ניסיתי להבין מה מכעיס אותי כל כך בשיח "הניחו לאבנר"

 (צילום: Flash90)
Flash90
אבנר נתניהו וברק כהן בדיון בבקשת הוצאת צו ההרחקה בבית המשפט בתל אביב

אני עומדת לכתוב פוסט עצבני ואישי ומקווה שלא אתחרט על כך בבוקר.
בד״כ אני נמנעת מלכתוב על עצמי, נמנעת כמה שאפשר מהאישי. עבורי הפוסט הוא ״כלי״, ולרוב אני מבקשת לתת בו ביטוי למאבקים של אוכלוסיות מוחלשות כמו קהילת מבקשי המקלט.

אך הפעם אשתמש בפלטפורמה הזו להביע את תחושות הזעם שאני חשה, במיוחד לנוכח ההערות וההודעות הלא מעטות שאני מקבלת ביחס לפניה של עו״ד ברק כהן אל בנו הצעיר של ראש הממשלה, אבנר.

ובכן נשמות טובות – אני, כפי שאתם מבינים – לא ברק כהן, וחבל. בעיני הוא אקטיביסט מעורר השראה. הלוואי עלי להיות כמוהו. אני אמנם שמחה שהוא רואה בי שותפה, וזה עבורי כבוד גדול, אבל בואו, אם אתם רוצים להגיד לברק שהוא ״חצה את הגבול״ (ובעיני הוא ממש לא!) אמרו זאת – לו.

אז למי שמעונין להטיף, גללו הלאה, אם אין לכם משהו נחמד להגיד בנוגע למה שאכתוב, אל תגידו אותו כאן. זכותי, תודה.

ניסיתי להבין מה מכעיס אותי כל כך בשיח: ״הניחו לאבנר״, בסטטוס כלשהו שכתבתי במהלך היום, הסברתי מדוע בעיני הוא מטרה לגיטימית.

אבנר אינו קטין, והמשפחה כולה נהנית ממנעמי השלטון. יש צעירים רבים בגילו  שזקוקים לקצת סיוע. אין להם רכב, ובוודאי שאין להם נהג שיקח אותם מפה לשם. הם רצים בתחבורה ציבורית לעבודה וללימודים, רוכבים על אופנים על מנת לבצע שליחויות ולהרוויח כמה שקלים כדי שיוכלו לשכור דירה, ויש כאלה שנולדו להורים שאין להם קורת גג, כי האבא של אבנר לא חושב שקורת גג היא זכות יסוד.

אבנר הוא מטרה לגיטימית כי הוא פריבילג, שהגנתו ממומנת מכיסינו, כמו שאר הדברים שבהם הוא מוקף, ולכן הוא נושא באחריות גם אם הוא פחות לוקח חלק במופעים ציבורים. אדם בגילו יכול להחליט שהוא לא צריך נהג, אבטחה ומימון שוטף על גבינו.

לי יש ילדים בגילאים של אבנר ויאיר, והם נאבקים קשה לממן לימודים ולהתפרנס תוך כדי. המיסים שלי ושל ילדיי מממנים את אבנר ואת יאיר. יש לי גם כמה אריתראים שאני דואגת להם כמעט כמו לילדיי. גם הם בגילאים של אבנר ויאיר והגיעו לישראל בגיל 14 – 16. הם עבדו ועובדים כמו חמורים וחרדים לחייהם, ולא יכולנו לאפשר לעצמם כלום פרט לבירה. גם הם משלמים מסים ומממנים את משפחת נתניהו, ובנוסף גם חוטפים גזענות לפנים, אז לאבנר אסור להגיד כלום?

מעבר לדברים הללו, אינני מתכוונת לשוב ולדוש בכך. ובעיקר – תנוח דעתכם, עו״ד כהן אינו מתכוון לפנות שוב לאבנר.

ואז כשהתקלחתי בשעת לילה מאוחרת, הגיעה התובנה. ראשית, כתבו אצלי הערת תגובה בסגנון: ״איך זה שפעילי זכויות אדם אינם רגישים לאחר״ (בנסיון לרמוז על מגבלה כלשהי שיש לאותו אחר). בואו, לטעון שאינני רגישה לחולשות של מישהו – זה קצת מופרך. ואסביר למה:

בקיץ של שנת 1970, חזרנו, משפחתי ואני, משהות ממושכת בארה״ב ובקנדה, שם אבי סיים את המאסטר שלו ואת ה-PHD. האמת שזו היתה חופשת מולדת אחרי שבע שנות גלות, בהן לא ראינו את המשפחה המורחבת, לא את הסבתות ולא את הסבים שלנו.

