לא מדובר בציור בשווי מיליוני דולרים שיופיע אי־פעם בסרט הוליוודי. אבל עבור גילה דיקיי ואחיה יונה גולדשמידט, הציור של לוביס קורינת – שהיה תלוי פעם בווילה של סבם וסבתם בברסלאו – הוא "הכול".

היצירה "אישה טירולית עם חתול" ("Tirolerin mit Katze") מ־1913 של הצייר הגרמני הוא רק יצירה אחת מתוך אוסף גדול של אומנות מודרנית – שהיה שייך ליזם ואיש העסקים פריץ גולדשמידט ולאשתו תיאה – שנבזז על ידי הנאצים לפני גירוש השניים למחנה טרזיינשטט ומשם לאושוויץ, שם נרצחו.

הציור של קורינת, שאבד למשך עשרות שנים כמו שאר יצירות האומנות של בני הזוג, הופיע לפתע במכירה פומבית של בית מכירות אוסטרי לפני 13 שנים ונמכר תמורת 60 אלף אירו.

משמאל לימין: גילה דיקיי, חנה ויונה גולדשמידט (צילום: באדיבות משפחת גולדשמידט)

"לא הייתה לנו כוונה לשלם אפילו גרוש בשביל משהו שנגנב"

אולם בית המכירות הווינאי אים קינסקי מסרב לחשוף את שמו של הקונה. עם זאת, בשנה שעברה המשפחה קיבלה הצעה לרכוש את הציור תמורת 50 אלף אירו. "לא הייתה לנו כוונה לשלם אפילו גרוש בשביל משהו שנגנב", אומר גולדשמידט, פרופסור למשפט פלילי באוניברסיטת לויולה בשיקגו, בשיחה עם זמן ישראל.

גולדשמידט, דיקיי, אחותם חנה ועוד שלושה בני דודים לא מתכוונים לנטוש את מאבקם להשבת הציור – הפריט היחיד מהאוסף של סבם וסבתם המנוחים שהצליחו לעלות על עקבותיו.

הווילה של פריץ ותיאה גולדשמידט בברסלאו (צילום: באדיבות משפחת גולדשמידט)

"זאת המורשת שלנו, ואנחנו יודעים שההורים שלנו נאבקו להשיב את הציור הזה ואחרים. אנחנו פשוט רוצים להמשיך במאבק", אומר גולדשמידט. "אנחנו לא רוצים לוותר.

"אני חושב שהציור הזה והמאמצים שלנו משקפים את חוסר היכולת של אלפי צאצאים של קורבנות שואה שמנסים להשיב לעצמם ציורים כאלה, בעלי ערך מדרגה שנייה. אנחנו כנראה אחת מקומץ משפחות שעדיין מנסות לרדוף אחר הצדק".

"אני חושב שהציור הזה והמאמצים שלנו משקפים את חוסר היכולת של אלפי צאצאים של קורבנות שואה שמנסים להשיב לעצמם ציורים כאלה"

לא פיקאסו לא מעניין

מומחי אומנות אומרים כי המקרה הזה מדגיש את הקשיים הניצבים בפני משפחות שמנסות להשיב לעצמן יצירות אומנות שנגנבו על ידי הנאצים בחלק ממדינות אירופה.

הציור "אישה טירולית עם חתולה" של האומן הגרמני לוביס קורינת (צילום: Courtesy/רשות הכלל)

"יש מעט מאוד דברים שאנחנו יכולים לעשות עכשיו באוסטריה כדי לחייב את הבעלים הנוכחיים להשיב את הציור, וגם אם היה… העלות של צעדים כאלה תמנע מאיתנו לעשות את זה. לכן המקרה הזה מהווה דוגמה ממש טובה [לבעיות שבהשבת אומנות בזוזה]", אומר כריסטופר מרינלו, המייסד והמנכ"ל של הארגון הבין־לאומי להשבת יצירות אמנות,Art Recovery International.

