המשפט האלמותי "אדם חייב לדעת את מגבלותיו" נשמע אירוני, כשהוא יוצא מפיו של קלינט איסטווד בתפקיד הארי המזוהם. זה קורה בסרט השני בסדרה על השוטר שאכפת לו יותר מהצדק, כפי שהוא נתפס בעיניו, מאשר מהחוק. השוטר, שלרוב לא בוחל באמצעים כדי לעצור חשודים – אך הוא מיטיב לקלוע לנדרש ממקבלי החלטות, במיוחד כאלו שבחירותיהם נוגעות לחיי אדם.

המשפט האלמותי "אדם חייב לדעת את מגבלותיו" נשמע אירוני מפיו של קלינט איסטווד בתפקיד הארי המזוהם. זה קורה בסרט השני בסדרה, על השוטר שאכפת לו יותר מהצדק, כפי שנתפס בעיניו, מאשר מהחוק

האם אין מגבלות בחיפוש משטרתי בטלפונים של חשודים?

פסק הדין של תשעה משופטי בית המשפט העליון בעניינם של יועצי ראש הממשלה לשעבר נתניהו, שנחשדו בהטרדת עד המדינה שלמה פילבר, יוצר מציאות מסוכנת בה נרמסות זכויות הפרט הבסיסיות ביותר, ובהן הזכות לפרטיות.

הערעור נדחה: העליון אישר לערוך חיפוש בטלפונים של יועצי נתניהו https://t.co/7aOOhby9uE

— Amit Choen (@ChoenAmit) March 18, 2021

מעתה, חקירה בה נעשה חיפוש בלתי חוקי בטלפונים סלולריים ובמחשבים של חשודים, לא תמנע מבית המשפט לאשר בקשה לצו חיפוש בדיעבד, אלא במקרים חריגים ביותר. המשמעות הנגזרת מפסק הדין היא שהמשטרה יכולה לערוך חיפוש גם אם הוא החל ללא צו, ולהסתמך על כך שהשופטים יכשירו את השרץ בדיעבד.

פסק הדין של שופט העליון יצחק עמית מסוכן במיוחד בהכשירו הידרדרות לשיטות חקירה של דיקטטורות:

"אפילו במצב הקיצוני ביותר שניתן להעלות על הדעת, כאשר חשוד טוען כי הוכה על ידי החוקר במהלך חקירתו והמשטרה אף מאשרת את טענתו של החשוד – גם אז בית המשפט לא יורה על הפסקת החקירה, ויותיר את שאלת קבילות ההודיה לשלב המשפט".

מנגד, עמיתו יוסף אלרון, שנשאר לצערנו בדעת מיעוט, כתב בפסק דינו את האמת העגומה:

"זאת פשרה אל מול הבטחה לכאורה להגברה מסיבית של כמות העבירות שתתגלינה. משכך, מה לנו להקפיד על הכללים והחוק ועל מגבלות סמכותם של החוקרים? מה לנו להידרש לטענות על פגיעה בזכויותיהם של נחקרים? ולשם מה לנו לפעול להצר את צעדי השוטרים והחוקרים? – הרי אם נרפה את הרסן, נגלה ביתר קלות עבריינות, זאת על חשבון רמיסת זכויות הפרט ופגיעה בפרטיות. עמדה כזו אין לקבל".

פסק הדין של שופט העליון יצחק עמית מסוכן במיוחד, בהכשירו הידרדרות לשיטות חקירה של דיקטטורות: "אפילו במצב הקיצוני ביותר שניתן להעלות על הדעת – גם אז בית המשפט לא יורה על הפסקת החקירה

עמדה זו מתכתבת היטב עם דבריו של מישל פוקו בספרו "לפקח ולהעניש", לפיהם צעדים מהסוג הזה הינם מסוכנים ומכשירים תפיסת עולם של חקירות מתקופת ימי הביניים. כלומר עינוי החקירה הוא אמצעי ענישה ופעולת חקירה כאחת.

ניתן להסביר התנהגות עבריינית שכזו מצדם של חוקרים בתופעה המכונה "הסלמת מחויבות" – הנטייה להמשיך להשקיע משאבים נוספים (זמן, כסף, מאמץ) בהחלטה גרועה, שבה גורמים כגון רגש, אמונות קודמות, והפחד מכישלון או מחשיפתו מחזקים את המחויבות לדפוס מחשבה או פעולה שגוי, רשלני ולעתים גם בלתי-חוקי.