ניסיתי להבין מה מכעיס אותי כל כך בשיח "הניחו לאבנר". הוא מטרה לגיטימית כי הוא פריבילג, לא קטין, שנהנה ממנעמי השלטון. אדם בגילו יכול להחליט שהוא לא צריך נהג, אבטחה, ומימון שוטף על גבינו

חופשת הקיץ התארכה וביקשנו, אחותי ואני, שלא לשוב לקנדה. הצענו שהורי יסעו ואנחנו נשאר עם הסבתות. הורי החליטו להישאר בארץ. אמי היתה בהריון עם אחי הצעיר, והוא לצערי נולד בישראל ולא בקנדה.

למה לצערי? לא בשל האזרחות שיכול היה לזכות בה, אלא בגלל מה שאירע אחרי שנולד. זה היה בשנת 1971. מאות, אם לא אלפי ילדים, חלו אז בדלקת קרום המוח. בן דודי חלה ונפטר בהיותו בן שנה, ואחי, שהיה צעיר ממנו בכמה חודשים, חלה אף הוא.

בגיל 10 חודשים הוא הפך מתינוק קסום, חייכני ופטפטן, גאוות אבי ואמי, לתינוק כמעט אָפָּתִי, לא מגיב, לא צוחק, לא מתהפך, כלום. הדימוי של ״שערות שהלבינו בן לילה״, הפך למוחשי, שערותיה של אמי הלבינו בכמה שבועות בהן נלחמה על חייו של אחי.

המדינה התכחשה לעובדה שמחלתו נבעה מהמגפה. הרופאים טענו שהם לא יודעים מה קרה לתינוק, שהובל לחדר מיון ונשאר מאושפז למעלה מחודש.

חיי לא חזרו להיות מה שהיו. אחרי שחזר מבית חולים, אמי נלחמה כמו לביאה על מנת להעניק לו טיפול הולם. היא רצה מקצה הארץ ועד קצה, בחיפוש אחר מענה לשפע הבעיות שהחלו להתבהר.

מרכזים רבים במוחו נפגעו ולא היה ברור כלל איך הוא יצליח לתפקד. במיוחד קשה היה לשער איזה מרכז נפגע ואיזה לא, וזאת בשל גילו הצעיר.

מאז ועד היום, אמי במסע יחד עמו והוא כבר בן 48. המדינה, כאמור, בקושי מכירה בנכות שלו, והוא מתקשה להיות עצמאי מבחינה כלכלית.

זאת על אף שלמד בכוחות אל-אנושים להתגבר על מכשלים אין סופים. היום הוא צלם מוערך, שעיקר עבודת הצילום שלו בתחום בניינים ומבנים ציבורים ופרטים. עבודתו זוכה להערכה מרובה, אך הוא מתקשה לשווק את עצמו, שכן קולו סדוק והוא נשמע מוזר.

מעטים האנשים שעזרו לו ולנו. הוא פוטר עשרות פעמים ממקומות עבודה שבהם עבד. לדוגמה, אחרי שנים של משמרות לילה כשומר בבנין משרדים מהודר, אחד מבעלי המשרדים טען שאחי ״לא יצוגי״ מספיק.

במסעדות בהן עבד כשוטף כלים, נשמטו מידיו צלחות וכוסות. כאשר חילק פליירים בתיבות הדואר של בניני דירות בתל אביב, הוא לא עשה זאת במהירות מספיקה.

אחי חטף אינספור הערות והשפלות, לאחותי ולי הציקו בבית ספר, בצופים והיכן לא, עם הערות כמו ״האח המפגר שלכן״. ילדים התייחסו אליו באכזריות, ובחייו הבוגרים הוא מאוד בודד. איש לא אמר לכל המעסיקים ולכל האנשים שהתייחסו עליו כמו זבל: ״הניחו לו״.

יחד עם זאת, אחי ממשיך להאבק, זוכר את כל המאמצים של אמי, וזוקף לזכותה את ההישגים שלו.

שנית, הסיבה שאני כותבת כל זאת נוגעת לזוית אחרת בכל הענין, שאלת ההסתרה. אמי מעולם לא הסתירה את העובדה שאחי סובל מההשלכות של המחלה הארורה ששדדה ממנו את התפקוד שלו.

להיפך. היא שיתפה ואף הרצאתה על הפגיעות הרבות והמגוונות שהן תוצאה של דלקת קרום המוח. היא סייעה להורים רבים להתמודד עם הקושי שבתפקוד של מי שנפגע, היא העניקה מהידע שצברה ומהנסיון שלה בהתמודדות עם ילד, שנפגע ממגפה שהמדינה ביקשה להסתיר.

