התחושה הרווחת – אם לשפוט מכל שיחה שיצא לי אי־פעם להיות נוכח בה במדיה, ברשת ובין אנשים – היא שמכת האלימות בבתי הספר הולכת וגוברת עם השנים, ושדור התלמידים של היום אלים וברוטלי יותר מכל אלה שהיו לפניו.

מה שמזין את התחושה היא העובדה שהמדיה מדווחת באופן יומיומי, בקביעות, על אינספור מקרים מזעזעים של אלימות בבתי הספר.

הדברים לא הומצאו, אבל המגמה המצטיירת שגויה. אלימות בבתי הספר קיימת מאז שהם קיימים. כדי לדעת אם המצב מחמיר או משתפר, צריך לבצע מחקרים מעמיקים

מתחילת שנת הלימודים בשבוע שעבר כבר דווחו אירועי אלימות, למשל, מכות בין עשרות תלמידי י"א וי"ב שיכורים בבית ספר בשרון, שהסתיימו בהתערבות משטרה. באירוע אחר, אבא ואחות של תלמידה שבאו לבית הספר שלה בקריית אונו תפשו תלמידים שהציקו לה, חנקו אחד מהם, נתנו לו אגרוף ואיימו לרצוח אותו. כמו כן, פורסם מחקר שקבע כי 45% מהמורים חוו אלימות נגדם.

הדברים לא הומצאו, אבל המגמה שמצטיירת מהם שגויה. אלימות בבתי הספר קיימת מאז שהם קיימים. כדי לדעת אם המצב מחמיר או משתפר, צריך לבצע מחקרים מעמיקים מדי שנה ולהשוות בין תוצאותיהם לאורך זמן. מחקרים כאלה אכן מתבצעים ועולם מהם כי במשך שני עשורים, מתחילת המאה ה־21 ועד מגפת הקורונה – חלה ירידה עקבית ורצינית בהיקף האלימות בבתי הספר.

המידע על האלימות בבתי הספר בישראל נאסף במחקר בשם "אקלים וסביבה פדגוגית" שמבצעת הרשות הארצית למדידה והערכה בחינוך (ראמ"ה) מדי שנה, כחלק ממערכת המיצ"ב. אלפי תלמידים נשאלים באופן דיסקרטי בידי אנשי מקצוע, שאינם חלק מצוות בית הספר שלהם, "האם חווית או היית מעורב/ת בחודש האחרון" בסוגי אלימות שונים.

לפי התשובות, חלה עד 2019 ירידה עקבית בכל סוגי האלימות בבתי הספר – אלימות פיזית, קללות ואיומים על רקע אישי ובשל מוצא, מגדר ונטייה מינית.

לפי סקרי "אקלים פדגוגי", האלימות בבתי הספר בחברה הערבית עדיין גבוהה יותר, אבל היא גם ירדה מאוד. האלימות ירדה גם בבתי ספר ממלכתיים עבריים וגם בחינוך הממלכתי־דתי (החינוך החרדי לא נמצא בסקרים).

האלימות ירדה באופן מובהק בבתי הספר היסודיים ובחטיבות הביניים. בתיכונים, שבהם היא ממילא פחות נפוצה, חלה ירידה בחלק מסוגי האלימות ובאחרים לא חל שינוי.

האלימות ירדה בבתי הספר הערביים, ממלכתיים־עבריים וממלכתיים־דתיים. האלימות ירדה באופן מובהק בבתי הספר היסודיים ובחטיבות הביניים; בתיכונים חלה ירידה בחלק מסוגי האלימות

אילוסטרציה: כיתה (צילום: istockphoto)

מ־2010 ועד 2019, שיעור התלמידים ביסודי שחוו אלימות פיזית בשטח בית הספר (כתוקפים או מותקפים) ירד ב־1% לשנה לפחות, ובסך הכול בכמחצית – מ־15% ב־2010 ל־8% ב־2019. בחברה הערבית, שיעור התלמידים ביסודי שחוו אלימות ירד בתקופה האמורה מ־17% ל־8%.

שיעור התלמידים בחטיבות הביניים שחוו אלימות פיזית ירד בתקופה האמורה מ־11% ל־7%. בתיכונים הוא נשאר בשיעור דומה שנע בין 6%–8%.

