אני תוהה אם לכתוב משהו על הנטיעות בנגב, כי ברור לי שצריך לכתוב בזהירות. שכמעט כל מילה שמישהו יכתוב תתורגם מיד לימין ושמאל, לבעד הממשלה ונגד הממשלה – סוגיות שבהן אני לכתחילה לא מביע את דעתי.

אך הלב חפץ לכתוב על העניין, ומוכן להסתפק בלכתוב על ההיבט ההלכתי של הסיפור.

אני תוהה אם לכתוב משהו על הנטיעות בנגב, כי ברור לי שצריך לכתוב בזהירות. שכמעט כל מילה שתכתב תתורגם מיד לימין ושמאל, לבעד הממשלה ונגדה – סוגיות שבהן אני לכתחילה לא מביע את דעתי

השנה היא שנת שמיטה. בשנת שמיטה אסור לנטוע נטיעות חדשות. יש מחלוקת אם מדובר כרגע באיסור דאורייתא או דרבנן, ויש פסיקה של הרב גולינקין שזו רק מידת חסידות, אך השווקים והחקלאות מתנהלים, על פי רוב, על פי ההחלטה ששמיטה דרבנן.

למרות שמדובר בשנת שמיטה, מתקיים בפועל מסחר בפירות שגדלו בארץ ישראל. כדי לעשות זאת מוכרים את האדמות לגוי, או משתמשים במודל הלכתי מעט מורכב יותר המכונה אוצר בית דין.

הסיבה לעשות כך היא, כי ההלכה מכילה את המנגנונים המאפשרים לעשות זאת, והמוטיבציה לבחור בהם היא לשמור ולטפח את החקלאות בישראל, ולוודא שהחקלאים לא נקלעים למצוקה כלכלית.

אלה הם שיקולים הלכתיים לכל דבר שמאפשרים להפעיל מנגנונים הלכתיים כמו מכירת הקרקע לגוי. האם כאשר אנו מדברים על נטיעות בנגב – אנו מדברים על מקרה דומה?

התשובה הפשוטה היא כן. גם שיקול כמו ביטחונם של בני אדם בכלל ובטחון יהודים בפרט, ריבונות מדינת ישראל ואחזקה בשטחי ארץ ישראל, הוא שיקול הלכתי.

למרות שמדובר בשנת שמיטה, מתקיים בפועל מסחר בפירות שגדלו בא"י. שיקולים הלכתיים מאפשרים להפעיל מנגנונים הלכתיים כמו מכירת הקרקע לגוי. האם הנטיעות בנגב הן מקרה דומה?

מסיבות אלו צה"ל והמשטרה פועלים בשבת וביום הכיפורים, אתרים כמו החרמון וחמת גדר פועלים בשבת למרות שהדבר כרוך בתנועת חיילים למקום וחזרה ברכב, הפעלת מכשירים האסורים לשימוש בשבת, כתיבה וכיו"ב. וכמובן מאותן סיבות משטרת התנועה מסתובבת בכבישים גם בשבתות, גם כדי להציל חיי אדם, וגם כדי לתחזק/לחזק את השלטון, והמשטרה מטפלת בתלונות על פריצות וגניבות גם לאחר מעשה, למרות שלא מדובר בהצלת חיי אדם אלא בחיזוק שלטון החוק והסדר.לכן, צריך להודות, "משילות בנגב" היא שיקול הלכתי מוסכם. ואף שימור הקניין היהודי בארץ ישראל הוא שיקול הלכתי שניתן לבחור להשתמש בו.

אבל הדבר מחייב שתי הערות, שהם כנראה העיקר של כתיבה זו.

אחת, בה במידה ששיקול כמו "הקניין היהודי בארץ ישראל" הוא שיקול שיכול לעקור את מצוות שמיטה, כך השיקול של מצוקת העגונה, פרייה ורבייה, קדושת הנישואין ולא תעמד על דם רעך – יכול לעמוד לטובת פתרונות במצבים של סרבנות גט ועיגון וממזרות. שיקולים דומים כמו "כבוד הבריות" ו"נקדשתי בתוך בני ישראל" יכולים לשמש כדי להתייחס לנשים וגברים מכל הסוגים ומכל המינים, עם מוגבלות כזו או אחרת, באופן שווה מבחינת ספירה למניין, עלייה וקריאה בתורה ושימוש כשליחי ציבור.

