טיול לעשיית צרכים עם הכלב; הכלב לרוב שמח לצאת, חיכה לכך זמן רב וכשכש בזנבו ביציאה מהבית. כל בעל כלב נוקט בסגנון משלו: חלק מאפשרים רצועה חופשית יותר והכלב נע לכל כיוון ומרחרח, חלק מהדקים את הרצועה ולא מאפשרים יותר מדי חופש לחפש.

אך מתישהו, הכלב עלול למשוך חזק לכיוון השיחים, לרחרח בתשוקה מוגברת, לעתים אפילו להפיל את בעליו. ייתכן שמדובר בחתול שנעלם, ויתכן שהכלב יחזור עם פיסת לחם מעופשת.

מתישהו, הכלב עלול למשוך חזק לכיוון השיחים, לרחרח בתשוקה מוגברת, לעתים אפילו להפיל את בעליו. ייתכן שמדובר בחתול שנעלם, ויתכן שהכלב יחזור עם פיסת לחם מעופשת

מה קרה? מדוע הפסיק הכלב את סיבוב עשיית הצרכים שלו? הגירוי של ריח הלחם או החתול בשיחים היה מושך יותר מאשר הצורך להתפנות, או ההליכה. גם אצל כלבים שרגילים לקבל מנת אוכל לאחר הטיול, אפילו הציפיה הזו לא בהכרח גוברת על גירוי מיידי ומתגמל כמו ציד או חטיף, מעופש ככל שיהיה.

אם נחליף את המילים כלב, סיבוב צרכים, לחם, חתול וכו למילים – ילד,  שיעורי בית, משחק או שוקולד – האם ההיגיון של המשפט יישמר?

שנת הלימודים החלה, ואיתה כל מיני מושגים כמו קשב, ריכוז, מטלות, מסכים ומשמעת חוזרים לשיח. נדמה לעיתים שכל ילד שני ואף יותר עשויים להיות מאובחנים עם הפרעת קשב.

מורים והורים שמנסים להיות יותר מעורבים ולסייע לילדים להתמיד במשימות ולסיים אותן בהצלחה נתקלים יותר ויותר בקשיים שלהם לשמור על קשב, והשאלה לגבי אבחון עולה עוד ועוד על הפרק. כל זה מוביל לאבחון יותר נפוץ ומכניס לתרבות שיח של אבחנה ותחלואה, אבל גם של קבלה סבלנות והבנה.

האם באמת מדובר בהפרעה? מתי שונות הופכת למחלה? כמו בכל תופעה התנהגותית ברגע שיש חריגות מיד מחפשים להגדיר אותה ולפענח את המקור שלה. אם זה עניין שגורם סבל, לאדם עצמו או לסביבתו, אז עולם הרפואה מנסה לאפיין את החריגות, לבדוק את ההישנות שלה באוכלוסייה,  ואז להציע מענים טיפוליים- התנהגותיים ותרופתיים בעיקר.

שנת הלימודים החלה, ואיתה מושגים כמו קשב, ריכוז, מטלות, מסכים ומשמעת חוזרים לשיח. נדמה לעיתים שכל ילד שני ואף יותר עשויים להיות מאובחנים עם הפרעת קשב

הסרטון הבא מסביר יפה את התופעה, ומי שהקשב שלו מאותגר בטח ישים לב יותר למצמוצים:

הפסיכיאטר תומס סאס הוביל בארה"ב בשנות השישים והלאה מהפיכה שנודעה לימים בתור התנועה האנטי פסיכיאטרית. הוא פרסם ספר בשם "המיתוס של מחלת הנפש" וזעזע את העולם המערבי כשנתן קול להתנגדות לאשפוזים וטיפולים בכפיה, אשר היו נוקשים מאוד באותם זמנים.

סאס נשען על רוח גבית ממשנתו של מישל פוקו, שכתב על שיח הנורמליות והשיגעון כמכתיב את הסדר החברתי הרצוי (בספרו תולדות השיגעון בעידן התבונה) וכן על עבודתו הקלינית של רונלד לאינג בסקוטלנד, שהקים ברוח דומה מסגרת פסיכיאטרית ללא מגבלות ותרופות בכפיה.

עם תחילת הטיפולים התרופתיים בהפרעות קשב בארצות הברית, סאס לקח צעד קדימה וקרא להורים להתנגד לאבחונים המתייגים והמדירים של הפרעת הקשב, וגם לטיפול התרופתי שהמקצוע שלו עצמו מציע.

