טיול לעשיית צרכים עם הכלב; הכלב לרוב שמח לצאת, חיכה לכך זמן רב וכשכש בזנבו ביציאה מהבית. כל בעל כלב נוקט בסגנון משלו: חלק מאפשרים רצועה חופשית יותר והכלב נע לכל כיוון ומרחרח, חלק מהדקים את הרצועה ולא מאפשרים יותר מדי חופש לחפש.

אך מתישהו, הכלב עלול למשוך חזק לכיוון השיחים, לרחרח בתשוקה מוגברת, לעתים אפילו להפיל את בעליו. ייתכן שמדובר בחתול שנעלם, ויתכן שהכלב יחזור עם פיסת לחם מעופשת.

מתישהו, הכלב עלול למשוך חזק לכיוון השיחים, לרחרח בתשוקה מוגברת, לעתים אפילו להפיל את בעליו. ייתכן שמדובר בחתול שנעלם, ויתכן שהכלב יחזור עם פיסת לחם מעופשת

מה קרה? מדוע הפסיק הכלב את סיבוב עשיית הצרכים שלו? הגירוי של ריח הלחם או החתול בשיחים היה מושך יותר מאשר הצורך להתפנות, או ההליכה. גם אצל כלבים שרגילים לקבל מנת אוכל לאחר הטיול, אפילו הציפיה הזו לא בהכרח גוברת על גירוי מיידי ומתגמל כמו ציד או חטיף, מעופש ככל שיהיה.

אם נחליף את המילים כלב, סיבוב צרכים, לחם, חתול וכו למילים – ילד,  שיעורי בית, משחק או שוקולד – האם ההיגיון של המשפט יישמר?

שנת הלימודים החלה, ואיתה כל מיני מושגים כמו קשב, ריכוז, מטלות, מסכים ומשמעת חוזרים לשיח. נדמה לעיתים שכל ילד שני ואף יותר עשויים להיות מאובחנים עם הפרעת קשב.

מורים והורים שמנסים להיות יותר מעורבים ולסייע לילדים להתמיד במשימות ולסיים אותן בהצלחה נתקלים יותר ויותר בקשיים שלהם לשמור על קשב, והשאלה לגבי אבחון עולה עוד ועוד על הפרק. כל זה מוביל לאבחון יותר נפוץ ומכניס לתרבות שיח של אבחנה ותחלואה, אבל גם של קבלה סבלנות והבנה.

האם באמת מדובר בהפרעה? מתי שונות הופכת למחלה? כמו בכל תופעה התנהגותית ברגע שיש חריגות מיד מחפשים להגדיר אותה ולפענח את המקור שלה. אם זה עניין שגורם סבל, לאדם עצמו או לסביבתו, אז עולם הרפואה מנסה לאפיין את החריגות, לבדוק את ההישנות שלה באוכלוסייה,  ואז להציע מענים טיפוליים- התנהגותיים ותרופתיים בעיקר.

שנת הלימודים החלה, ואיתה מושגים כמו קשב, ריכוז, מטלות, מסכים ומשמעת חוזרים לשיח. נדמה לעיתים שכל ילד שני ואף יותר עשויים להיות מאובחנים עם הפרעת קשב

הסרטון הבא מסביר יפה את התופעה, ומי שהקשב שלו מאותגר בטח ישים לב יותר למצמוצים:

הפסיכיאטר תומס סאס הוביל בארה"ב בשנות השישים והלאה מהפיכה שנודעה לימים בתור התנועה האנטי פסיכיאטרית. הוא פרסם ספר בשם "המיתוס של מחלת הנפש" וזעזע את העולם המערבי כשנתן קול להתנגדות לאשפוזים וטיפולים בכפיה, אשר היו נוקשים מאוד באותם זמנים.

סאס נשען על רוח גבית ממשנתו של מישל פוקו, שכתב על שיח הנורמליות והשיגעון כמכתיב את הסדר החברתי הרצוי (בספרו תולדות השיגעון בעידן התבונה) וכן על עבודתו הקלינית של רונלד לאינג בסקוטלנד, שהקים ברוח דומה מסגרת פסיכיאטרית ללא מגבלות ותרופות בכפיה.

עם תחילת הטיפולים התרופתיים בהפרעות קשב בארצות הברית, סאס לקח צעד קדימה וקרא להורים להתנגד לאבחונים המתייגים והמדירים של הפרעת הקשב, וגם לטיפול התרופתי שהמקצוע שלו עצמו מציע.

