פסיקת העליון נגד "רותם אמפרט" ו"כימיקלים לישראל" עשויה להוות תקדים, שיחייב את החברות לקחת אחריות על מפגעיה הסביבתיים של תעשיית הפוספטים. לאחר ששופטת העליון הפכה את החלטת המחוזי, המאבק למען שיקום המערכת האקולוגית וטיפול בבריכות הבוצה חוזר למסלול.

בשניים-עשר לאוגוסט נכנסתי לרכב ונסעתי הרחק מירושלים הקרירה עד למושב עידן שבערבה. לאחר שעתיים ארוכות של נופים מתחלפים, קיבל את פני בחיוך רועי גלילי, איש המדבר בכל רמ"ח איבריו. כדי להסביר את הסוגיה שלשמה התכנסנו, גלילי החליט שנתחיל בסיור: "לפני שנדבר, בואו אני אראה לך מה קורה בשטח".  בטרם הספקתי להסתגל לטמפרטורת המקום, מצאתי עצמי על הטנדר שלו בדרך לעין צין, נווה מדבר מרהיב – אילו היינו מגיעים אליו אי שם בשנות ה-80 או ה-90. הסיפור של עין צין, כמו סיפורו של עין עקרבים הסמוך לו, הוא סיפורם של הדקלים הגוועים, של המים המזוהמים ושל אדמה האמורה להיות צהובה ומדברית, אך מכוסה קרום שחור.

הסיפור של עין צין, כמו סיפורו של עין עקרבים הסמוך לו, הוא סיפורם של הדקלים הגוועים, של המים המזוהמים ושל אדמה האמורה להיות צהובה ומדברית, אך מכוסה קרום שחור

גלילי, 52, חי בערבה כ-18 שנה, הוא חקלאי וארכיאולוג. כחקלאי, מגדל תמרים ופלפל ארוך ומתוק; וכארכיאולוג, חוקר תרבויות מדבריות באוניברסיטת  בן-גוריון. "כל מה שקשור לתרבויות המדבר מרתק אותי, גם הנוף והטבע שלו", לדבריו. הסקרנות של גלילי, לצד הקרבה הגיאוגרפית למקורות הטבע, הם אלו שהובילו אותו למאבק מתמשך מול התאגיד הענק כימיקלים לישראל (כי"ל). אם תרצו – דוד וגוליית, גרסת הערבה.

נחל צין המזרחי נחשב כאחד האזורים המבודדים ביותר במדינה – קצה המדבר, המושך מטיילים רבים להינות מנביעותיו ומהמסלולים שסביבו. הטלטלה האקולוגית שחווה עם התפתחות תעשיית הפוספטים במאה הקודמת, ממשיכה לטלטל אותו גם ברגעים אלו – המלחה והרעלת הנחל, מובילה את סביבתו לאפילוג עצוב.

בתצפית על המעיינות, גלילי מצביע על גדמי תמרים הגוועים ונאנח בתסכול רב:

"כל הדבר הזה מתרחש בגלל הפעילות של מפעלי כי"ל, כבר 40 שנה. במונחים של בן אדם זה הרבה מאוד זמן, במונחים גיאולוגיים ואקולוגיים זה הרף עין, זה אזור שבמשך אלפי שנים עמד בבתוליו, בעצם נאות המדבר הכי גדולות בארץ. חורשות דקלים, יער דקלים עצום עם שבילי הליכה, ומכל הדבר הזה לא נשאר כמעט כלום".

כדי להבין את האסון הסביבתי המתרחש לנגד עינינו, יש לחזור אחורה לשנות ה-40 של המאה הקודמת, אז הגיעו ראשוני הכורים והחוצבים אל הר צין ונחל צין המזרחי במטרה לאתר פוספטים. בישראל, הנחשבת כבעלת עתודות פוספט גדולות, המשימה התגלתה כפשוטה למדי, ועד מהרה החלו לצמוח מסביב למכרות המפעלים, אשר יהפכו לספק התעסוקה המרכזי של אנשי הדרום. בשנת 1976 הוקם המפעל הגדול הראשון, "אורון", ולימים יוקם לצידו המזרחי מפעל "צין", שהחל אף הוא בהפקת הפוספט המזהם.

