מאז פרוץ המלחמה באוקראינה מתרבים הפרסומים אודות כוח וגנר (Wagner Group), אופיו ופעילותו הקטלנית של הארגון, הפועל לצד הכוחות הפרו-רוסיים במזרח המדינה.

מדובר בצבא שכירי חרב פרטי של פוטין, הנחשב לאחד הכוחות המיומנים, הרצחניים והמסוכנים ביותר בעולם. הכוח, שהוקם ב-2011, נקרא על שמו של ריכרד וגנר, המלחין המפורסם שהיה אהוד על היטלר.

צבא שכירי החרב הפרטי של פוטין נחשב לאחד הכוחות המיומנים, הרצחניים והמסוכנים בעולם. הכוח, שהוקם ב-2011, נקרא על שם ריכרד וגנר, המלחין שהיה אהוד על היטלר

"צבא הצללים של פוטין" שסמלו המסחרי הוא גולגלת אדם ושהגיח לראשונה לתודעה הציבורית כשסייע לצבא הרוסי בסיפוח חצי-האי קרים ב-2014, ממומן על ידי יבגני פריגוז'ין (Yevgeny Prigozhin), אוליגרך רוסי ומקורבו של פוטין, שנודע בין השאר בקשרי הון-שלטון אפלים הנקשרים ליחסי רוסיה-אפריקה.

כוח ווגנר, המוגדר על ידי הממשל האמריקאי כ"שלוח" רוסי (proxy) על אף הכחשתו המוחלטת של הקרמלין, כולל כ-10,000 חברים, כשיותר מ-10% מתוכם פועלים כיום באוקראינה.

לאחרונה גבר זרם העדויות לפיהן לוחמי הארגון, שצברו ניסיון בזירות לחימה שונות במזרח התיכון (לדוגמה, בסוריה מאז 2016), התערבבו בלא הכר ובלא כל סימני זיהוי באוכלוסייה האוקראינית. כל זאת, תוך שהם נוקטים אלימות קשה ואכזרית נגדה הכוללת הוצאות להורג, עינויים, אונס ואלימות מינית מחרידה המוגדרים כהפרת זכויות אדם ופשעי מלחמה.

The whole world was admiring Azovstal defenders' valor. Now at least 40 of them are executed in Olenivka. Wagner Group's fingerprints. The fate of the injured is unknown. Russia, proxies know nothing about treating ppl, even their own. They perfectly know how to torture and kill. pic.twitter.com/hioP4C2LgF

— Alexander Khrebet/Олександр Хребет (@AlexKhrebet) July 29, 2022

הם מבצעים פשעים אלה גם נגד האוכלוסיות המוחלשות במדינות שונות בהן הם פועלים ברחבי אפריקה ובהן לוב, סודן, מוזמביק, מאלי והרפובליקה של מרכז אפריקה.

לאחרונה התרבו העדויות להתערבבות לוחמי הארגון באוכלוסייה האוקראינית, תוך נקיטת אלימות קשה נגדה, הכוללת הוצאות להורג, עינויים, אונס ואלימות מינית מחרידה המוגדרים כהפרת זכויות אדם ופשעי מלחמה

כוח וגנר הוא ארגון קטן וגמיש, הכולל לוחמים רצחניים בעלי רקע אלים ולוחמני דוגמת הכוח הצ'צ'ני (שנטל חלק במאבקו של דאע"ש בעירק וסוריה). מבנהו הארגוני, קשריו הרופפים עם הצבא הרוסי והריחוק של הכוח ממוסקבה, כמו גם יכולתו להתאים את עצמו למגוון סביבות פעולה, נסיבות ו"לקוחות" (דוגמת ניוד חיילים, נשק וציוד לוחמה בין סוריה, לוב, מאלי ומזרח אוקראינה), מקנים לו יתרונות המנוצלים היטב ע"י פוטין למטרות שונות.

לוחמי וגנר, הפועלים כשכירי חרב (ומתוגמלים פי עשרה יותר מחיילים בצבא הרוסי), מספקים בין השאר מודיעין, תמיכה לוגיסטית ושירותי הגנה על תשתיות. הם מהווים חלק מהאסטרטגיה הרוסית לניהול משברים במדינות המרוחקות ממוסקבה ומוגדרות על ידה כבנות-ברית או כאויבות.