הוא טען שהתרופות (שבדרך כלל נגזרות מאמפטמינים, קבוצת חומרים המשרים תחושת תגמול חיובי חזק, ובין השאר גם הקוקאין משתייך אליה), מסממות את הילדים ולא מסייעות להם ללמוד.

הוא טען גם שמערכת החינוך לא מתאימה את עצמה לצרכים הילדים אלא מנסה להתאים את הילדים לצרכיה. המונים נהו אחריו ואחר גישתו, ולצילה נפתחו מסגרות מותאמות בהצלחה כזו או אחרת.

עם תחילת הטיפולים התרופתיים בהפרעות קשב בארה"ב, סאס לקח צעד קדימה וקרא להורים להתנגד לאבחונים המתייגים והמדירים של הפרעת הקשב ולטיפול התרופתי שהמקצוע שלו עצמו מציע

כל מי שדיבר עם ילד על הצורך בריכוז בעת משימות, שמע ודאי את הדברים הבאים: "אבל זה משעמם! בא לי לשחק", "רק עוד שלב במשחק וזהו", "אבל אני רעב!", "אוף נמאס לי כבר אני יושב שעות ולא מצליח להתקדם!".

מה הילד מתאר בעצם? יש משהו שהוא נדרש לעשות, על ידי המערכת החיצונית – ההורים, המורים, בית הספר וכו'. לפעמים הוא עצמו דורש זאת. למשל, אם מדובר במבחן שחשוב לו להצליח בו, או חומר קריאה שהוא אוהב בענייני לימודים, תחביבים או אפילו הוראות משחק.

ביחד עם זה, הילד נוטה להפנות את תשומת הלב שלו לכל הגירויים האפשריים שנמצאים בחוץ. הודעה בטלפון, משחק מחשב, ממתק בארון, ואפילו חידוד עיפרון קהה יכולים לגנוב את הריכוז מקריאת שורה בספר או פתרון תרגיל במתמטיקה. כל דבר שהוא אפילו טיפה יותר מעניין לוקח את תשומת הלב. לפעמים אפילו רק המועקה מהעיסוק המשעמם היא סיבה לברוח.

למרות שהוא מודע לחשיבות הדבר, קשה לו להתמיד בגלל חוסר בגירויים מתגמלים. אחת התיאוריות המרכזיות מדברת על קושי במיקוד אלומת הקשב דרכה פועל האדם. כל גירוי קל מטה את אלומת הקשב והריכוז מתפוגג.

עד שמגיע זמן הדדליין, הדבר כבר מתחיל להיות מלחיץ, הקשב נפתח תחת מעטה מצוקה וחרדה לא קטן. זה כמו הגול של הדקה ה-90 בכדורגל, הוא לא סתם מגיע. ברגע אחרון עושים את המאמץ הכי גדול, והחרדה של הכישלון גורמת לאדם להתגייס לפעולה מרוכזת ומוצלחת.

עד שמגיע הדדליין והקשב נפתח תחת מעטה מצוקה וחרדה. זה כמו הגול של הדקה ה-90 בכדורגל. ברגע אחרון עושים את המאמץ הכי גדול, וחרדת הכישלון גורמת לאדם להתגייס לפעולה מרוכזת ומוצלחת

מה קורה שם? למה כל כך קשה להתמיד במשימות ארוכות ומורכבות? חוקר המוח יאק פאנקספ הוזכר פה בעבר בהקשר של תרומתו לניסוח מערכות הרגש בכלל היונקים. מערכת ה-SEEKING היא המערכת שפעולתה גורמת להנעת תהליכים. ניסוח המערכת כלל זיהוי האיזורים במוח הפעילים כאשר רואים התנהגות של חיפוש והתנהגות אקטיבית.

למערכת שלושה תפקודים מרכזיים – תפיסה, תנועה ותגמול.

