השפעת הפילוסופיה של שמעון פרס על חיי ותפיסותיי - חלק א'

שמעון פרס כשר החוץ מברך את חוסיין מלך ירדן לפני החתימה על הסכם השלום עם ירדן (צילום: לע"מ)
לע"מ
שמעון פרס כשר החוץ מברך את חוסיין מלך ירדן לפני החתימה על הסכם השלום עם ירדן

בימים אלו אנחנו מציינים 5 שנים לפטירתו של שמעון פרס וזו הזדמנות להזכיר את הפילוסופיה שלו שהשפיעה במשך שנים רבות על מדינת ישראל מנקודת הראות האישית שלי כמי שהיה בצוות שסייע לו וכמי שלמד ממנו כל כך הרבה. בשל קוצר היריעה אחלק את תובנותי לשני חלקים שונים.

בימים אלו אנו מציינים 5 שנים לפטירת שמעון פרס, הזדמנות להזכיר את הפילוסופיה שלו, שהשפיעה במשך שנים רבות על המדינה, מנקודת הראות האישית שלי כמי שהיה בצוות שסייע לו

חלק א'

חזונו של הנשיא המנוח שמעון פרס לעתידה של מדינת ישראל כלל שני מרכיבים  עיקריים: שלום וחדשנות. לאורך השנים של עבודה לצד פרס ניסיתי להבין את הניגוד המרתק הנוגע למימוש שני מרכיבי החזון: מדוע היה כל כך קל לפרס להוביל את ישראל לחזית החדשנות המדעית-טכנולוגית ומצד שני כה קשה היה לו להוביל את ישראל לעבר השלום?

מדוע הישראלים – שהם יצירתיים, נוטלי סיכונים ודינמיים בכל הקשור למדע, לטכנולוגיה, לאמנות ולתרבות – כל כך חרדים מלקיחת סיכונים וכה נעדרי יוזמה בכל הקשור לדיפלומטיה הנדרשת לקידום שלום ובטחון? ניסיתי להבין גם מה הפך את פרס לשונה ממנהיגים ודיפלומטים ישראלים אחרים, שראו כל התפתחות במזרח התיכון כסכנה קיומית ושראו מסביבנו רק איומים בזמן שהיו עיוורים להזדמנויות?

אחרי שנות עבודה רבות לצידו,  הצלחתי להבין כי ההבדל נמצא ב"פילוסופיה של פרס", שכוללת מספר עקרונות בסיסיים: זו גישה שבבסיסה שילוב של אחריות ויוזמה; יש בה אוריינטציה חזקה לכיוון העתיד על פני התבוססות בעבר; שורה עליה אופטימיות מאפשר וגישת "רווח לכל" על פני "משחק סכום אפס".

אני מאמין שהפילוסופיה של פרס מאוד חסרה בנוף הפוליטי ואנו זקוקים לה נואשות כדי  שישראל תעלה על מסלול לכיוון היותה מובילה ודינמית, לא רק בתחומי הטכנולוגיה והחדשנות, אלא גם בתחומים החיוניים של בטחון לאומי ודיפלומטיה בינלאומית.

ניסיתי להבין את הניגוד המרתק הנוגע למימוש שני מרכיבי החזון: מדוע היה כל כך קל לפרס להוביל את ישראל לחזית החדשנות המדעית-טכנולוגית ומצד שני כה קשה היה לו להוביל את ישראל לעבר השלום?

איך עיצבה הפילוסופיה של פרס את גישתי הדיפלומטית והפוליטית

פגשתי לראשונה את "הפילוסופיה של פרס" למנהיגות ודיפלומטיה במרץ 1993, כאשר סיימתי את קורס הצוערים במשרד החוץ ונשלחתי ללשכת שר החוץ כעוזר זוטר. הייתה זו נקודת מפנה עבורי, והיא אירעה בשלב מוקדם של הקריירה הדיפלומטית שלי. היא עיצבה את דרכי כדיפלומט, כיועץ הנשיא למדיניות חוץ ומאוחר יותר בתפקידי במרכז פרס לשלום וחדשנות, שבו אני ממשיך עד היום לסייע ביישום החזון של פרס.

המסע שלי לצידו של הנשיא פרס עשוי להיחשב מפתיע בהתחשב בהשפעות הפוליטיות המוקדמות שלי. גדלתי בקיבוץ מנרה על גבול לבנון, שהוקם על ידי קבוצת חלוצים שכללה את הוריי. כנער הושפעתי מאבי שהיה פעיל בקיבוץ ובתנועת העבודה ועסק בנושאי בטחון, וכדובר ערבית שוטפת בקשרים עם הישובים הערבים באיזור. פוליטית, אבי היה קשור  בעיקר למנהיגי "אחדות העבודה" – יגאל אלון, ישראל גלילי, וגם ליצחק רבין שאחותו רחל הייתה שותפה גם היא בקבוצת המייסדים של הקיבוץ שקם בשנת 1943. כל הדמויות הללו היו מנהיגים בעלי אוריינטציה ביטחונית מובהקת וכולם היו גם יריבים פוליטיים של מחנה בן גוריון, שאליו השתייך שמעון פרס.

הושפעתי באופן משמעותי גם משרותי הצבאי כקצין בצה"ל, והערצתי אז את סגנון המנהיגות של גנרלים בצבא כמו רבין. בניגוד להם ראיתי באותה עת בפרס יותר עסקן פוליטי עם מבטא מוזר מאשר דמות מנהיגותית.

הושפעתי באופן משמעותי גם משרותי הצבאי כקצין בצה"ל, והערצתי אז את סגנון המנהיגות של גנרלים בצבא כמו רבין. בניגוד להם ראיתי באותה עת בפרס יותר עסקן פוליטי עם מבטא מוזר מאשר דמות מנהיגותית

כבוגר צעיר של קורס צוערים דיפלומטים במשרד החוץ הוצבתי בלשכת שר החוץ דאז שמעון פרס. השיבוץ שלי היה מקרי – ראש לשכתו של פרס אבי גיל רצה להוסיף אדם צעיר וטרי לצוות, שטרם ספג את התרבות הארגונית ששררה אז במשרד החוץ. מסתבר שמחלקת ההדרכה חשבה שאני בשל מספיק לתפקיד וכך הגעתי לתפקידי הראשון במשרד החוץ בלשכת השר.

למרות הדעות הקדומות שהיו לי על פרס, הרגשתי מאושר כבר מהיום הראשון בצוות שסבב אותו וחשתי שהגעתי למשרה הטובה ביותר שיכולתי לחלום עליה. באותה תקופה הוביל פרס את הסכמי אוסלו ואת תהליך יישומם.