"כולם אוהבים לכתוב על פיקאסו ומאטיס אבל רק לעתים רחוקות כותבים על ציורים בשווי של 60 אלף אירו. זה העניין – משפחות לא יכולות לפתוח בהליך משפטי במקרים כאלה", הוא מוסיף.

מרינלו, שעובד יחד עם המשפחה כדי לעזור לה להשיב את הציור של קורינת, אומר שגם כשקיימת אפשרות לפעול משפטית, יש לכך חסרונות רבים.

"זה כואב, זה יקר, זה תובע זמן, והתוצאות אינן ודאיות. צריך לנסות כל ערוץ כדי לפתור את המקרים האלה מחוץ למערכת המשפט, בין אם באמצעות דיפלומטיה או באמצעות רשויות אכיפת החוק", הוא אומר.

"זה כואב, זה יקר, זה תובע זמן, והתוצאות אינן ודאיות. צריך לנסות כל ערוץ כדי לפתור את המקרים האלה מחוץ למערכת המשפט"

כריסטופר מרינלו (צילום: באדיבות Art Recovery International)

עם זאת, מרינלו טוען כי מאמציו למצוא "פתרון חלופי" נדחה על ידי בית המכירות אים קינסקי. אין עדות לכך שהם ידעו כי הציור של קורינת נבזז על ידי הנאצים.

הוא לא נכלל במאגרי נתונים של יצירות אומנות גנובות בעת המכירה, אף על פי שבקטלוג רזוֹנֶה של קורינת – רשימה מקיפה ומוערת של כל יצירותיו של האמן – משפחת גולדשמידט רשומה כבעלי הציור הקודמים.

מרינלו מותח ביקורת על התנהלותו של בית המכירות לאחר מכן. "אחרי שהוצגו להם ראיות לכך שמשהו שנבזז עבר דרך חדר המכירות שלהם, היה אפשר לצפות מהם להרבה יותר שיתוף פעולה", הוא אומר.

הצעה צנועה

במהלך השנתיים האחרונות ד"ר ארנסט פלויל, המנהל של אים קינסקי ומומחה לאמנות מודרנית, הציג, לדבריו, שתי הצעות בשם ה"בעלים" הנוכחיים של הציור (בני משפחת גולדשמידט מתנגדים לשימוש במונח "בעלים" לתיאור מי שמחזיקים בציור).

בהצעה האחרונה, מיולי 2020, ה"בעלים" על פי פלויל, דרש 60 אלף אירו עבור הציור של קורינת. לדברי פלויל, בית המכירות הסכים לשלם 10,000 אירו מתוך הסכום הזה, כך שבני משפחת גולדשמידט ישלמו את 50 האלף הנותרים וכן את דמי הטיפול והמשלוח.

בתכתובת שנחשפה בפני זמן ישראל ציין פלויל כי "בעלי" הציור – "חברה היושבת בפנמה" – "אינם מוכנים להשיב את הציור ללא תנאים"

הצעה קודמת, ממאי 2019, כללה את השבת הציור לבית המכירות ומכירתו מחדש. בתכתובת שנחשפה בפני זמן ישראל ציין פלויל כי "בעלי" הציור – "חברה היושבת בפנמה" – "אינם מוכנים להשיב את הציור ללא תנאים". ואולם החברה הציעה כי הציור יועמד למכירה חוזרת באים קינסקי, בערך מכירה מוערך של 50–100 אלף אירו, והמשפחה תקבל 50% מערך המכירה נטו.

מארק שאגאל, "פורים", ציור שניצל מהביזה הנאצית (צילום: המוזיאון היהודי)

"אני לא מאמין שאפשר יהיה להשיג תוצאה טובה יותר", כתב פלויל. "לבעלים וליועציהם אין שום ניסיון עם אומנות בזוזה ועם משאים ומתנים בנוגע לציורים שנשדדו פעם על ידי המשטר הנאצי".