יתרה מכך, אסטרטגיה זו, הנכללת במדיניות החוץ האגרסיבית בה נוקט הקרמלין, נועדה להרחיב את אזורי השליטה וההשפעה של רוסיה ברחבי העולם, בד בבד עם צמצום מעורבותו ונוכחותו של המערב (דוגמת נסיגת כוחות צרפת ממאלי שבמערב אפריקה).

בתוך כך, לוחמי וגנר נשלחים לאזורי עימות ומדינות לא יציבות המאופיינות בסכסוכים פוליטיים ובקונפליקטים דתיים/אתניים ואחרים, דוגמת מלחמת האזרחים בסוריה.

מראיון שנערך עם לוחם לשעבר בכוח שפעל שם עולה כי מטרתם של לוחמי וגנר בסוריה הייתה בין היתר, לחזק את הכוחות הרוסיים שפעלו בחזית ולפצות על היקף האבדות שם, תוך טשטוש העובדות ב"שטח" ויצירת תמונת ניצחון פיקטיבית. כזאת, המציגה דימוי של צבא רוסי חזק המנצח כל מאבק, בכל מחיר וללא אבדות.

מראיון עם לוחם לשעבר בכוח עולה כי מטרת לוחמי וגנר בסוריה הייתה, בין היתר, לחזק את הכוחות הרוסיים שפעלו בחזית ולפצות על היקף האבדות שם תוך טשטוש העובדות ב"שטח" ויצירת תמונת ניצחון פיקטיבית

וכאן חשוב להבהיר כי כוח ווגנר הוא גוף צבאי בעל צביון ייחודי הנבדל גם מארגון צבאי פרטי דוגמת ה-U.S. company Blackwater, שגלגל מיליארדי דולרים במסגרת מאבקו של הצבא האמריקאי בעיראק ובאפגניסטן. מדובר בארגון גג היברידי, שהוא רשת מסועפת של ארגונים עסקיים וישויות צבאיות הנושאים שמות פיקטיביים ומהווים כוח עזר לצבא של פוטין.

"Gabidullin, who lives in France, where he's asked for asylum, is the first former Wagner soldier to speak publicly."

An ex-member of one of the world's most dangerous mercenary groups has gone public https://t.co/jgHOeNOYyr

— Sisu Within ???????????????????????????????????????????????????????? (@sisu_sanity) June 7, 2022

עם זאת ועל אף שלא ברור מהו היקף השליטה של רוסיה בארגון ומיהן אותן מיליציות אפלות של סוכני מודיעין, לוחמים או שכירי החרב שלו, אין ספק שמדובר בתופעה מדאיגה ההולכת ומתרחבת.

מעבר לפשעים נגד האנושות ולהפרת החוקים והנורמות הבינלאומיות, כוח וגנר הוא אמצעי קטלני, השונה במהותו ובהיקף השפעתו מצבא קונוונציונלי. הוא מהווה מכפיל כוח באסטרטגיה של רוסיה, שנועד לסייע לצבא הגדול ביותר באירופה להרחיב באופן שיטתי ובמסווה את מטרותיו ודפוסי פעילותו.

מעבר לפשעים נגד האנושות ולהפרת החוקים והנורמות הבינלאומיות, כוח וגנר הוא אמצעי קטלני, השונה במהותו ובהיקף השפעתו מצבא קונוונציונלי. הוא מהווה מכפיל כוח באסטרטגיה של רוסיה

בתוך כך, הוא נועד להגביר את מעורבותה ושליטתה של מוסקבה בנכסים חשובים בטריטוריות שונות באירופה ומחוצה לה (דוגמת חבל דונבאס העשיר במשאבי אנרגיה באוקראינה וכן שדות הנפט והגז בסוריה). כל זאת, כשהקרמלין זוכה בהם מן ההפקר, בלא לשאת באחריות ובעלויות הכרוכות בכך וחמור מכך. כל זאת באופן המעורר השראה להקים צבא צללים של שכירי חרב פרטיים במדינות נוספות ברחבי העולם.

ללא ספק המלחמה של פוטין באוקראינה כבר עתה נושאת משמעויות ביטחוניות כבדות, לצד השלכות גיאופוליטיות מרחיקות לכת על עתיד היחסים הבינלאומיים.

