המרחב הציבורי הישראלי מלא רעש, ואת חלקו אפשר לצמצם. חלק מהרעש אופייני לכל מרחב עירוני או ציבורי בעולם וחלקו מועצם במציאות הישראלית, משלל סיבות. אחת מהפרעות הרעש שיש להכחיד מהמרחב הציבורי הישראלי היא האזעקות הנשמעות מרכבים, דירות, חנויות, אתרי בנייה ועוד. אזעקות אלו אינן אלא הפרעה, אינן מתריעות לאיש ולפיכך יש להפסיק עמן, ובהקדם.

אחת מהפרעות הרעש שיש להכחיד מהמרחב הציבורי הישראלי היא האזעקות הנשמעות מרכבים, דירות, חנויות, אתרי בנייה ועוד. האזעקות הללו אינן אלא הפרעה ואינן מתריעות לאיש

הרשמו עכשיו לניוזלטר היומי

סקירה קצרה (וחלקית מאד) של השבועיים האחרונים שעברו עלי בשכונה ירושלמית, שקטה בדרך כלל, מראות כמה אזעקות אלו הן מטרד ותו לא. משך כשבועיים או יותר נשמע כל ערב למשך זמן קצר אזעקת רכב בקרבת הבניין שלנו. איש לא ידע של מי הרכב; אזעקה שנשמעה מאתר בנייה במרחק כמה מאות מטרים מרחוב מגורי פעלה משך כלל החג השני של סוכות – והלילה שאחריו, כשגם הזמנת שוטרים לטפל במטרד לא הצליחה לכבותו; כשהבאתי את ילדי אל בית ספרם באחד הבקרים האחרונים, כבר פעלה אזעקת טיפת חלב הסמוכה משך כשעה.

בכל המקרים האלו, ואחרים שקרו גם הם בתקופה זו, אף אחד לא חשב שאולי הרכב עתיד להיגנב או שאתר הבנייה נפרץ. המחשבה היחידה, של תושבים מוטרדים מרעש ושל שוטרים שנקראו לטפל במפגע, היא כי מדובר בהפרעה. סביר להניח כי גם מי שמבקש לגנוב או לפרוץ כבר אינם מורתעים מאזעקות שממילא איש לא שם ליבו אליהן.

חישבו על עצמכם – האם בשנים האחרונות, אי פעם, שמעתם אזעקה וחשבתם כי מתבצע פשע כלשהו? אפילו בעלי העסקים או הרכבים שמהם נשמעת האזעקה אפילו לא מדמיינים כי מדובר בניסיון גניבה. בעל הרכב לרוב ילחץ על שלט הרכב מסלון ביתו, אולי אפילו מבלי להביט מהחלון, בעל החנות אפילו לא יודע על האזעקה. במקרים רבים אתרי בנייה מטרידים רבים (מלבד המטרד המובן של בנייה סמוכה) מבלי שהקבלן אפילו מודע למטרד – או מודע ומתעלם.

בכל מקרה, כבר שנים קיימות שיטות אפקטיביות בהרבה לטיפול בפריצות או גניבות רכבים – אזעקות שקטות המחוברות אל מוקד שמירה או מדווחות למשטרה ישירות.

ישראל כבר הפכה למדינה עירונית בעיקרה. ישראל היא גם אחת המדינות הצפופות בעולם, ורק הופכת צפופה יותר ויותר. לכן, חלק ממה שהיה בעבר הפרעה מוגבלת, הוא היום מטרד רציני. כך לגבי הפרעות רעש במרחב הציבורי.

בחלק מהרשויות המקומיות כבר מבינים זאת ומפעילים תכניות שונות לצמצום הרעשים. למשל תכנית לצמצום צפירות נהגים בתל אביב הנמצאת בתכנון. כך צריך וכך ראוי. אך אם צפירת רכב היא, לעיתים, נדרשת המציאות, הרי שאזעקות הן מטרד ותו לא.

לפיכך, יש להתחיל להפסיק את השימוש באזעקות ברכבים, במבנים ובאתרי בנייה. יש לבות ולנתק את האזעקות הקיימות. מלבד החריג של אזעקות שתכליתן הודעה על פינוי מבנה.

ישראל כבר הפכה למדינה עירונית בעיקרה. היא גם אחת המדינות הצפופות בעולם, ורק הופכת צפופה יותר. לכן, חלק ממה שהיה בעבר הפרעה מוגבלת הוא היום מטרד רציני

מי שירצה התראה על גניבה – יואיל ויתקין את האמצעי הקיים כבר שנים של התראה למוקד שמירה או למשטרה. וכל האחרים – אנא חסכו מאתנו את הפרעת הרעש הנוספת של צפירות מחרישות אוזניים בכל שעות היממה. גם ככה צפוף לנו, רועש לנו ורוב השנה גם חם ומתחמם.

ד"ר עמיר עקיבא סגל הוא סוציולוג, משורר, מבקר ספרות ופעיל שמאל. חוקר ומלמד על הגירה ,תהליכי גלובליזציה וקשרים טראנס-לאומיים, חברה אזרחית ופילנתרופיה. סיים לימודי דוקטורט במחלקה לסוציולוגיה באוניברסיטה העברית בחקר עלייה לישראל. פרסם ספר על שירה פוליטית בישראל, שלושה ספרי שירה ורומן. חי בירושלים.

איש אחד נסע לבית ספר נודע בסקוטלנד לעבור קורס יקר ויוקרתי למדריכי קיאקים.

ביום של מבחן ההסמכה הים היה סוער במיוחד. הקבוצה התאספה על החוף, והאיש בדק את הציוד בקפידה, הוסיף חבלים ומצופים, חילק מחדש את חניכיו לזוגות, בדק את תקינות מכשירי הקשר, ועוד כהנה וכהנה, כל אות ותו כפי שלמד בקורס המפרך.

מעצבת, חושבת, מאיירת וכותבת. בעלת המותג B.Knit לטקסטיל ואפנת בית. פרסמה סיפורים קצרים בפלטפורמות שונות, בין היתר באתר המוסך, עברית ובכתב העת פטל. איירה עבור מוסף שישי של מעריב. גרה בתל אביב

ב-7 באוקטובר קיבלנו קדימון אפוקליפטי לקץ המדינה היהודית על הקרקע. ב-13 באפריל קיבלנו קדימון לקץ המדינה היהודית מן האוויר. מספיק טיל גרעיני אחד שחודר את מעטפת ההגנה הישראלית כדי לשנות את מציאות חיינו מן הקצה אל הקצה. לכן אסור שההצלחה הפנומנלית של חיל האוויר הישראלי ובעלות בריתו תעוור את עינינו לסכנה.

*  *  *

מתקפת הטילים האיראנית על ישראל, שאירעה במוצ"ש האחרון, היא אירוע חסר תקדים בשלושה ממדים לפחות.

ד"ר ישי (ג'סי) פרס הוא סגן הנשיא לאסטרטגיה במכון הישראלי לדמוקרטיה ומחבר הספר "שנית לא תיפול: איך ישראל תשרוד במזרח תיכון גרעיני" (הקיפוד והשועל, 2022). צילום: עודד אנטמן