מבחינות רבות, היה זה מצב ייחודי בהיסטוריה של מדינת ישראל. לפני כן וגם מאז משרד החוץ ממודר לרוב מנושאים הקשורים לביטחון הלאומי, שאותם העדיפו ראשי ממשלה לנהל בעצמם בסיוע קהילת הבטחון. היתה זו תקופה אופטימית לגבי יכולתנו כמשרד חוץ להשפיע על עתיד מדינת ישראל ולהגיע לשלום עם שכנינו.

הרגשתי בר מזל להיות חלק מצוות חכם ויצירתי בצורה בלתי רגילה שנבחר בקפידה על ידי פרס: יוסי ביילין,  שהיה סגן שר החוץ, אורי סביר, מנכ"ל המשרד, אבי גיל ראש הצוות. אף אחד מהאנשים האלה לא הגיע מרקע צבאי מובהק, שבעבר זיהיתי אותו כגורם חיוני למנהיגות.

אחרי רצח רבין הפך פרס לראש הממשלה ואני נשארתי בלשכת שר החוץ תחת אהוד ברק, שנכנס לפוליטיקה אחרי קריירה צבאית מעוטרת ששיאה בתפקידו כרמטכ"ל צה"ל. ברק לא גילה עניין במשרד החוץ וראה בו מדרגה בדרך לראשות הממשלה.

למרות הדעות הקדומות שהיו לי על פרס, הרגשתי מאושר כבר מהיום הראשון בצוות שסבב אותו וחשתי שהגעתי למשרה הטובה ביותר שיכולתי לחלום עליה. פרס הוביל אז את הסכמי אוסלו ואת תהליך יישומם

מה הפך את פרס לכל כך שונה?

אני סבור שכדי להבין מה הפך את פרס למנהיג יוצא דופן בין המנהיגים שנחשפתי אליהם מאז, יש להבין תחילה משהו על הפסיכולוגיה שלנו היהודים. אנחנו עם שעבר חוויה טראומטית. העבר הקולקטיבי שלנו, השואה, הפוגרומים והאנטישמיות שחווינו בגלות נוכחים, במפורש או מתחת לפני השטח, בכל שיחה עכשווית אודות בטחונה של ישראל, ומצויים בשורש העיסוק האובססיבי בביטחון ובחשדנות הבסיסית שיש בישראל כלפי העולם.

הפעם הראשונה שהגעתי לתובנה זו הייתה בסיור לימודי למחנות ההשמדה בפולין. ראיתי את התגובות של האנשים סביבי ופתאום הבנתי שמסיבות רבות, רובינו ממשיכים לשאת את הטראומה מהדורות הקודמים.

הבנתי אז גם מדוע תופעה זאת לא היתה ברורה לי לפני כן. אני גדלתי בקיבוץ, זו חברה סגורה והומוגנית במידה רבה ושם לימדו אותי שהישראלי הוא יהודי חדש, חזק, עובד אדמה, ואין לו יותר ממה לחשוש. בסיור בפולין למדתי שרוב העם שלנו עדיין נושא עמו, מבחינה מנטלית, את זכר מאות השנים בו חי ב"גטאות" או ב"שטעטלים" של אירופה או בפחד מהשכנים במדינות ערב.

מבחינת הביוגרפיה שלו, פרס אמור היה לחיות בצל טראומה זו כמו כולם, אם לא הרבה יותר. הוא הגיע לישראל בגיל 11 משטעטל בווישנייבה שהיתה אז בתחומי פולין. סבו שאותו העריץ, הרב הראשי של וישנייבה, נשרף חי על ידי הנאצים בבית הכנסת שלו ביחד עם כל הקהילה.

למרות רקע אישי ומשפחתי קשה זה, פרס האמין בכל ליבו, שכדי שהציונות תמלא את תפקידה, לא מספיק שהיא הוציאה את היהודי מהשטעטל והעלתה אותו לישראל, אלא שאנחנו חייבים להוציא את השטעטל מתוך המנטליות הישראלית.

פרס האמין שהיהודים בישראל חייבים לשחרר את הטראומה ולהשאירה מאחור, כיוון שאינה משרתת אותנו בהווה. יתר על כן, פרס האמין כי היא מכבידה ופוגעת ביכולתם של הישראלים לעצב את עתידם בצורה חופשית.

מבחינת הביוגרפיה שלו, פרס אמור היה לחיות בצל טראומה זו כמו כולם, אם לא יותר. הוא הגיע לישראל בגיל 11 משטעטל בווישנייבה שהיתה אז בתחומי פולין. סבו הנערץ, הרב הראשי של וישנייבה, נשרף חי על ידי הנאצים

ההבנה הזו הבהירה לי מדוע כל כך התחברתי למודל המנהיגות שייצג פרס, משום שבניגוד למנהיגים ישראלים אחרים, הוא לא נשא על כתפיו את תחושת הקורבנות ולא השתמש בה למניפולציות פוליטיות.

אחריות ויוזמה

השליחות הראשונה שלי כדיפלומט הייתה לשגרירות ישראל בוושינגטון די סי. שם למדתי רבות על דיפלומטיה ועל פוליטיקה אמריקאית והייתה לי הזדמנות לבחון בשטח את התובנות המשמעותיות שלמדתי מפרס וצוותו. הראשונה בהן הייתה תחושת האחריות ונקיטת יוזמה בהקשר הדיפלומטי.

הממשלה אז היתה ממשלת נתניהו הראשונה ואני הרגשתי פספוס גדול שמדיניות החוץ הישראלית הפסיקה לנסות לקדם שלום אלא עסקה בהסברה מדוע אין שלום בשל אשמתם  של הערבים.

פרס האמין שתפקידה של הציונות הוא לשנות את העתיד של העם היהודי מאובייקט לסובייקט של ההיסטוריה. בניגוד ליהודים בגלות, שתמיד היו תלויים בהחלטות של אחרים, עם מדינה משלנו אנחנו יכולים לעצב בעצמנו את גורלנו. פרס האמין בכל ליבו שהגיע הזמן לקחת אחריות וליטול יוזמה בעצמנו. השילוב בין אחריות, במובן של החובה לקבל החלטות בעצמך, מתוך שיקול דעת ולא מתוך הפקרות או משיחיות, ומצד שני – שכובד האחריות המוטל על המנהיגים לא ישתק את היוזמה וכושר הביצוע החיוניים להתחדשות ולהתפתחות, הם שאפיינו את מהלכיו.

