"ברגע ההוא ראיתי את העתיד. שאון השנאה והפחד, ענני האלימות והמוות לא הסתירו את הקול הצלול והברור, המבקש חיים וחירות. זו לא המלחמה שלי, יכולתי לשוב אל ביתי המוגן והבטוח. יכולתי ולא יכולתי. הישרתי מבט אליו, אל הילד המוטל בין חיים למוות, אל אחותו המתחננת על חייו במבט ובחרתי להיכנס בבריתם של חפצי החיים".

"זו לא המלחמה שלי, יכולתי לשוב אל ביתי המוגן והבטוח. יכולתי ולא יכולתי. הישרתי מבט אליו, אל הילד המוטל בין חיים למוות, אל אחותו המתחננת על חייו במבט, ובחרתי להיכנס בבריתם של חפצי החיים"

הרשמו עכשיו לניוזלטר היומי

כך אני מדמיינת את המתרחש במוחה של בת פרעה, כשהיא רואה את משה הקטן בתיבה נישא על גלי היאור לקראתה. הקריאה למצוא רחמים וחמלה מעבר לגבולות הלאום והדת מהדהדת מזה דורות.

בתוך כל רגעי המתח בסיפור הצלתו של משה – הסכנות מגלי היאור ומהתנינים השורצים בו, הפחד שמא בת פרעה תסגיר אותו לידי המרצחים, החשש שלעולם לא ישוב לראות את משפחתו ואת עמו – יש רגע אחד שמדבר אלי במיוחד השנה; זה הרגע בו נפגשות עיניים של שתי נשים – בת פרעה ומרים.

בת פרעה בוחרת לסכן את חייה ולפתוח את ביתה עבור נער עברי זר;  ומרים – זו מחליטה לבטוח בבתו של הצורר האיום. מבט של שתי נשים שהחליטו להיאבק למען חיים, לא להיכנע לחוסר האונים ולאדישות. לא לתת לדעות הקדומות לנצח. מבט שאיפשר חירות לעם שלם.

מה היה קורה אילו הן היו מסיטות את המבט? אם תחושת חוסר האונים הייתה משתלטת? אם הלב היה נאטם מגודל הפחד והזוועות? האם היינו חוגגים השנה את פסח לולא מעשה החסד הקטן שלהן?

אך לא רק את פסח אנחנו חוגגים בזכותן, אלא גם את חגי הדתות האחיות שלנו. לולא יציאת מצרים לא הייתה תורה בעולם, וגם לא ברית חדשה ולא קוראן. פסח, פסחא ורמדאן שלובים זה בזה השנה. למרבה הצער, הם אינם מביאים בכנפיהם רק שמחת חג, אלא גם מתח, חשש ואיבה. מה היה אומר על כך אבינו המשותף אברהם? אברהם מכניס האורחים, מעניק התקווה למהגרים שיימצא להם בית, מנחם האבות והאמהות שבנם ישוב אליהם בשלום.

בת פרעה בוחרת לסכן את חייה ולפתוח את ביתה לנער עברי זר;  ומרים מחליטה לבטוח בבת הצורר האיום. מבט של שתי נשים שהחליטו להיאבק למען חיים, לא להיכנע לחוסר האונים, לאדישות ולדעות הקדומות

מעבר לדורות ולמרחקים, מעבר לדתות ולאמונות, לפחדים ולדעות הקדומות, נשמעת הקריאה לכל חפצי החיים שבינינו – הושיטו יד, פתחו את דלתות הלב והבית. דברו את שפת האמונה – האמונה בצלם אלוהים שבכל אדם, האמונה בזכות לחירות ולחיים.

הרבה נעמה דפני קלן היא רבה שותפה של קהילת ״אור חדש״ בחיפה. פמיניסטית שיודעת שקולן של נשים הוא חיוני לחברה, לדת ולתרבות, ומאמינה שיהדות יכולה להיות בית ומגדלור לחברה כולה. חיפאית, נשואה לדוד, ואמא לאריאל ולאיילת (צילום: אסיה יופה).

האם החברה הישראלית מסוגלת להתמודד עם דילמות קורעות לב ונשמה כמו דילמות המו"מ על גורל החטופים?

זו שאלה קשה, שכן לאיש בישראל אין ניסיון, ידע או יכולת להכריע בין נשים לילדים, בין נשים לגברים, בין אזרחים לחיילים מול משפחות החטופים.

איתי לנדסברג נבו הוא אזרח המודאג מעומק השחיתות השלטונית, חושש לגורל הדמוקרטיה ומזועזע מהגזענות והאלימות בחברה הישראלית. לשעבר עורך "מבט שני" ומנהל מחלקת תעודה בערוץ הראשון (2002-2017). בן קיבוץ תל יוסף וממקימי הפורום למען אנשי המילואים ( 1995-2017) . כיום במאי, עורך תוכן ומפיק עצמאי.

צעירים ומוכשרים לרוב ברחו כמו מאש מפוליטיקה. הם היו ציניים ואנוכיים כטרנד ובחרו להתמקצע, לעשות כסף ולבנות קריירה. הפוליטיקה נשארה לבינוניים ומטה, לקיצוניים ולמקושרים, שמצאו חן בעיני ידוען כלשהו, אשר הקים סוג של מיזם שנקרא מפלגה.

כמות הרפש, ההשמצות והאשפה המוטחת הרחיקו טובים מן הזירה. עכשיו אנחנו משלמים את המחירים של הפקרת הזירה: בשירות ציבורי בלתי מתפקד כמעט בשעת מלחמה, שירות שמופעל באמצעות מאכערים וגוזרי קופונים, בחינוך המופרט שקורס ובבתי הספר שפסקו לחנך, באוכלוסיות שאינן עובדות אבל מצהירות שאנחנו מתקיימים בזכותן, בשחיתות שנעשית מהמקפצה והפכנו אדישים כלפיה, ובאלימות הגואה.

משה בן עטר הוא פובליציסט, מחבר הספר "המסע לישראל האחרת". עסק שנים בתכנון אסטרטגי והיה מנכ״ל המועצה הציונית בישראל, מנהל כפר הנוער יוענה ז'בוטינסקי, ומנהל המכון למחקר וחינוך בקרן כצנלסון. היה יועצם של כמה שרים ויועץ ליצחק הרצוג.