הוא טען שהתרופות (שבדרך כלל נגזרות מאמפטמינים, קבוצת חומרים המשרים תחושת תגמול חיובי חזק, ובין השאר גם הקוקאין משתייך אליה), מסממות את הילדים ולא מסייעות להם ללמוד.

הוא טען גם שמערכת החינוך לא מתאימה את עצמה לצרכים הילדים אלא מנסה להתאים את הילדים לצרכיה. המונים נהו אחריו ואחר גישתו, ולצילה נפתחו מסגרות מותאמות בהצלחה כזו או אחרת.

עם תחילת הטיפולים התרופתיים בהפרעות קשב בארה"ב, סאס לקח צעד קדימה וקרא להורים להתנגד לאבחונים המתייגים והמדירים של הפרעת הקשב ולטיפול התרופתי שהמקצוע שלו עצמו מציע

כל מי שדיבר עם ילד על הצורך בריכוז בעת משימות, שמע ודאי את הדברים הבאים: "אבל זה משעמם! בא לי לשחק", "רק עוד שלב במשחק וזהו", "אבל אני רעב!", "אוף נמאס לי כבר אני יושב שעות ולא מצליח להתקדם!".

מה הילד מתאר בעצם? יש משהו שהוא נדרש לעשות, על ידי המערכת החיצונית – ההורים, המורים, בית הספר וכו'. לפעמים הוא עצמו דורש זאת. למשל, אם מדובר במבחן שחשוב לו להצליח בו, או חומר קריאה שהוא אוהב בענייני לימודים, תחביבים או אפילו הוראות משחק.

ביחד עם זה, הילד נוטה להפנות את תשומת הלב שלו לכל הגירויים האפשריים שנמצאים בחוץ. הודעה בטלפון, משחק מחשב, ממתק בארון, ואפילו חידוד עיפרון קהה יכולים לגנוב את הריכוז מקריאת שורה בספר או פתרון תרגיל במתמטיקה. כל דבר שהוא אפילו טיפה יותר מעניין לוקח את תשומת הלב. לפעמים אפילו רק המועקה מהעיסוק המשעמם היא סיבה לברוח.

למרות שהוא מודע לחשיבות הדבר, קשה לו להתמיד בגלל חוסר בגירויים מתגמלים. אחת התיאוריות המרכזיות מדברת על קושי במיקוד אלומת הקשב דרכה פועל האדם. כל גירוי קל מטה את אלומת הקשב והריכוז מתפוגג.

עד שמגיע זמן הדדליין, הדבר כבר מתחיל להיות מלחיץ, הקשב נפתח תחת מעטה מצוקה וחרדה לא קטן. זה כמו הגול של הדקה ה-90 בכדורגל, הוא לא סתם מגיע. ברגע אחרון עושים את המאמץ הכי גדול, והחרדה של הכישלון גורמת לאדם להתגייס לפעולה מרוכזת ומוצלחת.

עד שמגיע הדדליין והקשב נפתח תחת מעטה מצוקה וחרדה. זה כמו הגול של הדקה ה-90 בכדורגל. ברגע אחרון עושים את המאמץ הכי גדול, וחרדת הכישלון גורמת לאדם להתגייס לפעולה מרוכזת ומוצלחת

מה קורה שם? למה כל כך קשה להתמיד במשימות ארוכות ומורכבות? חוקר המוח יאק פאנקספ הוזכר פה בעבר בהקשר של תרומתו לניסוח מערכות הרגש בכלל היונקים. מערכת ה-SEEKING היא המערכת שפעולתה גורמת להנעת תהליכים. ניסוח המערכת כלל זיהוי האיזורים במוח הפעילים כאשר רואים התנהגות של חיפוש והתנהגות אקטיבית.

למערכת שלושה תפקודים מרכזיים – תפיסה, תנועה ותגמול.

