. מורשית לטיפול בהיפנוזה, חוקרת דפוסים של השתקה חברת קבוצת "פסיכואתיקה" – למניעת פגיעה מינית על ידי אנשי טיפול. לשעבר יו"ר "קולך". מרצה לפסיכולוגיה של טראומה במכללת הרצוג.