כדי להבין את האסון הסביבתי המתרחש לנגד עינינו, יש לחזור לשנות ה-40, אז הגיעו ראשוני הכורים והחוצבים אל הר צין ונחל צין המזרחי במטרה לאתר פוספטים. עד מהרה החלו לצמוח מפעלים מסביב למכרות

"כימיקלים לישראל", בת ל"חברה לישראל", מזוהה עם משפחת עופר ובעיקר עם היורש הבולט בין בניה, עידן עופר; אך עד גל ההפרטות הגדול של החברות הממשלתיות בשנות ה-90 הוחזקה ונוהלה בידי המדינה כתעשייה משגשגת, שאינה מודעת לנזקיה הסביבתיים, טרום עידן משבר האקלים.

הראשון לשלוט בתאגיד המופרט, היה איש העסקים שאול אייזנברג, אשר בתוך שנים בודדות מכר את אחזקותיו ואיפשר למשפחת עופר לרכוש את השליטה בחברה, על מכרותיה, מפעליה והמפגעים הסביבתיים שצברה. גלילי מתאר זאת בפשטות:

"זו הייתה ירושה תרתי משמע, ויש פה הון רב שנצבר באדמה הזאתי. הרבה מאוד הון גם עבר לידיה של כי"ל במהלך השנים האלה, ולכן האחריות שלה לאזור היא מאוד ברורה".

עם הקמת מפעל צין התחילו להתרחש תהליכים אנטי סביבתיים, שגלילי זוכר מתקופת ילדותו – המלחת המעיינות וכמות עצומה של אבק חלקיקי, המזהם את קרומי הקרקע שסביב המפעל. מערכות אקולוגיות משתנות מטבען, אך בדומה לחלקות טבע אחרות, השינוי שעברו המעיינות עם השנים הינו מעשה יד אדם:

"האזור הזה הפך ממעיין, שהכיל בתוכו סביבה אקולוגית של מעיינות, של צמחיית מעיינות ובית גידול של מעיינות- למליחה".

כשהוא מדבר על הצלת האזור, הוא מתכוון לשארית הפליטה של זנים ומינים של צומח וחי, ההולכים ונכחדים.

רועי גלילי על רקע עין צין ועין עקרבים (צילום: צילום: כרמל נמש)

גוויית המעיינות והרס בית הגידול האקולוגי היו הטריגר שבגינו יצא גלילי למאבק יחד עם חבריו דורית אביהר, ליאורה אמיתי ועומרי שקותאי; אך החצר האחורית של מושב עידן היא רק קצה הקרחון. לאחר כריית הפוספט מן האדמה, הוא מועבר למפעל ונשטף באמצעות חימום או פלוטציה, תהליך בו מציפים את החומר בבריכות מים וכך מפרידים אותו מהנוזל ה"טפל" שנשטף אל בריכות האגירה.

עם הקמת מפעל צין התחילו להתרחש תהליכים אנטי סביבתיים, שגלילי זוכר מתקופת ילדותו – המלחת המעיינות וכמות עצומה של אבק חלקיקי, המזהם את קרומי הקרקע שסביב המפעל

באחת עשרה הבריכות שנבנו במהלך השנים, החומר הנוזלי, המכונה "פספוגבס", מתקשה והופך לבעיה אקולוגית שבאין מעשה תתגלגל לדורות הבאים. בזמן התייבשות הברכות – הנוזלים, בחלקם רדיואקטיביים, מחלחלים אל תת הקרקע ומחזירים אותנו אל הזיהום במקורות המים והמערכת האקולוגית כולה.

אין זו הפעם הראשונה בה בריכות הבוצה עולות לכותרות, וגם אלו הנמנעים מצריכת חדשות סביר שזוכרים את אסון נחל אשלים. ביום שישי ה-30 ביולי 2017, קרס קיר בגובה 6 מטרים והוביל לזרימת מיליון ליטר של נוזלים חומציים הישר אל הנחל, מה שגרם להרס סביבתי חמור בדרגתו ופגיעה בחי ובצומח.

