לכבוד פרישתו של ד"ר ואלוף במיל. אביחי מנדלבליט מתפקיד היועץ המשפטי לממשלה, התרומם גל תקשורתי של מליצי יושר על האיש העקום ומורשתו הפתלתלה, ההרסנית והמסוכנת. כתבים בכירים ומוערכים כתבו ושידרו שמנדלבליט זכאי לאשראי על "עמידה איתנה" (מה? מאיפה זה בא?) וכי "הצליח לשרוד בתפקידו על אף לחצים קשים וחסרי תקדים" (רגע, האיש בעל אלף התפקידים הקודמים לא ידע לְמה הוא נכנס?).

לכבוד פרישתו של ד"ר ואלוף במיל. אביחי מנדלבליט מתפקיד היועץ המשפטי לממשלה, התרומם גל תקשורתי של מליצי יושר על האיש העקום ומורשתו הפתלתלה, ההרסנית והמסוכנת

השאלה הגדולה היא האם ידע לָמה הוא נכנס לתפקידו, ועליה טרם קיבלנו תשובה. הליך מינויו היה פגום מלכתחילה. הוא אמור היה להימנע מהגשת מועמדות עקב זיקתו האישית הברורה לנתניהו, שאף הובילה לפסילתו ע"י יו"ר וועדת האיתור נשיא בית המשפט העליון לשעבר השופט בדימוס אשר גרוניס.

ידועה גם מעורבותו של ניר חפץ, מטעם נתניהו, בתהליך שהוביל למינוי. עד כמה היה תיאום מוקדם בינו לבין מיטבו באשר להתנהלותו בכל הקשור לתיקי האלפים? מה בדיוק עלה בעשרות השיחות האינטימיות שניהלו בארבע עיניים לפני ותוך כדי כהונתו בתפקיד?

כל קשת האפשרויות – למרבה הצער והחלחלה – באה בחשבון. החל מקנוניה של ממש שנתפרה בין השניים טרם המינוי והשפיעה על כל התנהלותו של מנדלבליט, ושל נתניהו, במסלול המשפטי והתקשורתי של תיקי נתניהו. עבור דרך "הבנות משתמעות", שלא נאמרו במפורש אך הובנו היטב על ידי שני הצדדים, ועד גירסה שתייחס למנלדבליט תמימות במעלת קדושה, והתעלות מעל כל שיקול לא ענייני בתיקי נתניהו.

דא עקא, נדרשת עצימת עיניים רבתי כדי לא לשלול מכל וכול את האפשרות האחרונה. מנדלבליט איננו איש תמים ואיננו בלתי מנוסה. מי שניווט את דרכו במסדרונות הכוח של צה"ל והמטה הכללי, ומשם לקבינט וללשכת רה"מ, איבד מזמן את חזקת התמימות או "אי-ההבנה".

מנדלבליט איננו איש תמים ואיננו בלתי מנוסה. מי שניווט את דרכו במסדרונות הכוח של צה"ל והמטה הכללי, ומשם לקבינט וללשכת רה"מ, איבד מזמן את חזקת התמימות או "אי-ההבנה"

הוא הבין מצוין כיצד הדברים עובדים, וידע בדיוק כיצד הם ייראו ונראים למתבוננים הן מבפנים ובן מבחוץ. ואם היו לו ספקות, הרי שככל שחלף הזמן והתעבו המחאות נגדו ונגד הבוס הגדול, אי אפשר שלא להניח שהם פגו לחלוטין.

באקלים הפוליטי האלים והמצחין שיצרו שנות נתניהו, ושמנלבליט היה חלק אינטגרלי ממנו עוד כשהיה במדים, ובוודאי כשעבר לתפקיד מזכיר הממשלה, וקל וחומר בתפקידו האחרון, באקלים הזה הוא צמח והתעצב ובחר את בחירותיו המקצועיות, המשפטיות, האתיות והמוסריות. הוא לא היה בו נטע זר. להיפך.

