ב־1940 ירד מאן ריי מסיפון האונייה שהביאה אותו להובוקן, ניו ג'רזי, מוגן מהכובש הנאצי שפלש לצרפת. חוץ מאחותו אלסי סיגלר ובתה נעמי – איש לא קיבל את פניו. הבזקי מצלמות לא הצליפו על פניו ועיתונאים לא הטרידו אותו בשאלות על מנוסתו או על תוכניותיו לעתיד.

זו הייתה קבלת פנים שקטה שהלמה את האומן היהודי שבמשך רוב ימי חייו התרחק מעברו, מהוריו ומהדת. עד יום מותו, ריי, שהיה אחד האומנים המשפיעים בתנועות הדאדא, הסוריאליזם והאוונגרד, התעקש להפריד בין האדם שהיה לבין האומנות שיצר.

"מאן ריי לא היה אדם של התבוננות עצמית. הוא ראה את חייו כמשהו שהוא יכול לעצב במו ידיו כאילו היו יצירת אומנות. כדי להיות אומן הוא היה צריך 'להתרחק'. הוא נטה באופן טבעי שלא לחשוף את העבר שלו", סיפר העיתונאי ארתור לוּבּוֹ בריאיון טלפוני לזמן ישראל.

מאן ריי, 1934

ספרו החדש של לובו, "מאן ריי: האומן וצלליו" ("Man Ray: The Artist and His Shadows"), הוא חלק מסדרת "חיים יהודיים" של הוצאת אוניברסיטת ייל. שורשיו היהודים של ריי הם אחת מהעדשות מהן מוצגת הביוגרפיה הבוחנת את האומן ועבודתו. ועדיין, פורה ככל שהיה, זהותו החמקמקה של ריי הציבה אתגר עבור לובו.

"הוא בנה לעצמו את כל הפרסונה שלו, מתוך אמונה שביוגרפיה של אומן צריכה להיות נפרדת מהאומנות שלו"

"הוא בנה לעצמו את כל הפרסונה שלו, מתוך אמונה שביוגרפיה של אומן צריכה להיות נפרדת מהאומנות שלו. זה הקשה עליי את הכתיבה", אומר לובו, ששהה בשליחות עיתונאית עבור הניו יורק טיימס בממפיס, טנסי.

לובו החליט לבנות את הספר סביב האנשים שהיטיבו להכיר את ריי יותר מכול, בהם הצלם ובעל הגלריות אלפרד סטיגליץ, המשורר הצרפתי פול אלואר, מאהבותיו של ריי, קיקי דה מונפרנס ומרט אופנהיים, וכן אשתו הראשונה אדון לקרואה ואשתו השנייה ג'ולייט בראונר.

"הוא לא השאיר אחריו הרבה מכתבים ויומנים אז מילאתי את החסר באמצעות מחקר על האנשים הרבים שהוא הכיר היטב ושהיו בעלי אישיות תוססת ופחות מעורפלת", אומר לובו.

ילדות מאתגרת

"מאן ריי: האמן וצלליו" מאת ארתור לובו (צילום: באדיבות הוצאת אוניברסיטת ייל)

עמנואל רדניצקי, הבכור מבין ארבעה אחים, נולד בדרום פילדלפיה ב־1890 ליהודים מהגרים. אמו הגיעה ממינסק ואביו מקייב. כשעמנואל היה בן 7, משפחתו עברה לשכונת ויליאמסבורג בברוקלין, שם שני הוריו עבדו כחייטים.

ב־1912, בעקבות האנטישמיות הגוברת בארצות הברית, החליפה המשפחה את שמה לריי. בשנות ה־20 כבר נשללה מהיהודים האפשרות להשיג דיור, לבלות באתרי נופש או להיות חברים במועדונים ובארגונים. נאסר עליהם להיכנס למסעדות ולבתי מלון ונקבעו להם מכסות להרשמה ללימודים ולמשרות הוראה במכללות ובאוניברסיטאות.

בסופו של דבר ריי, שענה לכינוי "מני", שינה את שמו למאן. עם הזמן הוא פשוט נודע כמאן ריי.

"כל האחים שינו את שמותיהם למשהו מתוחכם באותה מידה. אחותו דורה שינתה את שמה לדו ריי. הם חשבו ששמות פחות מובחנים יועילו לקריירות שלהם"

"כל האחים שינו את שמותיהם למשהו מתוחכם באותה מידה. אחותו דורה שינתה את שמה לדו ריי. הם חשבו ששמות פחות מובחנים יועילו לקריירות שלהם", אומר לובו ומוסיף כי הבחירה של ריי בכינוי שיקפה את האישיות ה"מבודחת" שלו.

