בפסח האחרון התכנסה קבוצה של 125 יהודים לטקס טהרה קהילתי. ד"ר הארייט וימס, פסיכולוגית אפרו־אמריקאית שחורה, קווירית וכוהנת יהודייה, פתחה את הטקס עם מנחת מים לאבות הקדמונים, בהתאם למסורת אפריקאית עתיקה.

כמה מהמשתתפים – שצפו בטקס ששודר בזום – טבלו באמבט הביתי שלהם, בזמן שאחרים שפכו על עצמם מים או שכשכו באגמים הקרובים לבתיהם. כולם זימרו תפילות ושיתפו זה את זה ביצירותיהם.

צוריאל בירן, משורר טרנסג'נדר אפרו־אמריקאי משיקגו, קרא אחד משיריו: "אני מחשב מסלול מחדש לעתיד של חיבור הדדי, שם שזורים חיי בחייהם של אחרים, עד שאינני יכול להעלות על דעתי את האפשרות לקצרם, או להיעלם כליל. עליי לאפשר לעצמי להיוודע ברבים".

הטקס נערך במסגרת פרויקט "המקווה הקווירי", יוזמה עממית המבקשת להפוך את טקס המקווה המסורתי לחוויה קהילתית, כזו שמאפשרת גם ליהודים קווירים ומיעוטים אחרים לנהל אותה.

גבר מוונצואלה טובל עם בנו במקווה, במסגרת ניסיון מתוקשר להתקבל לחיק היהדות ולעלות לישראל, ארכיון, 2017. למצולמים אין קשר לכתבה (צילום: AP Photo/Christine Armario)

"המקווה הקווירי" מבקש להפוך את הטקס המסורתי לחוויה קהילתית, כזו שמאפשרת גם לקווירים ומיעוטים אחרים להוביל

בהשראת מיזמים דומים כמו MKV – פרויקט אומנותי מבית היוצר של האומנית הקנדית Radiodress (רינה כץ), שמתאימה את חוויית המקווה ליהודים קווירים – מטרת "המקווה הקווירי" היא ליצור מרחב בטוח ליהודים מודרים, לאפשר להם להתחבר אל גופם וזה אל זה.

מטרה חשובה נוספת היא לייצר תפקידי מנהיגות עבור יהודים קווירים ומיעוטים אחרים שלא פעם נשללת מהם הגישה לתפקידים כאלה בזרם המרכזי של היהדות הממוסדת. הפרויקט נולד בשנת 2015, ביוזמתה של רבקה ערב, אומנית פמיניסטית וכוהנת יהודייה.

האירוע הראשון שנערך התקיים פנים אל פנים – עוד לפני פרוץ המגפה – באולבני שבקליפורניה, שם התקבצו כ־25 אנשים באתר Albany Bulb — מזבלה לשעבר שהוסבה לפארק ולמאהל בלתי מוכרז לחופי מפרץ סן פרנסיסקו.

המיקום נבחר משום שהוא נמצא על אדמות השבט הילידי אוהלונה. הטקס נערך מתוך סולידריות עם מחאות תושבי השמורה הילידית סטנדינג רוק נגד צינור הנפט של דקוטה שעובר בשטחם. כמה מהמשתתפים טבלו במימי המפרץ במסגרת טקס המקווה. חברי הקבוצה זימרו, התפללו ובנו מזבח קהילתי לתמיכה במטרות של צדק חברתי, כמו זכויות המים של התושבים הילידים.

מפגש מקוון של "המקווה הקווירי" (צילום: באדיבות פרויקט "המקווה הקווירי")

טקס הטבילה במקווה מוכר ביהדות בעיקר ככזה המלווה את תהליך הגיור או להבדיל לטבילת נשים רגע לפני טקס כלולותיהן, ולטיהור בתום ימי הנידה. אבל ארגונים יהודיים פרוגרסיביים, כמו ImmerseNYC שבניו יורק או "מים חיים" בניוטון, מסצ'וסטס, פועלים שנים כדי לעצב מחדש את היקף השימוש במקווה מתוך כוונה להפוך את הטבילה לחלק כוללני יותר בפרקטיקה היהדות.

