בימים אלו אנחנו מציינים 5 שנים לפטירתו של שמעון פרס וזו הזדמנות להזכיר את הפילוסופיה שלו שהשפיעה במשך שנים רבות על מדינת ישראל מנקודת הראות האישית שלי כמי שהיה בצוות שסייע לו וכמי שלמד ממנו כל כך הרבה. בשל קוצר היריעה אחלק את תובנותי לשני חלקים שונים.

בימים אלו אנו מציינים 5 שנים לפטירת שמעון פרס, הזדמנות להזכיר את הפילוסופיה שלו, שהשפיעה במשך שנים רבות על המדינה, מנקודת הראות האישית שלי כמי שהיה בצוות שסייע לו

הירשמו עכשיו לניוזלטר היומי

חלק א'

חזונו של הנשיא המנוח שמעון פרס לעתידה של מדינת ישראל כלל שני מרכיבים  עיקריים: שלום וחדשנות. לאורך השנים של עבודה לצד פרס ניסיתי להבין את הניגוד המרתק הנוגע למימוש שני מרכיבי החזון: מדוע היה כל כך קל לפרס להוביל את ישראל לחזית החדשנות המדעית-טכנולוגית ומצד שני כה קשה היה לו להוביל את ישראל לעבר השלום?

מדוע הישראלים – שהם יצירתיים, נוטלי סיכונים ודינמיים בכל הקשור למדע, לטכנולוגיה, לאמנות ולתרבות – כל כך חרדים מלקיחת סיכונים וכה נעדרי יוזמה בכל הקשור לדיפלומטיה הנדרשת לקידום שלום ובטחון? ניסיתי להבין גם מה הפך את פרס לשונה ממנהיגים ודיפלומטים ישראלים אחרים, שראו כל התפתחות במזרח התיכון כסכנה קיומית ושראו מסביבנו רק איומים בזמן שהיו עיוורים להזדמנויות?

אחרי שנות עבודה רבות לצידו,  הצלחתי להבין כי ההבדל נמצא ב"פילוסופיה של פרס", שכוללת מספר עקרונות בסיסיים: זו גישה שבבסיסה שילוב של אחריות ויוזמה; יש בה אוריינטציה חזקה לכיוון העתיד על פני התבוססות בעבר; שורה עליה אופטימיות מאפשר וגישת "רווח לכל" על פני "משחק סכום אפס".

אני מאמין שהפילוסופיה של פרס מאוד חסרה בנוף הפוליטי ואנו זקוקים לה נואשות כדי  שישראל תעלה על מסלול לכיוון היותה מובילה ודינמית, לא רק בתחומי הטכנולוגיה והחדשנות, אלא גם בתחומים החיוניים של בטחון לאומי ודיפלומטיה בינלאומית.

ניסיתי להבין את הניגוד המרתק הנוגע למימוש שני מרכיבי החזון: מדוע היה כל כך קל לפרס להוביל את ישראל לחזית החדשנות המדעית-טכנולוגית ומצד שני כה קשה היה לו להוביל את ישראל לעבר השלום?

איך עיצבה הפילוסופיה של פרס את גישתי הדיפלומטית והפוליטית

פגשתי לראשונה את "הפילוסופיה של פרס" למנהיגות ודיפלומטיה במרץ 1993, כאשר סיימתי את קורס הצוערים במשרד החוץ ונשלחתי ללשכת שר החוץ כעוזר זוטר. הייתה זו נקודת מפנה עבורי, והיא אירעה בשלב מוקדם של הקריירה הדיפלומטית שלי. היא עיצבה את דרכי כדיפלומט, כיועץ הנשיא למדיניות חוץ ומאוחר יותר בתפקידי במרכז פרס לשלום וחדשנות, שבו אני ממשיך עד היום לסייע ביישום החזון של פרס.