1. התפיסה היא דרך החושים. בחלק גדול מהמינים מדובר בהרחה, האחראית על קליטת המידע מן הסביבה. ראיה, שמיעה ומישוש כמובן, גם הן מעורבות ואחראיות על הכוונה מוצלחת של החיה למקור המשאב הרצוי. ואכן, השגת משאבים היא עיקר פעולתה של המערכת.
2. מערכת התנועה אחראית להביא את החיה לכל מקום שבו עשוי להיות המשאב הרצוי – מזון, מחבוא, פרט אחר מהקבוצה, גור המצריך טיפול ושמירה, נקבה להזדווגות וכו'.
3. התגמול, מסתבר, הוא הגורם הכי משמעותי לעניין שלנו. מערכת התגמול (Reward) מספקת גירוי נעים וטוב. לא רק בהשגת המשאבים (ניצחון, אכילה, טריפה ועוד) אלא גם בחיפוש אחר משאבים אלו. זה מסביר חלקית את הנטיה לעבור לחפש גירוי אחר, בזמן למידת משהו משעמם שלא נותן סיפוק.

מערכת התגמול מספקת גירוי נעים וטוב. לא רק בהשגת המשאבים (ניצחון, אכילה, טריפה ועוד) אלא גם בחיפוש אחר משאבים אלו. זה מסביר חלקית את הנטיה לחפש גירוי אחר בזמן למידת משהו משעמם ובלתי מספק

הסבר נוסף יהיה ההתקה (Displacement) שכבר הוזכרה פה בהקשר של מערכת הזעם (RAGE). באמצעותה ניתן להמיר פעולה אחת באחרת, או להעביר את הפעולה לעבר אובייקט אחר חלופי, בתנאי שזה יהיה קל יותר להשגה ומתגמל יותר. לכן משחק מחשב, שזמין יותר, נעים ומתגמל יותר – תמיד יהווה תחליף קל ונוח לקריאת מגילת העצמאות או שינון כללי פירוק לגורמים.

אז מה הפיתרון?

סקרנות איננה מחלה אלא מנוע מצוין ללמידה. הפתרונות המוצעים מנסים לווסת את הסקרנות, אך ללא הבחנה בין סקרנות הממוקדת במטלה המרכזית ובין סקרנות כלפי גירויים מפריעים. המוח לא יודע מה מפריע ומה לא, והקושי הוא לכוון את הסקרנות.

חלק מהפתרונות מושגים באופן תרופתי, המתערב בשינוי מקור התגמול: תרופות אמפטמיניות מספקות תגמול הניתן בתרופה בשיחרור איטי במקום תגמול המושג מהפניית הקשב למקור תגמול מהיר. לכן ניתן להמשיך בפעילות שאיננה מתגמלת כי יש נוכחות קבועה של חומר מתגמל בדם.

ישנן שיטות נוספות כגון עבודה התנהגותית על התניה, ניהול התגמול (פרס אחרי סיום המשימה), ועבודה רגשית שיכולה לסייע בפיתוח יכולת לסבלנות והכלה של הרעב לתגמול.

איך זה נראה בכלבים? באמצעות חינוך כלבי ותגמול של חטיפים ניתן ללמד את הכלב ללכת לטיול, להימנע מגירויים ולא לאכול שום דבר מלבד מה שנותן לו בעליו. אך מה קורה עם כלב שלא חונך? או שמתקשה להתאפק?

הפיתרון לא מסובך כלל. ליטוף, רכינה לכריעה בקרבת הכלב והמשך ליטוף יחזיר את תשומת הלב אל הבעלים מהחתול בשיח, ומהמשיכה לעבר השיחים.

סקרנות איננה מחלה אלא מנוע מצוין ללמידה. הפתרונות המוצעים מנסים לווסת את הסקרנות, אך ללא הבחנה בין סקרנות הממוקדת במטלה המרכזית או בגירויים מפריעים. המוח לא יודע מה מפריע ומה לא

ונחזור לילדים- לשבת עם הילד המתקשה, לעשות איתו שיעורי בית ולחזק תוך כדי את המאמץ בליטוף, חיבה והפגנת הערכה, יסייע לכל ילד מתקשה. זו לא תרופת פלא, אלא בעצם תחרות על מערכת התגמול שמחפשת גירויים מתגמלים מהירים במקום שיעורי הבית. להצטרף לעשיית השיעורים עם חוויה טובה בסביבה תומכת.

שנה טובה!

רפי לוי הוא עובד סוציאלי קליני, פסיכותרפיסט בקליניקה פרטית ובמערך בריאות הנפש ומרצה במסגרות שונות. בעל רקע והשכלה ביולוגית ורפואית ומתעניין בדמיון בין בני אדם לבעלי חיים, משורשי אבולוציה ועד לקליניקה של היום. מעבר לכך הוא בעל משפחה מקסימה, טבח מוסמך, נגר חובב ופעיל לזכויות עובדים סוציאליים.