יש לא מעט זוגות יהודים קווירים שאימצו את מסורת המקווה, וכן את טקסי הנידה. כשהרבה שרה לוריא, מייסדת ImmerseNYC, מלמדת קהל רפורמי וקונסרבטיבי על טקסי המקווה, היא שואלת את תלמידיה אילו אסוציאציות עולות בדעתם כשהם שומעים את המונח.

"רוב האנשים אומרים, 'מחזור, דם, אורתודוקסי, לא בשבילי, עתיק, ארכאי, בלה־בלה־בלה'. יש כל כך הרבה מטען סביב המונח הזה", הסבירה לוריא. "ואז אני אומרת, 'נכון, אבל מקווה הוא מאגר צלול של מים חיים שהופך את תקופות המעבר שלנו למקודשות'".

לקהילות יהודיות רבות יש מקווה קהילתי שמקדם את פניהם של יהודים מזרמים אחרים. השימוש בהם גם לא מוגבל לאירועים סטנדרטיים

תשומת הלב החדשה המוענקת למקוואות מעידה על כך שהם כבר לא נחלתם הבלעדית של נשים או של יהודים אורתודוקסים. לקהילות יהודיות רבות יש מקווה קהילתי שמקדם את פניהם של יהודים מזרמים אחרים. השימוש בהם גם לא מוגבל לאירועים סטנדרטיים; הוא מוצע גם בשמחות, כמו סיום לימודים או בר מצווה; בטקסי ריפוי – או לגברים שמקיימים אירועים מיוחדים.

רבקה ערב, מייסדת שותפה של פרויקט "המקווה הקווירי", תוקעת בשופר באירוע המקווה הראשון של הפרויקט באולבני שבקליפורניה, 2015 (צילום: חני בוקווינקל)

אבל גם במסגרות החדשות האלה, המקוואות מיועדים בדרך כלל ליחידים ולא לקבוצות. פרויקט "המקווה הקווירי" מנסה לחולל שינוי בגישה הזאת. במקום למסגר את המקווה כחוויה פרטית, המיזם מעניק עדיפות ל"קהילה". הוא מקיים טקסי טהרה קבוצתיים ועושה במקווה שימוש לשם גיוס כספים למטרות של צדק חברתי, ביטול ההפרדה המגדרית, או כדי לציין כל אירוע משמעותי בחיים.

מאז שפרצה המגפה, מקיימת הקבוצה את רוב המפגשים שלה בזום, והמשתתפים מצטרפים לטקס הטהרה מכל מאגר מים אפשרי – לאו דווקא כזה שעומד בכללי ההלכה היהודית. הפרויקט גם לא מחייב את המשתתפים במקווה להיות יהודים.

"לא חייבים להיות יהודים שומרי מסורת כדי לטבול במקווה הקווירי. למעשה, לא חייבים להיות יהודים בכלל", כפי שמסבירה ערב באתר האינטרנט של הפרויקט. ועם זאת, המארגנים טוענים שהגישה שלהם למסורת המקווה נותרה יהודית מובהקת.

"לא חייבים להיות יהודים שומרי מסורת כדי לטבול במקווה הקווירי. למעשה, לא חייבים להיות יהודים בכלל"

"אנחנו מאמינים שהמקווה שלנו הוא לא רק סמלי, זה טקס יהודי ממשי", הסבירה רבקה מריה גולדשמידט, ממובילות הפרויקט ואומנית יהודייה־פיליפינית. "אחת הכוונות של פרויקט המקווה הקווירי היא להרחיב את ההגדרה של מה זה מקווה, וזה יכול להתאים לכל אחד מבני העם היהודי".

