"מכתבים מהאגף הסגור" אינו רק ספר שירה. הוא מפה להתעוררות רוחנית ונשמתית; למסע הגיבורה, על כל שלביו. ב״מכתבים מהאגף הסגור״, איריס אליה כהן לוקחת את הקוראת דרך משבר גדול, סבל ואובדן של פנים וחוץ עד כי לא נשאר כמעט דבר מן העבר, דרך התעוררות אל תודעה חדשה, התבוננות בעבר דרכה, ועד לשחרור וחופש של האני האותנטי.

ב״מכתבים מהאגף הסגור״, איריס אליה כהן לוקחת את הקוראת דרך משבר גדול, סבל ואובדן של פנים וחוץ, דרך התעוררות אל תודעה חדשה, התבוננות בעבר דרכה, ועד לשחרור וחופש של האני האותנטי

הספר פותח בשיר ״הדרך״ – שיר תודה לשירה עצמה. השיר מתחיל מנקודת שפל:

ובְרֶגַע אַכְזָר
שֶׁל בְּדִידוּת מַמְאִירָה

משם עובר דרך ארוכה, מטלטלת ומתעתעת של איסוף העצמי, בכוחות אחרונים. צעדיה של המשוררת כבדים, לא יציבים, והדבר שמחזיק את היתכנות החיים הוא האמון של המשוררת בשירה ואמון השירה עצמה במשוררת. ככה הן נתלות זו בזו, חייה של האחת בכפה של האחרת.

אֲרֻכָּה-אֲרֻכָּה
אֵין מִלִּים לְאוֹמְרָהּ
אֲבָל בְּסוֹפָהּ
הֶחֱזַקְתְּ בָּהּ, וְהִיא בִּתְמוּרָה
אֶת חַיַּיִךְ –

שִׁירָה.

הספר מחולק לארבעה שערים: מכתבים מהאגף הסגור, חנני נא, בנות עשרים ואיילות, ומכתב שחרור.

החלק הראשון של הספר, ״מכתבים מהאגף הסגור״, הוא פואמה המורכבת משירי כאוס, פירוק והתפוררות של כל מה שעד אותו זמן נחשב כיציב. כותבת איריס:

אֲנִי לֹא יַצִּיבָה
אֲנִי לֹא
יַצִּיבָה,
אֲנִי אוֹמֶרֶת לָךְ!
רַעַשׁ קַל עַד בֵּינוֹנִי
כָּבֵד פּוֹקֵד אוֹתִי
צְפוֹנִית לַלֵּב

מַכֶּה בְּעֹמֶק הָאוּנָה
הֲרָקָתִית, וּמְטַלְטֵל
תַּגִּידִי מַה יִּהְיֶה?
תַּגִּידִי מַה יִּהְיֶה?

אִם מְבַקְּשִׁים לִמְדֹּד: בְּעֵרֶךְ
שֶׁבַע נְקֻדָּה שָׁלוֹשׁ
עַל פִּי סֻלָּם אַבָּרְבַּנֶל

(מתוך "הפחד בא כמו שגעון")

המשוררת אבלה על אובדן זוגיות, אהבה, על כך שאולי מעולם לא היתה התאמה ואהבה בינה לבין בן זוגה, על המעט שהיא הסכימה לקבל לאורך השנים ועל הויתור על עצמה.

המשוררת אבלה על אובדן זוגיות, אהבה, על כך שאולי מעולם לא היתה התאמה ואהבה בינה לבין בן זוגה, על המעט שהיא הסכימה לקבל לאורך השנים ועל הויתור על עצמה

עטיפת הספר של איריס אליה כהן "מכתבים מהאגף הסגור", ציור ועיצוב עטיפה: לילך הברמן

הרבה מן השירים בחלק הזה כתובים בגוף שני וניתן לקרוא אותם בשתי צורות: האחת, המשוררת כותבת אל האישה שהיא היתה לפני ההתפרקות – האישה השלמה כביכול, האידיאל – לקוי עד כמה שיהיה – היציב, האסוף, והשניה, שהיא כותבת לשירה עצמה. כך או כך, בחלק הזה מתבררת עוצמת השבר שהמשוררת חוותה וחווה. אבל גם במקומות האפלים ביותר, היא מוצאת נקודות אור: משפט שאומרת לה בתה, שאלה ששואל הבן, זכרון ילדות מחמם.

