"בנחמדות לא מנצחים בחירות" קבע נחום ברנע ב"ידיעות אחרונות" למחרת היום שבו התבשרנו כי ישראל הולכת כנראה לבחירות, הפעם – לסיבוב חמישי. גם ברנע צופה שארבעת החודשים הקרובים "יהיו אכזריים, זדוניים, מעוררי קבס", והוא מציע: "מי שיש לו קיבה חלשה מוטב שיתרחק בתקופה הזאת מפוליטיקה".

"בנחמדות לא מנצחים בחירות" קבע נחום ברנע למחרת היום בו התבשרנו כי ישראל הולכת לבחירות, הפעם – לסיבוב חמישי. גם הוא צופה ש-4 החודשים הקרובים "יהיו אכזריים, זדוניים, מעוררי קבס"

הפעם כנראה צפויים לנו שיאים חדשים של רשע, טינופים, הכפשות מפלצתיות ושנאה הדדית אינסופית. מי יגלה עפר מעיניהם של חיים חפר וחיים גורי, שהתריעו כבר לפני עשרות שנים על מסורת השנאה היוקדת הנפוצה במקומותינו? שנאה לזולת וכן גם דמוניזציה של היריב הפוליטי. אלא שחיים וחיים השמיעו את שוועתם לפני עידן הדיגיטליות, לפני שהעוינות המבעבעת, ההתלהמות והשצף-קצף הציפו את הרשתות.

הוותיקים בינינו ודאי זוכרים את "שיר הצהובים" של חיים חפר, ששרה להקת התרנגולים המהוללת אי אז בשנות השישים של המאה הקודמת. סשה ארגוב הלחין. אותו שיר שוב נשמע עכשיו אקטואלי במיוחד:

"דבר אחד עוד לא אבד חינו
החשק המוזר הזה לשנוא
לשנוא הרבה, חזק וטוב
לשנוא עד שתהיה צהוב".

……לא אין שונאים כך סתם
הוא דווקא ידידנו
אנו שונאים שנאת חינם
זה בא זה עולה מתוכנו".

חיים גורי קונן על עוצמת השנאה ההדדית, התהומית, לפרקים כמעט עיוורת בין שמאל לימין – ולהיפך. הוא קרא לתופעה "תרבות המשטמה":

"אני זוכר את השנאה הזאת מאז שעמדתי על דעתי. הכול השתנה ללא הכר, רק השנאה, כמו המנגינה, תמיד נשארת".

ואני זוכרת איך בילדותי הרחוקה בקיבוץ של השומר הצעיר למדנו לשנוא כל יריב פוליטי, אפילו את מפא"י. כמפ"מניקים שרופים בכיתה ב' היינו מורחים כתובות כגון "הבוז מפא"י!" על דלתות הצריפים שבהם שוכנו הפועלים השכירים של הקיבוץ. ססמאות דומות מרחנו או חרטנו גם על מדרכות הקיבוץ. וקשה לשכוח איך הושתלה בראשינו הקטנים תדמיתו של החירותניק מנחם בגין כמפלצת.

בילדותי בקיבוץ השומר הצעיר למדנו לשנוא כל יריב פוליטי. כמפ"מניקים שרופים מרחנו "הבוז מפא"י!" על דלתות צריפי הפועלים השכירים. תדמית החירותניק של בגין הושתלה בראשנו הקטנים כמפלצת

הנה, ברפרוף, כמה תזכורות היסטוריות על עוצמת השנאה:

"הדמוניזציה של היריב הפוליטי נועדה לחדד את העימותים, ללכד את שורות המחנה הפוליטי, לחזק את המטען האידיאולוגי של חניכי תנועות הנוער החלוציות ולהגביר את מעורבותם בפוליטיקה המפלגתית".

כך כתב ההיסטוריון ד"ר שאול פז בספרו "פנינו אל השמש העולה". גילוי נאות: אני ערכתי את הספר, שנושאו המרכזי הוא הקיבוצים ותנועות הנוער החלוציות בתקופה שבין מלחמת השחרור ל"ששת הימים", 1967.

