הבתים שהופקעו מידי משפחות יהודיות סביב כיכר א־תחריר בקהיר, הן משכנן של השגרירויות הזרות המרכזיות ביותר במצרים. עד היום, שגרירים מגרמניה, שווייץ וארצות הברית עובדים או מתגוררים בבתים שהופקעו אחרי 1948. בתים אחרים, שהיו בעבר בבעלות יהודית, מכילים את הספרייה הגדולה של קהיר ומשרדים ממשלתיים.

גירוש 850 אלף היהודים – ספרדים ומזרחים – רובם ממדינות ערביות ומוסלמיות, התרחש לפני, בזמן ואחרי השואה. בזמן שמנהיגים ערבים לאומנים חברו לגרמניה הנאצית בשם הנפט וסילוק הבריטים – קהילות יהודיות גורשו, רוששו ושימשו מטרות למעשי רצח.

למרות מרכזיותו של האזור בהיסטוריה היהודית, סיפוריהם של יהודי המזרח התיכון נחשבו זה זמן רב לנרטיבים "משלימים" בזיכרון היהודי הקולקטיבי ובזיכרון העולמי.

על פי ההיסטוריון והעיתונאי היהודי־אמריקאי אדווין בלאק, אחת הסיבות לדחיקת סיפוריהם של היהודים המזרחים לשוליים היא שהם פיתחו דרכים אחרות לספר אותם.

יהודים בטוניסיה, 1880 (צילום: רשות הכלל)

"הקהילות הספרדיות והמזרחיות תמיד היו מבודדות", אומר בלאק. "בו בזמן, ברוב הארגונים היהודיים המרכזיים, הזיכרון הקולקטיבי שלנו הוא זיכרון קולקטיבי אשכנזי"

"הקהילות הספרדיות והמזרחיות תמיד היו מבודדות", אומר בלאק לזמן ישראל. "בו בזמן, ברוב הארגונים היהודיים המרכזיים, הזיכרון הקולקטיבי שלנו הוא זיכרון קולקטיבי אשכנזי".

ב־2014 בלאק עבד, בשיתוף גורמים יהודים בישראל ובתפוצות, לקביעת יום זיכרון שנתי, ב־30 בנובמבר, לגירוש היהודים ממדינות האזור. היום הלאומי נקרא "יום הגירוש" או "יום הזיכרון לציון היציאה וגירוש היהודים מארצות ערב ומאיראן". בעקבות כך, המודעות להנצחה גדלה בהדרגה.

"אני נוקט גישה מכלילה יותר כשמדובר בבחינת מה שקרה לעם היהודי במהלך מלחמת העולם השנייה ואחריה", אומר בלאק, מחבר הספר "הפרהוד: שורשי הברית הערבית–נאצית בשואה" (באנגלית). "המלחמה של היטלר נגד היהודים הייתה כלל־עולמית", הוא מוסיף.

יהודים היו נוכחים בארצות ערב והאסלאם במשך כמעט 3,000 שנה, אך היום חיים באזור פחות מ־4,000 יהודים. נתון זה עומד בניגוד לאירופה שלאחר השואה, בה חיים כיום כ־1.4 מיליון יהודים. הפתגם המרוקאי "שוק בלי יהודים הוא כמו לחם בלי מלח" כנראה איבד מתוקפו.

יהודים בטוניס, טוניסיה, שרוכזו לצורך עבודות כפייה, 1942 (צילום: רשות הכלל)

מומחים סבורים כי חדירת המנהיגות והפוליטיקה הנאצית למזרח התיכון הייתה נקודת מפנה בהיסטוריה של יהודי האזור. החל בפרהוד, הפרעות הידועות לשמצה ביהודי בגדד ב־1–2 ביוני 1941, יהודים בעיראק ובכל מקום אחר סבלו מרדיפות, בדומה להתרחשויות בגרמניה הנאצית שלפני השואה, כשמנהיגים כמו ראש ממשלת עיראק, רשיד עלי אל־כילאני, ביקשו לחקות את הטקטיקות של היטלר.

במהלך שני ימי הפרהוד בבגדד ובמרכזי אוכלוסייה יהודית אחרים בעיראק, בתים יהודיים סומנו כדי שההמון יוכל לזהות ולהרוס אותם. על פי הרישומים נרצחו 180 יהודים

במהלך שני ימי הפרהוד בבגדד ובמרכזי אוכלוסייה יהודית אחרים בעיראק, בתים יהודיים סומנו כדי שההמון יוכל לזהות ולהרוס אותם. על פי הרישומים נרצחו 180 יהודים. בדומה לליל הבדולח בגרמניה ובמדינות הכיבוש הנאצי, חנויות ומוסדות דתיים יהודיים נבזזו והוצתו.