הוריו של ריי ציפו ממנו ללכת לאוניברסיטה לאחר סיום לימודיו בתיכון ברוקלין לבנים, אבל הוא חלם להיות אומן. וכך, למרבה אכזבתם, הוא דחה מלגה ללימודי אדריכלות. אולם התסכול של הוריו היה קצר ימים, ועד מהרה הם עזרו לריי להפוך את חדר השינה שלו לסטודיו מאולתר.

ובכל זאת נותרה על בשרו צריבה ממורת הרוח הראשונית שלהם.

ארתור לובו (צילום: באדיבות המצולם)

"באחת הפעמים שביקר בניו יורק, שזה משהו שהוא לא אהב לעשות, האחיינית שלו העזה לשאול אותו על העבר שלו", אומר לובו. "הוא אמר לה, 'אהבתי את ההורים שלי, אבל הם לא הבינו אותי'".

בתקופה שבה התגורר בניו יורק, ריי הרבה לבקר בגלריה 291 של סטיגליץ והשתתף בשיעורים של האקדמיה הלאומית לעיצוב ושל ליגת הסטודנטים לאמנות של ניו יורק.

ואז, ב־1915, הוא פגש את האומן מרסל דושאן. בין השניים נוצר קשר הדוק. יחד הם גילו את תנועת הדאדא של ניו יורק ועבדו על כמה יצירות משותפות. יחסי החברות שלהם הפתיעו את לובו.

"לא ידעתי הרבה על החברות בין ריי ודושאן בתחילת המחקר שלי. מצאתי שהיא די מפתיעה ומלבבת. לא הייתה ביניהם שום תחרות. הם תמכו אחד בשני"

"לא ידעתי הרבה על החברות שלהם בתחילת המחקר שלי. מצאתי שהיא די מפתיעה ומלבבת. לא הייתה ביניהם שום תחרות. הם תמכו אחד בשני באופן שלא רואים הרבה אצל אומנים גברים", הוא אומר.

השראה מטרידה

אם קשרי החברות של ריי היו מקור לחיוביות, הרי שיחסיו עם נשים היו פחות כאלה.

ב־1921, כשהיה בן 30, ריי עזב את ניו יורק לטובת פריז. שם הוא פגש את סלבדור דאלי, פבלו פיקאסו, ארנסט המינגוויי, ג'יימס ג'ויס וגרטרוד שטיין, ופיתח עימם קשרי ידידות. הוא גם הכיר את לי מילר, שהייתה העוזרת שלו וצלמת בזכות עצמה, והתאהב בה.

ריוגרפיה ללא כותרת מ־1922, פוטוגרמת ג'לטין כסף (צילום: רשות הכלל)

הרומן הסוער שהתפתח בין השניים שימש השראה לאחת העבודות של ריי, "מן המוכן" (רדי־מייד) – חפצים בייצור מסחרי שהוא עיצב כיצירות אמנות.

לצורך יצירתו הקרויה "חפץ המיועד להריסה" ("Object to be Destroyed"), ריי גזר מתוך תצלום עין של אישה וחיבר אותה למטוטלת של מטרונום. העין למעשה נגזרה מתוך תמונה של מילר, שסיימה זמן קצר קודם לכן את יחסיהם, שנמשכו שלוש שנים.

"זה היה משהו", אומר לובו. "לקשרי החברות שלו היו איכויות יותר אטרקטיביות. הזדעזעתי מהאלימות שהוא הפגין כלפי נשים בחלק מהעבודות שלו".

ועדיין, רבות מהנשים בחייו של ריי, ובהן מילר, המשיכו לאהוב אותו גם זמן רב לאחר סיום התסבוכת הרומנטית ביניהם. כך היה גם במקרה של זמרת המועדונים, השחקנית, הציירת והדוגמנית קיקי דה מונפרנס, שנולדה בשם אליס פרין.

מאן ריי בפריז, 1975 (צילום: CC BY-SA 3.0/Lothar Wolleh)

בדיוקן האייקוני "הכינור של אנגר" ("Le Violon d'Ingres") מ־1924, מונפרנס מצולמת כשעל גבה חורי התהודה של כלי המיתר שצורתם כצורת האות f. להשגת האפקט הזה ריי צייר תחילה את חורי ה־f על הדפס תמונתה של מונפרנס, ואז צילם שוב את ההדפס כדי להציג את גופה ככלי הממתין שמישהו ינגן עליו.