מרינלו לא מתרשם מההצעות הללו. "איזה חוסר רגישות כלפי משפחה שנרצחה באושוויץ ושלא זכתה להשיב לעצמה ולו חפץ אחד שנלקח על ידי הנאצים", הוא אומר. "זה יהיה הראשון, ולומר להם שהם צריכים למכור אותו ולא יכולים לקבל אותו בחזרה זה באמת חסר רגישות מצדם".

יתר על כן, הוא מאמין כי ייתכן שבית המכירות מהווה מכשול לפתרון. "אנחנו מאמינים שאם היינו יכולים לדבר ישירות עם מי שהציור נמצא ברשותו היינו משיגים תוצאה אחרת", אומר מרינלו.

"איזה חוסר רגישות כלפי משפחה שנרצחה באושוויץ ושלא זכתה להשיב לעצמה ולו חפץ אחד שנלקח על ידי הנאצים"

פלויל, מצדו, מגן על ההצעות. בהודעה לזמן ישראל הוא מסר: "היות שאני משמש הן כעורך דין והן כמנכ"ל בית המכירות אים קינסקי, שקלתי היטב את המצב המשפטי (באוסטריה) של הבעלים הנוכחיים, של בית המכירות ושל היורשים למשפחת גולדשמידט.

View this post on Instagram

A post shared by Auktionshaus im Kinsky (@auktionshausimkinsky)

"הבעלים הנוכחיים תמיד רצו להישאר אנונימיים ולא להיות מעורבים במחלוקות. עשיתי כמיטב יכולתי כדי להגיע לפתרון הוגן וצודק על פי עקרונות וושינגטון, אך כפי שאתם יכולים לראות – לשווא".

עקרונות וושינגטון, שורה של עקרונות לא מחייבים שנועדו לסייע בפתרון עניינים הקשורים לאומנות שהוחרמה על ידי הנאצים, גובשו בוועידת וושינגטון לענייני נכסים מתקופת השואה שהתקיימה ב־1998 בהובלת הממשל האמריקאי.

ההצעות, הוסיף פלויל, הן "הכי מרחיקות לכת שהבעלים היו מוכנים לקבל". "לטעמי, ההצעות האלה היו הוגנות למדי ולבטח לא מעליבות כלל, היות שהבעלים הנוכחיים רכשו את הציור בתום לב", הוא כתב.

"בעשרים השנים האחרונות עבדתי על הרבה מקרים של תביעות להשבת רכוש – לעתים קרובות של יורשי קורבנות שנרצחו על ידי המשטר הנאצי. ברבים מהם הושגה בדיוק אותה תוצאה, כפי שהצעתי בשם הבעלים הנוכחיים ובית המכירות".

תמונה של תיאה גולדשמידט מארכיון יד ושם (צילום: באדיבות משפחת גולדשמידט)

היסטוריה טרגית

דיקיי ואחיה מתקשים לדבר על הציור במונחים של ערך כספי. "הוא הכול", היא אומרת. "הוא מצבת זיכרון לסבתא וסבא שלנו.

"הסיפור של סבתא וסבא שלנו הוא לא כזה שמייחד את המעמד הבינוני–גבוה של הבורגנות היהודית בגרמניה", אומרת דיקיי. "הם היו אנשים ידועים. הם היו מסורים לקהילה שלהם. הם היו אנשים טובים".

ואכן, גולדשמידט – שהקים את אחת מחברות התבואה המובילות בגרמניה, חברת נדל"ן ובנק אזורי – ואשתו, היו מעורבים מאוד בחיי החברה והתרבות של תחילת המאה ה־20 בברסלאו (כיום ורוצלב שבפולין). גולדשמידט תרם לבנייתו של בית חולים יהודי וסייע בהקמת מוזיאון יהודי בעיר, ואילו תיאה הובילה מאמצים לגיוס תרומות עבור בית ספר לעובדי משק בית.

אוסף האמנות של בני הזוג – שכלל גם יצירות של מקס ליברמן, מקס סלפוגט, וילהלם טרובנר והנס פורמן – שכן בווילה שלהם, וילה קומנדֵוֵוג, אבל פריטים ממנו הושאלו מעת לעת לתערוכות ברחבי גרמניה.