כלומר, אם רק נשקיע עוד קצת, ניתן יהיה להציל את המצב ולהשיג את מטרתנו. בדומה ל"שיטת ההכפלות", שיטת הימורים כושלת המאפשרת כביכול רווח בטוח בהימורים כהטלת מטבע או בהימור על צבע ברולטה, לפיה מתחילים להמר על אחד הכיוונים בסכום קטן; אחרי כל הפסד מכפילים את ההימור, באופן שכאשר מגיעה הצלחה בסוף סדרת כישלונות, הרווח שהיא מניבה מכסה כביכול את כל ההפסדים שנגרמו עד כה.

המשפטנים הפרופסורים קרמניצר ושפירא-אטינגר הצביעו על הבעיה הזאת בעבר וטענו כי שוטרים יצדיקו בדיעבד את השימוש המוקדם באמצעים לא חוקיים על מנת להשיג את הרשעתו של הנחקר, הרי המטרה מקדשת את האמצעים.

ניתן להסביר התנהגות עבריינית שכזו מצד חוקרים בתופעת "הסלמת מחויבות" – הנטייה להמשיך להשקיע משאבים נוספים בהחלטה גרועה, מחזקים את המחויבות לדפוס מחשבה או פעולה שגוי, רשלני ולעתים בלתי-חוקי

אם לפני הפסיקה הנוכחית חוקרים עבריינים היו מוכנים לקחת סיכון, כעת כשיש להם ביטוח משופטי העליון בכבודם ובעצמם, שבמקום להענישם, יכשירו בדיעבד את התנהגותם העבריינית, מה יעצור אותם?

במקום בו במקום להעניש חוקרים מפרי חוק ניתן להכשיר בדיעבד את התנהגותם העבריינית, הארי כבר לא מזוהם!

חוקר ומרצה למשפט פלילי. חבר סגל בכיר בחוג לקרימינולוגיה במכללה האקדמית גליל מערבי, ומנהל המכון לבטיחות במשפט הפלילי. מחבר הספר הקבצן השביעי – רשימות מבית המעצר.

אורי סביר, מי שהיה מנכ"ל משרד החוץ וראש משלחת ישראל למשא ומתן עם הפלסטינים ואחר כך עם סוריה, הלך לעולמו בגיל 69. אורי היה גדול הדיפלומטים הישראלים בדורנו, והשתייך לקבוצה מצומצמת ביותר של אישים שהשפעתם על ההיסטוריה הישראלית הייתה מכרעת.

אורי סביר, שהיה מנכ"ל משרד החוץ וראש משלחת ישראל למו"מ עם הפלסטינים ועם סוריה, הלך לעולמו. אורי היה גדול הדיפלומטים הישראלים בדורנו, והשפעתו על ההיסטוריה הישראלית הייתה מכרעת

זכיתי לעבוד לצידו בשנות הגאות והשפל של תהליך השלום, וללמוד מקרוב כמה שיעורי-מפתח על אסטרטגיה, מדינאות ודיפלומטיה. הנה 3 דברים, מתוך רבים, שלמדתי מאורי:

1. כן, אפשר

אם פוליטיקה היא אמנות האפשרי, מדינאות ודיפלומטיה במיטבן הן אמנות הפיכת הבלתי-אפשרי לאפשרי. בשיבתו כמנהל המשא ומתן, הצליח סביר לשנות את נתיב ההיסטוריה של הסכסוך הישראלי-פלסטיני.

הוא העלה את הסכסוך על פסים של משא ומתן מדיני, תוך שבירת הטאבו על אש"ף כנציגו הלגיטימי היחיד של העם הפלסטיני, והקמתה יש מאין של ישות מדינית פלסטינית בתחומי עזה ואיו"ש, היא הרשות הפלסטינית.

המהלכים הללו נעשו תחת התנגדות קשה, אלימה ועיקשת של מתנגדי ההסדר בצד הישראלי והפלסטיני. אבל העובדה שהסכמי אוסלו שורדים עד היום, ועדיין מהווים את הבסיס למדיניות ישראל ולמדיניות אש"ף והרש"פ, מעידה על מוצקותם האסטרטגית.

הלקח הוא שגם "הדברים הגדולים", אלו שממשלות ישראל ורבים מאזרחי ישראל מעדיפים להדחיק, להזניח, להשאיר במעמד המסוכן והמזיק של "סטטוס קוו" מדומה, הדברים הגדולים הללו כן ניתנים לשינוי.

מהלכי אוסלו נעשו תחת התנגדות אלימה ועיקשת של מתנגדיו בצד הישראלי והפלסטיני. אבל העובדה שהסכמי אוסלו שורדים עד היום כבסיס למדיניות ישראל ולמדיניות אש"ף והרש"פ, מעידה על מוצקותם

הם מחייבים תעוזה, נחישות, התמדה, תשלום מחירים לאומיים ואף אישיים של העוסקים המלאכה, אבל הם אפשריים.