המסע שלי לצידו של הנשיא פרס עשוי להיחשב מפתיע בהתחשב בהשפעות הפוליטיות המוקדמות שלי. גדלתי בקיבוץ מנרה על גבול לבנון, שהוקם על ידי קבוצת חלוצים שכללה את הוריי. כנער הושפעתי מאבי שהיה פעיל בקיבוץ ובתנועת העבודה ועסק בנושאי בטחון, וכדובר ערבית שוטפת בקשרים עם הישובים הערבים באיזור. פוליטית, אבי היה קשור  בעיקר למנהיגי "אחדות העבודה" – יגאל אלון, ישראל גלילי, וגם ליצחק רבין שאחותו רחל הייתה שותפה גם היא בקבוצת המייסדים של הקיבוץ שקם בשנת 1943. כל הדמויות הללו היו מנהיגים בעלי אוריינטציה ביטחונית מובהקת וכולם היו גם יריבים פוליטיים של מחנה בן גוריון, שאליו השתייך שמעון פרס.

הושפעתי באופן משמעותי גם משרותי הצבאי כקצין בצה"ל, והערצתי אז את סגנון המנהיגות של גנרלים בצבא כמו רבין. בניגוד להם ראיתי באותה עת בפרס יותר עסקן פוליטי עם מבטא מוזר מאשר דמות מנהיגותית.

הושפעתי באופן משמעותי גם משרותי הצבאי כקצין בצה"ל, והערצתי אז את סגנון המנהיגות של גנרלים בצבא כמו רבין. בניגוד להם ראיתי באותה עת בפרס יותר עסקן פוליטי עם מבטא מוזר מאשר דמות מנהיגותית

כבוגר צעיר של קורס צוערים דיפלומטים במשרד החוץ הוצבתי בלשכת שר החוץ דאז שמעון פרס. השיבוץ שלי היה מקרי – ראש לשכתו של פרס אבי גיל רצה להוסיף אדם צעיר וטרי לצוות, שטרם ספג את התרבות הארגונית ששררה אז במשרד החוץ. מסתבר שמחלקת ההדרכה חשבה שאני בשל מספיק לתפקיד וכך הגעתי לתפקידי הראשון במשרד החוץ בלשכת השר.

למרות הדעות הקדומות שהיו לי על פרס, הרגשתי מאושר כבר מהיום הראשון בצוות שסבב אותו וחשתי שהגעתי למשרה הטובה ביותר שיכולתי לחלום עליה. באותה תקופה הוביל פרס את הסכמי אוסלו ואת תהליך יישומם.

מבחינות רבות, היה זה מצב ייחודי בהיסטוריה של מדינת ישראל. לפני כן וגם מאז משרד החוץ ממודר לרוב מנושאים הקשורים לביטחון הלאומי, שאותם העדיפו ראשי ממשלה לנהל בעצמם בסיוע קהילת הבטחון. היתה זו תקופה אופטימית לגבי יכולתנו כמשרד חוץ להשפיע על עתיד מדינת ישראל ולהגיע לשלום עם שכנינו.

הרגשתי בר מזל להיות חלק מצוות חכם ויצירתי בצורה בלתי רגילה שנבחר בקפידה על ידי פרס: יוסי ביילין,  שהיה סגן שר החוץ, אורי סביר, מנכ"ל המשרד, אבי גיל ראש הצוות. אף אחד מהאנשים האלה לא הגיע מרקע צבאי מובהק, שבעבר זיהיתי אותו כגורם חיוני למנהיגות.

אחרי רצח רבין הפך פרס לראש הממשלה ואני נשארתי בלשכת שר החוץ תחת אהוד ברק, שנכנס לפוליטיקה אחרי קריירה צבאית מעוטרת ששיאה בתפקידו כרמטכ"ל צה"ל. ברק לא גילה עניין במשרד החוץ וראה בו מדרגה בדרך לראשות הממשלה.

למרות הדעות הקדומות שהיו לי על פרס, הרגשתי מאושר כבר מהיום הראשון בצוות שסבב אותו וחשתי שהגעתי למשרה הטובה ביותר שיכולתי לחלום עליה. פרס הוביל אז את הסכמי אוסלו ואת תהליך יישומם

מה הפך את פרס לכל כך שונה?

אני סבור שכדי להבין מה הפך את פרס למנהיג יוצא דופן בין המנהיגים שנחשפתי אליהם מאז, יש להבין תחילה משהו על הפסיכולוגיה שלנו היהודים. אנחנו עם שעבר חוויה טראומטית. העבר הקולקטיבי שלנו, השואה, הפוגרומים והאנטישמיות שחווינו בגלות נוכחים, במפורש או מתחת לפני השטח, בכל שיחה עכשווית אודות בטחונה של ישראל, ומצויים בשורש העיסוק האובססיבי בביטחון ובחשדנות הבסיסית שיש בישראל כלפי העולם.