האסון הוביל את תושבי הנגב, את הרשויות ואפילו את כי"ל לבחון את הבריכות ולקיים הערכות באשר לסבירות קריסה נוספת שתגרום לאסון סביבתי נוסף. דו"חות של פרופ' אמוץ עגנון מהאוניברסיטה העברית, וד"ר יורם אמיר, מהנדס רב ניסיון ומומחה בביסוס בריכות ומאגרים, לצד הצטברות מידע נוסף, מלמדים על סיכוי ממשי של 50 אחוז לקריסת הבריכות.

אין זו הפעם הראשונה בה בריכות הבוצה עולות לכותרות. באסון נחל אשלים, ב-30 ביולי 2017, קרס קיר בגובה 6 מטרים והוביל לזרימת מיליון ליטר של נוזלים חומציים הישר אל הנחל, מה שגרם להרס סביבתי חמור

גלילי מתאר עצמו כאדם אופטימי, אך משתף בתסכול כיצד ניסיון אחר ניסיון להידבר עם המפעלים או רשויות האכיפה התגלה כחסר ערך:

"אמנם יש פיקוח של רשות שמורות הטבע וקצת של המשרד להגנת הסביבה, אבל בסופו של דבר זה סוג של אקס טריטוריה שנמצאת בתוך תחומי מדינת ישראל. החברה הזאת עושה פחות או יותר מה שהיא רוצה". יש תחושת אין אונים וההבנה שאם אני לא אעשה משהו אז בעצם נופי הילדות שלי ילכו ויאבדו לנגד עיניי".

מסקנה זו מובילה לבקשת סעד משפטי ממערכת המשפט, במטרה שזה יכפה על כי"ל לטפל בנזק הסביבתי.

פניה לאתר הכרייה באשלים (צילום: צילום: כרמל נמש)

בספטמבר 2020 הגישו רועי גלילי, דורית אביהר, ליאורה אמיתי ועומרי שקותאי תביעה ייצוגית כנגד התאגיד הענק, חברת הבת "רותם אמפרט" וחלק ממנהליהן הבכירים. במסגרתה נתבקש בית המשפט להורות על צו זמני שיחדול את פעילות מפעל צין, עד להשלמת ההליך.

ראשית, במטרה לעצור את המשך ההמלחה ולטפל בברכות הבוצה הממשיכות לחלחל ולזהם את הסביבה. שנית, במטרה לשקם את המעיינות, על ידי הזרמת מים מתוקים, שאיבת מים מלוחים ופינוי הנוזלים המזוהמים, כך שיחדלו לסכן את המטיילים. לבסוף, מסביר גלילי: "אנחנו חושבים שלמדינת ישראל מגיע פיצוי, לאזרחי מדינת ישראל ובמיוחד לאזרחי האזור הזה".

בספטמבר 2020 הוגשה תביעה ייצוגית כנגד התאגיד הענק, חברת הבת "רותם אמפרט" וחלק ממנהליהן הבכירים. במסגרתה נתבקש בית המשפט להורות על צו זמני שיחדול את פעילות מפעל צין, עד להשלמת ההליך

בעודו ממשיך לדון בבקשת הסעד, פסק בית המשפט המחוזי בבאר שבע נגד הצו הזמני להפסקת פעילות המפעל, והתנה אותו בערבות אישית ובלתי מוגבלת של ארבעת התובעים לשם כיסוי הנזקים שיגרמו לכי"ל במקרה שאלו ינוקו מכלל אשמה. "אני מאמין שאין אדם בארץ שיוכל לעמוד בזה אולי, האחים עופר, גם בזה אני לא בטוח", אומר גלילי, "מדובר פה בנזקים תפעוליים שהערך שלהם הוא עצום. אני אומנם חקלאי, אני מגדל כמה פלפלים ותמרים אבל אני לא חושב שזה יספיק לפצות את כי"ל".

