בבית הכנסת החסידי בו גדלתי, השורות הראשונות פנו אל עבר המתפללים, בשונה משאר שורות הכיסאות שפנו אל עבר ארון הקודש. באי בית הכנסת היו רואים את הפנים ולא את הגב של אלו שישבו בהן.

באותן שורות לא ישבו עשירי הקהילה או תלמידי החכמים אלא הן היו מיועדות לחסידים הזקנים.

בבית הכנסת החסידי בו גדלתי, השורות הראשונות פנו אל מתפללים, בשונה משאר שורות הכיסאות שפנו לארון הקודש. באותן שורות לא ישבו עשירי הקהילה או תלמידי החכמים אלא החסידים הזקנים

בשבתות וחגים רק מעטים מהם היו מתפללים מתוך סידור התפילה, ובשונה משאר החסידים הם ישבו בדומיה ולא הניעו את גופם בדבקות ובתחנונים לאלוהים. אבי היה לוחש לי "תסתכל עליהם, התבונן איך נראה א-שיינע ייד (יהודי יפה)".

בקהילה החסידית מודל היופי שונה מזה המוכר בתרבות המערבית. גדלתי עם הרעיון שאדם יפה תואר, שכולם חושקים להיות כמוהו, הוא לפחות בן שבעים. לא בכדי בחג הפורים, בו ילדי וצעירי החסידים מקבלים הזדמנות להתחפש לדמות נערצת – רבים מילדי הקהילה מתחפשים לדמויות מופת מהמסורת היהודית – אך אותן דמויות הן בגיל הזקנה שלהן. הילדים צועדים ברחובות בזקנים לבנים, ובמקל הליכה, חפצים להיות א-שיינע ייד.

בשבתות ובחגים בית הכנסת היה מגרש המשחקים שלנו. אבל כאשר התעייפנו, האבות שלחו אותנו ל"מזרח", לאותן שורות ראשונות, לסבים הביולוגים או המאומצים שישבו שם. סבי מעולם לא אמר לי להתפלל. הוא הניח לי לשבת תחת הטלית שלו כשידיו מונחות על כתפי ואיפשר לי לישון.

בבית הכנסת למדתי שמגע אוהב ושינה בתפילה הן הדרכים המוצלחות ביותר ליצור אהבה ליהדות – תיאולוגיה של בשר ורוח – א-שיינע ייד

בקהילה החסידית מודל היופי שונה מזה שבתרבות המערבית. אדם יפה תואר, שכולם חושקים להיות כמוהו, הוא לפחות בן 70. לא בכדי בחג הפורים, רבים מהילדים מתחפשים לדמויות מופת מהמסורת היהודית – בזקנתם

החיים החסידיים מחולקים לשלושה מעגלים המשיקים וממשיכים זה את זה. ילדים עד גיל בר-מצווה מתקיימים במצב חיים של "היות" (Being): הקהילה אינה מצפה מהם ליצור, אלא לחוות. להרגיש את טעם התפילה, המשחק והאמונה בקהילה ובאל.

ילדים חסידיים לומדים את החיים באמצעות מגע הטלית של אבא וסבא, ריח הזיעה של באי בית הכנסת והעוגות המוגשות לאחר התפילה. דבש מונח באהבה על נייר בצורות אותיות הא' ב' ומאפשר לילדים להתמיר את האותיות אל גופם באמצעות ליקוק ולחוות את המפגש בין רוח וחומר. זאת מתוך הבנה כי ילד שגופו מכיל את האותיות – ירצה כמבוגר ללמוד כל טקסט שאותיות אלו יכתבו.

מעגל החיים השני מתחיל בגיל הבר-מצווה בו קיים מעבר מיהדות של היות (Being) ליהדות של עשייה (Doing). חיי החסיד מוקדשים לקיום אינספור הלכות, ללימוד אינטנסיבי של ארון הספרים היהודי, וליצירת חיים באמצעות גמילות חסידים, הקמת משפחה ועבודה.

אך מעגל זה גם הוא מסתיים בעודנו בחיים. העולם החסידי, כמו גם תרבויות מסורתיות אחרות, מבין שיש שלב שבו החסיד חוזר להיות יהודי של היות (Being) ואין עליו עוד ליצור. לזקנים החסידיים יש תפקיד שמלבדם אין מי שישמש בו בקהילה. בשלב מסוים הם חדלים להתפלפל וליצור חידושים תלמודיים, ותפקידם הוא פשוט – להיות.