בחג סוכות אמור היה עם ישראל לשוב לכנען, חצי שנה לאחר היציאה ממצרים. בשל חטא העגל נענש העם והם התעכבו במדבר עוד 40 שנים. האם הם בנו סוכות ולא השתמשו באוהלים שיותר מותאמים לחיים במדבר?

ייתכן שגם מנהג בניית הסוכות מקורו בחג כנעני, בדומה למנהגי ראש השנה ופורים שהושפעו מחגיהם של הבבלים והפרסים. עם ישראל הושפע משכניו במנהגי החגים וגם באמונה. ממש לא עם לבדד ישכון.

ייתכן שגם מנהג בניית הסוכות מקורו בחג כנעני, בדומה למנהגי ראש השנה ופורים שהושפעו מחגי הבבלים והפרסים. עם ישראל הושפע משכניו במנהגי החגים וגם באמונה. ממש לא עם לבדד ישכון

ישראל קנוהל מדבר על דמותו של משה כמנהיג רב-תרבותי. קנוהל טוען שפרעה אחנתון הוא אבי המהפכה המונותאיסטית, האמונה באל היחיד, עוד לפני משה, אבל פרעה אחנתון לא הצליח להשריש את האמונה באל האחד כפי שעשה אחריו משה.

על פי ישראל קנוהל, משה הוא המנהיג שנקרא במקורות המצריים אוסרסיפ-אירסו, שמוצאו על פי  המקורות המצריים היה בכנען. אוסרסיפ-אירסו ניסה לתפוס את השלטון במצרים אחרי מות המלכה תאוסרת, אלמנתו של פרעה סתי.

קנוהל משער שהמלכה תאוסרת ששלטה במצרים כשלוש שנים בלבד היא בת-פרעה המוזכרת בתורה. אוסרסיפ-אירסו-משה גורש על ידי פרעה סת-נ-חת' בשנת 1186 לפנה"ס, שאותה קנוהל רואה כשנת יציאת מצרים, כשתפס את השלטון במצרים וקטע את שושלת השליטים הפרעונים ה-19, שהאחרונה שבהם היתה המלכה תאוסרת ואולי לזמן קצר אחריה גם אוסרסיפ-אירסו.

סיפור יציאת מצרים על פי קנוהל שונה מאוד מהמסופר בתורה ובהגדה ועל פיו משה ונאמניו הלווים היו למעשה פליטי חרב שגורשו ממצרים על ידי השליט החדש פרעה סת-נ-חת' לפני שהנחילו את תורת משה מהר סיני לעם ישראל. קנוהל כותב שהשם "אל" היה שמו של ראש פנתיאון האלים הכנעני ופירוש השם "ישראל" הוא "ישלוט אל ראש הפנתיאון הכנעני". באופן די מוזר מדינת ישראל קרויה על שם ראש פנתיאון האלים הכנעני אל.

קנוהל כותב שהשם "אל" היה שמו של ראש פנתיאון האלים הכנעני ופירוש השם "ישראל" הוא "ישלוט אל ראש הפנתיאון הכנעני". באופן די מוזר מדינת ישראל קרויה על שם ראש פנתיאון האלים הכנעני אל

אל המדבר המדייני Yahweh

על פי האיסלאם, אוסרסיפ-אירסו-משה, הוא גם הנביא מוסא, הוביל את העם למלחמה נגד המלך פרעה, שנתפס על ידם כמלך רע שלא האמין באל היחיד הגדול והקנאי. המאבק של משה, הנביא מוסא, במלך פרעה היה לא רק תיאולוגי אלא היה גם בעל סממנים של מאבק חברתי עממי. התורה מספרת על כך שמשה הרג מצרי שהתעמר בעבדים וברח למדבר שם פגש בנביא יתרו. זה מעיד אולי על מאבק עממי בשלטון המלוכני וגם על מקור האל Yahweh. הנביא מוסא, משה, הקדים את המהפכה הצרפתית והקומוניסטית באלפי שנים כשנאבק בשלטון מלך עריץ בן אלים כמנהיג פשוטי העם, מעמד העובדים\עבדים.