2. חיוניות הפשרה

סכסוכים בין-לאומיים ותוך-לאומיים הם קשים, מורכבים ולעיתים מתמשכים. הסכסוך הישראלי-פלסטיני מתמשך כבר יותר מ-100 שנה, וסופו אינו נראה באופק.

בשיח הישראלי רווח בתקופות קודמות השימוש במושג "פשרה". תוכניתו של יגאל אלון קראה ל"פשרה טריטוריאלית". תוכניתם של משה דיין ושמעון פרס קראה ל"פשרה פונקציונלית". אולם מזה שנים רבות נעלמה המילה הזו מן הלקסיקון הישראלי.

ככל שגברה עוצמתה האבסולוטית והיחסית של ישראל – מול הפלסטינים בפרט והעולם הערבי בכלל – במישור הצבאי, הכלכלי וגם המדיני, כך גוועה ההכרה בצורך ב"פשרה".

אורי היה אמן של פשרות. פשרות מתוחכמות, יצירתיות, נועזות ומרחיקות-ראות. את הפשרות עיצב מתוך ראייה אסטרטגית המבחינה בין ההכרחי, אותם מרכיבים שעליהם לא ניתן להתפשר, לבין אלמנטים אחרים, גם אם חשובים, אבל כאלה שניתן להתפשר עליהם במסגרת "חבילה" של תן וקח סביב שולחן המשא ומתן.

כך למשל, בנושא ערביי ישראל הוא לא היה מוכן להתפשר, והדף כל נסיון לכרוך סוגיות הקשורות בהם ביחד עם המשא ומתן עם אש"ף. כך למשל, הוא התנגד נחרצות לשילובו של ח"כ אחמד טיבי כיועץ לערפאת, ודחה כל גישה שחתרה לטשטוש ההפרדה בין הפלסטינים באיו"ש ובעזה לבין הפלסטינים אזרחי ישראל.

אורי היה אמן של פשרות. פשרות מתוחכמות, יצירתיות, נועזות ומרחיקות-ראות. את הפשרות עיצב מתוך ראייה אסטרטגית המבחינה בין ההכרחי – לבין אלמנטים, גם אם חשובים, שניתן להתפשר עליהם

הוא הבין לעומק, הן כנושא ונותן מדיני מקצועי והן כאדם בעל רגישות ואמפתיה, את המניעים והאינטרסים של הצד הפלסטיני. כנושא ונותן הוא שאף ליצור שיווי משקל חדש ויציב בראייה ארוכת טווח, רב-שלבית. מהצהרת העקרונות של אוסלו, דרך הסכם הביניים, אל הסכם קבע, וידע להקיף בראייתו ובחשיבתו את כל טווח הזמנים ומרחב השיקולים, הסיכונים וההזדמנויות.

אש הממשלה שמעון פרס עם אורי סביר בסיור בבאר שבע, אפריל 1985 (צילום: חנניה הרמן/לע"מ)

משפט מרחיק-ראות שאמר לי לאחר חתימת הסכם הביניים נצרב בזכרוני – "אנחנו הצלחנו יותר מדי. כפינו עליהם דברים שהם לא יוכלו לעמוד בהם".

כן, קשה מאוד להגיע לפשרה ששני הצדדים יראו בה ניצחון ויתמידו לשמור עליה לאורך שנים ודורות. במקום ההכרה בצורך בפשרה, השתלטה מאז סוף שנות ה-90' על השיח הישראלי רוחה הרעה של ה"הכרעה", מונח חסר-שחר במאה ה-21 כמעט בכל הקשר בינלאומי, ובוודאי בהקשר הישראלי-פלסטיני.

כאז כן היום, המדיניות הנכונה מול הסכסוך הישראלי-פלסטיני היא מדיניות של פשרה, שתביא בחשבון את הצרכים והאינטרסים של שני הצדדים ותיצור מציאות חדשה ויציבה.

כן, קשה מאוד להגיע לפשרה ששני הצדדים יראו בה ניצחון ויתמידו לשמור עליה לאורך שנים ודורות. במקום ההכרה בצורך בפשרה, השתלטה מאז סוף שנות ה-90' על השיח הישראלי רוחה הרעה של ה"הכרעה"

3. האנושי הוא הממשי

עבור האזרח/ית הישראלי/ת, או הפלסטיני/ת, מדיניות חוץ ובטחון היא מושג מופשט, עמום ומרוחק. באנגלית משתמשים במונח – High policy, אי שם בגבהים. פוליטיקאים רבים עושים מאמצים כדי למצב את עצמם כ"מורמים מעם", מתוך הנחה שכך יגבירו את הפופולריות שלהם. מדינות משקיעות אמצעים רבים כדי לייצר נראות וסמליות גרנדיוזית למנהיגי/ות ומוסדות האומה.