בנוסף אמי סייעה למשפחות למצות את זכותם מול ביטוח לאומי, כפי שהצליחה לעשות לבסוף עבור אחי.

אמי ואחי לא התכחשו למצב, אלא ביקשו ליצר שיח סביב הפגיעה ובכך להעצים את עצמם ואת המשפחות שנפגעו אף הן.

אין לי מושג מה קורה במשפחה כזו או אחרת. אבל אני חושבת על משפחות שיש להן כוח ציבורי רב, ועל היכולת שלהם לשמש שליחים בכל הנוגע למגבלה של בן משפחתם. אם יש משפחות כאלה – הבוחרות דווקא בהסתרה – איזה מסר הן שולחות לבן המשפחה ולציבור בכללותו?

ולענין ההערות לילדי בשל הפעילות שלי למען הפליטים ומבקשי המקלט – עליהן אכתוב, אולי, בפעם אחרת.

סיגל קוק אביבי היא פעילת זכויות אדם, כלת פרס ע״ש ישעיהו ליבוביץ לשנת 2018 על הפעילות למען מבקשי המקלט בישראל. הגישה עתירה לעליון ביצוגו של עו״ד איתי מק למניעת גירושם של מבקשי מקלט יחד עם 119 אקטיבסטים. עתירה זו שמה קץ למדניות הגירוש בכפיה שתוכננה לאפריל 2018. סטודנטית למשפטים

פוסטים המתפרסמים בבלוגים של זמן ישראל מייצגים את כותביהם בלבד. הדעות, העובדות וכל תוכן המוצג בפוסט זה הם באחריות הבלוגר/ית וזמן ישראל אינו נושא באחריות להם. במקרה של תלונה, אנא צרו קשר.

תגובות עכשיו הזמן לומר את דעתך

comments icon-01
3
אנו חברה אכזרית ואטומה שחיה באשליה שאנו עם נבחר והטוב מכל העמים. יש לנו מה ללמוד מעמיםי רבים שאנו מזלזלים בהם. ומשפחת נתניהו? היא תמצית הגועל ואני מקוה שהשכינה/קארמה תשלם להם כגמולם. בר... המשך קריאה

אנו חברה אכזרית ואטומה שחיה באשליה שאנו עם נבחר והטוב מכל העמים. יש לנו מה ללמוד מעמיםי רבים שאנו מזלזלים בהם. ומשפחת נתניהו? היא תמצית הגועל ואני מקוה שהשכינה/קארמה תשלם להם כגמולם. ברק כהן הוא גיבור ואדם מעורר השראה.

מילים נהדרות כואבות ונוגעות לנימי הנפש של הקורא ומצביעות על קהות החושים ועל היחס של החברה כלפי החלשים כל מילה של הכותבת היא עוד דקירה כואבת בגוף החברה החולה והאלימה בה אנו חיים
עוד 1,001 מילים ו-3 תגובות
כל הזמן // שבת, 17 באוגוסט 2019
מה שחשוב ומעניין עכשיו

מחאת פ"ת שוחררתי מהמעצר באחת בלילה

פורסם על ידי ‏‎Rafi Michaeli‎‏ ב- יום שישי, 16 באוגוסט 2019

שוחררתי מהמעצר אתמול (שישי) באחת בלילה. איך אני מרגישה אחרי המעצר? רגיל. ילדתי ארבעה ילדים בלי אפידורל, אז קטן עלי. אבל הם לא נורמלים. ניסו להלביש עלי גם תקיפת שוטר.

הגעתי אולי שתי דקות קודם כדי לעזור לעצורים, הבאתי להם מים, נתתי למישהי להחזיק לי את המגאפון, אני מדברת עם השוטרים שעמדו להיכנס לתחנת המשטרה, אני הרי מכירה אותם, ופתאום נכנסה בי שוטרת כמו פגז מתותח.

מעצרים בפתח תקווה של מפגינים שהתיישבו על הכביש בכניסה למשטרת פ'ת, בעקבות מעצר מוקדם יותר של חבריהם בשכונתו של היועמ'ש מנדלבליט, כולל עו'ד סיגלית קסלר ממובילות המחאה שנעצרה בכניסה לתחנה, 16-8-2019

פורסם על ידי ‏‎Rafi Michaeli‎‏ ב- יום שישי, 16 באוגוסט 2019

לא הבנתי מי נגד מי. רצתה לקחת את המגאפון שלי מהבחורה שהחזיקה אותו. אמרתי לה: "רגע, זה המגאפון שלי, זה לא שלה". מין הון להון, התחילה לגרור אותי.