החלק השני של הספר מדבר את תחילתה של הטרנפורמציה העומדת בפתח כאשר האדם משחרר את הדברים בהם הוא היה תלוי, כולל הפרסונה שלו, האמונות שלו על עצמו ועל אחרים, התלות המדומה שלו בחפצים, תארים, אנשים אחרים. כשמו של השער – ״חנני נא״ – בחלק הזה המשוררת מוותרת על כל אותם דברים שהיו רכושה בעבר; היא משחררת אותם, לא מתוך נחיתות או פחד אלא משום שהיא הגיעה לתחתית ובה היא מגלה שיש לה כל מה שהיא צריכה בתוך עצמה. יש לה שפע ועוד יהיה לה שפע ואין לה צורך בדבר.

בהומור, בכאב, איריס פורשת את תהליכי השחרור מכבלי הפרסונה שלה: בשיר ״הסכם ממון״ היא מוותרת על כל רכושה למען חייה. ב״הצהרת הון״ היא שוטחת את התהליך המבזה והמתיש שנשים עוברות בתהליך הגירושין – ודרך הטפסים והבירוקרטיה אוחזת מנעד עצום בין הריק והאין לבין השפע הבא עם השירה.  רכושה בסוף השיר מסתכם בכך:

שִׁירִים שְׁלֵמִים
קָבַרְתִּי בַּחֲשַׁאי
עָמֹק מִתַּחַת לַבַּלָטוֹת

ב״הצהרת הון״ המשוררת שוטחת את התהליך המתיש שנשים עוברות בגירושין. רכושה בסוף השיר מסתכם בכך: שִׁירִים שְׁלֵמִים/ קָבַרְתִּי בַּחֲשַׁאי/ עָמֹק מִתַּחַת לַבַּלָטוֹת 

החלק השלישי, ״בנות עשרים ואיילות״, עוסק בהשלמה עם העבר ובפרידה ממנו. וכך כותבת איריס:

אוּלַי הָיִיתִי אַיָּלָה
מִבְּרֵאשִׁית שׁוֹטֶטֶת
נָדַּה בָּעוֹלָם

אוּלַי הָיִיתִי אַיָּלָה
מֵאָז וּמִתָּמִיד
אַחַת לְגוֹרָלָהּ

השירים בחלק השלישי עוסקים ברפלקציה על העבר – על אמהות וילדות, אהבה ופרידה מחברות, ועל ויתורים שעשתה – כולם מתוך מודעות חדשה, משחררת, משלימה.

החלק הרביעי, ״מכתב שחרור״, נפתח בשיר ״החלטות לשנה החדשה״. בשיר, אלמנטים אובייקטיבים (הטבע) מתמזגים עם הסובייקטיבי (לשחרר, ללכת, לנשום, לעשות) והישות האותנטית, המובדלת מן הכלל של המשוררת, יוצאת אל האור.

עם הקריאה אנחנו מתוודעים לחיים החדשים שהיא יוצרת לעצמה משיצאה אל האור ואל רכושה האמיתי והיקר: אהבה (לילדיה, לאביה ואמה, לחברותיה, לגבר שבחייה) והשירה עצמה.

יֵשׁ אַהֲבָה גְּבוֹהָה
מִמְּהִירוּת הָאוֹר

עם השיר ״הוצאה עצמית״, תחושת הניצחון מתעצמת וגדלה – הדרך שעברה המשוררת בהירה וברורה עכשיו והיא צלחה אותה ונותרה בחיים.