לקראת הסוף, גלילי מדבר בגילוי לב על הקשיים: "האפשרות להיאבק מול כי"ל כאדם פרטי, נראית על פניו לא פשוטה, בוא נגיד באנדרסטייטמנט". כסף, מילה נוכחת-נפקדת לאורך השיחה, איננה רק ביטחון כלכלי להמשך המערכה, אלא מהווה אמירה מבחינתו – "לדעת שיש לנו את הגב של הציבור".

בתחילת ינואר הגיעו גלילי, אביהר, אמיתי ושקותאי אל בית המשפט העליון, שהפך את החלטת בית המשפט המחוזי בבאר שבע והורה לדון מחדש בבקשה לצו הזמני. שופטת העליון ענת ברון הסבירה בפסק דינה את מהות החלטתה:

"מטרתו של ההליך היא לאכוף את הדין על המזהמים, לתקן את העוול הנטען ולפצות את הציבור הרחב שנפגע כתוצאה מהעוולות הנטענות".

החלטתה תחזיר את הארבעה  אל ביהמ"ש המחוזי ביום שלישי הקרוב (ה-18.1).

"אני אדם ממש אופטימי", מסכם גלילי, "אני מאמין שאפשר לשקם, אני גם מאמין שבסופו של דבר נצליח לגרום לחברת כי"ל להתגייס ולהצטרף לדבר הזה, לשנות את דרכיה הרעות ולפצות את הציבור. אני באמת אופטימי. מקווה שלא מדי".

כרמל נמש הוא ירושלמי בהווה אך שומר אמונים לנעורים בגליל. מנהל הדיגיטל של לובי 99, עורך ומגיש ההסכת "מלכוד 99" – העוסק בהון, שלטון ומה שבניהם. בעל תואר ראשון ביחסים בינלאומיים ולימודי ספרד ואמריקה הלטינית; וסטודנט במסלול משפט, ממשל וחברה באוניברסיטה העברית בירושלים.

ביום ראשון שוב ייצא לדרך מצעד דגלים. המאבק על ההפגנה הזו, המלווה בריקודים של אלפי בני נוער מהמגזר הדתי, הפך לכאורה לשאלה של משילות וריבונות, חופש ביטוי והזכות להניף דגלי ישראל בירושלים בירתה. לכאורה. צריך לומר שוב שכל הערכים הללו הם לכאורה.

ביום ראשון שוב ייצא לדרך מצעד דגלים. המאבק על ההפגנה הזו, המלווה בריקודי אלפי בני נוער מהמגזר הדתי, הפך לכאורה לשאלה של משילות וריבונות, חופש ביטוי והזכות להניף דגלי ישראל בירושלים בירתה

מדוע?

מפני שהנפת דגלי ישראל בירושלים היא לא הבעיה. הבעיה היא בשם מה מונף הדגל.

מצעד הדגלים הפך למעשה למצעד שנאה, גזענות, הסתה וריקודים שכל מטרתם לבזות את הפלסטינים. לתקוע להם אצבע בעין ליד שער שכם ומסגד אל אקצה.
מבחינת המפגינים חופש הפולחן בירושלים הוא רק יהודי והם בזים לפולחן המוסלמי.

כותב שורות אלה השתתף בשנים אחרות ביום ירושלים, כאשר ההתיישבות העובדת הייתה עולה לירושלים עם כלים חקלאיים ותוצרת חקלאית. כאנשי מילואים עזרנו והתנדבנו לארגון יום ירושלים והוא עבר בדרך כלל כחג שמח, בהסכמה לאומית רחבה, ללא הפרעות מצד הפלסטינים וללא הפגנות לאומניות גזעניות.

אולם עם השנים, ישראלים חילונים ממגזרים שונים הדירו עצמם מירושלים ביום חגה. הנוער הדתי הלאומי והלאומני השתלט על יום ירושלים, עם מצעד גס מלווה בקריאות שנאה והסתה, וגרם לעימות צפוי מול האוכלוסייה הפלסטינית של ירושלים.