לזקנים החסידיים יש תפקיד שמלבדם אין מי שישמש בו בקהילה. בשלב מסוים הם חדלים להתפלפל וליצור חידושים תלמודיים, ותפקידם הוא פשוט – להיות

הזקנים שחיים ב"היות" מאפשרים לבני הקהילה להתבונן בתוצר השלם של חיים חסידיים. קבלת הזקנה כמצב קיומי מאפשרת לחסיד להיות א-שיינע ייד ובתרגום לחיינו אנו – א-שיינע human.

תפקידם של הזקנים בעולם החסידי הוא "לא לעשות כלום" – ובשל כך הם מסוגלים לעורר השראה למשמעות הקיום, להצחיק ולנחם. הזקנים הם אלו שמספרים לקהילה את סיפורי החסידים. כולנו מכירים את תוכן הסיפורים, אבל אנו מקשיבים להם שוב ושוב כי הסיפור ששומעים מהזקנים אינו מלמד אותנו תוכן חדש – מהותו במספר הסיפור.

תמיד אזכור את סיפורי הצדיק יוסף צינטווירט שפניו היו קורנות ועיניו הכחולות והעיוורות היו מאירות לי ולחברי את החיים. סיפורי החסידיים ששמעתי ממנו לא בהכרח הכילו מסר לוגי. הם מופיעים בתוכי באותם רגעים מורכבים של החיים ומאירים לי את הדרך במסע החיים מלאי השאלות ומועטי התשובות.

*  *  *

בתרבות המערבית-מודרנית כמעט איבדנו את סוד תפקידם של הזקנים. כפי שחוקר התרבות האתאיסט אלן דה-בוטון, מסביר, כי בשעה שהחברה המערבית דחתה את הדת מחייה, היא סילקה גם חכמת חיים קהילתית שהתקיימה בשפה הדתית, אך חשיבותה היא אנושית, ללא קשר לדת.

בתרבות המערבית-מודרנית כמעט איבדנו את סוד תפקידם של הזקנים. כפי שחוקר התרבות האתאיסט אלן דה-בוטון, מסביר, כי בשעה שהחברה המערבית דחתה את הדת מחייה, היא סילקה גם חכמת חיים קהילתית

הדבר נכון גם ביחס לזקנה ותפקידה במבנה החיים המשפחתי והקהילתי. לפני זמן מה האזנתי לפודקאסט עם מנהלת רשת בתי אבות, שניסתה לשכנע את השומעים כי גם בבתי אבות "יש חיים" – הזקנים, לטענתה, גם הם יוצרים, עושים ספורט ונהנים. "אפילו סקס יש בין הזקנים" היא הוסיפה בקריצה ובגיחוך.

הניסיון לשכנע כי החיים אינם נגמרים בזקנה הוא נכון, אך האמירה כי הזקנים ממשיכים "לעשות" – עלולה להפוך את חלקם למיותרים. לא סתם אנו חוששים מלהיות לזקנים – מה יקרה כשלא נהיה כבר רלוונטים? כשלא ניצור באותה אינטנסיביות? אנו חוששים מהיום שבו נפוטר מהעבודה כי יש דור צעיר שיעשה את הדברים ביעילות רבה מאיתנו. הטכנולוגיה המתפתחת ומעניקה לנו כלים חדשים בכל עשור – רק מחזקת פחד זה.

אנו חוששים מלראות את הזקנים – כדי שלא נראה את השתקפות עצמנו בהם, ולכן פעמים רבות אנו טומנים אותם בבתי אבות רחוקים; אפילו השיחה על הזקנה נתפסת כנושא מעציב.

כמובן שישנם א/נשים מבוגרים שממשיכים ליצור וכאלו שהחיים בבתי אבות מאפשרים להם קצב חיים המתאים להם. זקנים רבים מלאי חיים, עשייה ויצירה. עם זאת, עבור רבים מהם – משהו מבפנים דורש שינוי – וחסרה לנו שפה לאפשר שינוי זה במבנה החברתי המערבי. התרבות המערבית כמעט ושכחה כי החיים אינם מסתיימים בתקופת העשייה. יש לנו מעגל חיים שלם לאחר סיומה –  תקופת חיים של היות.