מֵהַשְּׁבָרִים
(כְּלוֹמַר, שְׁבָרַי)
אֶסְלֹל לִי שְׁבִיל
אֶפְשָׁר שֶׁתִּהְיֶה זוֹ דֶּרֶךְ חַתְחַתִּים
אֲבָל אֲנִי
(אֲנִי אֲנִי אֲנִי)
אֶדְרֹך עָלֶיהָ
בְּלִי מוֹרָא
וַחַת
אֵלֵךְ
מִכָּאן עַד קֵץ כָּל הַיָּמִים
בְּנֶפֶשׁ חֲשׂוּפָה
יָפָה
אַחַת
כְּמוֹ שֶׁאֲנִי
בִּמְלוֹא עַצְמִי
עִם הַפָּנִים אֵלַי

השירים בחלק השלישי עוסקים ברפלקציה על העבר – על אמהות וילדות, אהבה ופרידה מחברות, ועל ויתורים שעשתה – כולם מתוך מודעות חדשה, משחררת, משלימה

ולסיום, חלק ד׳ של השיר ״יגון ואהבה״ מסמל את ההגעה האולטימטיבית של המשוררת אל יעדה (יעד שלא היא בחרה או ידעה – אלא שהחיפוש אחר האני, בשילוב עם כוחות חיצוניים, דחפו אותה אליו). כאן, המשוררת הגיעה לשלב בו היא שלמה ומובדלת ודבר אינו יכול לקחת את השלמות הזו ממנה.

וּמִמֶּרְחָק –
בְּתוֹךְ שְׁפִיכוּת הָאוֹר
עַל שֶׁכֶם הַבִּנְיָן, כְּשַׂק,
תְּלוּיָה יוֹנָה אוֹ תּוֹר.
נַפְשִׁי הוֹמָה:
וְאִם תָּבוֹא, אָבוֹא
וְאִם תַּקִּישׁ, אֶפְתַּח,
וְאִם תִּתֵּן, אֶקַּח.
אֶשְׁמַע כָּל מַה  שֶּׁיֵּשׁ לְךָ לוֹמַר.

וְאִם תִּשְׁכַּח – אֶזְכֹּר.

רוית ליכטנברג יקותיאל היא משוררת, סופרת ומו"לית שותפה בהוצאת "האם הגדולה". בימים אלה רואה אור ספר שיריה הראשון ״ואת כלה״, שנכתב בעקבות מות אחייניתה. בין תרגומיה לעברית: ספרו עטור הפרסים של ג'וזף ביידן "וונג'ק". ליכטנברג יקותיאל בעלת תואר שני בפסיכולוגיה מאוניברסיטת CSUN ותואר שני במנהל עסקים בינלאומי מאוניברסיטת UCLA והיא יועצת לחברות טכנולוגיה ומנהלים בכירים בארץ ובחו״ל. מאמרים פרי עטה התפרסמו ב-Wall Street Journal ועוד. בשנים האחרונות היא מקדישה את זמנה ליצירת מרחב ספרותי חדש.

ביום ראשון שוב ייצא לדרך מצעד דגלים. המאבק על ההפגנה הזו, המלווה בריקודים של אלפי בני נוער מהמגזר הדתי, הפך לכאורה לשאלה של משילות וריבונות, חופש ביטוי והזכות להניף דגלי ישראל בירושלים בירתה. לכאורה. צריך לומר שוב שכל הערכים הללו הם לכאורה.

ביום ראשון שוב ייצא לדרך מצעד דגלים. המאבק על ההפגנה הזו, המלווה בריקודי אלפי בני נוער מהמגזר הדתי, הפך לכאורה לשאלה של משילות וריבונות, חופש ביטוי והזכות להניף דגלי ישראל בירושלים בירתה

מדוע?