במבט מהיר לאחור מזדקרות עשרות רבות של החלטות שהאיש קיבל, והחלטות שנמנע מהן ומנע אותן, החשודות במניעים זרים ואפילו פליליים לכאורה. החל מ"איחוד התיקים" של נתניהו, שיצר עיכוב של שנים, דרך "הפטור" לנתניהו מתיק 3000, עבור באי-הטיפול בתיק המניות ובתיק גריסת המסמכים ועוד ועוד (ועוד). מדוע הוא ביצע את כל הבחירות השגויות והאפלות הללו? כיצד הוא הסביר אותן לעצמו בזמן אמת? וכיצד יסביר אותן בדיעבד?

די להביט בנימוקיו המחוררים של מנדלבליט להחלטתו הבלתי סבירה שלא לפתוח בחקירה בפרשת המניות והצוללות:
למרות שבתקשורת ובשיח הציבורי נפרשה תשתית ראייתית רחבה ומלאת עובדות מטלטלות, מנדלבליט מציג תשתית ראייתית מצומצמת מאוד, לקויה וסלקטיבית כדי לבסס את החלטתו.https://t.co/IniXNf63cx

— Or-ly Barlev ~ אור-לי ברלב (@orlybarlev) June 22, 2021

במבט מהיר לאחור מזדקרות עשרות רבות של החלטות שהאיש קיבל, או נמנע מהן או מנע אותן, החשודות במניעים זרים ואפילו פליליים לכאורה. מדוע ביצע את הבחירות השגויות והאפלות הללו? כיצד הסביר אותן לעצמו?

נדבך מרכזי במורשת מנדלבליט הוא ההסתרה מהציבור והפעולה במחשכים ללא מתן דין וחשבון, לא בזמן אמת ולא בדיעבד. מספר מסיבות העיתונאים שערך בכל שנות כהונתו הוא למיטב זכרוני 1, עם הגשת כתב האישום נגד נתניהו, שגם בה התחמק מתשובות לשאלות. את יחסיו עם הציבור קיים רק דרך תדרוכים אוף רקורד לכתבים, ופה ושם נאום בכנס רנדומלי עם "רמיזות" בכתב רש"י. את מה שאנחנו יודעים על מחשבותיו האמיתיות שמענו דרך הדלפות של הקלטות או התבטאויות בדיונים.

היכן ההתנהלות הזו והיכן האינטרס הציבורי? הסטנדרטים החיוניים של שקיפות? של גילוי נאות? של שיתוף הציבור? של בניית יחסי אמון בין האזרחים והאזרחיות הישראלים לבין המוסדות החיוניים של היועמ"ש לממשלה, הפרקליטות, ומערכת אכיפת החוק כולה? המרחק העצום בין פעולותיו ומחדליו של מנדלבליט לבין האינטרס הציבורי וטובת הדמוקרטיה – הוא הוא מורשתו.

וכן, הוא ידע בדיוק מדוע הוא פועל כך. משום שהיה לו הרבה הרבה מה להסתיר ולהצניע. כי הוא *לא* יכול היה לעמוד בלחצים שהתנהלות גלויה ושקופה היתה יוצרת, וכי הוא עוד חניך של בית הספר ל"משילות" של נתניהו, האקדמיה לפוליטיקרימנלים ועוזריהם, שקורס הליבה שלה הוא מניפולציה מתמדת על הציבור, באמצעים מגוונים, למטרות אנטי דמוקרטיות ובלא מעט מקרים גם קרימינליות לכאורה.

דמותה של הדמוקרטיה הישראלית עוותה והושחתה ללא הכר בשנות נתניהו ובשנות מנדלבליט. האם במאות שעות השיחות שלהם בארבע עיניים הם עסקו בתיאום המערכה נגד הדמוקרטיה? האם מנדלבליט חווה סחיטה באיומים או פעל ממניעים זרים אחרים? האם יש הסברים אחרים להתנהלות המחפירה והכל כך מזיקה שלו?

הוא ידע מדוע הוא פועל בחוסר שקיפות. משום שהיה לו הרבה הרבה מה להסתיר ולהצניע. כי הוא *לא* יכול היה לעמוד בלחצים, וכי הוא עוד חניך של ביה"ס ל"משילות" של נתניהו, האקדמיה לפוליטיקרימנלים ועוזריהם

על כל השאלות הללו מגיעות לציבור תשובות ברורות. האם לשם כך נדרשת וועדת חקירה? כנראה שכן. האם תקום כזו? כנראה שלא. יותר מדי בעלי עניין יושבים עדיין ביותר מדי עמדות כוח, והם לא יאפשרו הגעה לחקר האמת.