אמרתי:  "מה את רוצה, מה את מושכת אותי?".

אומרת לי: "את עצורה".

אמרתי:  "על מה אני עצורה?".

אמרה: "הפרעה לשוטר במילוי תפקידו".

אמרתי לה: "מה?! טוב, זה מעצר לא חוקי, אני עורכת דין, אני מכירה את החוקים, אני יש לי זכות לא לשתף פעולה עם מעצר לא חוקי", ונשכבתי על הכביש. אז הרימו אותי, לקחו אותי.

אמרתי להם: "תיזהרו שאני לא אקבל מכה, כי כל מכה תעלה לכם מאה אלף שקל".

אמרתי גם לשוטרת בדרך: "שתדעי לך, אני הולכת להגיש נגדך תלונה במח"ש. גם על תקיפה, גם על מעצר שווא. אני לא יודעת מאיפה הגעת אלי, אני לא יודעת מה את רוצה ממני, זה מעצר שווא".

שמו לי אזיקים כבר שם. לקחו אותי ככה, כמו שק תפוחי אדמה. שמו אותי בחדר מעצרים על הריצפה. אומרים לי: "קומי, שבי".

אמרתי: "סליחה? אני לא הגעתי לפה מרצוני. אני פה במעצר בלתי חוקי, איזוק בלתי חוקי. ואני אצא מפה רק מרצוני החופשי ועל הרגליים. אתם זרקתם אותי פה שלא מרצוני. תורידו לי את האזיקים אני אתיישב על הספסל. אם לא – לא".

שלוש שעות שכבתי על הריצפה. תאמינו לי? שמתי עליהם פס. אם לא היה רעש הייתי גם נרדמת. עברו מעלי עצירים, לחקירה, לזה, להוא, שוטרים, לא זזתי.

"קומי!", כולם התביישו, מכירים אותי, אומרים לי: "סיגלית, מה?".

אמרתי: "תשמע, אני לא יודעת למה אני פה. אין שום סיבה שאני אהיה פה. אין שום סיבה שאני אהיה עם אזיקים על הידיים. אני לא יודעת מה אתם רוצים. אני מנצלת את זכותי להביע מחאה פאסיבית על מעצר בלתי חוקי".

אז ככה שכבתי על הריצפה. ניסו להפחיד אותי: "יש חיידקים", "היה פה דם", "השתינו".

אמרתי: "אם יקרה לי משהו זה על הראש שלכם".

בסוף, אחרי שלוש שעות, שיחררו לי את האזיקים. ישבתי שם, אמרתי למפקד תחנה: "תגיד, מה זה? מה קורה? מה זה הדבר הזה?".

אמר: "לא, לפני זה יצאתי ואמרתי לכולם שאסור מגאפון".

פורסם על ידי ‏‎Rafi Michaeli‎‏ ב- יום שישי, 16 באוגוסט 2019

אמרתי: "בסדר, אבל אני רק הגעתי, ראית במצלמות. חוץ מזה השוטרת שלקחה לי את המגאפון ואמרה את שמות העצורים, הייתה יכולה לבוא, להגיד 'גיברת, אמרו לך שאסור מגאפון, תסגרי אותו'. אבל אני לא יודעת בכלל במה מדובר, היא באה, לוקחת את המגאפון, מה פה קורה פה?"

אמר: "נו, טוב". שיחררו אותי. חארטה. "אם אנחנו נקרא לך את צריכה לבוא".

הוא רצה להחזיר לי את המגאפון אבל לא היה לו נעים מהשוטרים, אז אמר לי: "תבואי מחר לפני ההפגנה ותיקחי".

אני אומרת לכם: זה הזוי מה שקורה פה. היום זה קורה לנו, תאמינו לי, אנחנו לא אלימים. מחר, תראו מה עושים לאתיופים, תראו מה עושים לערבים. המשטרה חצתה את הקווים – משיקול הדעת לשמור על הסדר הציבורי ובטחון הציבור, שזה קשור לגרעין הקשה של מניעת התפרעות אלימה או חסימת כבישים – לתחום של חופש הביטוי וחופש ההפגנה. בבג"ץ, נשיאת בית המשפט העליון אסתר חיות אמרה בפירוש שזה תחום לא להם.

מבחינתי מה שקרה עם המשטרה זה רק סייד אפקט – תופעת לוואי של ההתדרדרות הקשה במדרון לעבר דיקטטורה. איך זה קורה? קודם כל חיסול מוסדות דמוקרטיים. המשטרה – כולם אומרים שהיא תופרת תיקים. הפרקליטות – אותו דבר. בית המשפט העליון בתהליך חיסול. כנסת אין. ועדת שרים לחקיקה עושה מה שרוצה. אז מה נשאר, העיתונות? פחחח. יאללה. תבואו להפגנה בערב.