פרס הושפע מאד בהקשר זה מהמנטור שלו, ראש הממשלה הראשון דויד בן גוריון, שהתעקש על הכרזת העצמאות של ישראל, והיה בו העוז לקבל את ההחלטה בצורה מושכלת ולא הרפתקנית, למרות שידע כי משמעות הדבר היא מלחמה עם כל מדינות ערב.

פרס האמין שתפקיד הציונות הוא לשנות את העתיד של העם היהודי מאובייקט לסובייקט של ההיסטוריה. בניגוד ליהודים בגלות, שתמיד היו תלויים בהחלטות אחרים, אנחנו יכולים לעצב בעצמנו את גורלנו

בשל גישתו זו, לפרס לא הייתה סבלנות ל"משחק ההאשמות" שהפך לאסטרטגיה מרכזית של ההסברה הישראלית. הוא חשב שגישה זו אינה קונסטרוקטיבית והיא אחת הסיבות להיעדר התקדמות לשלום ומהווה אנטי-תזה לחשיבה יוזמת ופורצת דרך.

"משחק ההאשמות" היה ועדיין מהווה תופעה מרכזית באזורנו. חלק מהמנהיגים הערבים עדיין תולים את הגורם לבעיותיהם במדינת ישראל ובעובדה שזו נכפתה עליהם על ידי הקהילה הבינלאומית ומהצד השני ישראל תולה את האשמה בבעיותיה בטרור הערבי ובאנטישמיות האירופית.

כאשר אנו עסוקים בהאשמת האחר, אנחנו מוותרים לעצמנו ונמנעים מכל פעולה מתקנת. פרס האמין שעל מנת לשפר את יחסינו עם אחרים עלינו לשפר קודם כל את עצמנו ולהתמודד עם הבעיות שלנו. הוא האמין כי ישראל צריכה לקחת אחריות ולנקוט יוזמה בנוגע ליחסיה עם אחרים.

התובנה הזו תקפה לא רק בעולם הדיפלומטיה, אלא גם במערכות זוגיות ויחסים בין אנשים בכלל. ניתן להשיג הרבה יותר כאשר אנו לוקחים יוזמה ומקבלים אחריות ביחסים עם אחרים ואיננו יכולים להשיג דבר אם אנו עסוקים רק בהאשמות כלפי הזולת, אף אם הן מוצדקות בחלקן או ברובן.

פרס חשב שישראל אינה צריכה לחכות שהמזרח התיכון יהפוך לסקנדינביה על מנת לפעול להשגת שלום. הוא האמין בלקיחת יוזמה לקידום שלום עם שכנינו, בעייתיים ככל שיהיו. הוא אמר תמיד שיש שני דברים בחיים שלא ניתן להשיג אלא אם כן עוצמים מעט את העיניים – אהבה ושלום. אם נחפש את המושלם לעולם לא נשיג אף אחד מהם.

"משחק ההאשמות" מהווה תופעה מרכזית באזורנו. חלק מהמנהיגים הערבים תולים את הגורם לבעיותיהם במדינת ישראל, ומהצד השני ישראל תולה את האשמה לבעיותיה בטרור הערבי ובאנטישמיות האירופית

גישת "win-win" ולא גישת "סכום אפס"

כשחזרתי לישראל מוושינגטון די.סי. באוגוסט 2001 – חודש לפני הפיגוע במגדלי התאומים ובפנטגון, שמחתי להשתלב שוב במשרד החוץ בהובלתו של שר החוץ פרס. הפעם בתפקיד יועץ מדיני למנכ"ל אבי גיל.

כאשר מפלגת העבודה פרשה מממשלת שרון ופרס עזב את משרד החוץ, בחרתי לעשות פסק זמן של שנה ולפנות ללימודי תואר שני בבית ספר קנדי לממשל באונ' הרווארד, הודות למלגה נדיבה שקיבלתי מקרן ווקסנר. במהלך לימודי הפנמתי לראשונה את השיעור השני החשוב שלמדתי מפרס. העדפה מתמדת של "רווח לכל" על פני פתרונות "סכום אפס".

פרס חיפש תמיד את הזדמנויות ה-"win-win" ונמנע ממצבי "סכום אפס". זה נדמה כקלישאה, אך המציאות מלמדת שזה לא כך, כיוון שברירת המחדל האנושית גורמת לנו לנסות לנצח תמיד באופן מלא ולחתור לזכות "בכל הקופה" כולה במקום לבחור פתרונות שיועילו לשני הצדדים. האינסטינקט הזה לחפש נצחון בכל מחיר היה אולי הגיוני כשבני האדם נאלצו לשרוד בטבע הפראי, אבל בעולם המודרני שלנו דרך זו כבר אינה משרתת אותנו בצורה מיטבית. בהקשר זה מעניינת העובדה שיש תרגום לעברית של המושג "zero sum Game" שהוא "משחק סכום אפס" אבל אין לתרגום למושג "win win".

התפיסה הזו התבהרה עבורי בסדנת משא ומתן בהרווארד כאשר חברי הכיתה התבקשו על ידי המרצה להתחלק לזוגות למשחק הורדות ידיים, והמרצה הוסיף שפרס של 10$ יינתן עבור כל ניצחון במשחק. רק מעטים מחברי הכיתה הבינו שיוכלו להרוויח יותר כסף דרך שיתוף פעולה, בניגוד לתחרות בה המנצח לוקח הכל. למדתי שאם נצליח להגיע להסכם עם ה"יריב", בו נסכים מראש לאפשר זה לזה להצליח, שני המשתתפים ירוויחו יותר ואפשר יהיה לחלק ביניהם את הסכום שהושג לרווחת שני הצדדים.

פרס חיפש תמיד את הזדמנויות ה-"win-win" ונמנע ממצבי "סכום אפס". ברירת המחדל האנושית גורמת לנו לחתור לזכות "בכל הקופה" כולה במקום לבחור פתרונות שיועילו לשני הצדדים

פרס לא היה צריך קורס בהרווארד כדי להבין שאין קונפליקט בסיסי בין אמפתיה לאסרטיביות. הוא נהג לחקור לפני כל פגישה ובמהלכה את התרבות ואת תחומי העניין של בני שיחו. הוא דחף אותי לערוך מחקר מעמיק בעניינים אלה לפני כל אחת מהפגישות הדיפלומטיות שלו, ולברר את מטרותיו של הצד השני.

הפגישות עצמן החלו בהתעניינות בצד השני לפני שהגיע לעיסוק במטרות הפגישה שלנו. ראיתי איך הגישה הזו הפכה את פגישותיו של פרס פוריות הרבה יותר מאשר פגישות של מדינאים אחרים בהן השתתפתי.