ד"ר ענת הוכברג-מרום היא מומחית לגיאופוליטיקה וליחסים וטרנדים בינלאומיים עם יותר מ-20 שנות וותק וניסיון בעבודה עם גורמי ממשל, בטחון ועסקים בינלאומיים בארץ ובחו"ל. במסגרת מחקריה ועבודתה כיועצת גיאופוליטית נפגשה בבית הלבן עם היועץ הישיר לענייני הטרור העולמי של הנשיא אובמה (2015) והשתתפה בכנסים ופורמים בינלאומיים שונים בחו"ל. במהלך שלוש השנים האחרונות, הרחיבה את תחומי המחקר והעניין שלה לאסיה בדגש על סין. משמשת כיועצת בכירה במכון המחקר בהינאן (דרום סין) ומספקת ניירות עמדה ומחקרים לממשל הסיני העוסקים בעיקר בממד הביטחוני של פרויקט ה"חגורה והדרך" (BRI), הכולל בניית תשתיות ענק בכל רחבי העולם.

מספר האנשים הרעבים בעולם עלה ב-150 מיליון מאז תחילת מגפת הקורונה לפני כשלוש שנים, קובע דוח של ארגון המזון העולמי של האו"ם. הדוח מזהיר כי משבר המזון שנוצר בעקבות פלישת רוסיה לאוקראינה עלול לדחוף את המדינות שנפגעו בצורה הקשה ביותר, לרעב.

מספר הרעבים בעולם עלה ב-150 מיליון מתחילת מגפת הקורונה לפני כ-3 שנים, קובע דוח ארגון המזון העולמי של האו"ם. הדוח מזהיר כי משבר המזון בעקבות פלישת רוסיה לאוקראינה עלול לדחוף מדינות לרעב

הפלישה לאוקראינה לא רק עצרה את מכירות החיטה לעולם ופגעה ביכולת של המדינות העשירות לשלוח לרעבים את אבות המזון הדרושים להם בכדי לשרוד. הפלישה הרוסית לאוקראינה הביאה גם לעלייה משמעותית במחירי הדלקים והדשנים. זאת, יחד עם משבר האקלים וההתחממות הגלובלית שהביאה לתנאי מזג אויר קיצון ולבצורת במשך שלוש שנים רצופות במזרח אפריקה – כל אלה מעמידים שוב בסכנה ממשית של רעב, מחלות ומוות עשרות מיליונים מתושבי קרן אפריקה, ובראשם אזרחי סומליה.

שינויי האקלים והמלחמה באוקראינה הביאו את סומליה לסף רעב https://t.co/DIxMdNJtA8

— הארץ סביבה ואקלים (@HaaretzS) August 2, 2022

רק בחודשים האחרונים חוזרים עיתוני המערב ומספרים על המתרחש בסומליה, זאת אחרי כעשר שנים ואולי יותר, שנושא הרעב במדינה השסועה, המוכה ורדופת מלחמות אזרחים – לא הגיע לכותרות תקשורת המיינסטרים, שלא לדבר על הטלוויזיה.

סומליה, ארץ התלויה בחסדי הבורא שייתן לה גשם בעתו. יותר מזה תושביה לא צריכים. אבל אלוהי אפריקה היום, כמו אז בתחילת שנות התשעים, לא משתף פעולה. אין חקלאות והחיטה כבר לא תצמח בשדותיהם גם השנה, גם לא הקטניות או תחליפי חלבון אחרים. כלום לא צומח שם, מה שמותיר את המיליונים הסובלים מתת תזונה, תת משקל, רעב ופחד קיומי, תלויים בחסדי הקהילה הבינלאומית, ארגוני סיוע לפליטים והאו״ם.

האוכלוסייה בסומליה מונה כ-16 מיליון אזרחים, החיים במדינה שֶׁחַיֶיהָ טראומה מתמשכת. משפחות שנכחדות והנותרים שלא מסוגלים לשאת את משקל גופם גם אם הוא כבר רק 13 קילו, ממש כמו אותה ילדה שפגשנו במחנה הפליטים מאחורי ״הווילה״ שלנו במוגדישו, בנובמבר 1992, כשהגענו בפעם הראשונה.

אוכלוסיית סומליה מונה כ-16 מיליון אזרחים, החיים במדינה שֶׁחַיֶיהָ טראומה מתמשכת. משפחות נכחדות והנותרים לא מסוגלים לשאת את משקל גופם גם אם הוא רק 13 קילו, כאותה ילדה שפגשנו במחנה הפליטים ב-1992

מלחמת האזרחים שם הייתה בחודשיה הראשונים, ואני אז מפיק ברשת הטלוויזיה האמריקאית NBC News בישראל. במספרה של נח בהרצליה, בסל העיתונים בין גיליונות ״לאישה״ וערמת עיתוני ערב צהובים, אני קורא ידיעה קצרה של מספר שורות בגיליון ישן של השבועון ״העולם הזה״.

