אני עומדת לכתוב פוסט עצבני ואישי ומקווה שלא אתחרט על כך בבוקר.
בד"כ אני נמנעת מלכתוב על עצמי, נמנעת כמה שאפשר מהאישי. עבורי הפוסט הוא "כלי", ולרוב אני מבקשת לתת בו ביטוי למאבקים של אוכלוסיות מוחלשות כמו קהילת מבקשי המקלט.

אך הפעם אשתמש בפלטפורמה הזו להביע את תחושות הזעם שאני חשה, במיוחד לנוכח ההערות וההודעות הלא מעטות שאני מקבלת ביחס לפניה של עו"ד ברק כהן אל בנו הצעיר של ראש הממשלה, אבנר.

ובכן נשמות טובות – אני, כפי שאתם מבינים – לא ברק כהן, וחבל. בעיני הוא אקטיביסט מעורר השראה. הלוואי עלי להיות כמוהו. אני אמנם שמחה שהוא רואה בי שותפה, וזה עבורי כבוד גדול, אבל בואו, אם אתם רוצים להגיד לברק שהוא "חצה את הגבול" (ובעיני הוא ממש לא!) אמרו זאת – לו.

אז למי שמעונין להטיף, גללו הלאה, אם אין לכם משהו נחמד להגיד בנוגע למה שאכתוב, אל תגידו אותו כאן. זכותי, תודה.

ניסיתי להבין מה מכעיס אותי כל כך בשיח: "הניחו לאבנר", בסטטוס כלשהו שכתבתי במהלך היום, הסברתי מדוע בעיני הוא מטרה לגיטימית.

אבנר אינו קטין, והמשפחה כולה נהנית ממנעמי השלטון. יש צעירים רבים בגילו  שזקוקים לקצת סיוע. אין להם רכב, ובוודאי שאין להם נהג שיקח אותם מפה לשם. הם רצים בתחבורה ציבורית לעבודה וללימודים, רוכבים על אופנים על מנת לבצע שליחויות ולהרוויח כמה שקלים כדי שיוכלו לשכור דירה, ויש כאלה שנולדו להורים שאין להם קורת גג, כי האבא של אבנר לא חושב שקורת גג היא זכות יסוד.

אבנר הוא מטרה לגיטימית כי הוא פריבילג, שהגנתו ממומנת מכיסינו, כמו שאר הדברים שבהם הוא מוקף, ולכן הוא נושא באחריות גם אם הוא פחות לוקח חלק במופעים ציבורים. אדם בגילו יכול להחליט שהוא לא צריך נהג, אבטחה ומימון שוטף על גבינו.

לי יש ילדים בגילאים של אבנר ויאיר, והם נאבקים קשה לממן לימודים ולהתפרנס תוך כדי. המיסים שלי ושל ילדיי מממנים את אבנר ואת יאיר. יש לי גם כמה אריתראים שאני דואגת להם כמעט כמו לילדיי. גם הם בגילאים של אבנר ויאיר והגיעו לישראל בגיל 14 – 16. הם עבדו ועובדים כמו חמורים וחרדים לחייהם, ולא יכולנו לאפשר לעצמם כלום פרט לבירה. גם הם משלמים מסים ומממנים את משפחת נתניהו, ובנוסף גם חוטפים גזענות לפנים, אז לאבנר אסור להגיד כלום?

מעבר לדברים הללו, אינני מתכוונת לשוב ולדוש בכך. ובעיקר – תנוח דעתכם, עו"ד כהן אינו מתכוון לפנות שוב לאבנר.

ואז כשהתקלחתי בשעת לילה מאוחרת, הגיעה התובנה. ראשית, כתבו אצלי הערת תגובה בסגנון: "איך זה שפעילי זכויות אדם אינם רגישים לאחר" (בנסיון לרמוז על מגבלה כלשהי שיש לאותו אחר). בואו, לטעון שאינני רגישה לחולשות של מישהו – זה קצת מופרך. ואסביר למה:

בקיץ של שנת 1970, חזרנו, משפחתי ואני, משהות ממושכת בארה"ב ובקנדה, שם אבי סיים את המאסטר שלו ואת ה-PHD. האמת שזו היתה חופשת מולדת אחרי שבע שנות גלות, בהן לא ראינו את המשפחה המורחבת, לא את הסבתות ולא את הסבים שלנו.