פז מציין שהשנאה העזה ביותר הופנתה אל הרוויזיוניסטים. ראשיתה בשנות ה-20 של המאה הקודמת, בתקופת היישוב שקדמה להקמת המדינה. הציונות הרוויזיוניסטית תבעה רוויזיה, בחינה מחדש של דרכי הפעולה הציונית, ונקיטת קו תקיף נגד המדיניות של ממשלת המנדט הבריטי בארץ ישראל.

אותה שנאה לוהטת רפתה אך לא התפוגגה בעקבות כניסתו של מנחם בגין, ראש מפלגת "חרות", לממשלת הליכוד הלאומי בימי הה"מתנה" הלחוצים שקדמו למלחמת "ששת הימים". רק אז, ב-2 ליוני 1967, ניתנה לרוויזיוניזם מעין רהביליטציה, כמעט טיהור של שמו הטוב.

"הדמוניזציה של היריב הפוליטי נועדה לחדד את העימותים, ללכד את שורות המחנה הפוליטי, לחזק את המטען האידיאולוגי של חניכי תנועות הנוער החלוציות ולהגביר את מעורבותם בפוליטיקה המפלגתית"

עד אז דבק בבגין הדימוי של פשיסט וטרוריסט. העימותים בין נערי תנועות הנוער החלוציות לבין הנוער של תנועת "בית"ר" היו לעתים אלימים מאוד. סלעי המחלוקת העיקריים שבין הרוויזיוניסטים לבין המנהיגות הציונית היו, לפי פז, דרכי המאבק בשלטון המנדט הבריטי, התנהלות הפועלים במאבק לעבודה עברית בארץ-ישראל, ההגדרה של מטרות הציונות.

הקרע בין שני המחנות העמיק ב-1933, בעקבות רצח חיים ארלוזרוב, ממנהיגי תנועת הפועלים. כידוע, החשד נפל על אנשי הימין הרוויזיוניסטי מ"ברית הבריונים". עד כאן ד"ר שאול פז.

השנאה ההדדית העזה חלחלה גם לשירה ולספרות. הקיצוניים והידועים ביותר הם ביטויי השטנה של המשורר המוערך אורי צבי גרינברג (אצ"ג). ב"ספר הקטרוג והאמונה" שפורסם ב-1937 אצ"ג תקף את תנועת הפועלים, ובמיוחד את השומר הצעיר, בגין הקריאה לנקוט הבלגה מול הפורעים הערבים. בעקבות מאורעות 1936 הוא כתב:

"…ובני הקיבוץ הם כעגלי מרבק
מציון למוסקבה קרעו חזונם.
יפי נפש כאלה – קומוניסטי סלון!
כפליים אשנאם מגוי, קיקלון!
אני מגיש את מדליית הבוז דרגה a
לכל קיבוצי השומר הצעיר".

באותה תקופה אצ"ג שילח "דברי קלון", כלשונו, בקיבוץ משמר-העמק של השומר הצעיר, לאמור:

"היי ישימון במפת המדינה
אל טל בהריך.
אל עץ וטף.
ואיש כי ישאל:
לאן הדרך מוליך?
וענה העונה: להפקר העמק".

ביטויי השנאה התהומית הדדיים. ובכל זאת, אין סימטריה בין שמאל לימין כאשר השנאה מתממשת בפועל ומיתרגמת למעשי קיצון –להתנקשויות רצחניות.

"יריות באות מימין", קבעה בצדק יהודית אוריין בבלוג שפורסם באתר "בננות" בשנת 2009. אוריין זכורה לטוב כמבקרת ספרות ב"ידיעות אחרונות" וכבעלת טור מבריק במוסף "זמנים מודרניים" של העיתון, מהימים שאותו מוסף, הגדוש כיום סיפורי דוגמניות, הכיל גם טקסטים מאלפים, חכמים ועמוקים.

אוריין ערכה מעין השוואה בין רצח אמיל גרינצוויג ב-1983 בירושלים במהלך הפגנה של השמאל לבין רציחתו של ברוך גולדשטיין בעקבות הטבח שהוא ביצע במתפללים ערבים במערת המכפלה בחברון.

