משבר הקורונה הביא לקמפיין התחסנות חסר תקדים בהיקפו, שמציף שאלות מדעיות, טכנולוגיות, סוציולוגיות ופילוסופיות מורכבות. בין הסוגיות הנפיצות: ישום של תו או דרכון ירוק והתנייה הולכת וגוברת של הגעה לעבודה בהתחסנות. זאת, בין אם מדובר במשרה במגזר הציבורי כמו עובדי ועובדות הוראה, או משרה במגזר הפרטי כמו עובדי ועובדות היי-טק.

רוב המחלוקת מתנהלת בין הציר האפידמיולוגי לבין ציר הזכויות. כלומר, בשאלות סביב ההשפעה של מהלכים כאלו על בריאות הציבור והפגיעה של מהלכים כאלו בזכויות הפרט. אבל דרך נוספת להסתכל על הסוגיה היא באופן היסטורי, כחלק ממגמה סוציו-טכנולוגית שקדמה למשבר הקורונה.

משבר הקורונה הביא לקמפיין התחסנות חסר תקדים בהיקפו, שמציף שאלות מדעיות, טכנולוגיות, סוציולוגיות ופילוסופיות מורכבות. רוב המחלוקת היא בין הציר האפידמיולוגי לציר הזכויות, אך יש לה גם צד היסטורי

במאה ה-19 התחיל תהליך מואץ של התרשתות טכנולוגית, שנשען בעיקרו על יזמות פרטית. מסילות רכבת, גשרים, מנהרות וגם אניות קיטור שחצו את האטלנטי חיברו את העולם בקצב שלא היה כדוגמתו. במאה ה-20 יוזמות ממשלתיות כמו הניו-דיל בארה"ב או חברת החשמל בישראל עזרו להשלים את הנחת גריד החשמל ברב העולם.

תוך דור – חיי היומיום של מיליונים השתנו מקצה לקצה, כך שהפכו גם לתלויים בטכנולוגיה וגם למחוברים ותלויים יותר מאי פעם זה בזו. את ההתרשתות הטכנולוגית הזו כינה הפילוסוף מרשל מקלוהן "הכפר הגלובלי".

מקלוהן טען שטכנולוגיה – או כפי שהגדיר אותה, מדיה – היא תמיד סוג של פרוטזה או "הארכה" משופרת של הגוף שלנו. פטיש זה "הארכה" של האגרוף, טלסקופ של העין ומחשב של מערכת העצבים שלנו. ההבנה המהותית הזו של טכנולוגיה אפשרה למקלוהן לחזות את האינטרט כמדיה שיוצרת "הארכה" של תודעת הפרט ומרשתת את המח של האנושות.

אני עדיין זוכרת עולם בלי אינטרנט אבל כיום כמעט בלתי אפשרי לחיות בלי טלפון חכם מחוברים לאינטרנט דרך אפליקציות שאוספות עלינו מידע, כל הזמן. למרות שאף אחד לא "כפה" את זה עלינו ולמרות שאני מודעת לצדדים האפלים של המצב הזה – התמכרות, קיטוב חברתי ופוליטי, פייק ניוז ומחיקה כמעט מוחלטת של פרטיות – אנחנו לא רק צרכנים אלא חלק מובנה מהרשת עצמה. כשאנחנו עומדים בפקק או כשאנחנו משתפים פוסט – אנחנו הרשת. היא לא נפרדת מאיתנו. היא "הארכה" שלנו.

מקלוהן טען שטכנולוגיה היא פרוטזה או "הארכה" משופרת של הגוף שלנו. פטיש זה "הארכה" של האגרוף, טלסקופ של העין, ומחשב של מערכת העצבים. הוא חזה את האינטרט כמדיה שיוצרת "הארכה" של תודעת הפרט

יש מתח בין תפיסה עצמית כאינדיוידואל חופשי ובין העובדה שאנחנו חיים בתוך כלוב-רשתות, שבו אם נחסם כביש או אין חשמל או אין סוללה בנייד אנחנו חשים חסרי אונים וחסרי חירות.

המתח הזה מורגש גם בדיון על חיסונים. כמו שהמרחב הפיזי התרשת עם רכבות וכבישים, כמו שהתחברנו לחשמל, כמו שהתחברנו לרשת כ"הארכה" של מערכת העצבים והמח שלנו, כך מערכת החיסון שלנו התרשתה באמצעות טכנלוגיה במשבר הקורונה.

ראשית דרך איסוף חסר תקדים של דגימות ונתונים והפרסום שלהם ברשתות ובהמשך מבצע החיסונים. כמו בציור המופלא של האמן האנגלי ג'. מ. ו. טרנר "גשם, קיטור ומהירות – הרכבת המערבית הגדולה", בה ארנב קטן רץ קדימה לפני רכבת על מסילה, החיסונים מנסים להשיג את הוירוס לפני הווריאנט הבא.