מפני שהנפת דגלי ישראל בירושלים היא לא הבעיה. הבעיה היא בשם מה מונף הדגל.

מצעד הדגלים הפך למעשה למצעד שנאה, גזענות, הסתה וריקודים שכל מטרתם לבזות את הפלסטינים. לתקוע להם אצבע בעין ליד שער שכם ומסגד אל אקצה.
מבחינת המפגינים חופש הפולחן בירושלים הוא רק יהודי והם בזים לפולחן המוסלמי.

כותב שורות אלה השתתף בשנים אחרות ביום ירושלים, כאשר ההתיישבות העובדת הייתה עולה לירושלים עם כלים חקלאיים ותוצרת חקלאית. כאנשי מילואים עזרנו והתנדבנו לארגון יום ירושלים והוא עבר בדרך כלל כחג שמח, בהסכמה לאומית רחבה, ללא הפרעות מצד הפלסטינים וללא הפגנות לאומניות גזעניות.

אולם עם השנים, ישראלים חילונים ממגזרים שונים הדירו עצמם מירושלים ביום חגה. הנוער הדתי הלאומי והלאומני השתלט על יום ירושלים, עם מצעד גס מלווה בקריאות שנאה והסתה, וגרם לעימות צפוי מול האוכלוסייה הפלסטינית של ירושלים.

מצעד הדגלים הפך למצעד שנאה, גזענות, הסתה וריקודים, שכל מטרתם לבזות את הפלסטינים. לתקוע להם אצבע בעין ליד שער שכם ומסגד אל אקצה. מבחינת המפגינים חופש הפולחן בירושלים הוא יהודי בלבד

הדגל הוא לא הבעיה. דגל ישראל מכובד גם במדינות ערביות כאשר נערכים שם הסכמים או מתארחים נציגי המדינה.

גם מפגשים עם נציגי הפלסטינים מלווים בהצבת דגלי ישראל ברקע המפגש.
דגל ישראל הוא לא הגורם למהומות ולא לטילים שעלולים להיירות מעזה.
הבעיה היא דברי השטנה המופקרים שסביבם חוגגים בני נוער מוסתים ושפת השנאה המזמינה מלחמה.

הנושא כבר הגיע לביהמ"ש העליון בשנת 2015 כאשר השופטים נדרשו לדון בקריאות "מוות לערבים" שנישאו במצעד הדגלים, לצד קריאות הסתה מוכרות אחרות: "איטבח אל ערב" ו"יבנה המקדש וישרף המסגד".

לקראת המצעד בשנת 2015 עתרו עמותת "עיר-עמים" ופורום "תג מאיר" לבית המשפט העליון בדרישה למנוע את מעבר הצעדה ברובע המוסלמי בעיר העתיקה. ביהמ"ש אמנם דחה את העתירה, לא לפני שרקד מילולית בעצמו סביב הסוגיה, כאשר השופט אליקים רובינשטיין, חובש כיפה בעצמו, דרש מהמשטרה אכיפה ראויה כלפי סיסמאות הסתה:

"מי שאומר 'מוות לערבים' אנו בדעה שהוא צריך לקבל עונש וגם המשטרה צריכה להיות בדעה זו. זה לא חופש הביטוי אלא חופש ההסתה".

אמר והתיר את המצעד.

ביהמ"ש אמנם דחה את העתירה נגד המצעד, לא לפני שרקד מילולית בעצמו סביב הסוגיה, כאשר השופט רובינשטיין, חובש כיפה בעצמו, דרש מהמשטרה אכיפה ראויה כלפי סיסמאות הסתה. אמר והתיר את המצעד

מבין אלפי החוגגים המוסתים המשטרה הייתה עוצרת בודדים. על כתבי אישום שהסתיימו בהרשעה לא שמענו מעולם.