פרס הבין שהסכם שלום נעשה בין אויבים לשעבר ולא בין חברים בהווה. הוא ניסה למצוא את עמק השווה גם עם אויבים מרים. הוא הבין שמתקיים רצף של סוגי יחסים שאחד מהם הוא בן כלאיים שמשמעותו להיות אויבים בנושא מסוים וחברים באחר ((frenemies.

במהלך הקריירה שלי כדיפלומט מצאתי שגישה זו מאוד רלוונטית גם לדיפלומטיה ציבורית, למרות שהייתה מנוגדת לגמרי לכל מה שלימדו אותי בארץ לפני שיצאתי לשליחות הראשונה. רוב הפוליטיקאים והציבור בישראל מצפים מדיפלומטים "לנצח בכל ויכוח" על מנת לזכות בדעת קהל חיובית למען ישראל. אני למדתי מניסיון את מה שפרס הבין אינטואיטיבית – שיותר חשוב מלנצח את הויכוח, זה להגיע ללב ולתודעה של בני השיח ושאת זה ניתן להשיג לא בוויכוח אלא באמצעות דיאלוג. במקום הטפה והסברה – שיח והקשבה. אלה יוצרים את היכולת להתחבר גם עם אנשים החושבים אחרת ממך.

הדיפלומט לשעבר נדב תמיר הוא מנכ"ל J Street בישראל וחבר ועד מנהל במיתווים - המכון הישראלי למדיניות-חוץ אזורית ויועץ לעניינים בינלאומיים במרכז פרס לשלום וחדשנות. נדב שימש כיועץ המדיני לנשיא פרס, שירת בשגרירות וושינגטון ושימש כקונסול כללי למדינות ניו אינגלנד ובוסטון. כמו כן, הוא חבר בוועדת ההיגוי של יוזמת ז'נבה.

פוסטים המתפרסמים בבלוגים של זמן ישראל מייצגים את כותביהם בלבד. הדעות, העובדות וכל תוכן המוצג בפוסט זה הם באחריות הבלוגר/ית וזמן ישראל אינו נושא באחריות להם. במקרה של תלונה, אנא צרו קשר.
עוד 2,039 מילים
כל הזמן // יום שלישי, 26 באוקטובר 2021
מה שחשוב ומעניין עכשיו

בקנדה מתכננים לחמם עיר באמצעות כריית ביטקוין

הבעיה העיקרית בכריית מטבעות וירטואליים כמו ביטקוין היא העלות הסביבתית הכבדה הכרוכה בכך ● לפי מחקר של אוניברסיטת קיימברידג', החשמל הנדרש לכריית הביטקוין בעולם שווה לכמעט פי-2 מכלל צריכת החשמל בישראל ● החודש הודיע תאגיד האנרגיה בקנדה כי ביחד עם חברת כריית ביטקוין, בכוונתם להפוך את צפון ונקובר לעיר הראשונה בעולם שתספק חימום באמצעות הכרייה

עוד 568 מילים

לא, לא למדנו

בימים האחרונים אני שומע עוד ועוד אנשים שאומרים כי משנה לשנה כאב רצח רבין מכה בהם בעוצמה רבה יותר. כביכול, אמורה להיות איזושהי נחמה פורתא בכך שהפרויקט אשר יותר מחצי עם לקח על עצמו הצליח – הדחתו של נתניהו מהשלטון, אבל תומכי נתניהו אמרו לי שלדעתם יש לבטל את הטקסים לרצח רבין ז"ל, שהפכו, לדבריהם, לכלי ניגוח בנתניהו.

לאורך השנים הם קראו לימים האלו פסטיבל רבין. כן, לאבל על רצח ראש ממשלה הם קוראים פסטיבל. וכשמדברים על ההסתה שהובילה לרצח, והמשיכה מאז להרים את ראשה המכוער – לעתים אותם אנשים ממש מתייחסים במילה "הסתה" לדברי הביקורת שנשמעו כלפי נתניהו ומנסים לייצר סימטריה במקומות שאיננה קיימת.

לאורך השנים יש שקראו לימי האבל על רצח רבין – פסטיבל רבין. כשמדברים על ההסתה שהובילה לרצח ונמשכת מאז, לעתים אותם אנשים מתייחסים במילה "הסתה" לדברי הביקורת שנשמעו כלפי נתניהו

אני לא מאמין שיש מי שמאשים את נתניהו ברצח רבין או בשותפות לרצח, אולם עובדתית נתניהו היה חלק משמעותי מההסתה נגד רבין, וכראש אופוזיציה דאז היה אחראי על המתרחש במחנה שלו. היה בכוחו למנוע את דברי ההסתה מתחת לאפו במרפסת בכיכר ציון ובעת התהלוכה בצומת רעננה, כשצעד סמוך לארון. ואלו רק המקרים הזכורים לנו מאז, שמהדהדים בזיכרוננו לנצח. השאלה אם נתניהו מגיע לאזכרה השנתית ליצחק רבין או לא מגיע, לא תעלים את חלקו באחריות לרצח.

נתניהו לא מכה על חטא על דברים פחות משמעותיים שעשה ואני מוכן להמר שמה שידוע לנו על הפרשות שבהן היה מעורב הוא רק תמונה חלקית. אני מאמין שבעתיד האמת תתבהר ואלומות אור נוספות יאירו את השלטון האפל הזה, שלווה בהתנהלות אנוכית ובלתי מוסרית.

לגבי חלקו בהסתה, זה זועק לשמיים שהוא חייב בחשבון נפש, אך הוא מתעסק בחשבונות ובההטבות שמגיעות לו כראש ממשלה לשעבר.

למרות הניצחון של ממשלת השינוי, השינוי טרם מורגש דיו, בין היתר כי  לא מעט אנשים אינם מבינים את גודל ההשחתה וההסתה של התרבות הפוליטית והשיח הציבורי. נתניהו לא רק שמנע מההסתה להסלים, עצם עין לנוכח תמונות של רבין בכאפיה וסגר אוזניים לקריאות הבוגד שממשיכות להישמע עד היום – אלא שהוא גם ממשיך להסית נגד ציבורים שלמים במדינה ובהם השמאל, המרכז והימין שאינו תומך בו.

גם נגד הציבור הערבי הוא ממשיך להסית. אחרי שהזהיר מפני האוטובוסים שהערבים נעים בהם בהמוניהם, הוא נסע עד לאוהל ברהט כדי לשתות קפה של שלום עם מנסור עבאס, אותו עבאס שכעת הוא מזהיר מפניו וטוען הוא ראש הממשלה האמיתי של ממשלת השינוי, ולכן מדובר בממשלה מסוכנת.

