ערב מול הגלעד

מילים: לאה גולדברג (1938)

הָאִילָנוֹת כָּל כָּךְ כְּבֵדִים,
כּוֹפֵף הַפְּרִי אֶת הַבַּדִּים,
זוֹ הַשָּׁעָה הַמַּרְגִּיעָה,
בָּהּ נִרְדָּמִים הַיְּלָדִים.

אֶל הַבִּקְעָה מִן הַגִּלְעָד
טָלֶה שָׁחֹר וְרַךְ יָרַד,
כִּבְשָׂה פּוֹעָה, בּוֹכָה בַּדִּיר –
זֶה בְּנָהּ הַקָּט אֲשֶׁר אָבַד.

יָשׁוּב טָלֶה אֶל חֵיק הָאֵם,
יִשְׁכַּב בַּדִּיר וְיֵרָדֵם,
וְהַכִּבְשָׂה תִּשַּׁק אוֹתוֹ –
וְהִיא תִּקְרָא אוֹתוֹ בְּשֵׁם.

נִסְתַּר הַלַּיִל בֵּין הַבַּדִּים,
וְהַנָּבִיא הַגִּלְעָדִי
יוֹרֵד דּוּמָם אֶל הַבִּקְעָה
לַחְזוֹת בִּשְׁנַת הַיְּלָדִים.

"ערב מול הגלעד" פורסם לראשונה ב"דבר לילדים" ב-1938 והוקדש לילדי קיבוץ אפיקים. לאה גולדברג הייתה אז משוררת צעירה, בתחילת דרכה. היא עלתה ארצה רק שלוש שנים קודם לכן ופרסמה רק ספר שירה אחד, "טבעות עשן".

גם קיבוץ אפיקים היה אז קיבוץ צעיר. הוא נוסד שש שנים קודם לכן, ב-1932, על ידי חברי תנועת "השומר הצעיר". במקור נקרא הקיבוץ "טוצ'קה", כלומר "הנקודה", ומאוחר יותר הוא קיבל את שמו העברי בזכות מיקומו הגאוגרפי הייחודי, בין שני אפיקי מים – נהר הירדן ונהר הירמוך.

ילדי אפיקים עוררו בלאה גולדברג את ההשראה לכתוב את השיר, כשנשארה ללון בקיבוץ אחרי הרצאה. ובאותו לילה היא התבוננה בהרי הגלעד הנשקפים אל הקיבוץ ובילדי הקיבוץ, שכמקובל אז בקיבוצים של השומר הצעיר, הלכו לישון בבתי הילדים של הלינה המשותפת.

בעשורים הבאים, עם התגברות הביקורת כלפי הלינה המשותפת, רבים מילדי הקיבוצים יעידו שהשיר הזה היה מבחינתם שיר של מחאה מעודנת כנגד הלינה המשותפת.

בעשורים הבאים, עם התגברות הביקורת כלפי הלינה המשותפת, רבים מילדי הקיבוצים יעידו שהשיר הזה היה מבחינתם שיר של מחאה מעודנת כנגד הלינה המשותפת

גן הילדים בקיבוץ גבעת חיים ב-1930 (צילום: זולטן קלוגר/לע"מ)

יעל נאמן כותבת בספרה האוטוביוגרפי "היינו העתיד" על ילדותה בקיבוץ יחיעם של השומר הצעיר:

"יום אחד הגיעה לאה גולדברג לבקר ולהרצות באפיקים שבעמק, הקיבוץ השכן של דגניה, ונשארה לישון שם. באותו לילה כתבה שם שני שירי ילדים, שאותם הקדישה לילדי אפיקים (את ההקדשה אפשר לראות בספר 'מה עושות האיילות').

"באפיקים, כמו בכל קיבוצינו, ושלא כמו בדגניה, ישנו הילדים בבתי הילדים. לאה גולדברג כתבה שם, ב'ערב מול הגלעד', את תחושותיה לגבי הלינה המשותפת. היא ריחמה על האם שבנה אבד, והחזירה בשיר את הבן לחיק אמו. שמענו והשמענו את הסיפור על שיר הערש כמו שיר ערש מאוחר אחד לשני".

מאיה אשכנזי, מנהלת ארכיון קיבוץ אפיקים, לא מקבלת את התזה זאת. בראיון לבלוג "הספרנים" של הספרייה הלאומית היא אמרה: "הלינה המשותפת הייתה הפתרון המיטבי לאותם אנשים שבנו והקימו את המפעל הזה שנקרא קיבוץ.