בג"ץ אישר: מצעד הדגלים ביום ירושלים יעבור דרך הרובע המוסלמי http://t.co/1mKlAqEMau pic.twitter.com/M22hrJdmZb

— Haaretz הארץ (@Haaretz) May 11, 2015

בשנה שעברה רה"מ לשעבר בנימין נתניהו עצמו דרש מאיתמר בן גביר לא להגיע לשער שכם בשל איום הטילים, ומפכ"ל המשטרה ושב"כ התריעו על הצפוי. האירועים התדרדרו לירי רקטות על ירושלים, דחיית המצעד ומהומות בערים המעורבות.

הבעיה היא לא הדגל. הדגל המסמל את מדינת ישראל לא עשה שום דבר לאיש.

אבל מי שמנצל את זהותו היהודית במדינת ישראל כדי לתקוע את מוט הדגל בעיני שכניו, קורא מוות לערבים ומסית לשריפת מסגד החשוב לעולם המוסלמי – הוא האשם ואותו יש לעצור ולמנוע ממנו את הנפת הדגלים במחול החרבות הלאומני שאותו חוגגים דוקא ביום ירושלים.

איתי לנדסברג נבו הוא אזרח המודאג מעומק השחיתות השלטונית, חושש לגורל הדמוקרטיה ומזועזע מהגזענות והאלימות בחברה הישראלית. לשעבר עורך "מבט שני" ומנהל מחלקת תעודה בערוץ הראשון (2002-2017). בן קיבוץ תל יוסף וממקימי הפורום למען אנשי המילואים ( 1995-2017) . כיום במאי, עורך תוכן ומפיק עצמאי.

חוק "ממדים ללימודים" הוא בשורה חשובה רק עבור כמחצית מהלוחמים המשוחררים. מהחוק החדש ייהנו מי שעומדים בתנאי הסף ומתאימים מבחינה אישית ללימודים אקדמיים, וגם רוצים ויכולים להקדיש לפחות שלוש שנים מחייהם ללמידה עיונית.

חוק "ממדים ללימודים" הוא בשורה חשובה רק עבור כמחצית מהלוחמים המשוחררים. ייהנו רק מי שעומדים בתנאי הסף, וגם רוצים ויכולים להקדיש לפחות 3 שנים מחייהם ללמידה עיונית

אבל מה עם החצי השני? הלוחמים שמתחילים מנקודת פתיחה נמוכה יותר, בין השאר עקב הפערים העצומים במערכת החינוך. אלה שאינם יכולים ללמוד ולקיים את עצמם במקביל, ולהוריהם אין את האמצעים הנדרשים לסייע להם. אלה שכישוריהם והעדפותיהם אינם בתחום העיוני ומחפשים למידה יותר מעשית ותכליתית.

כרגיל, קבוצה זו נשארת מאחור. מדינת ישראל כבר משקיעה משאבים עצומים בסטודנטים באוניברסיטאות ובמכללות האקדמיות. כשישה מיליארד שקלים מתוקצבים מדי שנה רק להוראה במוסדות הללו, ועוד מיליארדים נוספים מוקצים למחקר – וטוב שכך!

תקצוב האקדמיה מניב בסופו של דבר תשואה משמעותית לחברה הישראלית, הן במישור הכלכלי והן בהיבטים אחרים. ככל שניתן להסיר חסמים בפני הגישה למוסדות אלה ולפתוח אותם לאוכלוסיות נוספות, כפי שעושה תוכנית "ממדים ללימודים", מדובר במאמץ מבורך וראוי.

אלא שהפעילות החשובה הזו רק מדגישה את העוול המשווע והנזק הכבד של הזנחת החצי השני של האוכלוסייה, שחופף במידה רבה ל"ישראל השנייה": בקרב מי  שאינם הולכים כיום לאקדמיה, וגם לא ילכו למרות המימון הגבוה שמציעה תוכנית "ממדים ללימודים", יש  הרבה יותר צעירים ממשפחות עם הכנסה והשכלה נמוכה.