מדי שנה עולה השאלה האם למדנו משהו מהרצח. אם נתניהו ממשיך ואין מאסה קריטית מספקת שמורידה אותו מהבמה הפוליטית, אז אין צורך להמתין לתשובה, התשובה ברורה ושלילית. אם מכנים מפגינים מפיצי מחלות ונוקטים באלימות כלפיהם – לא למדנו כלום. אם בהפגנות הימין המפגינים מחזקים שלטי "שמאלנים בוגדים" אז ממש לא למדנו. אם ההסתה ממשיכה ביתר שאת – לא למדנו, ואולי אף בכמה היבטים המצב התדרדר.

פרופ' גבי וימן, חוקר תקשורת באוניברסיטת חיפה ואוניברסיטת רייכמן אמר לערוץ 12: "בגילי המופלג אני יכול לעשות את ההשוואה – ההסתה בימי רבין נעשתה בעיקר בחדרי חדרים והייתה בקרב קבוצות קטנות, בעיקר הקבוצות הקיצוניות. והיום, כשמוסיפים את הטכנולוגיה, היא מאפשרת להגיע לקהלים גדולים ולהסתה חמורה יותר".

ככל שהשילוב בין ימניות ודתיות מתהדק והופך לפונדמנטליזם מסוכן, שמתבטא במקרי אלימות מצד יהודים כלפי ערבים (הלינץ' בבת ים לדוגמה) ומצד מתנחלים כלפי ערבים ופעילי שמאל (בימים אלו ממש), אז לא למדנו.

ככל שהשילוב בין ימניות ודתיות מתהדק והופך לפונדמנטליזם מסוכן, שמתבטא במקרי אלימות מצד יהודים כלפי ערבים ומצד מתנחלים כלפי ערבים ופעילי שמאל (בימים אלו ממש), אז לא למדנו

במקום לשאול את עצמנו אם למדנו, צריך ליישם במהרה את הלקחים:

  • למנוע הסתה נגד אנשי ציבור ונגד ציבורים שלמים.
  • לדאוג לחינוך לשיח פלורליסטי מכבד ומקבל את השונה.
  • ועל הנשיא לדאוג שיגאל עמיר יישאר בתאו עד סוף ימים, ללא שום חנינה או מחילה.

עיתונאי, בעל תואר B.A בממשל ודיפלומטיה ותואר MA במדיניות ציבורית מאוניברסיטת ת"א. עוסק בקידום נושאי סביבה וקיימות וממשל פתוח, שקיפות, ממשל מקוון ושיתוף ציבור. מאמין בהשפעת התקשורת על חיזוק הדמוקרטיה וחקר האמת

פוסטים המתפרסמים בבלוגים של זמן ישראל מייצגים את כותביהם בלבד. הדעות, העובדות וכל תוכן המוצג בפוסט זה הם באחריות הבלוגר/ית וזמן ישראל אינו נושא באחריות להם. במקרה של תלונה, אנא צרו קשר.
עוד 584 מילים

ביום ראשון נמצאו תשעה נשרים שמתו מהרעלה בדרום - ובבת אחת נמחקו כ-4.5% מאוכלוסיית הנשרים בארץ ● בזמן שהנשרים מתים בהרעלות המוניות, החוק שהיה אמור להגן עליהם תקוע כבר יותר משנה

עוד 721 מילים

אייכלר: אחרי ההפסד הראשון היינו צריכים להגיד לנתניהו ללכת

יוליה מלינובסקי על הרבנות: אנחנו ניכנס באמא שלהם ● איילת שקד הכריזה על העיר הדרוזית הראשונה ● ח״כ גנאים: רע״ם יצביעו בעד חוק כפר קאסם ● יאיר גולן: חוק צודק אך לא נפר את המשמעת הקואליציונית ● אלקין: אם תופר המשמעת הקואליציונית נצביע בעד חוקים ימניים ● אש הנחה את מנהלי הקופות: היכונו לחיסון הילדים לקורונה ● דיווח: מפכ״ל המשטרה השתמש בציין הלייזר על נשקו כדי להצביע על מצגת

עוד 20 עדכונים

למקרה שפיספסת

בג"ץ קובע את גבול ההתערבות של בית המשפט בעבודת הכנסת

פסק הדין שניתן אתמול בבג"ץ דחה את עתירתם של חברי כנסת מהליכוד וש"ס בעניין הרכבי הוועדות בכנסת ● ההחלטה, שנכתבה על ידי נשיאת העליון אסתר חיות, קובעת את רף ההתערבות של בית המשפט בעבודת הרשות המחוקקת - כן להתערבות לצורך קיומם של הליכים על פי חוק, לא להתערבות בתוכן החלטות שהתקבלו בפורומים המתאימים בכנסת ● פרשנות

עוד 700 מילים

אַתֶּם זוֹכְרִים אֶת הַשִּׁירִים

להתייחס לתוכן ולא רק לבמה

לפני כשבוע וחצי נחשף באתר "הקול היהודי" כי עו"ד ליניר אבו הזאז, העוזרת הפרלמנטרית של ח"כ רם בן ברק, המכהן כיו"ר ועדת חוץ וביטחון של הכנסת, השתתפה בקורס שבו הרצו שייחים שהתבטאו בעד טרור ואף הסיתו לפגיעה באזרחים ישראלים.

בן ברק הודיע על השעיית העוזרת הפרלמנטרית עד לבירור העניין ובמוצאי השבת האחרונה, בראיון לרינה מצליח ב"פגוש את העיתונות", אמר שהחליט להחזיר אותה לעבודה כי לא מצא פגם במעשיה.

מיד לאחר החשיפה, כאשר הודיע בן ברק על השעייתה של אבו הזאז, אנשי תקשורת רבים מתחו ביקורת על החלטתו וטענו שמדובר בפרשה שנופחה רק מכיוון שמדובר באשה ערבייה. חלקם ציינו בצדק כי "הקול היהודי" הוא אתר ימין קיצוני וכי החלטתו של בן ברק התקבלה בעקבות מכתב של ח"כ איתמר בן גביר.

האומנם יש פה גזענות ושנאת ערבים ושוב אנו עדים לדרך שבה אנשי שמאל-מרכז נכנעים לימין הקיצוני, או שאולי, למרות הבמה שבה פורסמו הדברים, יש ממש בטענות נגד אבו הזאז?

האומנם יש פה גזענות ושנאת ערבים ושוב אנו עדים לכניעת אנשי שמאל-מרכז לימין הקיצוני, או שאולי, למרות הבמה שבה פורסמו הדברים, יש ממש בטענות נגד אבו הזאז?