אוסרסיפ-אירסו-משה-מוסא נכשל בניסיונו לתפוס את השלטון במצרים וגורש על ידי פרעה סת-נ-חת'. הכשלון של משה במצרים במאבקו בפרעה הוא כנראה הגרעין ההיסטורי לסיפור יציאת מצרים, למתן תורתו לעם ישראל בהר סיני וליצירת המסורות המונותאיסטיות הגדולות, היהדות, הנצרות והאסלאם.

ומה המקור לאמונה הקנאית של משה באל היחיד הגדול והנורא, אל המדבר, ששמו בתורה נכתב יהוה אבל שמו נהגה כנראה יה-ווה (Yahweh)? על פי התורה, האל Yahweh נחלץ לעזרתו של משה במאבקו במלך פרעה ואח"כ סייע לו להימלט מצבא פרעה וטיבע בים את מרכבותיו.

גם בתורה לא נאמר שהמלך פרעה נהרג בקרב ומתוארת ההימלטות של משה מפני פרעה למדבר. על פי התורה, האמונה באל המדבר המדייני הגדול והנורא, Yahweh, הובאה למצרים על ידי משה במהלך מאבקו בפרעה ואחר כך לעם ישראל.

מה מקור האמונה הקנאית של משה באל היחיד הגדול והנורא, אל המדבר, ששמו בתורה נכתב יהוה אבל נהגה כנראה יה-ווה (Yahweh)? על פי התורה, האל Yahweh נחלץ לעזרת משה במאבקו בפרעה

האם המאבק של משה במלך-אל פרעה נבע גם מקנאות דתית, המתנגדת לפולחן אישיות של מלכים, שראו עצמם במצרים הקדומה ולאחר מכן גם באימפריה הרומית כאלים המתחרים במעמד של האל האחד?

ההתנגדות לפולחן אישיות של מלכים–קיסרים-אלים היה מוטיב מרכזי של היהדות, שהביא כאלף שנים מאוחר יותר להתנגשות התרבותית בין היהודים לרומאים. היהודים לא קיבלו את מעמד האלים שלקחו לעצמם הקיסרים הרומיים, וההתנגשות ותוצאותיה ההרסניות ליהודה היתה כנראה בלתי נמנעת.

המאבק התיאולוגי הזה שנראה מרחוק כפילוסופי ואקדמי, משקף כנראה מאבק תרבויות ומעמדות שהיה חריף עד מוות. ברומא העתיקה המעמדות החברתיים היו מושרשים. למשל עבדים, ועוד יותר גרוע, שבויי מלחמה, היו בעלי מעמד חברתי כל כך נמוך שהושלכו למאכל לחיות טרף או לחרבם של גלדיאטורים רצחניים. מותם בקולוסיאום של רומא של מאות אלפי עבדים ושבויי מלחמה מול קהל מריע לגיבורים הרומיים מתועד על ידי ההיסטוריונים והיה חלק מהמשחקים ומפולחן הקיסרים-אלים הרומיים.

מחנה ההשמדה לשבויי מלחמה ועבדים בבירת האימפריה הרומית קשה לעיכול גם כיום, כשמבקרים בקולוסיאום ורואים ושומעים הסברים מפורטים והמחשה בסרטים של טבח האדם שהתקיים שם במשך מאות שנים בפסטיבלים שערכו הקיסרים הרומיים.

השאיפה לחופש ממלכים, אלים ומעמידי פנים

אז אל מי אנחנו מתפללים? לראש פנתיאון האלים הכנעני אל או ל-Yahweh, אל המדבר המדייני? בשני המקרים אלה אלים זרים, ואולי טוב שננעלו כל שערי שמיים מיום שנחרב בית המקדש, כפי שאמרה אמא שלום בתלמוד הבבלי ועכשיו אנחנו חופשיים מאלים קנאים?

אז אל מי אנחנו מתפללים? לראש פנתיאון האלים הכנעני אל, או ל-Yahweh, אל המדבר המדייני? בשני המקרים אלים זרים. ואולי טוב שננעלו שערי שמיים מיום שנחרב בית המקדש, כדברי אמא שלום בתלמוד הבבלי

מאבק העם במלך פרעה ושיחרורם על ידי אוסרסיפ-אירסו-משה-הנביא מוסא, הוא ליבו של סיפור יציאת מצרים, ששמר את התקוה בשנות הגלות הארוכה לשוב ולחיות כעם חופשי בציון. בחג הסוכות היה אמור העם לשוב לארץ ישראל, הגשמה קדומה וראשונה של שיבת ציון.