ירידה חדה חלה גם באלימות המילולית. ב־2010, 33% מתלמידי היסודי, 28% מתלמידי חטיבות הביניים ו־13% מתלמידי התיכון דיווחו כי חוו קללות, עלבונות ואיומים על רקע אישי. שיעורם ירד ב־2%–3% בשנה והגיע ב־2014 ל־26% ביסודי ו־23% בחטיבת ביניים. ב־2019 השיעור ירד כבר ל־20% מהילדים ביסודי, 18% בחטיבות הביניים ו־12% מהתיכוניסטים.

ב־2010, 16% מהתלמידים ביסודי ו־15% מהתלמידים בתיכון חוו קללות והשפלות על רקע מוצא, מגדר או נטייה מינית. ב־2019 רק 7% מתלמידי היסודי ו־10% מתלמידי חטיבת הביניים חוו חוויות כאלה. בתיכונים חלה עלייה קלה במספר ההערות הגזעניות, ההומופוביות והסקסיסטיות עד 2015, אבל לאחר מכן הן ירדו לרמה נמוכה מב־2010.

עם זאת, הסקר לא בדק עד לשנים האחרונות את הבריונות ברשתות החברתיות – קללות, חסימות וחרמות, כך שלא ניתן לבצע לגביה השוואה דומה. סקרים אחרים מראים על עלייה בבריונות הרשת. כך שניתן לומר כי התקיפות הפיזיות נמצאות בירידה ואילו הבריונות המילולית עברה מהכיתות לרשתות החברתיות.

הסקר לא התייחס עד לאחרונה לבריונות ברשתות החברתיות. סקרים אחרים מראים על עלייה בבריונות הרשת. כך שניתן לומר כי התקיפות הפיזיות נמצאות בירידה ואילו הבריונות המילולית עברה מהכיתות לרשת

גם היקף הוונדליזם ירד. ב־2010 דיווחו 34% מתלמידי היסודי ו־47% מתלמידי התיכון כי תלמידים בסביבתם השחיתו רכוש של בית הספר. עד 2019, ירד שיעור הדיווחים על ונדליזם ל־27% ביסודי ו־31% בתיכון. גם מספר הגניבות ירד.

הסקרים לא מתייחסים לתקיפות מיניות, שמטופלות בבתי הספר באפיקים נפרדים, ולכן אין לגביהם מידע.

ירידה חדה חלה גם באלימות מצד המורים, שבניגוד למה שאולי נדמה, עדיין קיימת ואינה כה נדירה. ב־2010, 7% מהתלמידים ביסודי ובחטיבות הביניים דיווחו כי מורים היכו אותם פיזית, ואילו ב־2019 מספרם ירד ל־4% בחטיבת הביניים ו־3% ביסודי.

האלימות מצד המורים חמורה יותר בחברה הערבית ושם גם נרשם שיפור גדול יותר: ב־2010, 12% מתלמידי היסודי בחברה הערבית דיווחו על אלימות פיזית מצד המורים. עד 2019 שיעורם ירד ל־5%. בחברה היהודית, שיעור תלמידי היסודי שהוכו בידי מורים ירד באותה תקופה מ־4% ל־2%.

אלימות מורים חמורה יותר בחברה הערבית ושם גם נרשם שיפור גדול יותר: ב־2010, 12% מתלמידי היסודי דיווחו על אלימות פיזית מצד מורים. עד 2019 שיעורם ירד ל־5%

כל השיפורים הללו הפסיקו עם סגרי הקורונה. עם חזרתם של התלמידים לבתי הספר מהסגר הראשון, נרשמה עלייה חדה באלימות. בסקרים שנערכו בשנת הלימודים תש"ף (2019–2020) רמת האלימות, מכל הסוגים, הפסיקה לרדת, ובחלק מסוגי האלימות נרשמה עלייה.

ועדיין, לא מדובר בעלייה חדה. ההתדרדרות ב־2020 מתגמדת ליד השיפור בשני העשורים שלפניה.

