רחוב שינקין בתל-אביב הוא אחד המקומות בו אפשר היה להיטמע, לשמור על אנונימיות ולהציץ לעולמם של אחרים. אבל בבלוק שבין רחוב אחד העם ומלצ'ט, בין קפה "תמר" לבית "דבר", שם היה גן המשחקים של ילדותי, שם כולם הכירו אותי. הבן של רותי ועזריה. בבלוק הזה כולם הכירו את כולם. החלפנו ספרים בספרייה של שמואל הספרן הנרגן, וקנינו עיתונים בקיוסק של הוכרמן-הנייק וסוניה אמא שלו, שני ניצולי שואה הלומים שהתגוררו בעליבות קורעת לב בחדר מאחורי הקיוסק. והטוסטים של איציק ורותי, חנות הביצים, המספרה של נח, פוטו עמילני והכוך של גברת פלדמן. המסעדה של לאה ומסעדה "מזרחית" אורה, מול בית "דבר".

רחוב שינקין בת"א הוא אחד המקומות בו אפשר היה להיטמע, לשמור על אנונימיות ולהציץ לעולמם של אחרים. אבל בבלוק שבין רחוב אחד העם ומלצ'ט, בין קפה "תמר" לבית "דבר", שם היה גן המשחקים של ילדותי

הירשמו עכשיו לניוזלטר היומי

ואני, כשרציתי להיטמע, כשרציתי להיות "דני דין הרואה ואינו נראה", הייתי חומק מהבית בשעת ערב מוקדמת, כשאבא ואמא היו יוצאים לקולנוע או לתיאטרון. הבייבי סיטר היתה מגיעה, ואני הייתי יוצא לסיבוב. לעיתים זה היה רק סיבוב קטן סביב הבלוק ולפעמים הרחקתי עד לתחנת הרכבת, "רכבת מרכז".

ילד בר-מצווה שאני, לוקח את הארנק עם דמי הכיס שחסכתי ונכנס כמו עליסה  אל "המחילה של הארנב הלבן", אוטובוס בקו 19 מקרטע, מעשן, דגם טייגר שנת 55 של "דן" שטיפס ועלה ברחוב שינקין, עצר בתחנה השנייה אחרי שוק הכרמל, ואני עולה, מתיישב בספסל האחורי ונוסע עד התחנה הסופית, "רכבת מרכז". שם יוצא מהמחילה, צועד הישר אל תוך התחנה; מקום בו חוקי הזמן לא קיימים ויצורים זרים ששפתם שונה והתנהגותם מוזרה עולים ויורדים מהקרונות.

משמאל לכניסה היה המזנון. הייתי מסתכל בסקרנות בוויטרינה, לבדוק מה כבר נשאר שם בסוף יום ארוך של נהר זורם של נוסעים שבאים ועוזבים ועוצרים, לרגע אולי, ליד המזנון לקנות לעצמם כריך לנסיעה ברכבת, או בקבוק של תסס או טמפו לפני שייצאו אל המהומה של העיר הגדולה.

הייתי בודק מה בוויטרינה, וכמו תמיד בסופו של דבר מבקש לעצמי את הסנדוויץ' בלחמנייה רחבה שמנמנה עם גבינה צהובה, ביצה קשה, עגבנייה ומלפפון. כל המעדן הזה היה מגיע ארוז בשקית ניילון, בתוספת בקבוק טמפו. ארוחת הערב שלי.

ואז הייתי ניגש אל הרציף, ומתיישב על הספסל, מציץ בשעון הענק התלוי מגג התחנה, ובתחנה, כמו בארץ הפלאות, נדמה לי שהשעון מראה רק את התאריך. הכרוז מחזיר אותי אל המציאות כשהוא קורא בקול מתכתי שהרכבת לנהריה תצא בעוד עשרים דקות מרציף מספר אחת.