מחובתנו להמשיך לדרוש גילוי מלא של כל מה שמנדלבליט החביא מאיתנו, ולהציג מעל כל במה את מורשתו האמיתית – סיוע צמוד למחריב הדמוקרטיה ושלטון החוק, וכנופייתו.

ליועמ"ש/ית הבא/ה ממתינה משימה הרקוליאנית. שיקום מעמד המוסדות המשפטיים החיוניים ביותר להמשך קיומה של ישראל כמדינה דמוקרטית. לשם כך מתחייבים מהלכים מרחיקי לכת, ובראשם מיצוי מלא ומהיר של ההליכים כנגד נתניהו, בתיקיו הקיימים ובאלו שחובה לפתוח.

שינוי של 180 מעלות ביחס התביעה הציבורית לתיקי שחיתות ציבורית בכל הרמות, הקמת מוסדות ייעודיים לשם ניהול המלחמה הקיומית על דמותה של הדמוקרטיה הישראלית, ובראשם גוף ייעודי למלחמה בשחיתות שירכז סמכויות, תקציבים, כלים טכנולוגיים ואחרים ואת מיטב כוח האדם מתוך ומחוץ למערכת.

כפי שמערכת הבטחון יודעת להקים גופים כאלה מול איומים חדשים, כך בדיוק צריכה לפעול הממשלה מול האיומים המוכחים על הדמוקרטיה ושלטון החוק. אין זמן לאבד ואסור לחשב חישובים פוליטיים ותדמיתיים.

יש להעביר את חוק טוהר המידות, שיוציא מן החיים הציבוריים כל בעל/ת תפקיד ציבורי שיש נגדו כתב אישום, וימנע מכל אדם כזה כל התמודדות על כל תפקיד ציבורי שהוא – נשיא, ראש ממשלה, שר, ח"כ, ראש עיר, חבר מועצת עיר, חבר דירקטוריון או נושא מישרה בכל גוף ציבורי או חברה ממשלתית.

יש לחוקק חוק ייעודי למלחמה בשחיתות שיקבע למשל איסור גורף על עסקאות טיעון לאישי ציבור (הצעה של יובל יועז), יש לקבוע עונשי מינימום על עבירות אלה, וכן לקבוע לוחות זמנים מחייבים לניהול ההליכים ולמניעת סחבת, נזק לאינטרס הציבורי, ועינוי דין לנאשמים. יש להתיר שימוש בכלים הטכנולוגיים המתקדמים ביותר לצורך המלחמה הזו, ממש כמו המלחמה בטרור. וזוהי כמובן רק רשימה חלקית.

עסקת טיעון בין מנדלבליט לנתניהו תהיה עסקה שערורייתית ומופקרת. למעשה, אין ולא יכולה להיות עסקת טיעון עם נבחר ציבור שניתן יהיה לומר עליה כי היא משרתת את האינטרס הציבורי. לפיכך, הגיע הזמן לחוקק חוק שיאסור על הסדרי טיעון עם נבחרי ציבור.

פרשנות של @YuvalYoazhttps://t.co/Z85ystnOzx

— זמן ישראל (@ZmanIsrael) January 13, 2022

בכל אלה צריך היועמ"ש/ית החדש להיות לא גורם מעכב אלא יוזם ומאיץ ודוחף ועוקר הרים. לא רק "עומד בלחצים" אלא יוצר לחצים על כל המערכת כולל הדרג הפוליטי הגבוה, בשם האינטרס הציבורי העליון.

מחובתנו להמשיך לדרוש גילוי מלא של כל מה שמנדלבליט החביא מאיתנו, ולהציג מעל כל במה את מורשתו האמיתית – סיוע צמוד למחריב הדמוקרטיה ושלטון החוק, וכנופייתו

ואת כל זה הוא/היא צריכים לעשות עם הפנים לציבור, בשקיפות מלאה ובשיתוף. כך ייבנה מחדש האמון הציבורי במערכת ובדמוקרטיה, וכך תימחק מורשתו הנוראה של מנדלבליט ויבנו יסודות איתנים לדמוקרטיה ישראלית מתוקנת.