המילה "פרהוד" בערבית פירושה "נישול אלים" – השם הנבואי שניתן לפרעות על ידי אזרחים עיראקים. כ־135 אלף יהודים חיו בעיראק ב־1941, אבל כמעט כל חברי הקהילה עזבו לישראל בתוך עשר שנים מפרוץ הפרעות.

"הפרהוד היה נקודת מפנה, משום שזה היה הצעד הראשון בנישולה של הקהילה היהודית הזאת", אומר בלאק.

פוגרום ה"פרהוד" בבגדד, עיראק, 1941 (צילום: רשות הכלל)

"נקרעו באכזריות מבתיהם ומארצות מולדתם"

השואה הגיעה לטוניסיה, אלג'יריה ומרוקו, וכן ללבנון ולסוריה, באמצעות משטר וישי הצרפתי. במסמכים גרמניים וצרפתיים עולה כי המדינות הללו נחשבו לחלק מאירופה למטרות השמדת העם היהודי.

לאחר שהנאצים פלשו לטוניסיה, כ־5,000 גברים יהודים נשלחו למחנות עבודה. בצרפת, 160 יהודים טוניסאים גורשו למחנות ההשמדה. עם זאת, אף על פי שרצח העם היהודי הגיע אל לב טוניסיה, המדינה הייתה ביתה של האוכלוסייה היהודית הגדולה ביותר באזור מחוץ לישראל עד שנות ה־70.

גם לאחר תבוסתה של גרמניה הנאצית ב־1945, הרדיפות נגד יהודי המזרח התיכון לא שככו. להפך, ממשלות ערביות ומוסלמיות הסלימו את הרדיפות

גם לאחר תבוסתה של גרמניה הנאצית ב־1945, הרדיפות נגד יהודי המזרח התיכון לא שככו. להפך, ממשלות ערביות ומוסלמיות הסלימו את הרדיפות נגד הקהילות היהודיות העתיקות שלהן, החרימו רכוש של יהודים והנהיגו נגדם תקנות מגבילות. בתימן, 82 יהודים נרצחו והרובע היהודי העתיק של עדן נשרף עד היסוד ב־1947.

זו הייתה "עקירה אכזרית מבתיהם ומארצות מולדתם של מאות אלפי יהודים מזרחים", כותב ההיסטוריון נתן ויינשטוק בספרו "נוכחות כה ארוכה: כיצד איבד העולם הערבי והמוסלמי את יהודיו", שפורסם במקור בצרפתית.

יהודים ממתינים בתור ליד בית הכנסת כדי לוותר על אזרחותם העיראקית לפני עלייתם לישראל, מרץ 1950 (צילום: Anu/באדיבות דיוויד פטל)

"אף על פי כן, הדרמה הזאת עדיין אינה מוכרת ובמשך זמן רב היא הוכחשה", הוא כותב. באו"ם, בשנת 1947, מנהיגי ערב הזהירו מפני הצפוי ליהודים במדינותיהם אם תוכרז מדינה יהודית בפלסטין.

"הפתרון המוצע עשוי לסכן מיליוני יהודים שחיים במדינות ערביות", אמר אז יוסף היכל פאשה, חבר המשלחת המצרית. הנציג המצרי טען כי הקמתה של מדינה יהודית תוביל לאנטישמיות במדינות ערביות, "שתהיה אף קשה יותר למיגור מאשר האנטישמיות שבעלות הברית ניסו להכרית בגרמניה".

"היהודים בסכנה חמורה בכל ארצות האסלאם"

ערב ההצבעה על תוכנית החלוקה באו"ם, שר החוץ של עיראק פאדל אל־ג'מאלי התריע כי לא ניתן "לרסן את ההמונים בעולם הערבי. יחסי הערבים והיהודים במדינות ערב יידרדרו קשות".

במהלך 1948, מנהיגים ערבים ומוסלמים חיקו בגלוי זה את זה – וכן את גרמניה הנאצית המובסת – ברדיפת הקהילות היהודיות. כותרת ראשית בעמוד השער של הניו יורק טיימס ממאי 1948 דיווחה כי היהודים "בסכנה חמורה בכל ארצות האסלאם. 900 אלף [יהודים] באפריקה ובאסיה ניצבים אל מול זעמם של אויביהם".