ניסיתי להבין מה מכעיס אותי כל כך בשיח "הניחו לאבנר". הוא מטרה לגיטימית כי הוא פריבילג, לא קטין, שנהנה ממנעמי השלטון. אדם בגילו יכול להחליט שהוא לא צריך נהג, אבטחה, ומימון שוטף על גבינו

חופשת הקיץ התארכה וביקשנו, אחותי ואני, שלא לשוב לקנדה. הצענו שהורי יסעו ואנחנו נשאר עם הסבתות. הורי החליטו להישאר בארץ. אמי היתה בהריון עם אחי הצעיר, והוא לצערי נולד בישראל ולא בקנדה.

למה לצערי? לא בשל האזרחות שיכול היה לזכות בה, אלא בגלל מה שאירע אחרי שנולד. זה היה בשנת 1971. מאות, אם לא אלפי ילדים, חלו אז בדלקת קרום המוח. בן דודי חלה ונפטר בהיותו בן שנה, ואחי, שהיה צעיר ממנו בכמה חודשים, חלה אף הוא.

בגיל 10 חודשים הוא הפך מתינוק קסום, חייכני ופטפטן, גאוות אבי ואמי, לתינוק כמעט אָפָּתִי, לא מגיב, לא צוחק, לא מתהפך, כלום. הדימוי של "שערות שהלבינו בן לילה", הפך למוחשי, שערותיה של אמי הלבינו בכמה שבועות בהן נלחמה על חייו של אחי.

המדינה התכחשה לעובדה שמחלתו נבעה מהמגפה. הרופאים טענו שהם לא יודעים מה קרה לתינוק, שהובל לחדר מיון ונשאר מאושפז למעלה מחודש.

חיי לא חזרו להיות מה שהיו. אחרי שחזר מבית חולים, אמי נלחמה כמו לביאה על מנת להעניק לו טיפול הולם. היא רצה מקצה הארץ ועד קצה, בחיפוש אחר מענה לשפע הבעיות שהחלו להתבהר.

מרכזים רבים במוחו נפגעו ולא היה ברור כלל איך הוא יצליח לתפקד. במיוחד קשה היה לשער איזה מרכז נפגע ואיזה לא, וזאת בשל גילו הצעיר.

מאז ועד היום, אמי במסע יחד עמו והוא כבר בן 48. המדינה, כאמור, בקושי מכירה בנכות שלו, והוא מתקשה להיות עצמאי מבחינה כלכלית.

זאת על אף שלמד בכוחות אל-אנושים להתגבר על מכשלים אין סופים. היום הוא צלם מוערך, שעיקר עבודת הצילום שלו בתחום בניינים ומבנים ציבורים ופרטים. עבודתו זוכה להערכה מרובה, אך הוא מתקשה לשווק את עצמו, שכן קולו סדוק והוא נשמע מוזר.

מעטים האנשים שעזרו לו ולנו. הוא פוטר עשרות פעמים ממקומות עבודה שבהם עבד. לדוגמה, אחרי שנים של משמרות לילה כשומר בבנין משרדים מהודר, אחד מבעלי המשרדים טען שאחי "לא יצוגי" מספיק.

במסעדות בהן עבד כשוטף כלים, נשמטו מידיו צלחות וכוסות. כאשר חילק פליירים בתיבות הדואר של בניני דירות בתל אביב, הוא לא עשה זאת במהירות מספיקה.

אחי חטף אינספור הערות והשפלות, לאחותי ולי הציקו בבית ספר, בצופים והיכן לא, עם הערות כמו "האח המפגר שלכן". ילדים התייחסו אליו באכזריות, ובחייו הבוגרים הוא מאוד בודד. איש לא אמר לכל המעסיקים ולכל האנשים שהתייחסו עליו כמו זבל: "הניחו לו".

יחד עם זאת, אחי ממשיך להאבק, זוכר את כל המאמצים של אמי, וזוקף לזכותה את ההישגים שלו.

שנית, הסיבה שאני כותבת כל זאת נוגעת לזוית אחרת בכל הענין, שאלת ההסתרה. אמי מעולם לא הסתירה את העובדה שאחי סובל מההשלכות של המחלה הארורה ששדדה ממנו את התפקוד שלו.