עם מי היא הצטלמה

אני תומך בחופש הביטוי בצורה רדיקלית. לדעתי, עבירת ההסתה צריכה להתבטל. ברוב המקרים, כאשר אנשים "מסיתים", אין באמת סיכוי ממשי שזה יגרום לאחרים לבצע מעשי אלימות ולכן אין הצדקה לגזור עליהם מאסר. אלא שיש מקרים חריגים שבהם מדובר באנשים בעלי השפעה – אנשי דת או אנשי ציבור, שאכן יש מי שמושפעים מהם כך, שלהתבטאויות שלהם יש השלכות בשטח.

בצד הימני של המפה הפוליטית אחד האנשים המרכזיים שאפשר להצביע עליו ככזה הוא בעיני בנצי גופשטיין. יש נוער מסוים שמושפע ממנו ואמנם הוא נזהר לא להסית פלילית, אבל המסר שלו עובר. ההסתה שלו אינה דיבורים בעלמא אלא גורמת לאנשים לצאת ולבצע מעשים.

למרות זאת, אני סבור כי העמדתו לדין פלילי בשל התבטאויותיו היא טעות ותגרום נזק רב יותר. מעבר לכך, אמנם תקיפת פלסטינים חפים מפשע או הצתת בית הספר הדו לשוני אלו מעשים חמורים, אבל ההשוואה לאנשים כמו עכרמה סברי, אחד מאלה שעמם הצטלמה אבו הזאז, היא מופרכת.

עו"ד אבו הזאז עם שייח עכרמה סברי (צילום מסך מפייסבוק)
עו"ד אבו הזאז עם שייח עכרמה סברי (צילום מסך מפייסבוק)

סברי היה המופתי של ירושלים ופלסטין. הוא מונה לתפקיד זמן קצר לאחר האינתיפאדה הראשונה וכיהן לאורך האינתיפאדה השנייה. למי שהספיק אולי לשכוח, האינתיפאדה השנייה כללה כ-1,000 נרצחים ישראלים, כמחציתם בפיגועי התאבדות.

סברי, שכאמור כיהן באותה העת כמופתי של ירושלים ופלסטין, הביע תמיכה בפיגועי התאבדות ועודד אותם. ת'אאר אבו ראס, עמית במכון "גילדנהורן" לחקר ישראל באוניברסיטת מרילנד, הגיב לפרסום של הכתבת טל שניידר על החשיפה בנוגע לאבו הזאז, שצריך להבין שסברי הוא דמות דתית כמו רב ראשי לשעבר.

איני בקיא גדול בחיי הדת של פלסטינים מוסלמים, אבל להבנתי זה רק מחמיר את המצב. הבעיה כאן היא שמי שכיהן בפלסטין בתפקיד המקביל לרב הראשי (בפועל זה אף משמעותי יותר, הוא צריך, למשל, לאשר עונשי מוות שניתנים ברשות הפלסטינית) – תמך ועודד ביצוע של פיגועי התאבדות.

סברי היה המופתי של ירושלים ופלסטין, שכיהן לאורך האינתיפאדה ה-2, שכללה, למי שהספיק לשכוח, כ-1,000 נרצחים ישראלים, כמחציתם בפיגועי התאבדות. כמופתי, הביע תמיכה בפיגועים ועודד אותם

בשונה מהדרך שבה אנשים מסוימים ניסו להציג זאת, לא מדובר באיזו התבטאות אפורה, אלא בתמיכה של ממש בפיגועי התאבדות. בתגובה לפסקי הלכה מוסלמיים במצרים וסעודיה נגד פיגועי התאבדות בעת ביקור באבו דאבי ב-2001 אמר סברי:

"פסקי ההלכה האלה באו כתוצאה מלחצים בינלאומיים… אלה שאין להם האומץ לומר את האמת, עליהם לשתוק ולא לדבר דברים שיוצרים בלבול… ההתנגדות היא לגיטימית, ומי שמוסר את נשמתו אינו מבקש אישור לכך מאיש… עלינו להתרכז בלגיטימיות של ההתנגדות, ואסור לעמוד בפני האינתיפאדה והג'יהאד. שכן יש לעמוד לצדם ולעודד אותם".

עו"ד אבו הזאז עם שייח ראיד פתחי (צילום מסך מפייסבוק)
עו"ד אבו הזאז עם שייח ראיד פתחי (צילום מסך מפייסבוק)

כל זה בזמן שבפועל אכן היו פיגועי התאבדות, 144 אם נדייק, שהביאו לרצח של 516 אנשים (בנוסף ל-161 מחבלים שביצעו את הפיגועים). זה גם לא אירוע שקרה בעבר ומאז לא נשמעו דברים כאלה מפיו של סברי, כמו שניתן היה להבין לדוגמה מהציוץ של כתבת "הארץ" נעה לנדאו: רק בתחילת השבוע שבו נחשפו הדברים ב"קול היהודי" הוא זומן לחקירה על הסתה.

אבו הזאז לא הצטלמה (או לפחות לא העלתה זאת לפייסבוק) עם מרצים אחרים שהגיעו לשם כארכיאולוגים והיסטוריונים. היא הצטלמה עם אנשי דת מסיתים כמו נג'אח בכריאת המזוהה עם חמאס וראיד פתחי מהפלג הצפוני של התנועה האסלאמית. אני מתקשה להאמין שהעובדה שהיא העלתה תמונות דווקא איתם ולא עם מרצים אחרים אינה קשורה להערכה שהיא רוחשת לאנשי דת אלה.

עו"ד אבו הזאז עם נג'אח בכיראת (צילום: צילום מסך מפייסבוק)
עו"ד אבו הזאז עם נג'אח בכיראת (צילום: צילום מסך מפייסבוק)

הקורס שבו היא השתתפה

לטענתה של אבו הזאז שבסופו של דבר התקבלה על ידי ח"כ בן ברק, מדובר בקורס שעסק בהיסטוריה ובארכיאולוגיה של אל-אקצא, ורק חלק קטן ממנו נסב על המשמעות הדתית של המקום. אבל לטענת מארגני הקורס הוא עומד על ארבע רגליים ולא שלוש. התחום הרביעי, שאותו השמיטה העוזרת הפרלמנטרית, הוא פוליטיקה.