לאה גולדברג ב-1946 (צילום: דוד אלדן/לע"מ)

"הילדים היו בראש סדר העדיפויות, בתקופה שבה מבחינה ביטחונית היה איום תמידי, כשהתברואה הייתה ירודה, כשתנאי המקום לא אפשרו לילדים לישון עם הוריהם – זה היה הפתרון המוצלח לעת ההיא. בהמשך, כשהצורך הפך לאידאולוגיה – זה כבר סיפור אחר.

"לאה גולדברג לא הזדעזעה מהלינה המשותפת בקיבוץ, ללאה גולדברג היו קשרים הדוקים עם מיטיה קריצ'מן ועם יוסף אופין מקיבוץ אפיקים והיא הייתה אורחת רצויה ואהובה בקיבוץ אפיקים. כל השאר אלה פרשנויות אישיות ללא סימוכין או הוכחות ורק ללאה גולדברג הפתרונים אם היא כתבה את השיר מתוך זעזוע וביקורת. בארכיון אפיקים יש שיר נוסף שהיא כתבה והקדישה לילדי אפיקים".

"לאה גולדברג לא הזדעזעה מהלינה המשותפת בקיבוץ, היא הייתה אורחת רצויה ואהובה בקיבוץ אפיקים. כל השאר אלה פרשנויות אישיות ורק ללאה גולדברג הפתרונים אם היא כתבה את השיר מתוך זעזוע וביקורת"

מיקי גבריאלוב הלחין את "ערב מול הגלעד" לאלבומו של אריק איינשטיין "שירים" שיצא ב-1975 ומשתייך, מבחינה סגנונית, לאלבומי "ארץ ישראל הישנה והטובה" של איינשטיין, שאותם הוציא אחרי תקופת הרוק של "פוזי" ו"שבלול".

"זו הייתה בעצם הפעם ראשונה שנתקלתי בשירים של לאה גולדברג", אומר גבריאלוב. "אני זוכר שעצרתי ואמרתי לעצמי, שיש פה שיר שהוא עם מאפיינים של הווי ישראלי מאוד מאוד מובהק. משהו שורשי מאוד, של ארץ ישראל.

"בתקופה הזאת חיפשתי מה המשמעות של מוזיקה ישראלית. אני הרי גדלתי על רוקנרול, בעיקר רוקנרול מבחוץ וקצת רוקנרול מישראל. וכשהתחלתי להלחין בעצמי עשיתי מין מעבר מרוקנרול למשהו שהוא יותר קאנטרי כזה, יותר רך, כמו בשירי 'בדשא אצל אביגדור'. הקונספט של האלבום 'סע לאט' כבר היה הרבה יותר אקוסטי.

מיקי גבריאלוב ב-1988 (צילום: נתי הרניק/לע"מ)

"וכשעברתי את התהליך הזה, גם התחלתי ללמוד מוזיקה הרבה יותר ברצינות, כי עד אז לא ממש למדתי מוזיקה ורציתי להתעמק, להבין מוזיקה בצורה יותר רצינית. וניסיתי להבין מה זו מוזיקה ישראלית, מה מאפיין מוזיקה ישראלית.

"התחלתי ללכת אחורנית. ליוצרים הראשונים שהיו בארץ. מרדכי זעירא, עמנואל זמיר, ידידיה אדמון. חקרתי את מה שהם עשו והתחלתי להבין שהם הביאו מוזיקה גלותית, מהמקומות שהם הגיעו מהם לישראל. כל אחד מהמקום שהוא הגיע. רוסיה, רומניה, הונגריה, פולין. ובעצם שילבו את זה עם המוזיקה המקומית, שהייתה מוזיקה בדואית. הצליל הבדואי, הערבי.

"התחלתי ללכת אחורנית. ליוצרים הראשונים שהיו בארץ. חקרתי את מה שהם עשו והתחלתי להבין שהם הביאו מוזיקה גלותית, מהמקומות שהם הגיעו מהם לישראל. כל אחד מהמקום שהוא הגיע"

"אלה הפכו להיות שירי רועים, או שירי פלמ"ח, ואלה השירים שבעצם נתנו את הטון בתקופה ההיא, ועליהם פחות או יותר גדלנו כולנו.

"ואז הסתכלתי על הטקסט הזה של לאה גולדברג, 'ערב מול הגלעד', וראיתי שיש שם אווירה של קיבוץ, ילדים, הנופים בארץ ישראל. עכשיו – איך אני מאפיין את זה במוזיקה? הלכתי למקומות האלה, של הראשונים שהלחינו פה. לראות אולי אני מוצא קצה חוט, שימשוך אותי למוזיקה שהדבר היחיד שאני יכול להגיד כדי להגדיר אותה זה שהיא נשמעת 'ישראלית'.