סגור ומסוגר

ריי לא פרסם ברבים את הרקע היהודי שלו, אבל הוא כן מצא השראה בתחום שבו עבדו הוריו. פעם הוא הרס את מכונת התפירה של אמו כדי ליצור את "צל מנורה" ("Lampshade"), עבודה שהחשיב ליצירת האמנות הנעה הראשונה שלו, לדברי לובו.

רבות מעבודותיו כללו חפצים הקשורים לתעשיית הביגוד. התצלומים, הציורים והריוגרפיות שלו הציגו לעתים קרובות בובות תצוגה, מגהצים, מחטים וסיכות, ריבועי בד וחוטים. אולם לדברי לובו, המרכיבים הללו אינם צריכים להיחשב לרמזים לזהותו היהודית של ריי, אף על פי שרבים מהמהגרים היהודים עבדו בתעשיית הביגוד כחייטים או פרוונים.

"הוא הכיר מקרוב את תחום הבדים ובובות התצוגה שהיו חלק מהעבודה של הוריו, אבל זה לא שהוא צייר בתי כנסת. זה לא שהוא חשף בכך את עצמו כיהודי"

"הוא הכיר מקרוב את תחום הבדים ובובות התצוגה שהיו חלק מהעבודה של הוריו, אבל זה לא שהוא צייר בתי כנסת. זה לא שהוא חשף בכך את עצמו כיהודי. אומנם לא היה לו בדיוק קשר רגשי חזק לילדות שלו, אבל כן היה לו קשר חזותי", אומר לובו.

"יריד הדאדא הבינלאומי הראשון", יוני 1920 (צילום: רשות הכלל)

בשונה מבן זמנו וידידו פבלו פיקאסו, ריי השתדל מאוד להפריד בין האישי לפוליטי, אומר לובו.

"בציורים של פיקאסו, אפילו בטבע הדומם שלו, עדיין אפשר לראות את היחס שלו אל מושא הציור. בעבודות של ריי לא מקבלים את התחושה הזאת, למעט הציור 'הזמנים הטובים' ('Le Beau Temps'), שהיה מן אבלות נבואית על סופה של צרפת החופשית", אומר לובו.

"הוא היה רואה את האירועים הקטסטרופליים שהתרחשו בעולם ודואג, אבל את לא באמת מקבלת תחושה לגבי היחס האישי שלו כלפיהם", הוא אומר.

אף על פי שריי עסק במגוון תחומי אמנות, הוא החשיב את עצמו בראש ובראשונה לצייר.

View this post on Instagram

A post shared by מוזיאון ישראל, ירושלים (@israel_museum)

"בארצות הברית יש לו מורשת של צלם, דבר שהיה מרגיז אותו. כשהוא מת, צילום עדיין נחשב לאמנות סוג ב', כך שההמעטה בערכן של עבודות הצילום שלו נבעה ממערכת הערכים השלטת", אומר לובו.

ב־1948 ריי הכיר את בראונר, אמריקאית מדור ראשון ממוצא רומני־יהודי. השניים, מוכי אהבה, נישאו בחתונה כפולה עם זוג חבריהם הקרובים, האומנים מקס ארנסט ודורותיאה טנינג.

"הוא לא הרגיש בבית בדת שלו. הוא אף פעם לא אהב לדבר על מוצאו. הוא היה מתחמק משאלות על הנושא"

הם שבו לצרפת ב־1951 ונשארו שם עד מותו של ריי מזיהום ריאות בפריז ב־1976. על המצבה שלו, בבית הקברות מונפרנס, נכתב: "בלתי טרוד, אך לא אדיש" ("Unconcerned, but not indifferent").

בסופו של דבר, ריי לא היה כל כך אדיש כלפי עברו כשם שלא היה טרוד בו.

"הוא לא הרגיש בבית בדת שלו. הוא אף פעם לא אהב לדבר על מוצאו. הוא היה מתחמק משאלות על הנושא", אומר לובו. "פעם הוא התייחס לשאלה במגזין שלא פורסם, כשתהה מדוע לדבר על הזהות שלו אם הוא נוהג להסוות אותה במכוון. אבל למען ההגינות, הוא לא היה ייחודי במובן הזה כיהודי".