נג'אח בכיראת על מטרות הקורס בכתבה באל ג'זירה תרגום: "אגודת אל-אקצא משתפת פעולה בפרויקט "איון אל-בוראק" עם ראש האקדמיה לאקדשה להקדש ומורשת, נג'יה בקירת, שאמר כי הוא נטע את הזרע הראשון של הפרויקט לפני עשר שנים, כאשר תכנן תכנית לימודים לצעירים שבאמצעותה הוא מאמן אותם על הידע של אל אקצה באמצעות ארבעה צירים: היסטורי, פוליטי, מדעי וחברתי." (צילום מסך)
נג'אח בכיראת על מטרות הקורס בכתבה באל ג'זירה תרגום: "אגודת אל-אקצא משתפת פעולה בפרויקט "איון אל-בוראק" עם ראש האקדמיה לאקדשה להקדש ומורשת, נג'יה בקירת, שאמר כי הוא נטע את הזרע הראשון של הפרויקט לפני עשר שנים, כאשר תכנן תכנית לימודים לצעירים שבאמצעותה הוא מאמן אותם על הידע של אל אקצה באמצעות ארבעה צירים: היסטורי, פוליטי, מדעי וחברתי." (צילום מסך)

אני לא חושב שיש פסול בקורס על הר הבית. אני עצמי השתתפתי במחזור השני של קורס מטעם "כפות המנעול" של הקרן למורשת הר הבית, וודאי שלגיטימי שיהיו קורסים מנקודת מבט מוסלמית. אבל כשמי שבנה את תכנית הקורס הוא שייח נג'אח בכיראת, המזוהה עם חמאס, ומרצה אחר (סברי) מסית באופן קבוע לפגיעה ביהודים ואף עודד פיגועי התאבדות, זה קצת אחרת.

בשונה מהדרך שבה אנשים מסוימים ניסו להציג זאת, לא מדובר באיזו התבטאות אפורה, אלא בתמיכה של ממש בפיגועי התאבדות. כל זה בזמן שבפועל אכן היו פיגועי התאבדות, 144 אם נדייק, שהביאו לרצח של 516 אנשים

אל-אקצא משמשת כמוטיב לשלהוב המונים לביצוע מעשי טרור עוד מימי פרעות תרפ"ט, שהחלו בעקבות שמועות שווא שהיהודים מתכננים להשתלט על אל-אקצא. האינתיפאדה השנייה פרצה לאחר עליית שרון לאתר וטענות שקריות שהופצו, לפיהן שוב מתכננים לפגוע באל-אקצא. ב-2014, בעקבות ההחלטה להציב מגנומטרים בכניסה למתחם, פרץ שוב גל טרור.

מטרת הקורס כפי שהיא מופיעה באתר עמותת אלאקצא. תרגום: "השייח 'ספואט פרייג', נשיא התאחדות אל-אקצא וסגן נשיא התנועה האסלאמית, הדגיש את חשיבותו של קורס זה בהצגת, העלאת המודעות וחינוך הדורות הצעירים על מדעי מסגד אל-אקצא ובית אל-מקדיס המבורכים בפני לשמר את ההיסטוריה של הציוויליזציה האסלאמית והמורשת הפלסטינית לאור כל תוכניות היהדות והעקירה." (צילום: צילום מסך)
מטרת הקורס כפי שהיא מופיעה באתר עמותת אלאקצא. תרגום: "השייח 'ספואט פרייג', נשיא התאחדות אל-אקצא וסגן נשיא התנועה האסלאמית, הדגיש את חשיבותו של קורס זה בהצגת, העלאת המודעות וחינוך הדורות הצעירים על מדעי מסגד אל-אקצא ובית אל-מקדיס המבורכים בפני לשמר את ההיסטוריה של הציוויליזציה האסלאמית והמורשת הפלסטינית לאור כל תוכניות היהדות והעקירה." (צילום: צילום מסך)

מאחר שמדובר בקורס שבו מרצה אדם שנאם פעמים רבות באל-אקצא בעד טרור נגד ישראלים, בחלק מהמקרים בעודו מחזיק בתפקיד בכיר ובעל השפעה, וכאשר העומד בראש הארגון שמפעיל את התוכנית הוא מנהיג דתי המזוהה עם חמאס ומודה שאחת ממטרות הקורס היא פוליטית – לא נראה לי שאפשר לפטור את המעשה של אבו הזאז באמירה ש"היא מוסלמית שמתפללת באל-אקצא" כפי שניסה להיתמם ח"כ בן ברק בראיון עם רינה מצליח במוצ"ש.

בראיון הדגיש בן ברק שאבו הזאז, כמו שאר חברי לשכתו, לא מעורבים בפעילותה של ועדת חוץ וביטחון. אם זה נכון, אז אכן לא נראה שיש פה חשש ביטחוני. אך ודאי שיש כאן חשיפה חשובה שטוב שהובאה לידיעת הציבור. אני לא חושב שאבו הזאז צריכה לעמוד לדין וזכותו של בן ברק להחליט להמשיך להעסיקה, אבל הציבור צריך לדעת את הדברים לאשורם, ובהתאם להחליט מה עמדתו בנושא והאם הוא רוצה את בן ברק בכנסת אם הלה אינו רואה בכך בעיה – ולהצביע בבחירות הבאות בהתאם.

בראיון הדגיש בן ברק שאבו הזאז, כמו שאר חברי לשכתו, לא מעורבים בפעילותה של ועדת חוץ וביטחון. אם זה נכון, אז אכן לא נראה שיש פה חשש ביטחוני. אך ודאי שיש כאן חשיפה חשובה שטוב שהובאה לידיעת הציבור

מכל מקום, התקיפה רבתי משמאל נגד הפרסום עצמו והניסיון להפחית מחומרת האירוע הם תמונת מראה ליחס שבו נתקלים ארגוני שמאל או כלי תקשורת המזוהים עם השמאל כאשר הם חושפים חומרים, וסופגים זלזול אוטומטי מימין. הגיע הזמן להתייחס לתוכן ולא רק לבמה או למי שחשף אירוע זה או אחר.

דוב מורל עובד כפרילנס במחלקת הדאטה של שומרים – המרכז לתקשורת ודמוקרטיה. סטודנט למשפטים, נער גבעות לשעבר וכיום פעיל בקבוצת 'הליברלים במרצ'.