1. התפיסה היא דרך החושים. בחלק גדול מהמינים מדובר בהרחה, האחראית על קליטת המידע מן הסביבה. ראיה, שמיעה ומישוש כמובן, גם הן מעורבות ואחראיות על הכוונה מוצלחת של החיה למקור המשאב הרצוי. ואכן, השגת משאבים היא עיקר פעולתה של המערכת.
2. מערכת התנועה אחראית להביא את החיה לכל מקום שבו עשוי להיות המשאב הרצוי – מזון, מחבוא, פרט אחר מהקבוצה, גור המצריך טיפול ושמירה, נקבה להזדווגות וכו'.
3. התגמול, מסתבר, הוא הגורם הכי משמעותי לעניין שלנו. מערכת התגמול (Reward) מספקת גירוי נעים וטוב. לא רק בהשגת המשאבים (ניצחון, אכילה, טריפה ועוד) אלא גם בחיפוש אחר משאבים אלו. זה מסביר חלקית את הנטיה לעבור לחפש גירוי אחר, בזמן למידת משהו משעמם שלא נותן סיפוק.

מערכת התגמול מספקת גירוי נעים וטוב. לא רק בהשגת המשאבים (ניצחון, אכילה, טריפה ועוד) אלא גם בחיפוש אחר משאבים אלו. זה מסביר חלקית את הנטיה לחפש גירוי אחר בזמן למידת משהו משעמם ובלתי מספק

הסבר נוסף יהיה ההתקה (Displacement) שכבר הוזכרה פה בהקשר של מערכת הזעם (RAGE). באמצעותה ניתן להמיר פעולה אחת באחרת, או להעביר את הפעולה לעבר אובייקט אחר חלופי, בתנאי שזה יהיה קל יותר להשגה ומתגמל יותר. לכן משחק מחשב, שזמין יותר, נעים ומתגמל יותר – תמיד יהווה תחליף קל ונוח לקריאת מגילת העצמאות או שינון כללי פירוק לגורמים.

אז מה הפיתרון?

סקרנות איננה מחלה אלא מנוע מצוין ללמידה. הפתרונות המוצעים מנסים לווסת את הסקרנות, אך ללא הבחנה בין סקרנות הממוקדת במטלה המרכזית ובין סקרנות כלפי גירויים מפריעים. המוח לא יודע מה מפריע ומה לא, והקושי הוא לכוון את הסקרנות.

חלק מהפתרונות מושגים באופן תרופתי, המתערב בשינוי מקור התגמול: תרופות אמפטמיניות מספקות תגמול הניתן בתרופה בשיחרור איטי במקום תגמול המושג מהפניית הקשב למקור תגמול מהיר. לכן ניתן להמשיך בפעילות שאיננה מתגמלת כי יש נוכחות קבועה של חומר מתגמל בדם.

ישנן שיטות נוספות כגון עבודה התנהגותית על התניה, ניהול התגמול (פרס אחרי סיום המשימה), ועבודה רגשית שיכולה לסייע בפיתוח יכולת לסבלנות והכלה של הרעב לתגמול.

איך זה נראה בכלבים? באמצעות חינוך כלבי ותגמול של חטיפים ניתן ללמד את הכלב ללכת לטיול, להימנע מגירויים ולא לאכול שום דבר מלבד מה שנותן לו בעליו. אך מה קורה עם כלב שלא חונך? או שמתקשה להתאפק?

הפיתרון לא מסובך כלל. ליטוף, רכינה לכריעה בקרבת הכלב והמשך ליטוף יחזיר את תשומת הלב אל הבעלים מהחתול בשיח, ומהמשיכה לעבר השיחים.

סקרנות איננה מחלה אלא מנוע מצוין ללמידה. הפתרונות המוצעים מנסים לווסת את הסקרנות, אך ללא הבחנה בין סקרנות הממוקדת במטלה המרכזית או בגירויים מפריעים. המוח לא יודע מה מפריע ומה לא

ונחזור לילדים- לשבת עם הילד המתקשה, לעשות איתו שיעורי בית ולחזק תוך כדי את המאמץ בליטוף, חיבה והפגנת הערכה, יסייע לכל ילד מתקשה. זו לא תרופת פלא, אלא בעצם תחרות על מערכת התגמול שמחפשת גירויים מתגמלים מהירים במקום שיעורי הבית. להצטרף לעשיית השיעורים עם חוויה טובה בסביבה תומכת.

שנה טובה!

רפי לוי הוא עובד סוציאלי קליני, פסיכותרפיסט בקליניקה פרטית ובמערך בריאות הנפש ומרצה במסגרות שונות. בעל רקע והשכלה ביולוגית ורפואית ומתעניין בדמיון בין בני אדם לבעלי חיים, משורשי אבולוציה ועד לקליניקה של היום. מעבר לכך הוא בעל משפחה מקסימה, טבח מוסמך, נגר חובב ופעיל לזכויות עובדים סוציאליים.