10% מהתלמידים ביסודי ו־8% מתלמידי חטיבת הביניים דיווחו ב־2020 על אלימות פיזית. שיעורם גבוה משמעותית מזה של 2019 אך עדיין נמוך בכ־50% לעומת 2010. שינוי דומה חל גם בשיעור התלמידים שדיווחו על אלימות מילולית נגדם על רקע אישי.

היקף הוונדליזם והעלבונות על רקע גזעני וסקסיסטי לא השתנה ב־2020 לעומת 2019 – ונשאר נמוך בהרבה ביחס להיקפו בעשור הקודם. גם אלימות המורים לא עלתה. אולם, עדיין מוקדם לדעת עד כמה הסגרים וסגירת בתי הספר החמירו את המצב והאם הנזק שחוללו עדיין נמשך.

כיתת לימוד ריקה בבית ספר יסודי בתל אביב, 19 ביוני 2022 (צילום: אבשלום ששוני, פלאש 90)

בחצי הראשון של תש"ף, לפני הסגרים, התלמידים למדו כרגיל ולא דווח על תופעות חריגות כלשהן, כך שהעלייה בהיקף האלימות בתש"ף נובעת כולה מהחודשיים האחרונים של השנה, אחרי הסגר. האלימות בפועל החמירה אפוא, כנראה, יותר מכפי שמשתקף בסקר.

הנתונים משנות הלימודים תשפ"א ותשפ"ב טרם עובדו ופורסמו, ולכן אין מידע מסודר על המצב בשנים הללו.

קיימים דיווחים רבים של מורים, תלמידים והורים על גל של אלימות אחרי שהתלמידים חזרו מהיעדרות של כחצי שנה. אבל בהיעדר סטטיסטיקה, אין לדעת את המצב לאשורו. לא ברור גם אם האלימות ירדה בחזרה במהלך תשפ"א ועד כמה.

קיימים דיווחים רבים של מורים, תלמידים והורים על אלימות אחרי שהתלמידים חזרו מהיעדרות של כחצי שנה. אבל בהיעדר סטטיסטיקה, אין לדעת את המצב לאשורו

ניר רימון עבד כמורה בבתי ספר יסודיים ותיכוניים בחיפה ובסביבתה בשנים 2011–2016. כיום הוא בעל עסק בתחום המחקר והמידע. רימון גדל בגבעת אולגה בשנות ה־80 והוא אב לילד בכיתה ז' בקריית ביאליק. הדברים שרימון רואה בשטח תואמים היטב את הסטטיסטיקה.

"בבתי הספר היום – גם אלה שלימדתי בהם וגם של הבן שלי, אתה לא רואה אלימות ומכות שראית בשנות ה-80", הוא אומר, "כשהייתי ילד אי־אפשר היה לעבור במסדרון בלי לראות ילדים הולכים מכות.

"לפעמים מישהו היה פותח את הראש במכות בחצר ומגיע אחר כך עם ראש חבוש. אתה זוכר שהיו צועקים בחצר, 'תבואו, תבואו, יש מכות', וחצי בית ספר היה מגיע לעודד? היום לא תראה דברים כאלה. גם בבתי ספר עם אוכלוסייה קשה".

"כשהייתי ילד אי אפשר היה לעבור במסדרון בלי לראות ילדים הולכים מכות. אתה זוכר שהיו צועקים, 'תבואו תבואו, יש מכות', וחצי בית ספר היה מגיע לעודד? היום לא תראה דברים כאלה. גם בבתי"ס עם אוכלוסייה קשה"

אני זוכר היטב. מה לדעתך ההסבר לשינוי?
"בתי הספר היום מאוד מפחדים מאלימות ולוקחים אותה ברצינות. כיום, בבית ספר יסודי בגודל רגיל יש שישה מורים תורנים בכל הפסקה, בכל מסדרון ובכל מגרש בחצר. בשנות ה־80 הייתה אולי מורה אחת. כיום אירועים אלימים לא עוברים בשקט, אחרי כל אירוע יש שיחות ועבודה עם התלמידים וההורים.