פריץ ותיאה גולדשמידט (צילום: באדיבות משפחת גולדשמידט)

באופן הולם, לנכדים שלהם אין שום רצון להפיק רווח מהציור של קורינת. "אנחנו לא רוצים למכור אותו. אנחנו רוצים שהוא יוצג לצד הסיפור של סבתא וסבא שלנו, לזכרם", אומרת דיקיי.

"אנחנו לא רוצים למכור אותו. אנחנו רוצים שהוא יוצג לצד הסיפור של סבתא וסבא שלנו, לזכרם"

הסיפור הזה כואב. זמן קצר לאחר עלייתם של הנאצים לשלטון, גולדשמידט חויב להתפטר מנשיאות הבנק שהקים. ארבע שנים לאחר מכן בני הזוג נאלצו לעבור מהווילה שלהם לדירה קטנה יותר. שלושת בניהם, הלמוט, גונטר וגבהרד, נמלטו מגרמניה לבריטניה, לארצות הברית ולמה שהיה אז פלשתינה המנדטורית.

כשהעסקים היהודיים עברו אריזציה, גולדשמידט נאלץ למכור את החברות שהיו בבעלותו. בליל הבדולח הוא נעצר לזמן קצר על ידי הגסטפו. כעבור זמן מה נדרשו בני הזוג לרשום את נכסיהם אצל רשויות הנאצים. 5,000 מארק במטבעות זהב (כ־233 אלף דולר במטבע של היום), נוסף על רכוש אישי וחפצי ערך רבים – בכלל זאת אוסף התכשיטים של תיאה – הופקעו מהם בעקבות זאת.

אף על פי שבני הזוג גולדשמידט הצליחו להוציא מגרמניה מספר מצומצם של פריטים וציורים יקרי ערך בעזרת חברים שהיגרו ממנה, רובו הגדול של האוסף שלהם נותר במדינה – אם כי לא ברשותם.

גורלו המדויק של האוסף אינו ידוע. ב־1939 הנאצים איתרו אוספי אומנות יהודיים בברסלאו וסימנו אותם כמטרות להפקעה. הנאצים החרימו נכסים לעתים קרובות באמתלה של חבות מס.

שלושת ילדיהם של פריץ ותיאה: הלמוט, גונטר וגבהרד (צילום: באדיבות משפחת גולדשמידט)

הם גם דרשו מחברות משלוחים לדווח על מתקני אחסון של משפחות יהודיות ועצרו משלוחים של יצירות אומנות. כמה אספנים יהודים נאלצו למכור פריטי אומנות במחיר זעום לעומת ערכם האמיתי, ומתווכים וסוחרים חסרי מצפון מכרו אותם ברווח מנופח.

מה שברור הוא שב־1940, כשבני הזוג גולדשמידט שוב נאלצו לעבור לדירה קטנה יותר, הם איבדו הרבה מהאוסף שלהם ומנכסיהם.

על פי גלויה ששלחה תיאה לבת דודתה ב־1943, בני הזוג עמדו להיות מגורשים לטרזיינשטט, והורשו לקחת עימם רק מה שהיה ביכולתם לשאת. היא גם סיפרה כי לפני כן הם כבר חויבו למכור את יצירות האמנות ואת תכולת הספרייה האישית שלהם תמורת סכום אפסי כדי לשרוד.

על פי גלויות מאוחרות יותר ששלחה תיאה מטרזיינשטט לפני גירושם לאושוויץ, כל הרכוש שעוד נותר להם נשאר מאחור בדירתם. מכר לא יהודי של בני הזוג סיפר כי הנאצים לקחו את כל מה שנשאר וכי הבית נמצא ריק.

מחנה הריכוז אושוויץ (צילום: יצחק הררי, פלאש 90)

תעלומת ההיעלמות – וההופעה מחדש

הציור של קורינת לא היה בין קומץ הציורים של בני הזוג גודלשמידט שהוצאו מגרמניה לפני המלחמה, והוא נותר בביתם עד שנאלצו למכור אותו בזול, או שהוחרם על ידי הנאצים.