ערן עציון הוא יזם מדיני ופוליטי, דיפלומט בכיר לשעבר, כיהן כסגן ראש המועצה לביטחון לאומי במשרד ראש הממשלה, וכראש התכנון המדיני במשרד החוץ. המוטו שלו הוא: Speak Truth to Power. מאמין שהמפתח לעתיד ישראל, והעולם החופשי, הוא מהפיכה בשיטה הדמוקרטית

ביום ראשון שוב ייצא לדרך מצעד דגלים. המאבק על ההפגנה הזו, המלווה בריקודים של אלפי בני נוער מהמגזר הדתי, הפך לכאורה לשאלה של משילות וריבונות, חופש ביטוי והזכות להניף דגלי ישראל בירושלים בירתה. לכאורה. צריך לומר שוב שכל הערכים הללו הם לכאורה.

ביום ראשון שוב ייצא לדרך מצעד דגלים. המאבק על ההפגנה הזו, המלווה בריקודי אלפי בני נוער מהמגזר הדתי, הפך לכאורה לשאלה של משילות וריבונות, חופש ביטוי והזכות להניף דגלי ישראל בירושלים בירתה

מדוע?

מפני שהנפת דגלי ישראל בירושלים היא לא הבעיה. הבעיה היא בשם מה מונף הדגל.

מצעד הדגלים הפך למעשה למצעד שנאה, גזענות, הסתה וריקודים שכל מטרתם לבזות את הפלסטינים. לתקוע להם אצבע בעין ליד שער שכם ומסגד אל אקצה.
מבחינת המפגינים חופש הפולחן בירושלים הוא רק יהודי והם בזים לפולחן המוסלמי.

כותב שורות אלה השתתף בשנים אחרות ביום ירושלים, כאשר ההתיישבות העובדת הייתה עולה לירושלים עם כלים חקלאיים ותוצרת חקלאית. כאנשי מילואים עזרנו והתנדבנו לארגון יום ירושלים והוא עבר בדרך כלל כחג שמח, בהסכמה לאומית רחבה, ללא הפרעות מצד הפלסטינים וללא הפגנות לאומניות גזעניות.

אולם עם השנים, ישראלים חילונים ממגזרים שונים הדירו עצמם מירושלים ביום חגה. הנוער הדתי הלאומי והלאומני השתלט על יום ירושלים, עם מצעד גס מלווה בקריאות שנאה והסתה, וגרם לעימות צפוי מול האוכלוסייה הפלסטינית של ירושלים.

מצעד הדגלים הפך למצעד שנאה, גזענות, הסתה וריקודים, שכל מטרתם לבזות את הפלסטינים. לתקוע להם אצבע בעין ליד שער שכם ומסגד אל אקצה. מבחינת המפגינים חופש הפולחן בירושלים הוא יהודי בלבד

הדגל הוא לא הבעיה. דגל ישראל מכובד גם במדינות ערביות כאשר נערכים שם הסכמים או מתארחים נציגי המדינה.

גם מפגשים עם נציגי הפלסטינים מלווים בהצבת דגלי ישראל ברקע המפגש.
דגל ישראל הוא לא הגורם למהומות ולא לטילים שעלולים להיירות מעזה.
הבעיה היא דברי השטנה המופקרים שסביבם חוגגים בני נוער מוסתים ושפת השנאה המזמינה מלחמה.

הנושא כבר הגיע לביהמ"ש העליון בשנת 2015 כאשר השופטים נדרשו לדון בקריאות "מוות לערבים" שנישאו במצעד הדגלים, לצד קריאות הסתה מוכרות אחרות: "איטבח אל ערב" ו"יבנה המקדש וישרף המסגד".

לקראת המצעד בשנת 2015 עתרו עמותת "עיר-עמים" ופורום "תג מאיר" לבית המשפט העליון בדרישה למנוע את מעבר הצעדה ברובע המוסלמי בעיר העתיקה. ביהמ"ש אמנם דחה את העתירה, לא לפני שרקד מילולית בעצמו סביב הסוגיה, כאשר השופט אליקים רובינשטיין, חובש כיפה בעצמו, דרש מהמשטרה אכיפה ראויה כלפי סיסמאות הסתה:

"מי שאומר 'מוות לערבים' אנו בדעה שהוא צריך לקבל עונש וגם המשטרה צריכה להיות בדעה זו. זה לא חופש הביטוי אלא חופש ההסתה".