אני קורא על סוחרים ישראלים שקונים את חוטי הנחושת שהיוו פעם את תשתית רשת הטלפונים של סומליה, ומשלמים בתמורה ברובי-סער ומקלעים. סומליה, הרשת והמדינה, שפורקה, נגנבה, נשדדה ונבזזה נמכרת לפי משקל לכל המרבה במחיר. העיתונאי הישראלי מזכיר את המשבר ההומניטרי במדינה, את הרעב הצפוי גם השנה ואת מלחמת האזרחים שמתמשכת כבר שנה שנייה בין תושבי הצפון לאלה שבדרום המדינה.

יצרתי קשר עם העיתונאי הישראלי שפרסם את הידיעה ב״העולם הזה״ והוא, לאחר ששמע את בקשתי, פתח את ספר הטלפונים שלו ונתן לי שם ומספר טלפון בניירובי, קניה, של איש קשר מקומי. "תגיד לו" הוא אמר לי, "שאלי נתן לך את המספר, והוא כבר יעזור לך במה שצריך".

״למכור״ למערכת שלנו בניו-יורק את הסיפור היה קל. הסיפורים על הרעב בסומליה כבר הופיעו מתחילת שנות ה-90 ב״ניו יורק טיימס״ ובעיתונים החשובים האחרים, שיוצרים את סדר היום והשיח התקשורתי בארצות הברית.

קשה להיכנס לסומליה, קשה ליצור שם קשרים ולקנות את אמונם של השולטים בבירה – הם אלה היכולים להבטיח את ביטחוננו האישי אם נגיע. העובדה שאנחנו באים עם איש קשר מרכזי בזכות הפספורט הישראלי שלי, הקלה על המערכת בניו יורק לאשר את משימה, ואנחנו מתחילים להתארגן ליציאה.

אני קורא על סוחרים ישראלים שקונים את חוטי הנחושת שהיו פעם תשתית רשת הטלפונים הסומלית ומשלמים בתמורה ברובי-סער ומקלעים. סומליה, הרשת והמדינה פורקה, נבזזה ונמכרת למרבה במחיר

שתיים או שלוש שיחות טלפון עם ניירובי, הערכת מצב, הקשר הישראלי ואיש הקשר הסומלי בקניה יכולים להבטיח שלא רק נכנס בשלום, אלא חשוב מזה – שנוכל לצאת משם בשלום ולספר את הסיפור כמו שאנחנו חושבים שצריך וכמו שאנחנו יודעים לספר. ומרטין, הכתב שאיתי, אין מתאים ממנו להוביל את המסע. אנחנו יוצאים בטיסה ללונדון ומשם לניירובי.

זאת הפעם הראשונה שלי באפריקה. בהחלט התרגשות גדולה. מקווה שלא ימרחו אותנו ולא ימשכו זמן ונצליח להגיע לסיפור שאנחנו רוצים לספר. כן, סוג של טר"ש או צל"ש.

בבוקר, עם הקפה בהילטון ניירובי, אנחנו פוגשים את הגבר המרשים מוחמד שמחייך ומברך אותנו בעברית בשלום ובבוקר טוב, אוצר מילים קטן שלמד מהחבר׳ה הישראלים השותפים, הוא מסביר. הוא ישמח להקפיץ אותנו אל מעבר לגבול, מהלך טיסה של כשעה וקצת במטוס קטן שהוא מטיס פעם ביום כשהוא מביא למוגדישו מצרכי-מזון, חבילות ודואר.

הוא ידאג לנו למקום לינה במקום בטוח באחת הסמטאות הסמוכות לרחובה הראשי של השכונה הגדולה, שם מבצרו של השליט המקומי מוחמד פארא איידיד. הוא כבר דיבר עם מי שצריך ואחד מעוזריו של השליט יאסוף אותנו עם אנשיו משדה התעופה ויביא אותנו אל ״הבית הבטוח״. הוא גם זה שידאג לנו לכל מחסורנו. sounds good אומר מרטין. אנחנו נפרדים ממוחמד הוא מבטיח לעדכן לגבי מועד הטיסה למחרת היום.