"אמיל גרינצוויג לא עשה שום דבר. רק צעד עם חבורתו. חייך וחשב מחשבות אסורות. הקבר הצנוע שהוקם לו היה הקבר הראשון של השמאל. מעניין מיהו לעומתו איש הימין שלשמו הוקם קבר גדול ונאה – 'ברוך הגבר', וסביבו עורכים טקסים והילולות אינדיאניות. נעמיד בכך איזו סימטריה בשתי התנועות הלאומיות שלנו, ימין כנגד שמאל, בשם הלגיטימיות של שתיהן.

אמיל רוזנצוויג נרצח על ידי איש הימין, גם איש הימין ברוך גולדשטיין יינאץ שמו נרצח בשל פעולה ימנית במערת המכפלה שבחברון. אז שום סימטריה אין כאן, שני הקורבנות נרצחו על ידי כוחות הימין. השמאל אינו מוציא מקרבו רוצחים".

רוב תכני הטורים של יהודית אוריין דווקא לא היו פוליטיים באורח מפורש וישיר. בהמשך הבלוג היא הזכירה כמובן את רצח רבין ואת רציחותיהם של מתקני עולם כמו אברהם לינקולן, ג'ון פ. קנדי, מרטין לותר קינג האמריקאים על ידי לאומנים ימניים חשוכים. לדבריה "גם יוליוס קיסר, המדינאי הרומאי הכי חשוב, נרצח על ידי קנאים שמרנים".

בסיום רשימתה ציינה יהודית אוריין כי התכנים, הרעיונות, האידיאות והסובלנות שהם חלק בלתי נפרד מהשקפתו של השמאל הליברלי, אינם יכולים לדעתה להוליך למעשי רצח.

"זה לא יכול לקרות בשמאל משום שמניעיהם של אנשי שמאל טובים, רודפי שלום וזולתיים. זה יכול לקרות בימין משום שהתוכן השלילי, הלאומני, העויין, הקנאי והקיצוני חי בהלימה גמורה עם המעשים הקרימינלים של קיצוני ימין".

ביטויי השנאה התהומית הדדיים. ובכל זאת, אין סימטריה בין שמאל לימין כאשר השנאה מתממשת בפועל ומיתרגמת למעשי קיצון – להתנקשויות רצחניות. "יריות באות מימין", קבעה בצדק יהודית אוריין בשנת 2009

מאיר שלו כתב במדורו השבועי ב"ידיעות אחרונות" על פנטזיית כפתורים אשר לחיצה עליהם תוכל להביא למימוש משאלות. וביניהם גם כפתור פלאי שיאחד את מפלגת העבודה, יש עתיד, כחול-לבן ומר"צ. "אין לי כפתור", כדברי שלו, "שגם יקבע את תוצאות הבחירות, אבל איחוד כזה יכול לעזור".

בעקבות מאיר שלו גם אני מפנטזת על כפתור הזוי ואוטופי נוסף. אילו רק יכולתי ללחוץ על כפתור שירסן קצת את גילויי השנאה והטינופים, ינמיך את להבות השיסוי והעוינות.

בייאושי אני מנסה לאמץ את דברי רענן שקד, גם הוא ממבריקי "ידיעות אחרונות", על הרצון "לא לשמוע מאף אחד כלום ושום דבר בכלל עד ליום ההגעה לקלפי". אבל למרות המיאוס והכוונה להתנתק, קשה להתעלם מגילויים מרתיחי דם כמו לשון השוק בספסלי האופוזיציה, העילגות והצווחנות, השקרים שנתניהו מפריח כמעט בלי למצמץ. "זהו כישרון מולד" קובע רענן שקד.

אז במה אפשר להיאחז? אולי בהומור מקברי המומלץ במצבי מצוקה, אולי בציוצים נוסח סילבי קשת. הצייצנית שממשיכה להבריק גם בגיל תשעים פלוס מצטטת את איצ'ה ממבוש, המוכתר האגדי של עין-הוד:

"אל תבזבזו את הייאוש, עוד תזדקקו לו מאוד".