View this post on Instagram

A post shared by QUEER MIKVEH PROJECT (@queermikvehproject)

את הגישה הקבוצתית – שזיכתה את יוזמות הפרויקט לאחרונה במענק מטעם Jewish Liberation Fund – מאמצים יהודים שחווים בדרך כלל אפליה במרחב היהודי המסורתי וגם מחוצה לו. בירן טבל בעבר במקווה מסורתי לצורך טהרה, אבל כגבר טרנסג'נדר, הוא לא הרגיש בנוח במקווה שנהוגה בו אפליה מגדרית.

"לא יכולתי ליצור קשר עמוק עם אנשים אחרים שהלכתי איתם למקווה, כי לא הייתי בטוח אם הם יודעים שאני טרנס, ולא רציתי לגרום לאף אחד להרגיש לא בנוח", אמר בירן.

"אחד הדברים היפים ב'פרויקט המקווה הקווירי' הוא שאפשר לשמוע את אותן חוויות משתקפות בחזרה – אם כי יש בזה משהו מתוק־מריר, כי עצוב לי לשמוע שהחוויות האלה נפוצות מאוד, אבל מצד שני זה גם מעודד, כי הרבה מאיתנו חוו עמעום דעת ("גזלייטינג") ונאמר לנו שאנחנו סתם דרמטיים".

בתחילת 2020, הצטרפו אל ערב כשותפות לפרויקט גם גולדשמידט וקאט ג'ונסטון – ספרנית מטקסס ובעלת מגזין בהוצאה עצמית – שמזדהה כיהודייה ממוצא אמריקאי־ילידי, שחור ואירופי. באותם ימים, קיימו מארגני הפרויקט רק כמה מפגשים פנים אל פנים וגם שבתון אחד, אבל המגפה שינתה הכול.

קאט ג'ונסטון, מייסדת שותפה של פרויקט "המקווה הקווירי" (צילום: ג'ולי ג'נסן)

במהלך הסגר, המשתתפים העידו שהבידוד מקשה עליהם, ושלוש השותפות נאלצו לחשוב על חלופות ולמצוא מרחב מתאים למקווה. הן "מיששו את הדופק הקהילתי" וגילו היענות לרעיון המקווה הווירטואלי שמועבר דרך זום.

זה נשמע אולי מוזר, אבל דווקא המסגרת הקבוצתית הווירטואלית עזרה לכמה מהמשתתפים להתחבר לחוויה יותר מתמיד. "בדרך כלל כשאני הולכת למקווה, הכול סובב סביב המעשה: 'האם הסרתי את כל הלק מהציפורניים? מכיוון שאני מתולתלת, האם כל השיער שלי יהיה מתחת למים?'" אמרה וימס.

"אבל כעת, מכיוון שהפרויקט הפך לווירטואלי, כל הפוקוס עבר לכוונה, ולא למעשה עצמו. זו כבר לא רק טבילה מתחת למים. הכנתי את עצמי רוחנית".

עד כה, נערכו שלושה אירועים מקוונים שמשכו כ־400 משתתפים מרחבי העולם. מובילות הפרויקט משתתפות גם הן בטקס. באירוע שנערך בפסח, גולדשמידט יצקה על עצמה מי רוזמרין וג'ונסטון שפכה על גופה קערת מים.

מדובר באירוע בעל חשיבות רבה מבחינתה, שכן ג'ונסטון מתמודדת עם כאב כרוני כתוצאה ממחלה אוטואימונית. היא לא יודעת לשחות, ומנהלת כל חייה מערכת יחסים מורכבת מאוד עם מים.

"העברתי הרבה מאוד זמן בניסיונות לא לשכון בתוך הגוף שלי, משום שהוא סובל מכאבים. במקווה יש משהו פיזי מאוד שמעיד על האנושיות שלי. פתאום אני יכולה להיות פשוט בת אנוש עם גוף שמרגיש דברים"

לדבריה, העובדה שהיא ממנהיגי הפרויקט ומשתתפת פעילה במקווה הקווירי שינתה את הקשר שלה למים ומובילה אותה למה שהיא מכנה "מסע של ריפוי". "העברתי הרבה מאוד זמן בניסיונות לא לשכון בתוך הגוף שלי, משום שהוא סובל מכאבים", היא סיפרה. "במקווה יש משהו פיזי מאוד שמעיד על האנושיות שלי. פתאום אני יכולה להיות פשוט בת אנוש עם גוף שמרגיש דברים".