מוחמד ידאג לנו למקום לינה בטוח באחת הסמטאות הסמוכות לרחובה הראשי של השכונה הגדולה, שם מבצרו של השליט המקומי מוחמד פארא איידיד. אחד מעוזרי השליט יאסוף אותנו עם אנשיו משדה התעופה

אנחנו נפגשים שוב עם מוחמד. הפעם בשדה התעופה הקטן שבפרברי ניירובי ביום למחרת בשעת צהרים. אנחנו עם ארגזי ציוד הצילום שלנו, ומוחמד מגיע אל המטוס הדו-מנועי עם הטנדר שלו, מוציא ארבעה שקי יוטה ומעמיס אותם אל בטנו הקטנה של הַסֵּסְנָּה. רק מאוחר יותר אנחנו מגלים שהשקים שהוטענו על המטוס הקטן עמוסים בצמחי ה״גת״ שאת עליו הם לועסים ומחזיקים בפה בכדי למצות את החומרים הפעילים, חומרים ש״עושים טוב״ לחבר׳ה במוגדישו.

סומליה, אנחנו מבינים מהר מאוד, מסוכנת ככל שתהיה בכל שעה, הופכת למסוכנת יותר מידי יום בשעות אחר הצהריים המאוחרות כשמתחזקת אז השפעת ה״גת״ שהחבר׳ה לועסים שם בקביעות. ה״גת״ גורם לצרכניו לפעול באגרסיביות וללא מורא. החבר׳ה הם אותם אלה שאתה רוצה שיהיו לצדך, צעירים הנושאים מטולי רקטות RPG ונוהגים בטנדרים שעליהם מותקנים מקלעים כבדים, בעיקר שאריות של נשק סובייטי.

הססנה שמוחמד מטיס בעצמו ממהר להמריא. אני מחזיק חזק בגב המושב שלפניי. המטוס רועד תוך כדי שהוא נוסק ואוסף גובה. הדרך חולפת מעל ליערות הספארי של קניה. טס מעל מרחבים עצומים עצומים צהובים, שמתחלפים ביערות ירוקים והנה הנהר הגדול, הנילוס הכחול? מהגובה הזה לא רואים את התנינים בנהר. לא אכחיש שהמחשבות שעוברות בראש הן – מה קורה אם המטוס נאלץ לבצע נחיתת אונס באיזו קרחת יער? רחוק מטיול ספארי ללא ספק. אנחנו חוצים את הגבול אל התחום האווירי של סומליה.

חנני רפופורט לפני העלייה לססנה בניירובי או במוגדישו (צילום: באדיבות המצולם)

וכשרואים את קו החוף של האוקיינוס ההודי אני רואה בדמיוני את הכרישים המביטים למעלה אל הססנה ומחשבים את הסיכוי לזכות בבשר לבן לארוחת ערב.

סומליה, אנחנו מבינים מהר, מסוכנת ככל שתהיה בכל שעה, הופכת למסוכנת יותר מידי יום בשעות אחה"צ המאוחרות, כשמתחזקת השפעת ה״גת״ שהחבר׳ה לועסים בקביעות וגורם לצרכניו לפעול באגרסיביות וללא מורא

המטוס מקיף את שדה התעופה הבינלאומי של העיר ומרחיק אל עבר השדות על מנת לנחות על רצועת כורכר שהוכנה מראש כמנחת למטוסים קלים. לשליט המקומי יש מנחת משלו בשליטת אנשיו. הוא לא צריך פקידי שלטון שיראו מה הוא מביא במטוסיו. הססנה רץ על המסלול הקצר, רץ קופץ, ונעצר בקצה המסלול הכבוש.

וולקאם טו מוגדישו! כאן אין שלט ואין טרמינל. ביקורת גבולות מסתכמת בשולחן עץ קטן ושמשיה גדולה, מתחתיה יושב לו ״פקיד״ המבקש להציץ לנו בדרכונים. הוא מזהה אותנו עם שלושה דרכונים ישראלים ואחד בריטי.

המשך בשבוע הבא

חנני רפופורט היה עד לא מזמן מנכ״ל חברת התקשורת ״JCS אולפני הבירה״, מפיק ברשתות הטלוויזיה האמריקאיות ABC News & NBC News וזוכה פרס EMMY לכתבת חדשות לטלוויזיה. כיום סבא במשרה מלאה ומספר סיפורים מנקודת מבט מאד מאד אישית. תמונות הסטילס צולמו על ידו במהלך עבודתו, אלא אם צוין אחרת.