"אנחנו לא יודעים מתי בדיוק הציור המסוים הזה הוצא מהאוסף. מה שאנחנו יודעים הוא שאו שהוא נמכר בכפייה או שהוא נבזז"

"אנחנו לא יודעים מתי בדיוק הציור המסוים הזה הוצא מהאוסף. מה שאנחנו יודעים הוא שאו שהוא נמכר בכפייה או שהוא נבזז", אומרת קרי לבריק, המייסדת והנשיאה של חברת "וריטאס" העוסקת בייעוץ ובהערכת אמנות, שעובדת על המקרה עם בני משפחת גולדשמידט מזה עשור.

עם זאת, היא מוסיפה, ההבדל בין האפשרויות חסר חשיבות. "זה לא משנה. המחקר שעשינו – יש לנו מכתבים ודיווחים מכלי ראשון, ויש לנו גם נתונים – מראה באופן עקבי שנכפה על פריץ ותיאה לעזוב את הבתים שלהם, נכפה עליהם להצטמצם, נכפה עליהם למכור את כל מה שהיה להם. אז ברור שהם נאלצו להיפרד מאוסף האמנות שלהם, טיפין טיפין, בניגוד לרצונם", אומרת לבריק.

ב־1956 שלושת בניהם של בני הזוג החלו במאמצים, שלא צלחו בסופו של דבר, להשיב לעצמם את אוסף האמנות הבזוז של הוריהם המנוחים, או לקבל פיצוי בגינו. במכתבים שהחליפו ביניהם האחים כשניסו להרכיב רשימה של נכסים שאבדו או הוחרמו, הם התייחסו לציור של קורינת כחסר, והוא נכלל ברשימת המצאי שמסרו לרשויות הפיצויים הגרמניות ב־1957.

קרי לבריק עובדת עם משפחת גולדשמידט מזה עשור על השבת הציור של קורינת (צילום: באדיבות המצולמת)

כעבור ארבע שנים נודע לבני המשפחה כי ב־1957 הציור של קורינת נמכר בבית המכירות הפומביות לֶמפרץ בקלן. אולם כשפנו אל מנהל בית המכירות דאז בניסיון לברר מי מכר וקנה את הציור, הוא השיב להם כי יהיה עליהם להגיש תביעה משפטית על מנת לקבל את המידע הזה.

"מנחמת אותנו העובדה שכל עוד העניין לא פתור, לא ניתן יהיה למכור, להציג או לייצא את הציור באופן גלוי בשום צורה"

המחקר שערכה לבריק העלה כי למעשה הציור הופיע לראשונה לאחר המלחמה בקבינט לאומנות גרפית בברמן ב־1950. מלבד המכירה ב־1957 הוא גם הוצע למכירה בברלין ב־2004, ושב ונמכר על ידי בית המכירות למפרץ בקלן ב־2006. אולם רק לפני עשור נודע לבני משפחת גולדשמידט על המכירה באים קינסקי ב־2008.

"רתחנו מזעם. פשוט נחרדנו", משחזרת דיקיי את תגובתם לקבלת החדשות על המכירה. בינתיים, אומר אחיה, בני המשפחה מתנחמים בדבר אחד: הם יודעים שהציור אינו יכול לשוב ולהימכר.

"מנחמת אותנו העובדה שכל עוד העניין לא פתור, לא ניתן יהיה למכור, להציג או לייצא את הציור באופן גלוי בשום צורה", אומר גולדשמידט. "אם הבעלים הנוכחי, היורשים שלו או הממונה על נכסיו ינסו למכור אותו, הם ימסרו ביודעין ציור שקיימת לגביו תביעה בתום לב של רכוש מתקופת הנאצים, והקונה מצדו לא יוכל להגן על המכירה בטענה שהיא בוצעה בתום לב".