כיצד ראייה כזו יכולה לעזור לנו להבין את המחלוקת סביב טכנולוגיית החיסונים החדשה?

היסטורית, לכל התרשתות טכנולוגית היו תנועות התנגדות וגם תקלות חמורות. בראשית הדרך, אנשים היו סותמים תקעים עם סמרטוטים כי חשבו החשמל "יזלוג" החוצה כמו מים. כשהרחיבו את גריד החשמל גברו חששות שהחשיפה הקבועה לחשמל הזורם בקירות גורם ללוקמיה, בעיקר בקרב ילדים.

לצד חרדות שנראות היום מופרכות היו גם פחדים מוצדקים. במשך עשורים חשמל ביתי פשוט לא היה בטוח. מכשירים כמו מגהצים חישמלו דרך קבע, וכשהם לא חשמלו הם קיצרו. למרות החרדות והסכנות הממשיות, המדד לאיכות חיים ולטובת הכלל השתנה לכלול קודם גישה ואז היקף שימוש בחשמל.

כמו בציור המופלא של האמן האנגלי ג'. מ. ו. טרנר "גשם, קיטור ומהירות – הרכבת המערבית הגדולה", בה ארנב קטן רץ קדימה לפני רכבת על מסילה, החיסונים מנסים להשיג את הוירוס לפני הווריאנט הבא

עם האטת קצב החיסונים במדינות כמו ישראל, רבים החלו לחפש אשמים. האופוזיציה מאשימה את הממשלה החדשה, ובשמאל נוטים להאשים את "מכחישי המדע". אבל בראייה היסטורית, אין בהתנגדות לטכנולוגיה מרשתת חדשה שום הפתעה.

למעשה, עקומת אימוץ טכנולוגיה היא תופעה ידועה. יש את אלו שמאמצים ראשונים, יש את מי שמאמצים אחרונים והרוב נופלים איפשהו באמצע (יש כמובן טכנולוגיות שנכשלות ולא עובדות את המאמצים הראשונים למיינסטרים).

מכיוון שהעקומה הזו נצפית פעם אחר פעם, אפשר לשער שיש להתפלגות הנורמלית הזו יתרון השרדותי למין האנושי, גם אם לא לפרטים בו. ברמת המין האנושי, זו אסטרטגיה של פיזור סיכונים, שיעידו על יעילותה 8 מיליארד בני אדם על הפלנטה.

ומצד שני, גם השחיקה של זכויות הפרט ושל עצם הרעיון של הפרט כישות חופשית ועצמאית אינה מפתיעה. אנחנו שנים חיים בתוך פנאופטיקון, ובעשור וחצי האחרון כמעט כולנו ויתרנו בשמחה על זכויות הפרט שלנו והפקרנו את עצמנו להתמכרות פיזית בתמורה לבידור ונוחיות ברשתות החברתיות.

גריד החשמל סיפק תאורה, אבל מהר מאוד התבהר שרוב הצריכה היא של תאורה בלילה וכי הגנרטור עומד בטל בבוקר, ולא ממקסם את הרווחיות הפוטנציאלית שלו. כך המציאו את מכשיר הטוסטר, לייצר צריכה של חשמל גם בשעות הבוקר. הצריכה עלתה, והאספקה עלתה עד למצב שבו הפסקת חשמל כמו זו שראינו בטקסס לאחרונה מסכנת חיי אדם.

מכיוון שעקומת אימוץ הטכנולוגיה נצפית שוב ושוב, אפשר לשער שיש להתפלגות הזו יתרון השרדותי למין האנושי, גם אם לא לפרטים בו. זו אסטרטגיה של פיזור סיכונים, שיעידו על יעילותה 8 מיליארד בני אדם על הפלנטה

אם מה שאנחנו עדים לו בבדיקות הנרחבות, בפרסום ובמעקב אחרי נתונים –  כמדיניות התחסנות גורפת – זה אכן תהליך התרשתות סוציו-טכנולוגי של מערכת החיסון האנושית. אין סיבה לחשוב שזה יגמר עם הקורונה. עולם חדש מופלא.

ניצן ויסברג, מרצה ויועצת למתודולוגיית חדשנות design thinking ופעילה חברתית בתחום החינוך. עבדה כפרופסור יועצת באוניברסיטת סטנפורד לפני שחזרה לארץ וגילתה שארצה שינתה את פניה. כיום היא חיה בהוד השרון עם אישה היקר וארבעת ילדיהם.