סיפור יציאת מצרים והמאבק לחופש של העבדים השפיע גם בזמן מרד בר-כוכבא בכובשים הרומאים. על פי המסורת ההחלטה לצאת למרד התקבלה בערב סדר פסח על ידי רבי עקיבא.

מאבקו של משה ועם ישראל לחופש נתן השראה גם למאבק השחורים בארה"ב נגד הדיכוי והאפליה שמהם סבלו במשך מאות שנים. קיים איזה חוט מקשר בין השאיפה לחופש ושחרור מהשעבוד למלך פרעה במצרים, שנמשך במאבקי חופש אחרים.

חלק מהמאבקים לחופש הושפעו גם מקנאות דתית, שמקורה אולי באמונה באל  Yahweh שגילה אוסרסיפ-אירסו-משה-הנביא מוסא במדיין.

עקרון החופש והשיוויון החברתי משחרר משלטון מלכים ודיקטטורים אחרים מצד אחד ומשלטון האלים ומאמיניהם הקנאים מצד שני. כדאי להשאיר מאחור את אלה וגם את אלה, כי במהלך ההיסטוריה היה שלטונם עקוב מדם.

עקרון החופש והשיוויון החברתי משחרר משלטון מלכים ודיקטטורים אחרים מצד אחד, ומשלטון האלים ומאמיניהם הקנאים מצד שני. כדאי להשאיר מאחור את אלה וגם את אלה, כי במהלך ההיסטוריה היה שלטונם עקוב מדם

בכלל לא בטוח שכדאי לצפות לבואו של משיח קנאי שיחזיר אותנו אלפי שנים לאחור, למדינת הלכה כמו שעשו חכמי הדת באיראן. כדאי ללמוד מניסיונם המר של עמים אחרים ועדיף להשתחרר גם משליטתם של מעמידי פנים, שחושבים שכל שערי שמיים ננעלו משנחרב בית המקדש ולכן לקחו את השליטה לידיהם כדי להיות עם חופשי בארצנו.

ד"ר רמי רום הוא דוקטור לכימיה פיזיקלית, עורך פטנטים וחוקר עצמאי של מלחמת יום כיפור.

לא יודע אם שמתם לב, אבל ישראל 2021 היא מדינת חדשות. לכל מקום שאתה פונה אליו, אתה נתקל בחדשות, לרוב בחדשות כזב, "פייק ניוז", אבל גם בחדשות אמיתיות. ישראל הפכה למעצמת חדשות ויראלית, וירטואלית, חיה, ממשית ועצבנית.

החדשות נמצאות בכל מקום ואתר, תרתי משמע: ברשתות החברתיות השונות, באתרי החדשות הידועים יותר והידועים פחות ואף הקיקיוניים וגם – ברדיו ובטלוויזיה. 24 שעות רצופות של חדשות בכל מקום אפשרי.

החדשות נמצאות בכל מקום ואתר, תרתי משמע: ברשתות החברתיות השונות, באתרי החדשות הידועים יותר והידועים פחות ואף הקיקיוניים וגם – ברדיו ובטלוויזיה. 24 שעות רצופות של חדשות בכל מקום אפשרי

ובטלוויזיה, שלושה ערוצים מרכזיים – כאן 11 קשת 12, רשת 13 – משדרים חדשות החל בשעות הצוהריים. קשת 12 ורשת 13 מקדימים את כאן 11 ומתחילים את המרתון האין־סופי כבר בשעה שלוש בצוהריים.

וכך אתה יושב המון מול מרקע הטלוויזיה, מורט לעצמך שערות ושואל את עצמך מה חטאת שאתה צריך לצפות בכל כך הרבה חדשות החוזרות על עצמן בשלושה ערוצים שונים.

שלוש עם… ארבע עם… חמש עם… שש עם…

זה מתחיל בשלוש עם עֹפר חדד/אלמוג בוקר, עובר למהדורה מוקדמת בארבע עם אורן וייגנפלד/שדרן מזדמן, ממשיך לחמש עם רפי רשף/אמנון לוי/שרון ואורי ואז שש עם עודד בן־עמי/שדרן מזדמן/חדשות 11. בשבע תוכנית אקטואליה פיננסית כלשהי (השם לא חשוב/תוכנית חיסכון/חיות כיס) ובה צופים בכל מיני כתבים אוכלים ומשמינים או בודקים מאכלים לא מעניינים, ואז המהדורה המרכזית שנמשכת כשעה וחצי. ובערב – חדשות הלילה.