שלומית טנא היא עיתונאית לשעבר (ב"על המשמר" ובהמשך ב"ידיעות אחרונות")..יוצאת קיבוץ. ב-1981 החלה בסיקור עיתונאי שוטף של הקיבוצים. רוב הקיבוצניקים לא הורגלו עד אז לחשיפה פומבית של חייהם, והתייחסו לסיקור כאל הוצאתה החוצה של כביסה פנימית-משפחתית.

תקציר הפרקים הקודמים: מאי 1993, עוד פיסת מדינה שנקרעה מהרפובליקה המדממת של יוגוסלביה – עוד טלאי משמיכת הטלאים של בוסניה-הרצגובינה, ובירתה סרייבו תחת מצור כבד כבר למעלה משנה. אנחנו, צוות טלוויזיה של הרשת האמריקאית NBC News, מגיעים בטיסה לסרייבו הנצורה ושמים את פעמינו במכונית משוריינת אל עבר המלון שישמש לנו בית ומשרד במהלך המשימה העיתונאית בעיר. את היום הראשון, שעות בודדות לאחר שהגענו בטיסה מספליט השכנה במטוס מטען של האו״ם, אנחנו מסיימים בארוחת ערב במסעדת המלון, שידעה כבר ימים יותר טובים. הלילה הראשון היה קצר. לא נרדמתי עד אחרי חצות.

מלון הולידיי אין סרייבו, 1992-93 (צילום: חנני רפופורט)

בוקר טוב סרייבו

עם אור ראשון התעוררתי. מיטת קינג-סייז של מלון פאר בלי חשמל, בלי חלונות, בלי וילונות, והנוף מהחלון הפרוץ הוא בניין משרד הפנים,  אחד הבניינים הגבוהים במרכז העיר, שקומותיו העליונות ספגו פגיעות ישירות של ארטילריה סרבית ועלו באש. קירות מפויחים.

הנוף הנשקף מחלון ההולידיי אין בסרייבו, 1992-93 (צילום: חנני רפופורט)

ניצלתי את העובדה שיש עוד כחצי שעה עד לארוחת הבוקר, ונכנסתי להתקלח. מים חמים זה לחלשים. אין דלק אין חימום. מקלחת מהירה. ככה גם חוסכים במים, מצרך יקר ערך בעיר הנצורה.

ניצלתי את העובדה שיש עוד כחצי שעה עד לארוחת הבוקר, ונכנסתי להתקלח. מים חמים זה לחלשים. אין דלק אין חימום. מקלחת מהירה. ככה גם חוסכים במים, מצרך יקר ערך בעיר הנצורה

אוסף אל התרמיל את הפנקסים שהבאתי, כלי כתיבה, המצלמה וכמובן הטרנזיסטור, האוזנייה, הקסדה והשכפ״ץ. כשהמעליות לא עובדות צריך לחשוב היטב לפני שיורדים ברגל חמש קומות, כדי לא לשכוח כלום בחדר.

אני הראשון בחבורה ליד השולחן שלנו. ריח חזק של קרום החלב המורתח, למי שאוהב. אני פחות מתחבר ומבקש, אם אפשר, קפה בלקני. נזהר שלא לבקש טורקי או יווני, לפחות לא לפני שאבין מה היחס של המקומיים לכל אחד מאלה.

דובי ומרטין מצטרפים. שיחה של בוקר בחדר האוכל של בית מלון. זר לא יבין זאת. לילה ראשון שלנו בעיר נצורה והשאלה הראשונה שלנו היא – האם גם לכם לא היו מים חמים בחדר?

ביצים קשות וחריץ גבינה מלוחה, לחמנייה טרייה, ריבת תות, Eat as much as you can. יוסי מתעכב. הוא בטח כבר אסף את האספרסו ויצא החוצה לעשן סיגריה של בוקר באוויר הצח ליד קיר המגן ביציאה האחורית של המלון.