לאנשים כמו ג'ונסטון, המגפה הציעה הזדמנות נדירה להשתתף באירועים קהילתיים שנמצאים בדרך כלל מחוץ להישג ידם. גם אחרי שיוכלו לחזור למפגשים פנים אל פנים, מובילות הפרויקט מתכננות להמשיך ולארח אירועים מקוונים, למען אלו שאינם מסוגלים להשתתף בטקס פיזית, או שאינם מרגישים בנוח לעשות זאת.

"בשוליים האלה, בקצוות האלה, יכול להתרחש הריפוי העמוק ביותר מהקולוניאליזם ומהפטריארכיה", הוסיפה ערב. "אלו שדוכאו יותר מכולם הם אלו שעכשיו מדריכים ומובילים אותנו בכל מה שלא טופל כראוי. בעצם זיהוי הפצע אנחנו יוצרים הזדמנות לריפוי וליופי שלא היה אפשרי עד כה".

אילוסטרציה: מקווה באפרת (צילום: דיויד ועקנין עבור וושינגטון פוסט באמצעות גטי אימג'ס)

האם יגיע שלב שבו הטקסים ישתנו עד כדי כך שהם יפסיקו להיות מקווה? תלוי את מי שואלים. "אני חושבת שמה שקורה עכשיו זה שאנחנו בודקים גבולות", אמרה לוריא על ההרחבה הפרוגרסיבית של מונח המקווה. "ולדעתי זה כיף גדול. לדעתי זה חלק מהחזרת הטקס לידינו".

לוריא מודה שיש לה עמדות רדיקליות יותר מרוב הרבנים בכל מה שקשור להגדרת המקווה. "אנשים היו אומרים לי, 'את מדללת את חווית המקווה', ומבחינתי גם זו מטפורה יפה שקשורה למים".

"כל מה שגורם ליהודים נוספים להרגיש מחוברים יותר למרחב הקהילתי היהודי הרחב ביותר הוא דבר מבורך בעיניי", הוסיפה הרבה תמר מאלינו, שמובילה את השירותים הקונסרבטיביים והרפורמיים של ספוקיין שבמדינת וושינגטון, ומקיימת דרך קבע טקסי טהרה ליחידים באגמים ובנהרות, בעיקר בקרב גיורים.

לדברי המארגנים, המטרה הסופית של "פרויקט המקווה הקווירי" היא שליהודים קווירים ומיעוטים אחרים תוענק גישה קבועה לטבילה טקסית, הן כפרטים והן כחלק מאירועים קהילתיים.

אילוסטרציה: כיפה (צילום: istockphoto)

"בקושי יש לי מילים לתאר עד כמה זה מהפכני. זה מרחב שבו אנשים יכולים להביא את עצמם כשלם, לא כהערת שוליים אלא כמרכז"

לשם כך, הם מתכננים להרחיב את הצוות על מנת להפיק ולארח את הפרויקט הן במאגרי מים טבעיים והן בזום, וכן לתמוך בו לאורך זמן תוך יצירת "צמתים" ושיתופי פעולה עם ארגונים יהודיים אחרים ברחבי העולם.

ערב שמחה על הצלחת הפרויקט: "אנשים מכל העולם יוצרים איתנו קשר, הם רוצים להיות מעורבים ולהקים מקווה קווירי גם אצלם בקהילה". עבור וימס, האפשרות להביע דעה אמיתית במרחב הפולחן היהודי היא הדרך המשמעותית ביותר שבו מצליח הפרויקט להמציא מחדש את מושג המקווה.

"זה מרחב שבו גם יהודים קווירים ומיעוטים אחרים נמצאים בתפקידי הנהגה; בקושי יש לי מילים לתאר עד כמה זה מהפכני. זה מרחב שבו אנשים יכולים להביא את עצמם כשלם, לא כהערת שוליים אלא כמרכז", הסבירה וימס.