יוצא שמשעה שלוש בצוהריים עד תשע וחצי בערב הצופה בטלוויזיה צופה ברציפות אך ורק בחדשות משולבות באוקיינוס בלתי פוסק של פרסומות ממוחזרות שמשגעות את העין ואת האוזן ובעיקר את המוח (וכן, פרסומות תמצאו גם בערוץ הציבורי, אם כי בתדירות נמוכה יותר).

חדשות ועוד חדשות, חדשות על גבי חדשות, ערֵמות בלתי פוסקות של חדשות, והדבר היחיד ששונה בהן הוא שם המגיש שלהן. פעם זה עֹפר חדד, פעם זו עמליה דואק, פעם זה אורן וייגנפלד, פעם זה ירון אברהם ופעם זו אלמז מנגיסטו; פעם זה אלמוג בוקר, פעם זה שרון גל ופעם זה אמנון לוי. וכן הלאה וכן הלאה להוסיף על זה נוּכָלה.

חדשות ועוד חדשות, חדשות על גבי חדשות, ערֵמות בלתי פוסקות של חדשות, והדבר היחיד ששונה בהן הוא שם המגיש שלהן. פעם זה עֹפר חדד, פעם זו עמליה דואק, פעם זה אורן וייגנפלד ופעם זו אלמז מנגיסטו

והרי החדשות… החוזרות על עצמן

והחדשות עצמן? אלה חוזרות על עצמן, ממוחזרות, הרבה מהן הן בגדר רכילות זולה וצהובה ואם לא רכילות אז רק חדשות רעות – זה נרצח, זה אנס, זה חטף וזה נהרג. ועוד לא התחלתי לדבר על מעגלי החדשות הבלתי נגמרים סביב נגיף הקורונה – כמעט תמיד מראיינים באותם מעגלים את כל ה"לשעברים" הלא רלוונטיים שלא יכולים לענות על שום שאלה רלוונטית. אז למה לראיין אותם?!

והצופה? הצופה מתענה ומענה את נפשו.  עייפות פיזית, גופנית ונפשית.

אולי די? אולי מספיק עם זה? אולי תרגיעו עם הגודש האין־סופי הזה של החדשות?

בעבר הלא רחוק ממש הייתה מהדורת חדשות בחמש בערב (ערב חדש/חמש עם רפי רשף), בשש בערב ואז בשמונה מהדורה מרכזית בת חצי שעה עד שעה. ובלילה מהדורת חדשות קצרה לסיכום היום. שפיות. נורמליות.

היום נדמה שלכל מגיש/עיתונאי – ובמיוחד לחדשים והצעירים שבהם – נתנו מהדורת חדשות משלו. במה שונה מהדורת עֹפר חדד ממהדורת אורן וייגנפלד? במה שונה מהדורת עֹפר חדד ממהדורת ירון אברהם? כאמור, בשום דבר, רק בשם המגיש!

מה הצופה מבין מכך? שהחדשות עצמן ממש לא חשובות, חשוב רק מי שמגיש אותן, חשוב רק לספק עבודה למגישים, לכמה שיותר מגישים. ואני שואל: למי זה חשוב ולמה?

מה הצופה מבין מכך? שהחדשות עצמן ממש לא חשובות, חשוב רק מי שמגיש אותן, חשוב רק לספק עבודה למגישים, לכמה שיותר מגישים. ואני שואל: למי זה חשוב ולמה?

אז אם גם עליכם נמאסו החדשות הבלתי פוסקות, עשו כמוני: עִברו להאזין למוזיקה. האזינו למוזיקה האהובה עליכם, התנתקו מהחדשות המעיקות והמעייפות. הנפש שלכם תאמר לכם תודה.

יאיר בן־חור הוא עורך ספרות, עורך לשון, נקדן, עורך שירה ומשורר. פרסם עד כה ארבעה ספרי שירה פרי עטו וספר מאמרים פילוסופיים, וערך וניקד מאות ספרים אחרים.