לפני למעלה מ-20 שנה, ב-2001, התחלתי את המסע האישי שלי בסוגיית הפונדקאות. זה קרה כשעתרתי לבג"ץ בשמה של א', רווקה, שבעקבות גילוי ציסטות ברחמה עברה ניתוח להסרת הרחם. לאחר מעשה התברר שלא היה הכרח בכריתה מלאה של הרחם וכי יש דרכים אחרות לטיפול בבעיה, אך היה זה כבר מאוחר מדי מבחינתה.

לפני למעלה מ-20 שנה התחלתי את המסע שלי בסוגיית הפונדקאות. זה קרה כשעתרתי לבג"ץ בשם א', רווקה, שבעקבות גילוי ציסטות ברחמה עברה ניתוח להסרת הרחם. לאחר מעשה התברר שלא היה הכרח בכריתה מלאה

הירשמו עכשיו לניוזלטר היומי

א' ביקשה שישאבו ממנה ביציות, ובעזרת תרומה מבנק הזרע הצליחו להפרות שני עוברים שהוקפאו עבורה במעבדה לפריון, כדי שבבוא העת תוכל להפוך לאם באמצעות פונדקאית. אבל השנים עברו ו-א' לא נישאה, והחוק דאז קבע כי ללא בן זוג לא ניתן לאשר לה להסתייע בשירותי פונדקאית.

כשהגשתי את העתירה, הייתי משוכנעת בהצלחתה. הלא אין אי צדק משווע מזה, אין אפליה גדולה יותר. אך אז הגיע פסק הדין שנכתב על ידי השופט מישאל חשין ז"ל, שבדרכו המיוחדת הפגין אמפתיה ל-א' ולרצונה להיות אם, אך בחר שלא לפרש את החוק או לחלוק על עמידתו בערך השוויון הקבוע במגילת העצמאות, אלא רק ציין כי ידיו של בית המשפט כבולות, כל עוד לא ישונה החוק.

לאחרונה נפלה לה חומת האפליה האחרונה בפונדקאות, עם הכרזתו של שר הבריאות ניצן הורוביץ על כך שתאושר פונדקאות גם לגברים יחידנים ולזוגות הומואים, זאת לאחר שב-2018 הוחל החוק גם על נשים יחידניות וזוגות לסביות.

שר הבריאות הורוביץ מודיע: החל מ-11.1 הפונדקאות תהיה שיוויונית לכל אדם בישראל – נוסף לגברים יחידנים וזוגות הומואים, גם טרנסג'נדרים יוכלו לבצע הליך פונדקאות בארץ. "יום היסטורי למאבק הלהט"בי בישראל" @kann_news pic.twitter.com/EfIidNgwcQ

— Ittai Shickman | איתי שיקמן (@ittaishick) January 4, 2022

יש לציין כי גם בג"ץ שינה את עמדתו בנושא, כשביולי 2021, קבע כי החוק הקיים מפלה את הגברים היחידנים וזוגות ההומואים. "לא ניתן להשלים עם המשך הפגיעה הקשה בזכויות האדם הנגרמת כתוצאה מהסדר הפונדקאות הקיים", כתבו שופטי בג"ץ, בחלטה שהתקבלה פה אחד.

חומת האפליה האחרונה בפונדקאות נפלה, עם הכרזת שר הבריאות הורוביץ על אישור פונדקאות גם לגברים יחידנים ולזוגות הומואים, לאחר שב-2018 הוחל החוק גם על נשים יחידניות וזוגות לסביות

השינוי דה יורה כבר כאן, אבל הדרך לשוויון מלא דה פקטו עדיין ארוכה. אחד המכשולים בדרך אליו היא "ועדת האישורים". כמו בכל דבר אצלנו, גם בפונדקאות יש רגולציה על שיקול הדעת של האזרחים בדמותה של עוד ועדה, אחת מיני רבות במדינתנו.

לצידם של רופא פנימי וגניקולוג, פסיכולוג, עובד סוציאלי ומשפטן, חבר בוועדה גם איש דת, חלק מהניסיון של המדינה להכניס את הדת לכל פרט מחיינו. נוכחותו של איש הדת איננה נתונה לבחירת האדם שהוועדה דנה בעניינו. היא חובה, כי במדינת ישראל אנשי הדת מקבלים יכולת השפעה גם על חיי החילונים שהשיקול הדתי לא נוכח בחייהם.

המעורבות של הדת לא נגמרת בוועדה, אלא ממשיכה גם בדרישה שהפונדקאית וההורה המיועד יהיו בני אותה הדת, עוד התערבות מיותרת בחופש הבחירה של אזרחי ישראל.

תמצית השבועיים האלה בתת-סעיף 1ד לתיקון 5 לחוק הפונדקאות, שבו מוודאים כי "האם הנושאת היא בת דתה של האם המיועדת; ואולם אם כל הצדדים להסכם הם לא-יהודים, רשאית ועדת האישורים לסטות מהוראות פסקה זו בהתאם לחוות דעת של איש הדת חבר הוועדה".
ועל זה כתבו ב"זו ארץ זו", ואידך זיל גמור בחוץ.

— ????מסמרים (@masmerim) July 28, 2018

עצם קיומה של הוועדה, וביתר שאת העובדה שהשיקול הדתי נוכח בה, מלמדת על כך שלמרות השינוי המבורך, המדינה עדיין לא מוכנה לוותר לחלוטין על השליטה בתחום הפונדקאות.