הפעם הראשונה שהגעתי לתובנה זו הייתה בסיור לימודי למחנות ההשמדה בפולין. ראיתי את התגובות של האנשים סביבי ופתאום הבנתי שמסיבות רבות, רובינו ממשיכים לשאת את הטראומה מהדורות הקודמים.

הבנתי אז גם מדוע תופעה זאת לא היתה ברורה לי לפני כן. אני גדלתי בקיבוץ, זו חברה סגורה והומוגנית במידה רבה ושם לימדו אותי שהישראלי הוא יהודי חדש, חזק, עובד אדמה, ואין לו יותר ממה לחשוש. בסיור בפולין למדתי שרוב העם שלנו עדיין נושא עמו, מבחינה מנטלית, את זכר מאות השנים בו חי ב"גטאות" או ב"שטעטלים" של אירופה או בפחד מהשכנים במדינות ערב.

מבחינת הביוגרפיה שלו, פרס אמור היה לחיות בצל טראומה זו כמו כולם, אם לא הרבה יותר. הוא הגיע לישראל בגיל 11 משטעטל בווישנייבה שהיתה אז בתחומי פולין. סבו שאותו העריץ, הרב הראשי של וישנייבה, נשרף חי על ידי הנאצים בבית הכנסת שלו ביחד עם כל הקהילה.

למרות רקע אישי ומשפחתי קשה זה, פרס האמין בכל ליבו, שכדי שהציונות תמלא את תפקידה, לא מספיק שהיא הוציאה את היהודי מהשטעטל והעלתה אותו לישראל, אלא שאנחנו חייבים להוציא את השטעטל מתוך המנטליות הישראלית.

פרס האמין שהיהודים בישראל חייבים לשחרר את הטראומה ולהשאירה מאחור, כיוון שאינה משרתת אותנו בהווה. יתר על כן, פרס האמין כי היא מכבידה ופוגעת ביכולתם של הישראלים לעצב את עתידם בצורה חופשית.

מבחינת הביוגרפיה שלו, פרס אמור היה לחיות בצל טראומה זו כמו כולם, אם לא יותר. הוא הגיע לישראל בגיל 11 משטעטל בווישנייבה שהיתה אז בתחומי פולין. סבו הנערץ, הרב הראשי של וישנייבה, נשרף חי על ידי הנאצים

ההבנה הזו הבהירה לי מדוע כל כך התחברתי למודל המנהיגות שייצג פרס, משום שבניגוד למנהיגים ישראלים אחרים, הוא לא נשא על כתפיו את תחושת הקורבנות ולא השתמש בה למניפולציות פוליטיות.

אחריות ויוזמה

השליחות הראשונה שלי כדיפלומט הייתה לשגרירות ישראל בוושינגטון די סי. שם למדתי רבות על דיפלומטיה ועל פוליטיקה אמריקאית והייתה לי הזדמנות לבחון בשטח את התובנות המשמעותיות שלמדתי מפרס וצוותו. הראשונה בהן הייתה תחושת האחריות ונקיטת יוזמה בהקשר הדיפלומטי.

הממשלה אז היתה ממשלת נתניהו הראשונה ואני הרגשתי פספוס גדול שמדיניות החוץ הישראלית הפסיקה לנסות לקדם שלום אלא עסקה בהסברה מדוע אין שלום בשל אשמתם  של הערבים.

פרס האמין שתפקידה של הציונות הוא לשנות את העתיד של העם היהודי מאובייקט לסובייקט של ההיסטוריה. בניגוד ליהודים בגלות, שתמיד היו תלויים בהחלטות של אחרים, עם מדינה משלנו אנחנו יכולים לעצב בעצמנו את גורלנו. פרס האמין בכל ליבו שהגיע הזמן לקחת אחריות וליטול יוזמה בעצמנו. השילוב בין אחריות, במובן של החובה לקבל החלטות בעצמך, מתוך שיקול דעת ולא מתוך הפקרות או משיחיות, ומצד שני – שכובד האחריות המוטל על המנהיגים לא ישתק את היוזמה וכושר הביצוע החיוניים להתחדשות ולהתפתחות, הם שאפיינו את מהלכיו.