ההערה השנייה היא שהאתגר הגדול של הפוסק הוא לבחון, האם הפעולה אותה הוא מתיר אכן מסייעת לאותו שיקול הלכתי אותו הוא מפעיל. האמנם "נטיעת עצים בנגב" תחזק את המשילות ואת הקניין היהודי בנגב, הן בטווח קצר והן בטווח ארוך? ה"אומדנא" כאן הוא מן המורכבים והקשים וכדאי לו שיסתמך על אנשי מקצוע כמו המשטרה, הצבא, השרים הרלוונטים, השב"כ – אין שום סיבה להניח שלרב יש כאן את הידע הנדרש, בקי בהלכה ככל שיהיה.

האתגר הגדול של הפוסק הוא לבחון, האם הפעולה שהוא מתיר אכן מסייעת לשיקולו ההלכתי. האמנם "נטיעת עצים בנגב" תחזק את המשילות ואת הקניין היהודי בנגב, בטווח הקצר והארוך?

לכן בשורה התחתונה ברור, שבפסיקה הלכתית צריך לעיתים להעדיף מצווה אחת על אחרת, ואף להגיע למציאות שבה מצוות שמיטה מופרת או קידושין מבוטלים. אבל צריך לעשות זאת לאחר התייעצות עם בעלי הידע הרלוונטי, כדי להבין אם  הפעולה אכן תשרת את המטרה ההלכתית-דתית בה מדובר.

הרב אבי נוביס־דויטש הוא דיקן בית המדרש לרבנים ע"ש שכטר ופעיל חברתי. תחת הנהגתו, בית המדרש הפך לגורם חשוב ובולט בהכשרת פעילים חברתיים העובדים בשדה העשייה היהודית־חברתית בישראל.. צילום: מיכל פתאל

ביום ראשון שוב ייצא לדרך מצעד דגלים. המאבק על ההפגנה הזו, המלווה בריקודים של אלפי בני נוער מהמגזר הדתי, הפך לכאורה לשאלה של משילות וריבונות, חופש ביטוי והזכות להניף דגלי ישראל בירושלים בירתה. לכאורה. צריך לומר שוב שכל הערכים הללו הם לכאורה.

ביום ראשון שוב ייצא לדרך מצעד דגלים. המאבק על ההפגנה הזו, המלווה בריקודי אלפי בני נוער מהמגזר הדתי, הפך לכאורה לשאלה של משילות וריבונות, חופש ביטוי והזכות להניף דגלי ישראל בירושלים בירתה

מדוע?

מפני שהנפת דגלי ישראל בירושלים היא לא הבעיה. הבעיה היא בשם מה מונף הדגל.

מצעד הדגלים הפך למעשה למצעד שנאה, גזענות, הסתה וריקודים שכל מטרתם לבזות את הפלסטינים. לתקוע להם אצבע בעין ליד שער שכם ומסגד אל אקצה.
מבחינת המפגינים חופש הפולחן בירושלים הוא רק יהודי והם בזים לפולחן המוסלמי.

כותב שורות אלה השתתף בשנים אחרות ביום ירושלים, כאשר ההתיישבות העובדת הייתה עולה לירושלים עם כלים חקלאיים ותוצרת חקלאית. כאנשי מילואים עזרנו והתנדבנו לארגון יום ירושלים והוא עבר בדרך כלל כחג שמח, בהסכמה לאומית רחבה, ללא הפרעות מצד הפלסטינים וללא הפגנות לאומניות גזעניות.

אולם עם השנים, ישראלים חילונים ממגזרים שונים הדירו עצמם מירושלים ביום חגה. הנוער הדתי הלאומי והלאומני השתלט על יום ירושלים, עם מצעד גס מלווה בקריאות שנאה והסתה, וגרם לעימות צפוי מול האוכלוסייה הפלסטינית של ירושלים.

מצעד הדגלים הפך למצעד שנאה, גזענות, הסתה וריקודים, שכל מטרתם לבזות את הפלסטינים. לתקוע להם אצבע בעין ליד שער שכם ומסגד אל אקצה. מבחינת המפגינים חופש הפולחן בירושלים הוא יהודי בלבד

הדגל הוא לא הבעיה. דגל ישראל מכובד גם במדינות ערביות כאשר נערכים שם הסכמים או מתארחים נציגי המדינה.

גם מפגשים עם נציגי הפלסטינים מלווים בהצבת דגלי ישראל ברקע המפגש.
דגל ישראל הוא לא הגורם למהומות ולא לטילים שעלולים להיירות מעזה.
הבעיה היא דברי השטנה המופקרים שסביבם חוגגים בני נוער מוסתים ושפת השנאה המזמינה מלחמה.

הנושא כבר הגיע לביהמ"ש העליון בשנת 2015 כאשר השופטים נדרשו לדון בקריאות "מוות לערבים" שנישאו במצעד הדגלים, לצד קריאות הסתה מוכרות אחרות: "איטבח אל ערב" ו"יבנה המקדש וישרף המסגד".