דֵּנִי הפיקסר נכנס לחדר האוכל, מפתחות ביד אחת וקופסת מרלבורו אדום ביד השנייה.  מתיישב ליד השולחן, מצית סיגריה, מחליף כמה מילים בשפת המקום עם המלצר שממהר לחזור עם אספרסו קטן וחזק. הפסקת האש תיכנס לתוקף בעוד שלוש שעות. מרטין מבקש לצלם את ה-Stand-Up לכתבה של הערב ליד אחד התורים למים, דלק או מזון. ועד אז נצא לסיבוב היכרות עם העיר.

אוסף לתרמיל את הפנקסים שהבאתי, כלי כתיבה, מצלמה, טרנזיסטור, אוזנייה, קסדה ושכפ״ץ. כשהמעליות לא עובדות צריך לחשוב היטב לפני שיורדים ברגל 5 קומות, לא לשכוח כלום בחדר

הנקודה הראשונה הבוקר תהיה בית החולים לילדים

שוב חורכים את האספלט בשדרת הצלפים בנסיעה מהירה במיוחד. צפוף באוטו עם האפוד, והקסדה מכבידה אבל אני לא מעז להסיר אותה. יוסי יושב מקדימה ומצלם. דֵּנִי מבקש ממנו להוריד מצלמה. זה מסוכן, הוא מסביר, מישהו יכול לטעות ולחשוב שמדובר במטול רקטות ולירות עלינו.

מרטין מאחור – גם הוא עם מצלמה, אבל מצלמה קטנה. מרטין מצלם מתוך הרכב החוצה את דני במראה, דני מספר על החיים בעיר. הום סינמה. בוודאי יהיה מרתק לראות את זה בעוד שלושים שנה. חשבתי אז ולא ידעתי עד כמה.

בבית החולים המקומי שקי חול מגנים על הכניסה. שלושה אמבולנסים חונים ליד השלט המצביע על חדר המיון. בבית החולים אין מבקרים. בבית החולים הזה גם אין חולים. זה בית החולים לילדים, ילדים שנפגעו במלחמה. אלפים נפצעו. 1300 נהרגו במהלך קרוב לארבע שנות המצור על העיר.

יסינה מלווה אותנו, רופאה צעירה, בוסנית, שעבדה עד פרוץ המלחמה בבלגרד הבירה ושבה אל העיר לשרת בביה"ח היחיד לילדים כאן.

היא לוקחת אותנו במדרגות אל הקומה השנייה, אל המחלקה הכירורגית. חדרים גדולים, תקרות גבוהות. יסינה מספרת תוך כדי שאנחנו עוברים במסדרונות הריקים השקטים שרק הד נעליה נשמע בהם, על המחסור בתרופות, על המחסור בחומרי חבישה, ועל המצב בשכונות הרחוקות יותר, שם הפצועים והחולים לא יכולים להגיע אל בית החולים הנמצא במרכז.

בביה"ח המקומי שקי חול מגנים על הכניסה. 3 אמבולנסים חונים ליד שלט חדר המיון. בביה"ח אין מבקרים. אין בו גם חולים. זה ביה"ח לילדים שנפגעו במלחמה. אלפים נפצעו. 1300 נהרגו במהלך קרוב ל-4 שנות המצור על העיר

היא מספרת לנו על הטראומה של הילדים, על הפוסט טראומה הצפויה להם כשיגדלו, אם ישרדו את הפציעות. אנחנו נכנסים לחדר אחד, מיטות תינוק ריקות בפינה הרחוקה מהחלון. בצד השני של החדר – מיטה אחת, ילד בן שנתיים, אולי שנתיים וחצי, אמיר, הוא כבר כאן שלושה חודשים. הגיע עם שפה שסועה.

אמו הביאה אותו והשאירה אותו לחסדי האחיות. הייתה חייבת לחזור אל הכפר שמחוץ לעיר הנצורה. השאירה שם לבדם שלושה ילדים, הגדולה בת 11. בעלה הצטרף לכוחות המגנים על המולדת, יסינה מספרת. וכעת – אמיר שהחלים מהניתוח רוצה הביתה. מחפש את אמא אבל אמא לא כאן, לכן הוא נשאר בבית החולים בינתיים. אמיר שותק ותולה עיניים גדולות בתקרה. יסינה אומרת בלחש, שהילד לא ישמע, שאם המשפחה לא תיצור קשר עם בית החולים בזמן הקרוב – אמיר הקטן יועבר לבית היתומים העירוני.