סיגלית קסלר היא בת לניצולי שואה. עולה חדשה. גדלה בשכונת המצוקה מורשה ברמת השרון. עתודאית. ביוכימאית, משנת 2000 עורכת דין. מייצגת הרבה פרו בונו, ממנהיגות מחאת פתח תקווה, מחאה אזרחית עממית המובלת על ידי נשים. אם ל-4, סבתא ל-2. נאמנה לבורא עולם ולמצפון שלה.

פוסטים המתפרסמים בבלוגים של זמן ישראל מייצגים את כותביהם בלבד. הדעות, העובדות וכל תוכן המוצג בפוסט זה הם באחריות הבלוגר/ית וזמן ישראל אינו נושא באחריות להם. במקרה של תלונה, אנא צרו קשר.

תגובות עכשיו הזמן לומר את דעתך

comments icon-01
2
עכשיו אנחנו מתחילים לראות את מה שתמיד ידענו - מה שעושים לערבים, לשחורים - יעשו גם לנו. פרסמו, כי זה לא יפורסם בערוצים הרשמיים. שם יהיה סיפור אחר, על נודניקים שלא מפרגנים לשוטרים אפילו ... המשך קריאה

עכשיו אנחנו מתחילים לראות את מה שתמיד ידענו – מה שעושים לערבים, לשחורים – יעשו גם לנו. פרסמו, כי זה לא יפורסם בערוצים הרשמיים. שם יהיה סיפור אחר, על נודניקים שלא מפרגנים לשוטרים אפילו לנוח בשישי בערב.

עוד 577 מילים ו-2 תגובות

ברק בפתח תקוה: "זו לא דמוקרטיה, אי אפשר לנהל ככה מדינה"

מאות מפגינים בככר גורן בפ"ת קוראים קריאות מחאה נגד נתניהו, היועמ"ש והמשטרה ● עמיר פרץ: "בהוראה מבלפור מרסקים את הדמוקרטיה" ● ברק: "פתח תקווה זה לא אום אל חיראן" ● איימן עודה לברק: "הסר את מועמדותך" ● טראמפ, על פרשת רשידה טליב: "סבתא שלה הרוויחה, היא לא תצטרך לראות אותה"

שידור חי >> ככר גורן, פתח תקווההמחאה נגד האלימות המשטרתית ובעד חופש הביטוימשדר יוסי שאול

פורסם על ידי ‏צדק חברתי - חדר המצב‏ ב- יום שבת, 17 באוגוסט 2019
עוד 25 עדכונים

שיר אהבה מצולם לאופקים - המותשת, החולית והמאובקת

  •  (צילום: נעמה כספי)
    נעמה כספי
  • אופקים3
  • אופקים1 (צילום: נעמה כספי)
    נעמה כספי
  •  (צילום: נעמה כספי)
    נעמה כספי
  • אופקים2 (צילום: נעמה כספי)
    נעמה כספי
  •  (צילום: נעמה כספי)
    נעמה כספי
  •  (צילום: נעמה כספי)
    נעמה כספי
  •  (צילום: נעמה כספי)
    נעמה כספי
  •  (צילום: נעמה כספי)
    נעמה כספי

מדי כמה ימים אני נוסעת לאופקים, העיר הגדולה לעשות בה קניות. "סידורים" מה שנקרא. אופקים היא העיר הכי קרובה למושב שלי אי שם במועצה אזורית אשכול – עוטף עזה.

והאמת, אני רק מחפשת תירוצים לנסוע אליה. יש בה משהו באופקים, איזשהו קסם שאני לא יכולה להסביר. קסם שמושך אותי אליה נפשית.

אני יכולה להרחיק עוד טיפה ולהגיע לבאר שבע (או נתיבות) שבה יש הרבה יותר, והכל. באר שבע גדלה וקיבלה נפח רציני בכל תחום – חברתי, תרבותי וקולינרי- גדלה בלי עין הרע לתפארת מדינת הנגב. באמת. וזה כל כך משמח שעיר הבירה הדרומית ממלאה כמעט את כל הפונקציות עבור אזרחית סקרנית, צמאה לתרבות (ואוכל טוב) כמותי. למעט ים. אין בה ים. אבל יש בה ים אפשרויות אחרות.

אני יכולה להרחיק עוד טיפה ולהגיע לבאר שבע (או נתיבות) שבה יש הרבה יותר. אבל בואו נדבר על אופקים, העיירה עם המראה המותש, החולי והמאובק, והניחוח ששייך רק לה

אבל לא בשביל באר שבע הגעתי עד הלום, בואו נדבר על העניין שלשמו התכנסתי חגיגית – אופקים – העיירה בעלת המראה המותש, החולי והמאובק – והניחוח ששייך רק לה.