אמר והתיר את המצעד.

ביהמ"ש אמנם דחה את העתירה נגד המצעד, לא לפני שרקד מילולית בעצמו סביב הסוגיה, כאשר השופט רובינשטיין, חובש כיפה בעצמו, דרש מהמשטרה אכיפה ראויה כלפי סיסמאות הסתה. אמר והתיר את המצעד

מבין אלפי החוגגים המוסתים המשטרה הייתה עוצרת בודדים. על כתבי אישום שהסתיימו בהרשעה לא שמענו מעולם.

בג"ץ אישר: מצעד הדגלים ביום ירושלים יעבור דרך הרובע המוסלמי http://t.co/1mKlAqEMau pic.twitter.com/M22hrJdmZb

— Haaretz הארץ (@Haaretz) May 11, 2015

בשנה שעברה רה"מ לשעבר בנימין נתניהו עצמו דרש מאיתמר בן גביר לא להגיע לשער שכם בשל איום הטילים, ומפכ"ל המשטרה ושב"כ התריעו על הצפוי. האירועים התדרדרו לירי רקטות על ירושלים, דחיית המצעד ומהומות בערים המעורבות.

הבעיה היא לא הדגל. הדגל המסמל את מדינת ישראל לא עשה שום דבר לאיש.

אבל מי שמנצל את זהותו היהודית במדינת ישראל כדי לתקוע את מוט הדגל בעיני שכניו, קורא מוות לערבים ומסית לשריפת מסגד החשוב לעולם המוסלמי – הוא האשם ואותו יש לעצור ולמנוע ממנו את הנפת הדגלים במחול החרבות הלאומני שאותו חוגגים דוקא ביום ירושלים.

איתי לנדסברג נבו הוא אזרח המודאג מעומק השחיתות השלטונית, חושש לגורל הדמוקרטיה ומזועזע מהגזענות והאלימות בחברה הישראלית. לשעבר עורך "מבט שני" ומנהל מחלקת תעודה בערוץ הראשון (2002-2017). בן קיבוץ תל יוסף וממקימי הפורום למען אנשי המילואים ( 1995-2017) . כיום במאי, עורך תוכן ומפיק עצמאי.

חוק "ממדים ללימודים" הוא בשורה חשובה רק עבור כמחצית מהלוחמים המשוחררים. מהחוק החדש ייהנו מי שעומדים בתנאי הסף ומתאימים מבחינה אישית ללימודים אקדמיים, וגם רוצים ויכולים להקדיש לפחות שלוש שנים מחייהם ללמידה עיונית.

חוק "ממדים ללימודים" הוא בשורה חשובה רק עבור כמחצית מהלוחמים המשוחררים. ייהנו רק מי שעומדים בתנאי הסף, וגם רוצים ויכולים להקדיש לפחות 3 שנים מחייהם ללמידה עיונית

אבל מה עם החצי השני? הלוחמים שמתחילים מנקודת פתיחה נמוכה יותר, בין השאר עקב הפערים העצומים במערכת החינוך. אלה שאינם יכולים ללמוד ולקיים את עצמם במקביל, ולהוריהם אין את האמצעים הנדרשים לסייע להם. אלה שכישוריהם והעדפותיהם אינם בתחום העיוני ומחפשים למידה יותר מעשית ותכליתית.

כרגיל, קבוצה זו נשארת מאחור. מדינת ישראל כבר משקיעה משאבים עצומים בסטודנטים באוניברסיטאות ובמכללות האקדמיות. כשישה מיליארד שקלים מתוקצבים מדי שנה רק להוראה במוסדות הללו, ועוד מיליארדים נוספים מוקצים למחקר – וטוב שכך!

תקצוב האקדמיה מניב בסופו של דבר תשואה משמעותית לחברה הישראלית, הן במישור הכלכלי והן בהיבטים אחרים. ככל שניתן להסיר חסמים בפני הגישה למוסדות אלה ולפתוח אותם לאוכלוסיות נוספות, כפי שעושה תוכנית "ממדים ללימודים", מדובר במאמץ מבורך וראוי.