"התחלתי עם משהו שאפילו נשען בהתחלה על באך, למרות שזה לא פוגה או משהו כזה, רק מין מוטיב כזה של באך, ומשם המשכתי לפתח את הלחן של 'ערב מול הגלעד', שבסופו של דבר – אחרי שסיימתי להלחין אותו – הבנתי שיש בתוכו גם אלמנטים מהביטלס ומכל מיני מקומות אחרים".

בסופו של תהליך החיפוש המורכב הזה שאתה מתאר, הלחן של השיר יצא במכה אחת?
"לא במכה אחת. לקח לי הרבה זמן להלחין אותו. לקח לי זמן לגלות את ההרמוניה ואת המלודיה שמשכה אותי. ואחר כך יש שם מהלכים של מינור ומאז'ור שמתחלפים. אבל בסופו של דבר, זה קיבל מין אופי ישראלי.

"גיליתי שם כל מיני אלמנטים שבאים מאירופה, שכנראה גדלתי עליהם אפילו בלי לדעת, ונכנסו מהתת מודע שלי לתוך המוזיקה. אלה לא דברים שאתה יכול להקשיב להם ולהגיד 'אה, זה לקוח מפה או משם'. אבל אני יכול לדעת, כשאני שומע את זה, מאיפה זה הגיע. כשאני שומע את השיר היום אני חושב שזה מעניין מאוד שהוא גם הפך להיות מין שיר שמייצג 'מוזיקה ישראלית' שכולם מתחברים אליה".

אתה יכול להסביר את זה מבחינה מוזיקלית?
"יש שם מוטיבים שהתפתחו במשך השנים. למשל, כשאתה מנגן אקורד מינורי, אם אתה מוסיף לו את הצליל השישי על הסולם, אתה מקבל אקורד עם צבע מאוד מסוים.

"אחר כך גיליתי ששלום חנוך השתמש בזה, מאיר אריאל השתמש בזה, כחלק מהתרבות שהם גדלו עליה בקיבוץ. אני לא הייתי מודע לזה. הצליל השישי בסולם המינורי הוא משהו מאוד ישראלי".

כמו גם האקורדים המוקטנים.
"נכון. באקורדים כאלה יש מאפיינים שמתחברים לכמיהה של הציבור לשמוע מוזיקה ישראלית. יש בהם משהו נוסטלגי, קצת סנטימנטלי, קצת מתבכיין טיפה, עורג. משהו של כיסופים לא ברורים. וזה משהו שהוא כנראה חזק מאוד אצל ישראלים.

"באקורדים כאלה יש מאפיינים שמתחברים לכמיהה של הציבור לשמוע מוזיקה ישראלית. יש בהם משהו נוסטלגי, קצת סנטימנטלי, קצת מתבכיין טיפה, עורג. וזה משהו שהוא כנראה חזק מאוד אצל ישראלים"

"היה אז נהוג לומר: תכתוב שיר מינורי, הוא יעבוד בארץ. שירים בסולם מאז'ורי לא כל כך עובדים בארץ. יש כנראה משהו מלנכולי באישיות של הציבור בישראל שנמשך לשירים בסולם מינורי. זה הגיע כנראה מהגולה.

"היה אז נהוג לומר: תכתוב שיר מינורי, הוא יעבוד בארץ. שירים בסולם מאז'ורי לא כל כך עובדים בארץ. יש כנראה משהו מלנכולי באישיות של הציבור בישראל שנמשך לשירים בסולם מינורי. זה הגיע כנראה מהגולה"

"פעם מרגלית צנעני אמרה לי 'איך הלחנת שיר כמו 'עוף גוזל' שיש בו מינור ומאז'ור ביחד'. הבנתי בדיוק למה היא מתכוונת. זה שיש משהו שהוא גם מינורי וגם מאז'ורי באותו שיר, זה מאוד ישראלי.

"היום, אחרי הרבה שנים של שירים כאלה, זה משהו שכבר אפשר לאפיין בו את השירים הישראלים. זה כמו שתשים על השיר כובע טמבל. הוא נהיה ישראלי כזה. וזה בדיוק מה שקרה לי בהלחנה של 'ערב מול הגלעד'. שמתי על השיר כובע טמבל באמצעות הלחן".

* * *

ביום שישי: "סורו מני" (אלכסנדר פן)