לקראת המצעד בשנת 2015 עתרו עמותת "עיר-עמים" ופורום "תג מאיר" לבית המשפט העליון בדרישה למנוע את מעבר הצעדה ברובע המוסלמי בעיר העתיקה. ביהמ"ש אמנם דחה את העתירה, לא לפני שרקד מילולית בעצמו סביב הסוגיה, כאשר השופט אליקים רובינשטיין, חובש כיפה בעצמו, דרש מהמשטרה אכיפה ראויה כלפי סיסמאות הסתה:

"מי שאומר 'מוות לערבים' אנו בדעה שהוא צריך לקבל עונש וגם המשטרה צריכה להיות בדעה זו. זה לא חופש הביטוי אלא חופש ההסתה".

אמר והתיר את המצעד.

ביהמ"ש אמנם דחה את העתירה נגד המצעד, לא לפני שרקד מילולית בעצמו סביב הסוגיה, כאשר השופט רובינשטיין, חובש כיפה בעצמו, דרש מהמשטרה אכיפה ראויה כלפי סיסמאות הסתה. אמר והתיר את המצעד

מבין אלפי החוגגים המוסתים המשטרה הייתה עוצרת בודדים. על כתבי אישום שהסתיימו בהרשעה לא שמענו מעולם.

בג"ץ אישר: מצעד הדגלים ביום ירושלים יעבור דרך הרובע המוסלמי http://t.co/1mKlAqEMau pic.twitter.com/M22hrJdmZb

— Haaretz הארץ (@Haaretz) May 11, 2015

בשנה שעברה רה"מ לשעבר בנימין נתניהו עצמו דרש מאיתמר בן גביר לא להגיע לשער שכם בשל איום הטילים, ומפכ"ל המשטרה ושב"כ התריעו על הצפוי. האירועים התדרדרו לירי רקטות על ירושלים, דחיית המצעד ומהומות בערים המעורבות.

הבעיה היא לא הדגל. הדגל המסמל את מדינת ישראל לא עשה שום דבר לאיש.

אבל מי שמנצל את זהותו היהודית במדינת ישראל כדי לתקוע את מוט הדגל בעיני שכניו, קורא מוות לערבים ומסית לשריפת מסגד החשוב לעולם המוסלמי – הוא האשם ואותו יש לעצור ולמנוע ממנו את הנפת הדגלים במחול החרבות הלאומני שאותו חוגגים דוקא ביום ירושלים.

איתי לנדסברג נבו הוא אזרח המודאג מעומק השחיתות השלטונית, חושש לגורל הדמוקרטיה ומזועזע מהגזענות והאלימות בחברה הישראלית. לשעבר עורך "מבט שני" ומנהל מחלקת תעודה בערוץ הראשון (2002-2017). בן קיבוץ תל יוסף וממקימי הפורום למען אנשי המילואים ( 1995-2017) . כיום במאי, עורך תוכן ומפיק עצמאי.

חוק "ממדים ללימודים" הוא בשורה חשובה רק עבור כמחצית מהלוחמים המשוחררים. מהחוק החדש ייהנו מי שעומדים בתנאי הסף ומתאימים מבחינה אישית ללימודים אקדמיים, וגם רוצים ויכולים להקדיש לפחות שלוש שנים מחייהם ללמידה עיונית.

חוק "ממדים ללימודים" הוא בשורה חשובה רק עבור כמחצית מהלוחמים המשוחררים. ייהנו רק מי שעומדים בתנאי הסף, וגם רוצים ויכולים להקדיש לפחות 3 שנים מחייהם ללמידה עיונית

אבל מה עם החצי השני? הלוחמים שמתחילים מנקודת פתיחה נמוכה יותר, בין השאר עקב הפערים העצומים במערכת החינוך. אלה שאינם יכולים ללמוד ולקיים את עצמם במקביל, ולהוריהם אין את האמצעים הנדרשים לסייע להם. אלה שכישוריהם והעדפותיהם אינם בתחום העיוני ומחפשים למידה יותר מעשית ותכליתית.

כרגיל, קבוצה זו נשארת מאחור. מדינת ישראל כבר משקיעה משאבים עצומים בסטודנטים באוניברסיטאות ובמכללות האקדמיות. כשישה מיליארד שקלים מתוקצבים מדי שנה רק להוראה במוסדות הללו, ועוד מיליארדים נוספים מוקצים למחקר – וטוב שכך!