במילים אחרות, אלה הצעירים שבהם נדרשת ההשקעה הממשלתית הגדולה ביותר. הפוטנציאל שלהם לא נמוך יותר מזה של בעלי תארים אקדמיים, הם פשוט קיבלו ומקבלים פחות הזדמנויות.

אבל מה עם החצי השני? הלוחמים שמתחילים מנקודת פתיחה נמוכה יותר, בין השאר עקב הפערים העצומים במערכת החינוך. אלה שאינם יכולים ללמוד ולקיים את עצמם במקביל, ולהוריהם אין אמצעים לסייע להם

ישראל צריכה אותם, עם כישורים וידע מקצועי ברמה גבוהה, כדי לקיים כלכלה מודרנית ומפותחת. המשק משווע לעובדים עם מיומנויות שאינן נרכשות באקדמיה, ולא רק בהייטק – אלא גם בענפי התעשייה, הרכב, השירותים, המלונאות ועוד. בה בעת, מאות אלפי ישראלים תקועים בעבודות בשכר נמוך וללא אופק להתפתחות או התקדמות מקצועית.

ההשקעה בצעירים אלה זניחה לעומת המשאבים העצומים שמועברים לאקדמיה. התקציבים הממשלתיים לקורסים להכשרות מקצועיות וללימודי הנדסאות הם פחות מעשירית ממה שניתן ללומדים במוסדות אקדמיים.

כתוצאה מכך, היקף הלומדים ואיכות המענה שהם מקבלים נמוכים מאוד גם הם. זאת אף שמחקרים מראים שהתשואה של לימודים מקצועיים ברמה נאותה, יחסית לעלותם, אינה נופלת מהתועלת של לימודים אקדמיים.

ההזנחה באה לידי ביטוי לא רק בתקציבים, אלא גם במעמד ובתשומת הלב הציבורית להם זוכים ההכשרות ולימודי ההנדסאות. במידה רבה, המדינה כבר מספר עשורים מתייחסת למסלולים אלה כ"חצר אחורית" של עולמות ההשכלה והתעסוקה, ואינה מתייחסת אליהם כאל סוגיה לאומית אסטרטגית מהמעלה הראשונה.

בין השאר, הדבר בא לידי ביטוי בדרך שבה הטיפול בנושא מפוצל בין מגוון רחב של משרדים, גופים ותוכניות ממשלתיות, שחלוקת האחריות ביניהם עמומה ומשתנה לעתים תכופות. אין שום מקבילה למועצה להשכלה גבוהה, או לתהליכי התכנון הרחבים וארוכי הטווח שאותם היא מובילה.

בכך, ישראל בולטת כחריגה ומבודדת בין המדינות המפותחות, שכולן מייחסות ללימודים מקצועיים עדיפות גבוהה, ומשקיעות בהם הרבה יותר משאבים.

ההשקעה בצעירים אלה זניחה לעומת המשאבים העצומים שמועברים לאקדמיה. התקציבים הממשלתיים לקורסים להכשרות מקצועיות וללימודי הנדסאות הם פחות מעשירית מהניתן ללומדים במוסדות אקדמיים

תוכנית "ממדים ללימודים" מהווה קומה נוספת על גבי המערך הנרחב והמסועף של הלימודים האקדמיים בישראל. בתחום הלימודים המקצועיים, עוד לא התחלנו לחפור את היסודות.

רועי מאור הוא מנהל פיתוח מדיניות ומחקר בעמותה "121 – מנוע לשינוי חברתי". קודם לכן שימש למעלה מעשור בתפקידי מנכ"ל, סמנכ"ל חבר ועד ויועץ של ארגונים בתחומי זכויות אדם, תקשורת, אזרחות משותפת וחינוך, וליווה את הקמתם של מספר ארגונים לשינוי חברתי. בעל תואר שני בהיסטוריה.