הדימוי הגיהנומי של הלינה המשותפת בבתי הילדים הקיבוציים כבר התקבע חזק בתקשורת ובציבור הישראלי. מדי פעם אני נתקלת באופן אישי באותו דימוי מופרך. "אז עברת את הטראומה הזאת?", קובעים-שואלים אנשים ששומעים על מוצאי הקיבוצי. בהמשך הם מתקשים להאמין לתגובתי. לא מאמינים שזכרונותיי מאז דווקא נעימים למדי וכי בכך אני דומה לרוב מכריי ילידי הקיבוצים.

"אז עברת את הטראומה הזאת?", קובעים-שואלים שומעים על מוצאי הקיבוצי. בהמשך הם מתקשים להאמין לתגובתי, שזכרונותיי מאז דווקא נעימים למדי וכי בכך אני דומה לרוב מכריי ילידי הקיבוצים

שיטת הלינה המשותפת של הילדים בבתי הילדים בוטלה סופית בחורף 1991 בעקבות מלחמת המפרץ הראשונה, שבמהלכה הילדים כולם עשו את לילותיהם בבתי ההורים. במקביל החל טרנד של הצגתה כטראומה קולקטיבית שדפקה את החיים לרובנו, ילידי הקיבוצים. אותה שיטה "אימתנית" מוצגת מאז כ"ניסוי פסיכולוגי אכזרי באלפי ילדים", כ"גורמת נכות רגשית לניצולי/פליטי השיטה".

הטרנד הזה קשור, כנראה, גם בהפיכת הקיבוץ לשק אגרוף של החברה הישראלית. הוא מקומם גם משום שהטראומה המדוברת לא הייתה בכלל קולקטיבית/המונית. רוב בוגרי הלינה המשותפת לא זוכרים סיוט מתמשך ונושאים איתם גם זיכרונות כיפיים ונעימים. על-כך מעידות גם עדויות בכתב ובעל-פה, ומעיד גם סקר שפורסם בשעתו בעיתון "הארץ" ולפיו קרוב ל-70 אחוזים מבוגרי השיטה ההיא מבטאים דווקא משקעים וזיכרונות חיוביים.

בדיונים הרטרואקטיביים על אותה שיטת לינה חסרה מאוד הבדלה ברורה בין שנות בית-התינוקות והגיל הרך לבין השנים הבאות. אין ספק שהניתוק מההורים בלילות בשנות חיינו הראשונות היה שגוי ומזיק. לדעת פסיכולוגים רבים הוטלה בנו נכות רגשית ופצעינו עדיין שותתים.

הגיל הרך הנשכח הותיר רק קרעי זיכרונות של פחדים ותחושות נטישה. הזיכרון הרצוף, בדרך הטבע, מתחיל רק בגיל הגן. כמעט כל יוצאי הקיבוץ בסביבתי הקרובה זוכרים, כמוני, לילות נעימים למדי. ויש גם זיכרונות מתוקים.

הטרנד הזה קשור, כנראה, גם בהפיכת הקיבוץ לשק אגרוף של החברה הישראלית. הוא מקומם גם משום שהטראומה המדוברת לא הייתה בכלל קולקטיבית/המונית

דיווחים על ספר חדש – "דלתות לא נעולות" מאת ד"ר אלה קנר – הזכירו לי בימים האחרונים שהנושא אמנם כבר נהייה חבוט, ולמרות זאת עודנו תפוח אדמה לוהט. הספר מכיל 22 מונולוגים של נשים ילידות קיבוצים. הוא רצוף סיפורי אימים על הלילות בבתי הילדים. סיפורים על פחדים וסיוטים, אומללות ותחושות נטישה, ואפילו הפקרות מינית שהתחילה כבר בגיל 12. על המכה הזאת שמעתי זה עתה לראשונה והסיפורים אודותיה נראים לי הזויים.

כל זה מחזיר אותי אל פרסומים השמורים אצלי מעברי כעיתונאית, משנות השמונים של המאה הקודמת. סיקרתי אז את נושא הקיבוצים ב"ידיעות אחרונות". באותן שנים התלהטה בקיבוצים המחלוקת שקדמה לביטולה הסופי של הלינה המשותפת. הדיווחים שפרסמתי על אותה מחלוקת נראים עכשיו מפתיעים מאוד. ספק אם מישהו מלבדי זוכר אותם, כי הלוא "אין דבר יותר ישן מהעיתון של אתמול" כמאמר הקלישאה.