תקצוב האקדמיה מניב בסופו של דבר תשואה משמעותית לחברה הישראלית, הן במישור הכלכלי והן בהיבטים אחרים. ככל שניתן להסיר חסמים בפני הגישה למוסדות אלה ולפתוח אותם לאוכלוסיות נוספות, כפי שעושה תוכנית "ממדים ללימודים", מדובר במאמץ מבורך וראוי.

אלא שהפעילות החשובה הזו רק מדגישה את העוול המשווע והנזק הכבד של הזנחת החצי השני של האוכלוסייה, שחופף במידה רבה ל"ישראל השנייה": בקרב מי  שאינם הולכים כיום לאקדמיה, וגם לא ילכו למרות המימון הגבוה שמציעה תוכנית "ממדים ללימודים", יש  הרבה יותר צעירים ממשפחות עם הכנסה והשכלה נמוכה.

במילים אחרות, אלה הצעירים שבהם נדרשת ההשקעה הממשלתית הגדולה ביותר. הפוטנציאל שלהם לא נמוך יותר מזה של בעלי תארים אקדמיים, הם פשוט קיבלו ומקבלים פחות הזדמנויות.

אבל מה עם החצי השני? הלוחמים שמתחילים מנקודת פתיחה נמוכה יותר, בין השאר עקב הפערים העצומים במערכת החינוך. אלה שאינם יכולים ללמוד ולקיים את עצמם במקביל, ולהוריהם אין אמצעים לסייע להם

ישראל צריכה אותם, עם כישורים וידע מקצועי ברמה גבוהה, כדי לקיים כלכלה מודרנית ומפותחת. המשק משווע לעובדים עם מיומנויות שאינן נרכשות באקדמיה, ולא רק בהייטק – אלא גם בענפי התעשייה, הרכב, השירותים, המלונאות ועוד. בה בעת, מאות אלפי ישראלים תקועים בעבודות בשכר נמוך וללא אופק להתפתחות או התקדמות מקצועית.

ההשקעה בצעירים אלה זניחה לעומת המשאבים העצומים שמועברים לאקדמיה. התקציבים הממשלתיים לקורסים להכשרות מקצועיות וללימודי הנדסאות הם פחות מעשירית ממה שניתן ללומדים במוסדות אקדמיים.

כתוצאה מכך, היקף הלומדים ואיכות המענה שהם מקבלים נמוכים מאוד גם הם. זאת אף שמחקרים מראים שהתשואה של לימודים מקצועיים ברמה נאותה, יחסית לעלותם, אינה נופלת מהתועלת של לימודים אקדמיים.

ההזנחה באה לידי ביטוי לא רק בתקציבים, אלא גם במעמד ובתשומת הלב הציבורית להם זוכים ההכשרות ולימודי ההנדסאות. במידה רבה, המדינה כבר מספר עשורים מתייחסת למסלולים אלה כ"חצר אחורית" של עולמות ההשכלה והתעסוקה, ואינה מתייחסת אליהם כאל סוגיה לאומית אסטרטגית מהמעלה הראשונה.

בין השאר, הדבר בא לידי ביטוי בדרך שבה הטיפול בנושא מפוצל בין מגוון רחב של משרדים, גופים ותוכניות ממשלתיות, שחלוקת האחריות ביניהם עמומה ומשתנה לעתים תכופות. אין שום מקבילה למועצה להשכלה גבוהה, או לתהליכי התכנון הרחבים וארוכי הטווח שאותם היא מובילה.

בכך, ישראל בולטת כחריגה ומבודדת בין המדינות המפותחות, שכולן מייחסות ללימודים מקצועיים עדיפות גבוהה, ומשקיעות בהם הרבה יותר משאבים.

ההשקעה בצעירים אלה זניחה לעומת המשאבים העצומים שמועברים לאקדמיה. התקציבים הממשלתיים לקורסים להכשרות מקצועיות וללימודי הנדסאות הם פחות מעשירית מהניתן ללומדים במוסדות אקדמיים

תוכנית "ממדים ללימודים" מהווה קומה נוספת על גבי המערך הנרחב והמסועף של הלימודים האקדמיים בישראל. בתחום הלימודים המקצועיים, עוד לא התחלנו לחפור את היסודות.

רועי מאור הוא מנהל פיתוח מדיניות ומחקר בעמותה "121 – מנוע לשינוי חברתי". קודם לכן שימש למעלה מעשור בתפקידי מנכ"ל, סמנכ"ל חבר ועד ויועץ של ארגונים בתחומי זכויות אדם, תקשורת, אזרחות משותפת וחינוך, וליווה את הקמתם של מספר ארגונים לשינוי חברתי. בעל תואר שני בהיסטוריה.