פרס הושפע מאד בהקשר זה מהמנטור שלו, ראש הממשלה הראשון דויד בן גוריון, שהתעקש על הכרזת העצמאות של ישראל, והיה בו העוז לקבל את ההחלטה בצורה מושכלת ולא הרפתקנית, למרות שידע כי משמעות הדבר היא מלחמה עם כל מדינות ערב.

פרס האמין שתפקיד הציונות הוא לשנות את העתיד של העם היהודי מאובייקט לסובייקט של ההיסטוריה. בניגוד ליהודים בגלות, שתמיד היו תלויים בהחלטות אחרים, אנחנו יכולים לעצב בעצמנו את גורלנו

בשל גישתו זו, לפרס לא הייתה סבלנות ל"משחק ההאשמות" שהפך לאסטרטגיה מרכזית של ההסברה הישראלית. הוא חשב שגישה זו אינה קונסטרוקטיבית והיא אחת הסיבות להיעדר התקדמות לשלום ומהווה אנטי-תזה לחשיבה יוזמת ופורצת דרך.

"משחק ההאשמות" היה ועדיין מהווה תופעה מרכזית באזורנו. חלק מהמנהיגים הערבים עדיין תולים את הגורם לבעיותיהם במדינת ישראל ובעובדה שזו נכפתה עליהם על ידי הקהילה הבינלאומית ומהצד השני ישראל תולה את האשמה בבעיותיה בטרור הערבי ובאנטישמיות האירופית.

כאשר אנו עסוקים בהאשמת האחר, אנחנו מוותרים לעצמנו ונמנעים מכל פעולה מתקנת. פרס האמין שעל מנת לשפר את יחסינו עם אחרים עלינו לשפר קודם כל את עצמנו ולהתמודד עם הבעיות שלנו. הוא האמין כי ישראל צריכה לקחת אחריות ולנקוט יוזמה בנוגע ליחסיה עם אחרים.

התובנה הזו תקפה לא רק בעולם הדיפלומטיה, אלא גם במערכות זוגיות ויחסים בין אנשים בכלל. ניתן להשיג הרבה יותר כאשר אנו לוקחים יוזמה ומקבלים אחריות ביחסים עם אחרים ואיננו יכולים להשיג דבר אם אנו עסוקים רק בהאשמות כלפי הזולת, אף אם הן מוצדקות בחלקן או ברובן.

פרס חשב שישראל אינה צריכה לחכות שהמזרח התיכון יהפוך לסקנדינביה על מנת לפעול להשגת שלום. הוא האמין בלקיחת יוזמה לקידום שלום עם שכנינו, בעייתיים ככל שיהיו. הוא אמר תמיד שיש שני דברים בחיים שלא ניתן להשיג אלא אם כן עוצמים מעט את העיניים – אהבה ושלום. אם נחפש את המושלם לעולם לא נשיג אף אחד מהם.

"משחק ההאשמות" מהווה תופעה מרכזית באזורנו. חלק מהמנהיגים הערבים תולים את הגורם לבעיותיהם במדינת ישראל, ומהצד השני ישראל תולה את האשמה לבעיותיה בטרור הערבי ובאנטישמיות האירופית

גישת "win-win" ולא גישת "סכום אפס"

כשחזרתי לישראל מוושינגטון די.סי. באוגוסט 2001 – חודש לפני הפיגוע במגדלי התאומים ובפנטגון, שמחתי להשתלב שוב במשרד החוץ בהובלתו של שר החוץ פרס. הפעם בתפקיד יועץ מדיני למנכ"ל אבי גיל.

כאשר מפלגת העבודה פרשה מממשלת שרון ופרס עזב את משרד החוץ, בחרתי לעשות פסק זמן של שנה ולפנות ללימודי תואר שני בבית ספר קנדי לממשל באונ' הרווארד, הודות למלגה נדיבה שקיבלתי מקרן ווקסנר. במהלך לימודי הפנמתי לראשונה את השיעור השני החשוב שלמדתי מפרס. העדפה מתמדת של "רווח לכל" על פני פתרונות "סכום אפס".