אבל, כמאמר הקלישאה, "בסוף כולם בני אדם". ההחלטות הגדולות ביותר מתקבלות על ידי אנשים, וכוחם של יחסים בינאישיים לשנות מציאות בינלאומית הוא רב. הדיפלומטים הגדולים בהיסטוריה, דוגמת בנימין זאב הרצל, היו גם אמנים של יחסים בינאישיים.

לאורי הייתה כריזמה שמילאה כל חדר, חוש הומור דק, ויכולת פנומנלית ל"קריאת" בני שיחו וליצירה מהירה של קשרי אמון פוריים. מול בן שיחו העיקרי בצד הפלסטיני, אבו עלא, הוא יצר קשרי חברות של ממש. מול בן שיחו הסורי, וואליד מועלם, הוא יצר מיידית דיאלוג משמעותי, אתגר עצום כשמדובר בשליח של משטר-האימים של אסד. מול בני שיחו האמריקאים, בראשם השליח המיוחד לשיחות השלום דניס רוס, הוא קיים דיאלוג אינטימי שהביא הישגים אדירים לישראל. ועבודתו מול המתווכים הנורווגים טרייה לארסן ומונה יול – שהפכו חברים קרובים גם כן – היא דוגמה ומופת לדיפלומטיית-תיווך אמיתית, הנלמדת בבתי ספר לדיפלומטיה.

בשיאו של המשא ומתן על הסכם הביניים "אוסלו ב'", היו מאות ישראלים ופלסטינים ספונים בבתי מלון בטאבה ובאילת, נושאים ונותנים בעשרות קבוצות עבודה, חיים, אוכלים וישנים באותו מתחם לאורך חודשים ברציפות. הקשרים האנושיים שנוצרו ביניהם, בהשראתם של אורי ואבו עלא, היו חיוניים להצלחת המשא ומתן.

לאורי הייתה כריזמה שמילאה כל חדר, חוש הומור דק, יכולת פנומנלית ל"קריאת" בני שיחו בצד הפלסטיני, הסורי, האמריקאי או הנורווגי, וליצירה מהירה של קשרי אמון פוריים, דיאלוג משמעותי או אינטימי ולעתים חברות

ועכשיו, השתמשו בשלושת הלקחים הללו כסרגל למדידת מצבנו בשעה זו –

1. ממשלת ישראל מודיעה, לא בתדהמה אבל בנחרצות, ש"אי אפשר" לקיים אפילו הידברות מדינית בסיסית עם הפלסטינים.
2. בראש הממשלה עומד מי שהתוכנית המדינית שלו כונתה "תוכנית ההרגעה, עושים מה שטוב לישראל" – ולעזאזל הצד השני. עמיתו-לשעבר לדרך במפלגת "הבית היהודי", בצלאל סמוטריץ', דוגל ב"תוכנית ההכרעה". אף מנהיג/ה לא נושא/ת את דגל הפשרה, ובשיח הישראלי אין תוכנית פשרה מדינית לסיום הסכסוך.
3. על פי סקרי דעת קהל הציבור הישראלי הולך ומתרחק מתפיסת הפלסטינים כבני אדם, והגזענות ו"העליונות היהודית" מרימות את ראשן המכוער כלפי ישראלים ערבים, ישראלים יוצאי אתיופיה, יוצאי רוסיה ועוד.

מול המציאות הקשה הזו קל להתייאש. אבל הדבר העיקרי שלמדתי מאורי, וראיתי אותו מבצע פעמים רבות, הוא לעולם לא להתייאש. גם תחת הנסיבות הקשות ביותר, בתקופת פיגועי-התופת ברחובות ירושלים ותל אביב, או כשנדמה היה שכלו כל הקיצין ולא ניתן יהיה להגיע להסכם, כשמשברים מדיניים וביטחוניים היכו שוב ושוב, אורי תמיד חיפש ומצא מהם מוצא. הוא לא ויתר על החתירה לשלום ולעתיד טוב יותר עבור שני העמים והאזור כולו. עבורי, זוהי צוואתו.

ערן עציון הוא יזם מדיני ופוליטי, דיפלומט בכיר לשעבר, כיהן כסגן ראש המועצה לביטחון לאומי במשרד ראש הממשלה, וכראש התכנון המדיני במשרד החוץ. המוטו שלו הוא: Speak Truth to Power. מאמין שהמפתח לעתיד ישראל, והעולם החופשי, הוא מהפיכה בשיטה הדמוקרטית