הניסיון לשכנע כי החיים אינם נגמרים בזקנה נכון, אך האמירה כי הזקנים ממשיכים "לעשות" – עלולה להפוך את חלקם למיותרים. לא סתם אנו חוששים להיות לזקנים – מה יקרה כשכבר לא נהיה כבר רלוונטים?

הזיקנה מאפשרת לנו לשוב ולהתבונן בחיינו אבל עתה ללא שיפוט – פשוט לתת להם להיות. כך נוצרים נרטיבים משפחתיים חדשים המאפשרים ריפוי לכאבים בין-דוריים. החיים בזקנה מזמינים אותנו לסלוח לעצמנו על כך שלא היינו ההורים שרצינו להיות ולרכך את נוקשות הציפיה מהילדים להיות לא פחות ממושלמים.

היא מאפשרת לחזור וליצור קשרים עם בני משפחה וחברים שגם להם לו"ז העבודה התפנה, להתחבר מחדש לילדות, להשיל את מגיני הברזל שחבשנו כדי להתמודד עם דרישות החיים, ולהיות דומים יותר לטבע שמסביבנו שמתקיים ב"היות" מושלם.

לזיקנה יש תפקיד עבור הדור הצעיר שמוקדש לעשייה, אבל מתקשה לשלב נשימה והתבוננות בתוכה. החיים לצד הזקנים מאפשרים לנו רגעים של מנוחה, מגע של נחמה, למידה כי היופי מצוי בגוף כפי שהוא, גם כאשר הוא אינו מתוח – כי האדם המבוגר שאותו אנו אוהבים זכה בכל קמט בכך שחי את חייו – בהצלחותיו ובכשלונותיו כאחד.

אין זה מקרי כי תפיסת הגוף, המרחב והזמן משתנים עם הזיקנה. היחלשות הכוח הפיזי מאתגרת את השליטה (המדומיינת) שלנו על אותם מרחבים. שינויים אלו נתפסים בשיח המערבי, וגם במרבית השיח הרפואי, כבעיה. ומכאן שדרכי הפתרון הם לנסות ולשמר את המרחבים המוכרים עד כמה שניתן.

תפיסות עולם שאינן מערביות ומחוברות יותר לתפיסת עולם קהילתית (וזו החסידית היא רק אחת מהן), מבקשות מאיתנו להתבונן על השינויים שמתרחשים בזיקנה, כהזדמנות לשנות את קיומנו המייצר – לקיום מתבונן.

אין זה מקרי כי תפיסת הגוף, המרחב והזמן משתנים עם הזיקנה. היחלשות הכוח הפיזי מאתגרת את השליטה (המדומיינת) שלנו על אותם מרחבים. שינויים אלו נתפסים בשיח המערבי, וגם במרבית השיח הרפואי, כבעיה

מגיפת הקורונה מכריחה אותנו לחשוב מחדש על הזיקנה. יצרנו בתי אבות כדי שלא לראות את הזיקנה בחיי היומיום, אבל עתה אנו נועלים את עצמנו בבתים בעיקר כדי שלא לפגוע בבני הגיל המבוגר. החיים בצל הקורונה מזמינים אותנו להרהר מחדש אודות מקומה של הזיקנה בחיינו. זוהי הזדמנות להזמין את הדור המבוגר להיות "הם" ולאפשר לנו ולדור הצעיר ללמוד מהם כיצד נראה מעגל נוסף בחיים ולראות את תפארת א-שיינע human.

ד"ר יקיר אנגלנדר הוא מנהל תוכנית המנהיגות "גוונים" בארגון IAC (Israeli-American Council), מלמד בבית הספר לרבנות AJR בניו יורק ומתגורר בקהילה בפילדלפיה. יקיר גדל בחסידות ויז'ניץ, היה בין המקימים והמנהלים של תנועת הנוער הבין-דתית Kids4Peace בירושלים, ומקדיש את עצמו למיסטיקה, למגע וליצירת חיבורים בין עולמות ותרבויות. שני ספריו עוסקים בשאלות סביב מקום הגוף והמיניות בשיח הציוני-דתי והחרדי. הוא חקר באוניברסיטאות Northwestern, Harvard ובמכון שלום הרטמן.