פוסטים המתפרסמים בבלוגים של זמן ישראל מייצגים את כותביהם בלבד. הדעות, העובדות וכל תוכן המוצג בפוסט זה הם באחריות הבלוגר/ית וזמן ישראל אינו נושא באחריות להם. במקרה של תלונה, אנא צרו קשר.
עוד 1,080 מילים
עודכן לפני שעתיים
זירת הבלוגים
הזמן שלך לומר את דעתך
הצטרפות

תגובות אחרונות

לא במקרה שומרים בירושלים ובאנקרה על שתיקה מהדהדת

התקשורת הטורקית עוסקת באינטנסיביות בסיפור "רשת הריגול של המוסד" שנתפסה בשבוע שעבר, והיום אף שוחררו בטורקיה תמונות של הסוכנים לכאורה ● אולם מאז התפוצצות הפרשה, ארדואן לא אמר מילה - וגם בישראל לא הגיבו כלל לפרסומים ● לשני הצדדים יש עניין לשמור על מרחב הכחשה ולא לתת לסיפור להפוך למשבר מדיני נוסף ● וכמו תמיד, ברקע הסיפור ניצבת איראן ● פרשנות

עוד 915 מילים

בדיקת זמן ישראל בלי תקציב ועם הרבה חמלה, רק 15 מקלטים פועלים כיום בישראל

סדרת הטלוויזיה המצליחה האירה זרקור בין השאר על חשיבות המקלט לנשים מוכות בתהליך שחרור הנשים וילדיהן ממערכות יחסים מתעללות ● בסדרה מתואר המקלט אליו מגיעות הגיבורה וילדתה כמעט כמו אואזיס - חדר פרטי, ארוחת בוקר עד לחדר, "חנות" בגדים והרבה תמיכה ● המציאות בארץ אמנם לא רחוקה מזה, אבל מרבית הנטל נופל על עמותות חסרות תקציב - והמדינה לא עוזרת מספיק

עוד 2,089 מילים ו-1 תגובות

בית המשפט העליון הצטרף למסדר הקלון בפרשת אום אל-חיראן

משפחתו של יעקוב אל-קיעאן איבדה כל תקווה לקבל תשובות על נסיבות הריגתו בפרשת אום אל-חיראן ● אל מצעד הבושה - שהחל עם מפכ"ל המשטרה שהצהיר כי אל-קיעאן מחבל, נמשך בהחלטת מח"ש לקיים "בדיקה מקדימה" ובהחלטת פרקליט המדינה להימנע מניקוי שמו של אל-קיעאן - מצטרף עכשיו העליון בהחלטה המעידה כי אין למעשה בקרה שיפוטית אפקטיבית על רשויות החוק ● פרשנות

עוד 1,272 מילים

בארה"ב מתעקשים: לא עודכנו על הכוונה להכריז על ששת הארגונים ארגוני טרור

בג"ץ דחה את עתירת האופוזיציה נגד הרכב ועדות הכנסת ● לפיד: "בפעם הבאה שיהיה דיון על בנייה בהתנחלויות – אהיה בחדר עם שר הביטחון" ● גורם ביטחוני: צה"ל יצטרך לפעול להשבת העליונות בסוריה ● דיוני המומחים לאישור החיסון לילדים ייפתחו לציבור ● שליחו של ביידן לנושא איראן: "יש לנו עוד כלים להרחיק את איראן מנשק גרעיני" ● בנט לחברי סיעתו: הצלנו את המדינה

עוד 61 עדכונים

הפרסום בזמן ישראל ביום שישי כי נתניהו נטש את אוחנה בסיעת הליכוד עורר סערה גדולה ושלח את השר לשעבר לסבב אינטנסיבי של ראיונות בכלי התקשורת כדי למזער נזקים ● למרות שהתעקש כי יחסיו עם נתניהו מצוינים, אוחנה רק העמיק את הקרע: סקר מפוברק שפורסם בערב שישי עורר עליו זעם במפלגה - וסירובו בראיונות למתוח ביקורת על אדלשטיין לא יקרב אותו בחזרה לנתניהו ● פרשנות

עוד 672 מילים

האח הגדול מגיע לשמיים

פרסום ראשון עוף או בשר? מזומן או אשראי? קונקשן בקייב או ברומא? ● במשרד המשפטים ובמל"ל מסיימים בימים אלה הכנת חקיקה שתאפשר בניית מאגר מידע מהגדולים בישראל שיכלול פרטים רבים על כל נוסע הנכנס או יוצא מישראל בטיסה ● זמן ישראל עיין בטיוטת החוק, ובין הפרטים שייאספו: כתובת, אימייל, כרטיס אשראי, פרטים על הכבודה של הנוסע, מידע על פעילות במהלך הטיסה, טיסות המשך ועוד

עוד 1,700 מילים

ארגון החזית העממית הרחיב בשנים האחרונות את פעילותו הפוליטית, וממקד את מאמציו במלחמה דיפלומטית-הסברתית נגד ישראל בזירה הבינלאומית ● ישראל לא התייחסה לכך עד כה כאיום אסטרטגי, וכעת היא מנסה "לתקן" ● לא בטוח שההחלטה להכריז על מוסדות אזרחיים כ"ארגוני טרור" היא התשובה ● פרשנות

עוד 1,003 מילים

דיווח: פרקליט המדינה אישר את ההכרזה על ששת הארגונים הפלסטיניים כארגוני טרור

גורם מדיני-ביטחוני אומר שלישראל מידע רב הקושר את הארגונים לפעילות טרור ● הממשלה אישרה תוכנית לאומית לטיפול בפשיעה ובאלימות ותוכנית לסגירת פערים בחברה הערבית; התקציב - יותר מ-30 מיליארד שקל ● לראשונה בעידן ביידן, פרסמה ישראל מכרזים לשיווק דירות בהתנחלויות ● לקראת ועידת האקלים של האו"ם אישרה הממשלה תוכנית להאצת מיזמים בתחום התשתיות

עוד 61 עדכונים

משפחתו של סלומון טקה והמשטרה מסרבות להתפשר

פרסום ראשון תביעות מהסוג הזה לרוב נגמרות בפשרה, אבל הצדדים בתביעה על סך כ-2.5 מיליון שקל שהגישה משפחתו של סלומון טקה נגד השוטר שירה בו למוות ממאנים להתפשר ● בעקבות הסירוב, ייפתחו בינואר דיוני ההוכחות בתיק ● עורך הדין אביתר קציר, המייצג את התובעים: "המשפחה עומדת על קבלת הפיצוי על הנזקים האדירים שנגרמו לה" ● המשטרה: "הודענו לביהמ"ש כי האפשרות לפשרה טרם הבשילה"

עוד 466 מילים

דיווח: במשרד הבריאות ממליצים שעד חודש דצמבר לא תתאפשר כניסת תיירים מרוסיה

תיירים משאר מדינות העולם יוכלו, ככל הנראה, להיכנס לארץ כבר בחודש הבא ● גורם ביטחוני: ישראל עדכנה מראש את ארצות הברית, שתכריז על שישה ארגונים פלסטיניים כארגוני טרור, אולם המידע לא הגיע למשרד החוץ האמריקאי ● אחרי צאת השבת - פוטין ובנט קיימו שיחה נוספת, שבה הזמין נשיא רוסיה את ראש הממשלה לביקור בסנט פטרבורג; הלילה ישוב בנט ארצה מביקורו בסוצ'י

עוד 24 עדכונים
סגירה
בחזרה לכתבה