נכון, לא ניתן להתחמק מזה – התחושה היא אמיתית, תחושה שהזמן עצר בה מלכת. וכל פעם כשאני מוצאת את עצמי כותבת או מספרת על אופקים, במין דוק של עצבות, מיד החברים שלי קופצים ואומרים לי "אוי די, באמת, אופקים מתפתחת למופת, עם תנופת בניה אדירה, יש בה ראש עיר בולדוזר שמתכנן מלא פרויקטים, היא עברה מהפך אדיר, תפסיקי לקונן".

אבל אני, נשמה רומנטית, מקוננת לא מעט, לבי נכמר על העיירה-ספק-עיר הזאת. עיר או עיירה. אני תוהה. מה היא אופקים. היא מסקרנת אותי כל כך. אני יכולה למצוא את עצמי שוהה בה שעות.

רוב מי שמגיע אליה, עושה קניות בסופר, קצת בנק, קופ"ח, פיצוחים, ומיד ממהר חזרה למועצה שלנו. אני נשארת, שוהה עוד קצת. צופה. מחפשת אחר המשהו הזה לחקור, לצפות באנשים, בהתנהלות שלהם. לבדוק אם הם מאושרים. נראה שכן. לנסות להבין את הלך הרוח בה. אולי אמצא אוצר, איזו חנות שטרם גיליתי שיתאפשר לי לקנות בה, ללכת בה לאיבוד, להתרגש.

לבי נכמר על העיירה-ספק-עיר הזאת. עיר או עיירה. אני תוהה. מה היא אופקים. היא מסקרנת אותי כל כך. אני יכולה למצוא את עצמי שוהה בה שעות

לא תמצאו שם ארומה, לא סטימצקי. לא גן סיפור. המון מכולות קטנות. חנויות דחוקות וצפופות ובתוכן נערמים כלי בית, כלי ניקוי, כלי פלסטיק, סירים, מטאטאים, דליים. גומחות קטנות שיש בהן הכל. חנויות פיצוחים ותבלינים, קוקוס בתפזורת, שומשום, קטניות. אגוזים. פפריקה וכמון. והשירות הכי לבבי בעולם. הכי ביתי. הכי נגיש. בלתי אמצעי.

חרדים לצד אתיופים לצד רוסים. דתיים, לצד חילונים, עיר מתוקה, שטופת שמש, לוהטת, מוזנחת מאוד במרכזה. מטופחת יותר ברחובות העוטפים אותה. מרכז ביג אחד מינימליסטי, שאין בו חנות ספרים אחת.

ולמה שוב חנות ספרים? כי חנות ספרים מסמלת עבורי חופש. אפשרויות לצאת למסע חובק עולם גם כשפיזית אין את היכולת. העמקת ידע. ואופציה למתנה שהכי תשמח אותי. אם וכאשר. איך זה שאין באופקים חנות ספרים, בית קפה צוהל, מעוצב ומגניב לשבת בו להתפנק.

חרדים לצד אתיופים לצד רוסים. דתיים, לצד חילונים. עיר מתוקה, שטופת שמש, לוהטת, מוזנחת מאוד במרכזה. מטופחת יותר ברחובות העוטפים. מרכז ביג אחד מינימליסטי, שאין בו חנות ספרים אחת

אני יודעת את התשובה. אבל לא אשיב עליה בקול רם. נכון, יש קצת מסעדות בשרים על האש, יש פלאפל. את המקסיקני, יש את האטליז של מוטי. ושני סופרים גדולים. יש מלא מכולות. וחנויות לכלי בית. ונעליים. שתי חנויות לפיתוח תמונות. חנות לווילונות. ופוקס אחד. וסופרפארם. וחדש! נפתח ללין. ויש גם קולנוע במרכז הצעירים.

והכי הכי יש את גוזלן, גומחה פיצית שיש בה "הכל לילד" כמו שכתוב בשלט – חומרים למלאכת יד. ציוד משרדי, משחקים, צבעים ומכחולים. מין ארטא-קרביץ, אבל הרבה יותר, הרבה הרבה יותר. חוטים. ומדבקות. וניירות. ועפרונות. שם מצאתי ממלכה משלי.