הספר רצוף סיפורי אימים על הלילות בבתי הילדים, על פחדים וסיוטים, אומללות ותחושות נטישה, ואפילו הפקרות מינית שהתחילה כבר בגיל 12. על המכה הזאת שמעתי עתה לראשונה והסיפורים אודותיה נראים לי הזויים

והנה מסתבר שבכלל לא דובר על כך שהלינה המשותפת מאמללת ילדים. הוויכוחים האינסופיים על שיטת הלינה העדיפה התמקדו אז בעיקר בהורים ובחשש שמא המעבר ללינה משפחתית יפגע בחיי הציבור ובקהילה הקיבוצית. החשש היה כי הורים יסתגרו ויתבצרו בחיי המשפחה.

באותן שנים רחוקות עדיין לא דובר על מצוקת האמהות הוותיקות שנותקו בלילות מילדיהן. הן היו כנראה הנפגעות העיקריות מהלינה המשותפת. הן החלו לחשוף את תסכוליהן רק בשנים האחרונות. ראה למשל סרט התעודה "ארבע שעות ביום" שהוקרן בטלוויזיה לפני כחצי שנה.

אמהות קשישות מדברות שם באופן אמין ומשכנע על תחושת החמצה של חלק משמעותי מאימהותן. הן מדברות גם על רגשי אשם. כי נבצר מהן להיות עם ילדיהן ברגעי מצוקה.

זיכרונותיהם של ילידי קיבוץ מהלילות בבית הילדים מזכירים סיפור ראשומון. יש טוענים, כנראה בצדק, כי ילדים שחשו ביטחון בקשר עם ההורים ובאהבתם לא סבלו בדרך-כלל מפחדי לילה בבית הילדים ולא היו בורחים באמצע הלילה אל אבא ואימא. זה היה מראה קורע לב: ילד קטנטן בפיג'מה רץ בחושך, באמצע הלילה, לבדו על מדרכות הקיבוץ.

לעומת זאת אני מכירה רבים שחוזרים בעונג לסיפורים על אחוות זאטוטים. אם תקפו אותם קצת פחדים הם היו מגרשים אותם ביחד. הם היו מארגנים לילות פלא עם הצגות קטנות ושאר המצאות יצירתיות, לרבות התעללויות מבדחות בשומרת הלילה שהייתה עושה פטרולים בבתי-הילדים.

אני מכירה רבים שחוזרים בעונג לסיפורי אחוות זאטוטים. אם תקפו אותם פחדים היו מגרשים אותם יחד. היו מארגנים לילות פלא עם הצגות קטנות והמצאות יצירתיות, לרבות התעללויות מבדחות בשומרת הלילה

לא הושלכנו לבדנו לחושך. "הקבוצה", קבוצת בני גילנו, זכורה לרבים מאיתנו כקהילה תומכת קטנה. אבל אותה קבוצה הייתה גם אכזרית והתעמרה בכמה ילדים דחויים. אלו שנקראו בעגה הקיבוצית "ילדים שמציקים להם". כיום הם מכונים "ילדי כאפות" או "הלא מקובלים". הם נחשפו גם בלילות, ולא רק בימים, לאכזריות של הקבוצה.

והיו כאמור ילדים שסבלו מאוד מפחדי לילה. הפחדים וגם ההתעמרויות בחלשים אולי היו סיבה מספקת לביטול מוקדם של הלינה המשותפת. אבל ספק אם אילוצים כלכליים אפשרו אז להרחיב את דירות החדר של ההורים ולהתאימן ללינה משפחתית. אגב, הכינוי "חדר" דבק בדירות קיבוציות והוצמד להן גם עשרות שנים לאחר שהן שופצו והורחבו.

*  *  *

"אנחנו, כאנשי קיבוץ, החלטנו לעשות הכול ביחד. זאת מהות הקיבוציות", טענו המבססים על אידיאולוגיה את שיטת הלינה המשותפת. מנגד נשמעה טענה ששיטת הלינה איננה סוגיה אידיאולוגית אלא עניין אישי בהחלט, וכפייה של שיטת לינה היא בגדר חדירה גסה לרשות הפרט. "רדו מהאמהות!", קרא ישראל רינג ז"ל, מחנך סופר ופובליציסט מקיבוץ עין המפרץ.