בית ספר יהודי שהוצת במהלך פוגרום בעדן, תימן, לאחר ההצבעה על תוכנית החלוקה באו"ם ב־1947 (צילום: רשות הכלל)

לאחר הקמתה של מדינת ישראל, חשבונות בנק של יהודים בעיראק הוקפא כדי שלא יוכלו לממן את "השאיפות הציוניות בפלסטין", ואילו יהודים שנחשדו בפעילות ציונית נשלחו למאסר

לאחר הקמתה של מדינת ישראל, חשבונות בנק של יהודים בעיראק הוקפא כדי שלא יוכלו לממן את "השאיפות הציוניות בפלסטין", ואילו יהודים שנחשדו בפעילות ציונית נשלחו למאסר. במצרים, מאות משפחות יהודיות "גורשו ונושלו", ו־70 יהודים נרצחו בסדרה של פעולות טרור בקהיר.

הצעדים והגזירות נגד היהודים השתנו ממדינה למדינה, כפי שקרה גם באירופה בתקופת השואה. אולם מסמכים מוכיחים כי המסע נגד היהודים תואם על ידי הליגה הערבית, שסיפקה ביעילות למדינות החברות בה מודלים להגדרת צעדים אנטי־יהודיים חדשים.

ב־1948, ועדת האו"ם לענייני ארץ ישראל דיווחה למועצת הביטחון על "אינטרסים ערביים חזקים, הן בתוך פלשתינה והן מחוץ לה, [אשר] פועלים בניגוד להחלטת העצרת הכללית ומעורבים במאמץ מכוון לשנות בכוח את ההסדר שתוכנן עבורה".

היקף האדמות שהופקעו מיהודים שנאלצו להימלט ממדינות ערביות ומוסלמיות מסתכם בכ־103 אלף קילומטרים רבועים, או פי חמישה משטחה של מדינת ישראל ב־1948. הערכות מהשנים האחרונות אומדות את ערכו הכולל של הרכוש שהופקע ב־250 מיליארד דולר. ב־2010 נקבע כי כל הסכם שלום עתידי בין ישראל לפלסטינים יכלול פיצוי על אובדן הרכוש.

עבודות תשתית בכיכר תחריר, מרץ 2020 (צילום: AP Photo/Nariman El-Mofty)

"נותרו בצללים"

אף על פי שתהליך חיסולן של הקהילות היהודיות נמשך שלושה עשורים, תחזיותיהם של פאדל ג'מאלי ושל יוסף היכל פאשה מ־1947 התבררו כמדויקות. שילוב של רדיפות, הפקעת נכסיהם ואלימות מזדמנת הובילו יותר מ־99% מיהודי האזור להימלט מארצות מולדתם בשנות ה־70.

אחרי מלחמת העצמאות של ישראל, האו"ם הקים את סוכנות אונר"א כדי "לתמוך בסעד ובפיתוח האנושי של פליטים פלסטינים". בעוד שיותר מ־200 החלטות התקבלו בנוגע לפליטים הפלסטינים, האו"ם עדיין לא הכיר ביהודי מדינות המזרח התיכון שנמלטו או גורשו מבתיהם.

מוקדם יותר השנה, בירושלים, פסל של יהודים תימנים בדרכם לישראל נחנך להנצחת "היציאה והגירוש" של "למעלה מ־850 אלף יהודים [אשר] גורשו מארצות ערב ומאיראן", כפי שנכתב בלוחית שעל האנדרטה.

פסל של יהודים תימנים להנצחת הגירוש מארצות ערב ומאיראן, שהוקם בטיילת הס בירושלים ב־2021 (צילום: ג'רי קלינגר)

על פי העיתונאי בן־דרור ימיני, גירוש יהודי המזרח התיכון הוא "נכבה יהודית", בהשאלה מהמונח הפלסטיני למלחמת העצמאות של ישראל. "באותן שנים [שנות ה־40] בוצעה פוגרומים, הפקעות רכוש וגירוש – נגד יהודי ארצות האסלאם", כתב ימיני, שנולד בתל אביב להורים ממוצא תימני.

"המלחמה נגד מדינת היהודים הצעירה הסתיימה בתבוסה מהדהדת", כתב ימיני. "אבל בין אלה ששילמו את המחיר היו מאות אלפי יהודים ממדינות ערב. יש לציין, לא כולם גורשו, אבל גם אלה שלא [גורשו] ידעו כי זמנם עבר".

בניגוד להיעדרותם של היהודים מהעולם הערבי והמוסלמי של היום, 160 אלף הערבים שנותרו בארץ אחרי 1948 צמחו לכדי הציבור הערבי־ישראלי של היום, שמונה כ־1.9 מיליון אזרחים.