עד היום אני רואה בדמיוני את הילד, אמיר, יושב מצונף ומכונס בעצמו, אוחז בבובת סמרטוטים שאולי היא המזכרת היחידה מהבית, מהמשפחה שהייתה לו עד לפני שלושה חודשים. הוא יושב בפינת המיטה הקטנה המסורגת, תינוק עם צלקת על השפה העליונה, סימן לניתוח שעבר.

איפה אמיר היום? האם אמא שלו מצאה אותו? או שאולי בכלל נשאר, גדל ובגר בבית היתומים? שלושים שנה, והמבט שלו, כמו המבט של הילדים שהשארנו מאחור רעבים, צמאים וחולים במחנות הפליטים בסומליה, או אלה בצפונה של אתיופיה, לא עוזב, כמו גם המבט של הילדה שעמדה ליד המלון בבוקר קפוא אחד של חג המולד בטימישוארה, כולם צלקות לחיים.

אמיר שהחלים מהניתוח רוצה הביתה. מחפש את אמא אבל אמא לא כאן, לכן הוא נשאר בביה"ח בינתיים. יסינה אומרת שאם המשפחה לא תיצור קשר עם ביה"ח בקרוב – הוא יועבר לבית היתומים העירוני

גם שלושים שנה אחרי והריחות כמו המבטים צרובים בזיכרון לתמיד כנראה. ריחות הליזול של בית החולים, כמו ריח החלב המורתח בארוחת הבוקר, או ריחו של הקפה השחור עם הג׳ינג׳ר אצל מוחמד במוגדישו בווילה שלנו. ריח הביוב הזורם ברחובות של ביידואה, או השמש השורפת כל דבר חי בעיר הנמל אסאב, בדרומה של סומליה מול חצר-מוות, לחופו של הים האדום.

כל ביקור כזה בכל משימה עיתונאית דומה, חורצת עוד טבעת בגזע העץ של כולנו, העוסקים במלאכה.

אחרי שבועיים בעיר הנצורה אנחנו בדרך לשדה התעופה. דני נוהג את האאודי המשוריינת ואנחנו חולפים במהירות בפעם אחרונה בשדרת הצלפים, ה-Sniper Alley, הרחוב המסוכן בעולם באותם הימים.

חנני ומרטין ליד המטוס הצרפתי בדרך הביתה (צילום: באדיבות המצולם)

רגע לפני שאנחנו חוצים את המחסום האחרון בכניסה לשדה התעופה, מרטין שואל את דני: "מתי אתה תצא מכאן?" ודני, כמו דני, בחצי חיוך של "אני לא באמת יודע" אומר שהוא מקווה להיות על מטוס עם המשפחה ביולי הקרוב. וכשמרטין שואל שוב היכן ניפגש בפעם הבאה, הוא עונה ״אולי בפאלם ספרינגס קליפורניה״. תמצית החלום הבוסני.

גם 30 שנה אחרי, הריחות, כמו המבטים צרובים בזיכרון לתמיד כנראה. ריחות הליזול של ביה"ח, כמו ריח החלב המורתח בארוחת הבוקר, או ריח הקפה השחור עם הג׳ינג׳ר אצל מוחמד במוגדישו

אם דני עזב את סרייבו ביולי  1993 עם המשפחה כמו שקיווה או לא – כבר לא נדע. אני אל  ״שדרת הצלפים״ כבר לא חזרתי. זה הווידאו שצילמנו תוך כדי הנסיעה האחרונה אל שדה התעופה.

חנני רפופורט היה עד לא מזמן מנכ״ל חברת התקשורת ״JCS אולפני הבירה״, מפיק ברשתות הטלוויזיה האמריקאיות ABC News & NBC News וזוכה פרס EMMY לכתבת חדשות לטלוויזיה. כיום סבא במשרה מלאה ומספר סיפורים מנקודת מבט מאד מאד אישית. כל תמונות הסטילס צולמו על ידו במהלך עבודתו.