בקיבוצים רבים שאינם שייכים לשומר-הצעיר ולתנועת הקיבוץ-הארצי הונהגה לינה משפחתית שנים לפני מלחמת המפרץ הראשונה. מחקרים שהשוו בין ילדי קיבוץ "תוצרי" שתי שיטות הלינה – המשותפת והמשפחתית – לא העלו ממצאים חד משמעיים.

הלינה המשותפת, לפי המחקרים, לא הצטיירה בשום אופן כסיוט. במשפחות הלינה המשפחתית נמצאה רמה יותר גבוהה של אינטימיות. נמצאו גם יותר קונפליקטים בין ילדים להוריהם. ילדי הלינה המשפחתית אובחנו כמבטאים יותר רגשות כלפי ההורים, לרבות רגשות שליליים. קשריהם עם ההורים היו יותר מורכבים מהקשרים של בני גילם שעשו את לילותיהם בבית הילדים.

הלינה המשותפת, לפי המחקרים, לא הצטיירה כסיוט. במשפחות הלינה המשפחתית נמצאה רמה יותר גבוהה של אינטימיות, יותר קונפליקטים בין ילדים להוריהם, ויותר ביטוי רגשות כלפי ההורים, לרבות שליליים

בוויכוחים שקדמו לביטול הלינה המשותפת טענו חסידיה שהיא מגוננת על ילדים מפני מתחים ומשברים במשפחה ומרככת את סבלם במצבי מצוקה כמו יתמות או גירושי ההורים. טענו עוד שהפחתת התלות בהורים מיטיבה עם הילדים. כי אז רוב התביעות מופנות אל הילד במסגרת בית הילדים, ולפיכך כעסיו ותוקפנותו מופנים בעיקר אל המטפלות ואל הילדים בני גילו ולא אל ההורים.

לא כולם היו מאושרים מאידיליה משפחתית מעין זו. לא מעטים טענו שהלינה המשותפת מנעה מבוגריה היכרות ממשית עם חיי משפחה. "אני ממש שמחה שחיי המשפחה שלנו נחשפים בפני ילדי", אמרה לי בראיון אם לשלושה בוגרת לינה משותפת. "הילדים שלי", אמרה, "יודעים דברים שאני וחבריי לא ידענו. הם יודעים שלאבא ואמא מותר לריב – ולהתפייס. שמריבות לא מאיימות על שלמות המשפחה".

זיכרונותיה מהלינה המשותפת טובים. רק בהיותה לאם היא הבינה, בדומה לרבות אחרות, שהיא פספסה את האינטימיות שנוצרת בין ילד להוריו והחמיצה רגעי רוך ופינוקי אבא-אימא לפני שהיא נרדמת. והיא גם גילתה שאינה יודעת איך לנהוג כאם לתינוק שישן עם הוריו. כי הלוא אין לה שום מודל לחיקוי.

*  *  *

מקום בולט במיוחד בטרנד של הצגת ילידי הקיבוצים כקורבנות שרוטים של שיטת הלינה ההיא תופסים ידוענים יוצאי קיבוץ. אני בעוונותי חושדת בחלקם שסיפורי האימים שלהם מפוברקים או לוקים בהגזמות פרועות לצורך יחצ"נות. כי התקשורת אוהבת אותם מיוסרים ולמודי סבל. אנשים שיש להם "סיפור".

זיכרונותיה מהלינה המשותפת טובים. רק בהיותה לאם היא הבינה, בדומה לרבות אחרות, שהיא פספסה את האינטימיות שנוצרת בין ילד להוריו והחמיצה רגעי רוך ופינוקי אבא-אימא לפני שהיא נרדמת

וכך, כאשר הזמר המוכשר חמי רודנר, אקס קיבוץ גבעת-ברנר, עמד להוציא תקליט, נמצא מי שהזהיר: "צפו לגל חדש של סיפורי אימים על הלינה בבית-הילדים!".

שלומית טנא היא עיתונאית לשעבר (ב"על המשמר" ובהמשך ב"ידיעות אחרונות")..יוצאת קיבוץ. ב-1981 החלה בסיקור עיתונאי שוטף של הקיבוצים. רוב הקיבוצניקים לא הורגלו עד אז לחשיפה פומבית של חייהם, והתייחסו לסיקור כאל הוצאתה החוצה של כביסה פנימית-משפחתית.