להיפך. היא שיתפה ואף הרצאתה על הפגיעות הרבות והמגוונות שהן תוצאה של דלקת קרום המוח. היא סייעה להורים רבים להתמודד עם הקושי שבתפקוד של מי שנפגע, היא העניקה מהידע שצברה ומהנסיון שלה בהתמודדות עם ילד, שנפגע ממגפה שהמדינה ביקשה להסתיר.

בנוסף אמי סייעה למשפחות למצות את זכותם מול ביטוח לאומי, כפי שהצליחה לעשות לבסוף עבור אחי.

אמי ואחי לא התכחשו למצב, אלא ביקשו ליצר שיח סביב הפגיעה ובכך להעצים את עצמם ואת המשפחות שנפגעו אף הן.

אין לי מושג מה קורה במשפחה כזו או אחרת. אבל אני חושבת על משפחות שיש להן כוח ציבורי רב, ועל היכולת שלהם לשמש שליחים בכל הנוגע למגבלה של בן משפחתם. אם יש משפחות כאלה – הבוחרות דווקא בהסתרה – איזה מסר הן שולחות לבן המשפחה ולציבור בכללותו?

ולענין ההערות לילדי בשל הפעילות שלי למען הפליטים ומבקשי המקלט – עליהן אכתוב, אולי, בפעם אחרת.

סיגל קוק אביבי היא פעילת זכויות אדם, כלת פרס ע״ש ישעיהו ליבוביץ לשנת 2018 על הפעילות למען מבקשי המקלט בישראל. הגישה עתירה לעליון ביצוגו של עו״ד איתי מק למניעת גירושם של מבקשי מקלט יחד עם 119 אקטיבסטים. עתירה זו שמה קץ למדניות הגירוש בכפיה שתוכננה לאפריל 2018. סטודנטית למשפטים

לאחר ליל הסדר, שרה נתניהו העלתה לעמוד האינסטגרם שלה תמונה בה היא עומדת לצד בעלה, ראש הממשלה בנימין נתניהו, כששניהם אוחזים בתמונה לא גדולה עליה מוצגים פניהם של 133 החטופים בעזה.

את אותה תמונה העלה לעמוד הטוויטר ראש הממשלה נתניהו, מה שחשף את הפוטושופ חסר העכבות בו השתמשו בתמונה ש"כיכבה" בעמוד האינסטגרם של שרה. הצופה הממוצע ב"תצלום" שהעלתה "רעיית ראש הממשלה הגברת נתניהו", כפי שהיא רוצה שתקראו לה, עלול לחשוב ששרה נתניהו היא סטודנטית שנה א' באוניברסיטת רייכמן ולא אישה בעשור השביעי לחייה.

תומר פלג, עוסק בייעוץ תקשורת ויחסי ציבור. שירת בדובר צה"ל. בוגר ביה"ס לעיתונאות "כותרת" ובעל תואר ראשון בהיסטוריה כללית מאוניברסיטת תל אביב. עבד 7 שנים ב"ידיעות תל אביב". שימש כדובר של ח"כ לשעבר איל בן ראובן (המחנה הציוני) ושל חברת הכנסת אמילי מואטי (עבודה).

פסח כאן, אבל במקום חגיגיות יש איזו כבדות שצועדת אתנו לכל אורך הדרך. החולצות הלבנות התחלפו בצהובות וכל מתנה שנקנתה מלווה בתחושת אשמה. פסח השנה אינו חג קל. אי אפשר לחגוג חירות כשאנחנו יודעים אילו זוועות עוברות אחיותינו בשבי.

כששרנו בליל הסדר "מה נשתנה?" הסתכלתי סביב השולחן על המשפחה שישבה איתי בחג. על אחותי שבן הזוג שלה היה במילואים ולא היה אתנו בסדר. והיא, עשתה לבדה כל מה שצריך, ועם חיוך. על הבן שלי שימי המלחמה גרמו לו לחרדות גדולות ועכשיו מצליח להרים את הראש לאט לאט. הסתכלתי גם על על בן-הזוג שלי, שבבוקר למחרת חזר למילואים ארוכים.

אילה דקל היא סופרת, מרצה ואשת רוח ישראלית, העומדת בראש הישיבה החילונית של בינ"ה. מחברת רב-המכר "רסיסי לילה" (שתיים). https://www.e-vrit.co.il/Product/31732/%D7%A8%D7%A1%D7%99%D7%A1%D7%99_%D7%9C%D7%99%D7%9C%D7%94