פרס חיפש תמיד את הזדמנויות ה-"win-win" ונמנע ממצבי "סכום אפס". זה נדמה כקלישאה, אך המציאות מלמדת שזה לא כך, כיוון שברירת המחדל האנושית גורמת לנו לנסות לנצח תמיד באופן מלא ולחתור לזכות "בכל הקופה" כולה במקום לבחור פתרונות שיועילו לשני הצדדים. האינסטינקט הזה לחפש נצחון בכל מחיר היה אולי הגיוני כשבני האדם נאלצו לשרוד בטבע הפראי, אבל בעולם המודרני שלנו דרך זו כבר אינה משרתת אותנו בצורה מיטבית. בהקשר זה מעניינת העובדה שיש תרגום לעברית של המושג "zero sum Game" שהוא "משחק סכום אפס" אבל אין לתרגום למושג "win win".

התפיסה הזו התבהרה עבורי בסדנת משא ומתן בהרווארד כאשר חברי הכיתה התבקשו על ידי המרצה להתחלק לזוגות למשחק הורדות ידיים, והמרצה הוסיף שפרס של 10$ יינתן עבור כל ניצחון במשחק. רק מעטים מחברי הכיתה הבינו שיוכלו להרוויח יותר כסף דרך שיתוף פעולה, בניגוד לתחרות בה המנצח לוקח הכל. למדתי שאם נצליח להגיע להסכם עם ה"יריב", בו נסכים מראש לאפשר זה לזה להצליח, שני המשתתפים ירוויחו יותר ואפשר יהיה לחלק ביניהם את הסכום שהושג לרווחת שני הצדדים.

פרס חיפש תמיד את הזדמנויות ה-"win-win" ונמנע ממצבי "סכום אפס". ברירת המחדל האנושית גורמת לנו לחתור לזכות "בכל הקופה" כולה במקום לבחור פתרונות שיועילו לשני הצדדים

פרס לא היה צריך קורס בהרווארד כדי להבין שאין קונפליקט בסיסי בין אמפתיה לאסרטיביות. הוא נהג לחקור לפני כל פגישה ובמהלכה את התרבות ואת תחומי העניין של בני שיחו. הוא דחף אותי לערוך מחקר מעמיק בעניינים אלה לפני כל אחת מהפגישות הדיפלומטיות שלו, ולברר את מטרותיו של הצד השני.

הפגישות עצמן החלו בהתעניינות בצד השני לפני שהגיע לעיסוק במטרות הפגישה שלנו. ראיתי איך הגישה הזו הפכה את פגישותיו של פרס פוריות הרבה יותר מאשר פגישות של מדינאים אחרים בהן השתתפתי.

פרס הבין שהסכם שלום נעשה בין אויבים לשעבר ולא בין חברים בהווה. הוא ניסה למצוא את עמק השווה גם עם אויבים מרים. הוא הבין שמתקיים רצף של סוגי יחסים שאחד מהם הוא בן כלאיים שמשמעותו להיות אויבים בנושא מסוים וחברים באחר ((frenemies.

במהלך הקריירה שלי כדיפלומט מצאתי שגישה זו מאוד רלוונטית גם לדיפלומטיה ציבורית, למרות שהייתה מנוגדת לגמרי לכל מה שלימדו אותי בארץ לפני שיצאתי לשליחות הראשונה. רוב הפוליטיקאים והציבור בישראל מצפים מדיפלומטים "לנצח בכל ויכוח" על מנת לזכות בדעת קהל חיובית למען ישראל. אני למדתי מניסיון את מה שפרס הבין אינטואיטיבית – שיותר חשוב מלנצח את הויכוח, זה להגיע ללב ולתודעה של בני השיח ושאת זה ניתן להשיג לא בוויכוח אלא באמצעות דיאלוג. במקום הטפה והסברה – שיח והקשבה. אלה יוצרים את היכולת להתחבר גם עם אנשים החושבים אחרת ממך.

• לקריאת החלק השני של הפוסט

נדב תמיר מכהן כמנכ"ל בישראל של JStreet - הבית הפוליטי של אמריקאים תומכי ישראל ותומכי שלום, חבר הועד המנהל של מכון מתווים למדיניות אזורית וכיועץ לעניינים בינלאומיים למרכז פרס לשלום וחדשנות. לשעבר דיפלומט בנציגויות ישראל בוושינגטון ובוסטון ויועץ מדיני לנשיא המדינה.