אלא שהפעילות החשובה הזו רק מדגישה את העוול המשווע והנזק הכבד של הזנחת החצי השני של האוכלוסייה, שחופף במידה רבה ל"ישראל השנייה": בקרב מי  שאינם הולכים כיום לאקדמיה, וגם לא ילכו למרות המימון הגבוה שמציעה תוכנית "ממדים ללימודים", יש  הרבה יותר צעירים ממשפחות עם הכנסה והשכלה נמוכה.

במילים אחרות, אלה הצעירים שבהם נדרשת ההשקעה הממשלתית הגדולה ביותר. הפוטנציאל שלהם לא נמוך יותר מזה של בעלי תארים אקדמיים, הם פשוט קיבלו ומקבלים פחות הזדמנויות.

אבל מה עם החצי השני? הלוחמים שמתחילים מנקודת פתיחה נמוכה יותר, בין השאר עקב הפערים העצומים במערכת החינוך. אלה שאינם יכולים ללמוד ולקיים את עצמם במקביל, ולהוריהם אין אמצעים לסייע להם

ישראל צריכה אותם, עם כישורים וידע מקצועי ברמה גבוהה, כדי לקיים כלכלה מודרנית ומפותחת. המשק משווע לעובדים עם מיומנויות שאינן נרכשות באקדמיה, ולא רק בהייטק – אלא גם בענפי התעשייה, הרכב, השירותים, המלונאות ועוד. בה בעת, מאות אלפי ישראלים תקועים בעבודות בשכר נמוך וללא אופק להתפתחות או התקדמות מקצועית.

ההשקעה בצעירים אלה זניחה לעומת המשאבים העצומים שמועברים לאקדמיה. התקציבים הממשלתיים לקורסים להכשרות מקצועיות וללימודי הנדסאות הם פחות מעשירית ממה שניתן ללומדים במוסדות אקדמיים.

כתוצאה מכך, היקף הלומדים ואיכות המענה שהם מקבלים נמוכים מאוד גם הם. זאת אף שמחקרים מראים שהתשואה של לימודים מקצועיים ברמה נאותה, יחסית לעלותם, אינה נופלת מהתועלת של לימודים אקדמיים.

ההזנחה באה לידי ביטוי לא רק בתקציבים, אלא גם במעמד ובתשומת הלב הציבורית להם זוכים ההכשרות ולימודי ההנדסאות. במידה רבה, המדינה כבר מספר עשורים מתייחסת למסלולים אלה כ"חצר אחורית" של עולמות ההשכלה והתעסוקה, ואינה מתייחסת אליהם כאל סוגיה לאומית אסטרטגית מהמעלה הראשונה.

בין השאר, הדבר בא לידי ביטוי בדרך שבה הטיפול בנושא מפוצל בין מגוון רחב של משרדים, גופים ותוכניות ממשלתיות, שחלוקת האחריות ביניהם עמומה ומשתנה לעתים תכופות. אין שום מקבילה למועצה להשכלה גבוהה, או לתהליכי התכנון הרחבים וארוכי הטווח שאותם היא מובילה.

בכך, ישראל בולטת כחריגה ומבודדת בין המדינות המפותחות, שכולן מייחסות ללימודים מקצועיים עדיפות גבוהה, ומשקיעות בהם הרבה יותר משאבים.

ההשקעה בצעירים אלה זניחה לעומת המשאבים העצומים שמועברים לאקדמיה. התקציבים הממשלתיים לקורסים להכשרות מקצועיות וללימודי הנדסאות הם פחות מעשירית מהניתן ללומדים במוסדות אקדמיים

תוכנית "ממדים ללימודים" מהווה קומה נוספת על גבי המערך הנרחב והמסועף של הלימודים האקדמיים בישראל. בתחום הלימודים המקצועיים, עוד לא התחלנו לחפור את היסודות.

רועי מאור הוא מנהל פיתוח מדיניות ומחקר בעמותה "121 – מנוע לשינוי חברתי". קודם לכן שימש למעלה מעשור בתפקידי מנכ"ל, סמנכ"ל חבר ועד ויועץ של ארגונים בתחומי זכויות אדם, תקשורת, אזרחות משותפת וחינוך, וליווה את הקמתם של מספר ארגונים לשינוי חברתי. בעל תואר שני בהיסטוריה.