ילד בר-מצווה שאני, לוקח את הארנק עם דמי הכיס שחסכתי ונכנס כמו עליסה אל "המחילה של הארנב הלבן", אוטובוס בקו 19 מקרטע, מעשן, דגם טייגר שנת 55 של "דן" שטיפס ועלה ברחוב שינקין

מנגד, ברציף השני על ספסל אחר, יושב זוג מבוגר. מחכים אולי לרכבת שתגיע מחיפה? את מי הם מתרגשים לפגוש? אולי גם הם רק מחפשים כמוני מקום שקט להתבודד, להיות אלמונים לזמן קצר.

אני פותח את שקית הניילון, חושף את קצה הלחמנייה, מקלף לאט לאט את השקית לפני שנותן ביס גדול. יש משהו מנחם, אני מבין רק שנים לאחר מכן, בלחמנייה גדולה ורכה עם שומשום, גם אם הייתה מונחת בוויטרינה במזנון התחנה משעות הבוקר. אני קורע עוד חתיכה מהלחמנייה עם עוד לגימה מה"טמפו".

זוג צעיר מגיע, היא מחזיקה מזוודה קטנה הם צועדים לאט לכיוון הרכבת הממתינה ברציף המואר באור צהוב. הם חולפים על פני הקרון הראשון, השני, ונעצרים מול הקרון השלישי. הקרון עם המקומות השמורים. הבחורה רוצה לעלות לקרון, הבחור אוחז בידה מנסה להאריך את הרגע. היא נוסעת לחיפה. היא סטודנטית? חיילת? תיירת? היא שמחה לצאת לדרך? או אולי עצובה להיפרד.

חיבוק שלו אותה לפני שהיא מטפסת בשתי המדרגות התלויות מדלת הקרון השמור ונבלעת אל תוכו. הוא מלווה אותה לאורך הקרון מחלון לחלון עד שהיא מגיעה למושב שלה ומתיישבת. הוא שולח לה נשיקה באוויר, מסתובב וממהר לכיוון היציאה. הוא לא ימתין ליציאת הרכבת מהתחנה. הוא כבר בדרכו החוצה. החוצה מהתחנה? החוצה מההתחייבות? מהקשר? או שבסוף השבוע היא תשוב אליו ברכבת חזרה לתל-אביב. או שמא הוא ייסע אליה צפונה? לקיבוץ? למחנה? לבית הוריה?

הוא שולח לה נשיקה באוויר, מסתובב וממהר לדרכו החוצה. החוצה מהתחנה? מההתחייבות? מהקשר? או שבסופ"ש היא תשוב אליו ברכבת חזרה לת"א, או שמא ייסע אליה צפונה? לקיבוץ? למחנה?

שנים מאוחר יותר, קיץ 1969, אני משחזר את תמונת הילדות מתחנת רכבת "מרכז", רק שהפעם התחנה היא  Victoria Station, תחנת הרכבת של לונדון. על הרציף אנחנו קבוצה של תיכוניסטים לפני שמינית. בקיץ הבא נלך לצבא. מלחמת ההתשה בסיני ולאורך בקעת הירדן בעיצומה, מאות תקריות ירי פשיטות קומנדו תקיפות אוויריות וקרבות אוויר לאורך התעלה ולנו זאת חופשה ראשונה בחו"ל.

שטנו באונייה, נסענו באוטובוס, והצטלמנו ליד כל מגדל פעמונים שנקרה בדרכנו וחיבקנו כל פעמון או כנסייה. לאחר שבועיים של אושר הגיעה העת להיפרד מהקבוצה שחוזרת ארצה, ואילו אני ממשיך לשבוע בפריז אצל חבר של אבא.

חנני רפופורט (משמאל) על האונייה בדרך לאיטליה עם ירון שור מגן חיים וקורנה (צילום: באדיבות המצולם)

"חיבקנו כל פעמון על כל מגדל של כנסיה", חנני רפופורט עומד מימין בפיזה

וכשהרכבת לפריז נכנסת אל התחנה בלונדון בצפצוף ארוך וברעש גדול של מעצורי האוויר, הפעם אני הוא הבחור שעולה לרכבת, והיא, היא נותרת עומדת, אחת מדבוקת הצעירים שליוותה אותי אל הרכבת. כולם מנפנפים לי לשלום כשהרכבת מתחילה לזוז. אבל אני רואה רק אותה שם, על הרציף, מתרחקת ממני, כשאני מנסה לעצור את הדמעות. את בינה כבר לא ראיתי לעולם יותר.