מצעד הדגלים הפך למצעד שנאה, גזענות, הסתה וריקודים, שכל מטרתם לבזות את הפלסטינים. לתקוע להם אצבע בעין ליד שער שכם ומסגד אל אקצה. מבחינת המפגינים חופש הפולחן בירושלים הוא יהודי בלבד

הדגל הוא לא הבעיה. דגל ישראל מכובד גם במדינות ערביות כאשר נערכים שם הסכמים או מתארחים נציגי המדינה.

גם מפגשים עם נציגי הפלסטינים מלווים בהצבת דגלי ישראל ברקע המפגש.
דגל ישראל הוא לא הגורם למהומות ולא לטילים שעלולים להיירות מעזה.
הבעיה היא דברי השטנה המופקרים שסביבם חוגגים בני נוער מוסתים ושפת השנאה המזמינה מלחמה.

הנושא כבר הגיע לביהמ"ש העליון בשנת 2015 כאשר השופטים נדרשו לדון בקריאות "מוות לערבים" שנישאו במצעד הדגלים, לצד קריאות הסתה מוכרות אחרות: "איטבח אל ערב" ו"יבנה המקדש וישרף המסגד".

לקראת המצעד בשנת 2015 עתרו עמותת "עיר-עמים" ופורום "תג מאיר" לבית המשפט העליון בדרישה למנוע את מעבר הצעדה ברובע המוסלמי בעיר העתיקה. ביהמ"ש אמנם דחה את העתירה, לא לפני שרקד מילולית בעצמו סביב הסוגיה, כאשר השופט אליקים רובינשטיין, חובש כיפה בעצמו, דרש מהמשטרה אכיפה ראויה כלפי סיסמאות הסתה:

"מי שאומר 'מוות לערבים' אנו בדעה שהוא צריך לקבל עונש וגם המשטרה צריכה להיות בדעה זו. זה לא חופש הביטוי אלא חופש ההסתה".

אמר והתיר את המצעד.

ביהמ"ש אמנם דחה את העתירה נגד המצעד, לא לפני שרקד מילולית בעצמו סביב הסוגיה, כאשר השופט רובינשטיין, חובש כיפה בעצמו, דרש מהמשטרה אכיפה ראויה כלפי סיסמאות הסתה. אמר והתיר את המצעד

מבין אלפי החוגגים המוסתים המשטרה הייתה עוצרת בודדים. על כתבי אישום שהסתיימו בהרשעה לא שמענו מעולם.

בג"ץ אישר: מצעד הדגלים ביום ירושלים יעבור דרך הרובע המוסלמי http://t.co/1mKlAqEMau pic.twitter.com/M22hrJdmZb

— Haaretz הארץ (@Haaretz) May 11, 2015

בשנה שעברה רה"מ לשעבר בנימין נתניהו עצמו דרש מאיתמר בן גביר לא להגיע לשער שכם בשל איום הטילים, ומפכ"ל המשטרה ושב"כ התריעו על הצפוי. האירועים התדרדרו לירי רקטות על ירושלים, דחיית המצעד ומהומות בערים המעורבות.

הבעיה היא לא הדגל. הדגל המסמל את מדינת ישראל לא עשה שום דבר לאיש.

אבל מי שמנצל את זהותו היהודית במדינת ישראל כדי לתקוע את מוט הדגל בעיני שכניו, קורא מוות לערבים ומסית לשריפת מסגד החשוב לעולם המוסלמי – הוא האשם ואותו יש לעצור ולמנוע ממנו את הנפת הדגלים במחול החרבות הלאומני שאותו חוגגים דוקא ביום ירושלים.

איתי לנדסברג נבו הוא אזרח המודאג מעומק השחיתות השלטונית, חושש לגורל הדמוקרטיה ומזועזע מהגזענות והאלימות בחברה הישראלית. לשעבר עורך "מבט שני" ומנהל מחלקת תעודה בערוץ הראשון (2002-2017). בן קיבוץ תל יוסף וממקימי הפורום למען אנשי המילואים ( 1995-2017) . כיום במאי, עורך תוכן ומפיק עצמאי.