בניגוד למדינות רבות אחרות, שמפקחות על השכר והתנאים שניתנים לפונדקאיות כדי למנוע ניצול, אבל לא על עצם הזכות לפונדקאות, מדינת ישראל, למרות כל ההצהרות, עדיין לא מוכנה לאפשר פונדקאות לכל. אצלנו הרשויות עדיין שומרות על זכותן למנוע מהורים את הזכות להמשכיות, ולא רק משיקולים בריאותיים ונפשיים, אלא גם דתיים.

מדינת ישראל, למרות כל ההצהרות, עדיין לא מוכנה לאפשר פונדקאות לכל. אצלנו הרשויות עדיין שומרות על זכותן למנוע מהורים את הזכות להמשכיות, ולא רק משיקולים בריאותיים ונפשיים, אלא גם דתיים

מדינת ישראל עברה כברת דרך ארוכה מאז אותו בג"ץ שהגשתי לפני 21 שנים, אבל עדיין נותרה דרך ללכת בדמות ביטול שאריות הרגולציה על שיקול הדעת של אזרחיה בנושא. ראוי שנכיר בזכות להמשכיות כזכות יסוד של כל אדם, לא שנציב עוד ועוד מכשולים בפני יישומה.

אירית רוזנבלום היא עורכת דין, פילוסופית של המשפט, מייסדת ומנכ"לית הארגון "משפחה חדשה", הפועל להכרה ערכית וחוקתית במשפחה. לרבות כל התאים המשפחתיים בישראל והשוואת זכויותיהן של משפחות מכל הסוגים והמינים. מחברת הספר "בגן של אלוהים – תולדות המהפכה המשפחתית".

מאז סיום המלחמה נגד איראן, מתגברת תחושת מחנק של כמעט שנתיים. המציאות הפכה למקום עמוס רעש, צעקה וכאב עמוק שאין לו מילים. קשה להבחין בין עובדה לפרשנות, בין זיכרון לטראומה. הכל מתערבב בתוך שיח מתלהם ושטוח, מעין מרק סמיך שבו כמעט בלתי אפשרי לומר משהו שיישמע אמת. אבל אולי דווקא כאן, בתוך הבלבול, יש מקום לפילוסופיה – לא כתשובה חכמה, אלא כשאלה פתוחה, כבקשת נשימה.

הפילוסוף הסלובני סלבוי ז'יז'ק, שנחשב כיום לאחד ההוגים החשובים והמשפיעים ביותר בעולם, מתאר בדיוק את מה שקורה לנו עכשיו: "אנחנו יודעים מאוד טוב שזה לא נכון, אבל אנחנו ממשיכים לנהוג כאילו זה כן נכון".

רודריגו רמניק הוא רב חילוני הומניסטי מטעם מכון תמורה, איש חינוך, מנחה טקסים וסוציולוג. גדל במחתרת בצ'ילה בתקופת הדיקטטורה הצבאית, להורים שנאבקו למען זכויות אדם ודמוקרטיה, עלה לישראל ב-1999 ומתגורר בקיבוץ כפר גליקסון עם בת זוגו ענבל וילדיהם אילן, אורי ומאיה.

המשפט הבינלאומי הפך במאה ה-21 לזירת מאבק הסברתית מרכזית. הנרטיב הפרו-פלסטיני, שמציג את ישראל ככוח כובש ומדכא, נשען באופן כמעט מוחלט על מונחים ומושגים מתוך המשפט הבינלאומי. "אפרטהייד", "כיבוש", "רצח עם" – אלו לא רק מילים, אלא הגדרות משפטיות בעלות משמעות עמוקה, המשמשות ככלי נשק במאבק ההסברתי.

ההנחה הבסיסית של הנרטיב הפרו-פלסטיני היא שהמשפט הבינלאומי הוא הסמכות העליונה, "המוסר האובייקטיבי". הם מציגים את עצמם כמי שנלחמים למען צדק בינלאומי, ומאשימים את ישראל בהפרה שיטתית של אמנות וחוקים בינלאומיים.

רוני בנשק הוא נער ישראלי שמתעסק בהסברה. מתעמת וחוקר לעומק את הסכסוך הישראלי-פלסטיני.

רבות נכתב על אוכלוסיות שעברו את מתקפות הטילים ללא מרחב מוגן ונאלצו לאלתר פתרונות, בהם השתרעות בתעלות או שהות מתחת לגשרים. על קבוצה אחת, שמתגוררת סמוך לנתב"ג (יעד מועדף למשגרי הטילים) ללא יכולת לחפש פתרון מיגון ובלי אפשרות לעזוב למקום אחר, לא ראיתי שכתבו.

הכוונה לאלפי האסירים במתחם הגדול של שירות בתי הסוהר שמצוי במפגש בין לוד ורמלה, ובו בית המעצר ניצן, כלא הנשים נווה תרצה, כלא איילון, בית הסוהר גבעון, וכלא מעשיהו על אגפיו. גם מי שביצע פשע הוא בן אדם שזכאי להגנה, בוודאי לשמירה על חייו.

טובה הרצל היא גמלאית של משרד החוץ. שרתה כקצינת קישור לקונגרס בשגרירות ישראל בוושינגטון, הייתה השגרירה הראשונה של ישראל במדינות הבלטיות לאחר התפרקות בריה"מ, ופרשה אחרי כהונה בדרום אפריקה.