אחר כך קונים במאפיה הצמודה, קצת לחמניות, בורקסים ורוגלך. אחר כך כפכפים, כי אלה שהלכתי איתם בדיוק נקרעו ואני יחפה, עם מצלמה באמצע אופקים. חנות פרחים אחת. כמה מספרות, שלושה בנקים. גורילה אחת. וטיפה גרפיטי. ואני אוהבת אותה, את אופקים. נקשרתי אליה. גם לתושבים. הם לא יודעים.

נעמה כספי היא אמא, גרה בעוטף עזה, צלמת ומהגגת הגיגים, בעיקר על מה שמפריע. ובין לבין גם על הנאות, אבל מזעריות. כשהבינה שהמצלמה היא כלי טיפולי להרגעת הנפש הסוערת - החלה לשאת אותה כמו תיק גב שסוחבים בו את המסמכים החשובים, כמו תעודת הזהות שלה. היא נפש חופשיה, טוטאלית, שבודקת קצוות, וחייבת לצאת מהפריים כדי להיות שלמה עם התוצאה.

פוסטים המתפרסמים בבלוגים של זמן ישראל מייצגים את כותביהם בלבד. הדעות, העובדות וכל תוכן המוצג בפוסט זה הם באחריות הבלוגר/ית וזמן ישראל אינו נושא באחריות להם. במקרה של תלונה, אנא צרו קשר.

תגובות עכשיו הזמן לומר את דעתך

comments icon-01
0
עוד 627 מילים
גיא זהר גיא זהר
עודכן לפני שעתיים
זירת הבלוגים
הזמן שלך לומר את דעתך
הצטרפות

למקרה שפיספסת

ד"ר יעקב רוזנפלד ב-1946 עם חיילי צבא השחרור העממי ששומרים על ביטחונו במהלך מלחמת האזרחים עם הקוומניטנג (צילום: באדיבות המכון האוסטרי לחקר סין ודרום-מזרח אסיה)
באדיבות המכון האוסטרי לחקר סין ודרום-מזרח אסיה
סיפורו של ניצול השואה שהקים את מערכת הרפואה הסינית

"הרופא הענק עם האף הגדול"

ד"ר יעקב רוזנפלד מת ונקבר בישראל מבלי להותיר כאן חותם, אך הוא שינה לעד את פניה של הרפואה הסינית, ושגריר סין עולה לקברו בכל שנה ● "הוא היה רופא וחייל גדול, שהציל חיים רבים במסגרת שירותו בצבא סין" ● בזמן שהסינים משגרים רמזים מאיימים להונג קונג, הם מבקשים להעלות את דמותו על נס, ולהציג פנים אחרות של מדינתם

עוד 815 מילים
צבר מצוי נגוע בכנימה (צילום: באדיבות פרופ' צביקה מנדל ממינהל המחקר החקלאי מרכז וולקני))
באדיבות פרופ' צביקה מנדל ממינהל המחקר החקלאי מרכז וולקני)

הבננות לא לבד כנימה קטלנית מאיימת להשמיד את הסברסים

דרמה בגבול הצפון: חוקרים ממכון וולקני ייבאו שני מינים של טורפי חרקים שניזונים מהכנימה המזיקה ● אלפי מושיות מקסיקניות כבר שוחררו בגליל, ולאחרונה הצטרפו אליהן נחילי זבובים מקסיקניים ● "אנחנו בעיצומו של התהליך, אז זה קצת כאוטי, אבל יש סיבה לתקווה" ● ובלבנון, שם גם נפגעים שיחי הצבר, מאשימים את ישראל

עוד 886 מילים
אילוסטרציה (צילום: istockphoto)
istockphoto

בריאות מי שמנמן של סבתא

פרופ' מארי רודולף (68) הצליחה להפחית את השמנת היתר בקרב ילדים בבריטניה ● אחרי שעלתה לישראל, היא חולמת לעשות כאן את אותו הדבר, בדגש על עזרה לאוכלוסיות מוחלשות ● בין לבין היא מטפלת בנכדים התאומים שלה, ואין שום סיכוי שהיא תיתן להם שוקולד ● ראיון

עוד 1,417 מילים

תגובות אחרונות

אוצר מילים
מושגי יסוד להבנת המציאות הישראלית
גֵּירוּשׁ

דווקא אלו שבדרך כלל מתרעמים - ובצדק - נגד השימוש המניפולטיבי המקומם של נתניהו והימין בחרדות השואה, עשו בדיוק את אותו הדבר השבוע במסגרת המאבק בגירושם של העובדת הזרה ובנה ● כאילו אי אפשר יותר להתווכח בישראל על משהו, בלי להגיע תוך דקות לבירקנאו