כולם מנפנפים לי לשלום כשהרכבת מתחילה לזוז. אבל אני רואה רק אותה שם, על הרציף, מתרחקת ממני, כשאני מנסה לעצור את הדמעות. את בינה כבר לא ראיתי לעולם יותר

תמונה קבוצתית מפיזה, חנני רפופורט ובינה מאחור (צילום: באדיבות המצולם)

אני שולף את זנבו של הסנדוויץ' מהניילון, מסדר את הגבינה, הביצה, פיסת העגבנייה ופרוסת המלפפון.

הרמקול הגדול התלוי מעל לרציפים מאיץ במאחרים למהר כי הרכבת לתחנת נהריה תצא מהתחנה בעוד חמש דקות. ברציף השני צופרת הרכבת שמגיעה מחיפה, כשהיא גולשת בנסיעה איטית לאורך הרציף עד שהיא בולמת בשריקת אוויר קרוב למחסום המסילה הקדמי.

הדלתות נפתחות. הרמקול מברך בשלום את הבאים לתחנה הסופית, תחנת הרכבת תל אביב מרכז. בשעה הזאת כבר אין הרבה נוסעים. אני עובר אל הספסל שברציף השני, שם עצרה לפני רגע הרכבת שהגיעה. אני מתיישב ובוהה באחרונים הממהרים לרדת מהרכבת, מנסה לנחש מה מעשיהם, לאן פניהם מועדות, למי מהם סיפור מעניין. ביס אחרון ולגימה אחרונה.

אני אוסף את הפירורים של הסנדוויץ' שנשרו על המכנסיים שלי אל תוך שקית הניילון שעטפה אותו ויחד עם בקבוק ה"טמפו" הריק מניח בתוך הפח הקרוב.   מהסס מתקרב אל הקרון הקדמי, זה המוביל הנכנס לתחנה. קרונוע קוראים לרכבות החדשות שהגיעו מגרמניה. קרון עם מנוע בלי קטר מעשן. קרונועים שיודעים לנסוע קדימה ואחורה. סוג של פלאי פלאות.

 כבר אחרי שמונה, כמעט שמונה וחצי והגיע הזמן לשוב הביתה.

אני יוצא מתחנת הרכבת וצועד אל התחנה, התחנה הראשונה של קו 19 בדרך חזרה לרחוב אחד-העם פינת שינקין. למקלחת, לפיג'מה ולישון.

כבר אחרי שמונה, כמעט שמונה וחצי, והגיע הזמן לשוב הביתה. אני יוצא מתחנת הרכבת וצועד אל התחנה, התחנה הראשונה של קו 19 בדרך חזרה לרחוב אחד-העם פינת שינקין. למקלחת, לפיג'מה ולישון

האוטובוס ריק בשעה כזאת. אני לבד עם הנהג ביציאה, שוב במושב האחורי, וכמו עליסה, "שישבה לה בעיניים עצומות, מדמה שהיא בארץ הפלאות, אף כי ידעה שעליה רק לפקוח אותן שוב והכל יחזור למציאות המשמימה", ספרתי את התחנות שבדרך ובתחנה השנייה אחרי שוק הכרמל ירדתי. עד הפעם הבאה

חנני רפופורט בעברו מנכ״ל חברת התקשורת ״JCS אולפני הבירה״, מפיק ברשתות הטלוויזיה האמריקאיות ABC News & NBC News וזוכה פרס EMMY לכתבת חדשות לטלוויזיה. כיום סבא במשרה מלאה ומספר סיפורים מנקודת מבט מאד מאד אישית. תמונות הסטילס צולמו על ידו במהלך עבודתו, אלא אם צוין אחרת.