עוד 1,072 מילים

בעקבות כתב האישום: השר חיים כץ הגיש את התפטרותו

כץ במכתב ההתפטרות: "הניסיון להטיל דופי בניקיון כפי הוא חסר יסוד ונועד לכישלון" ● על אף האישור שניתן לה, חברת הקונגרס טאליב הודיעה כי "ביקור בישראל תחת התנאים שהוצבו נוגד את ערכיי", דרעי: "פרובקציה. שנאתה לישראל גוברת על אהבתה לסבתה"

חיים כץ (צילום: פלאש 90)
פלאש 90
חיים כץ
עוד 18 עדכונים

חודש לבחירות כיצד הפך נתניהו את עצמו לאימפריה

בזמן שגנץ מותקף על עילגותו ועל האנמיות שבה מתנהל קמפיין כחול-לבן, ראש הממשלה ממשיך להתעלם מרעשי הרקע ולבנות את עצמו כדמות גדולה מהחיים ● אבל בכיר בליכוד מדווח על דאגה אמיתית במפלגת השלטון: "המצב כרגע מבחינתנו לא טוב" ● פרשנות

בנימין נתניהו (צילום: מרים אלסטר/פלאש90)
מרים אלסטר/פלאש90
בנימין נתניהו

תגובות עכשיו הזמן לומר את דעתך

comments icon-01
0
עוד 954 מילים
מימין: בנימין נתניהו, בני גנץ ואהוד ברק, ארכיון (צילום: Yossi Zeliger/FLASH90)
Yossi Zeliger/FLASH90
ההסבר המפתיע לשוויון ההיסטורי בין הימין לשמאל:

הישראלים "נולדים ימניים" - אבל מתים שמאלנים

הדמוגרף סרג'יו דה לה-פרגולה מסביר את היציבות ביחסי הכוחות של הגושים הגדולים בבחירות בישראל מאז שנות ה-70: "הישראלים ש'נולדים ימניים' מתקדמים, מתבססים ונעשים שמאלנים יותר - וזה מתקזז עם הילודה הגבוהה בציבור הימני ועם העלייה הימנית" ● ראיון

עוד 1,196 מילים ו-1 תגובות

"אם בית החולים הדסה היה חברה בורסאית, בחיים לא הייתי משקיעה בו"

מעקב זמן ישראל חברת דירקטוריון לשעבר בנשות הדסה: "אם זמן ישראל היה מצטט אותי בתחקיר על ביה"ח, ייתכן שהיה מגיע למסקנות הרבה יותר נחרצות" ● "אולי פעמוני האזהרה יתחילו לצלצל סוף סוף"

זאב רוטשטיין (צילום: by Hadas Parush/Flash90)
by Hadas Parush/Flash90
זאב רוטשטיין
עוד 946 מילים

מתים מבדידות

1 מכל 5 מתאבדים בישראל הוא קשיש ● ההערכות הן שהמספרים האמיתיים גבוהים בהרבה, מאחר שרבים מהמקרים מוגדרים כתאונות או כ"מוות טבעי" ● "רוב המתאבדים הם גברים, כי היכולת שלהם ליצור קשרים ולבקש עזרה נמוכה יותר" ● למרות שהממשלה כבר אימצה תוכנית, הטיפול בתופעה לוקה בחסר

התאבדויות של קשישים (צילום: iStock)
iStock

1 מכל 5 מתאבדים בישראל הוא קשיש ● ההערכות הן שהמספרים האמיתיים גבוהים בהרבה, מאחר שרבים מהמקרים מוגדרים כתאונות או כ"מוות טבעי" ● "רוב המתאבדים הם גברים, כי היכולת שלהם ליצור קשרים ולבקש עזרה נמוכה יותר" ● למרות שהממשלה כבר אימצה תוכנית, הטיפול בתופעה לוקה בחסר

עוד 1,233 מילים

כניסתן למדינה של שתי חברות הקונגרס האמריקאי לישראל תאסר

סקר חדשות 13 וקמיל פוקס: הליכוד וכחול לבן היו מקבלות 31 מנדטים כל אחת. מפלגת ימינה 12 מנדטים, ישראל ביתנו 11, הרשימה המשותפת 9 מנדטים, המחנה הדמוקרטי 8 מנדטים, ויהדות התורה 7 מנדטים ● דרעי החליט לאסור את כניסתן של חברות הקונגרס האנטי-ישראליות לארץ: "מדובר במי שמנצלות את הבמה המרכזית ביותר לתמיכה בארגוני bds הקוראים לחרם נגד ישראל" ● במפה השמאלית זועמים על ההחלטה

טראמפ ונתניהו (צילום: צילום: יעל רוטמן)
צילום: יעל רוטמן
טראמפ ונתניהו
עוד 34 עדכונים
סגירה