"אני חושב שיש גם שינוי בבתים, שמשפיע על הילדים. בהרבה מקרים ילדים אלימים הם אלה שחוטפים בעצמם מכות מהוריהם. פעם גם בבתים נורמטיביים הורים נתנו מה שנקרא 'מכות חינוכיות', 'פליקים', לפעמים בלי לשים לב, לפעמים מתוך מחשבה שזה נכון. כיום באותן משפחות זה לא יעלה על הדעת.

"יש לי עוד ניחוש, קצת 'כופר': בילדות שלנו היה פחות 'אקשן' בחיים. כולם הגיעו לחצר לראות מכות כי זאת הייתה ההצגה הכי טובה. כיום יש לילדים 'אקשן' אלים וריגושים בטיקטוק ובאינסטגרם. יכול להיות שזה גם מחליש את האלימות במציאות, אבל זה רק ניחוש שלי".

הורים לילדים שניצלו מירי בבית הספר היסודי סנדי הוק בניוטאון שבקונטיקט, 14 בדצמבר 2012 (צילום: AP Photo/Jessica Hill, File)

המצב השתפר במדינות רבות

הנתונים מישראל בנושא הירידה באלימות עד 2019 תואמים נתונים ממדינות אחרות.

מחקר מקיף של אונסק"ו (ארגון החינוך, המדע והתרבות של האו"ם) שנערך ב־2019 ב־71 מדינות מצא שהיקף האלימות בבתי הספר היסודיים בשנים 2002–2017 ירד ב־35 מהן, ביניהן רוב המדינות המפותחות שנבדקו במחקר, כולל ארה"ב, אנגליה, צרפת, גרמניה, איטליה, ספרד, שוודיה, הולנד, יוון וישראל, וכן ברומניה, אוקראינה וארמניה.

מחקר של אונסק"ו שנערך ב־71 מדינות מצא שהיקף האלימות בבתיה"ס היסודיים בשנים 2002–2017 ירד ב־35 מהן, ביניהן ארה"ב, אנגליה, צרפת, גרמניה, איטליה, ספרד, שוודיה, הולנד, יוון רומניה, אוקראינה, ארמניה וישראל

שיעור האלימות לא השתנה, לפי המחקר, ב־23 מדינות – רובן מתפתחות, ביניהן רוב המדינות הערביות שנבדקו כמו מצרים, ירדן וכוויית, וכן בשלוש מדינות מפותחות – קנדה, צ'כיה וסלובניה.

שיעור האלימות עלה רק ב־13 מהמדינות שנבדקו, ביניהן רוסיה, איחוד האמירויות, ארגנטינה ותאילנד. מבין המדינות המפותחות שנבדקו, שיעור האלימות עלה רק בפינלנד ואיסלנד (וכן בוויילס, סקוטלנד שבבריטניה ומחוז ולוניה בבלגיה – שנבדקו בנפרד).

מחקר מעמיק של המרכז הלאומי לסטטיסטיקות בחינוך (NCES) של הממשל האמריקאי מצא ירידה עקבית ודרמטית בהיקף האלימות בבתי הספר הציבוריים והפרטיים בארה"ב בשנים 1994–2017, אף שזאת נשארה מהגבוהות בעולם המפותח.

תלמידי בית ספר ברומניה, אילוסטרציה, למצולמים אין קשר לכתבה (צילום: AP Photo/Vadim Ghirda)

לפי המחקר, המספר הכולל של מקרי הרצח בבתי הספר האמריקאים ירד באותה תקופה ביותר מחצי, וזאת אף שמספר אירועי הירי ההמוני בבתי הספר – שרובם נעשים בידי מבקרים ופולשים מחוץ למוסדות – דווקא עלה (כלומר, מספר מקרי הרצח ה"רגילים" בין תלמידים ירד באופן חד עוד יותר).

מספר מקרי האלימות הפיזית בבתי ספר אמריקאים שלא הסתיימו ברצח ירד באותה תקופה, לפי המחקר, בכ־80%.

מספר מקרי האלימות הפיזית בבתי"ס אמריקאים שלא הסתיימו ברצח ירד בשנים 1994–2017, לפי המחקר, בכ־80%

העובדה שהשיפור לא ייחודי לישראל אלא תופעה בינלאומית מראה שאין מאחוריו גורם ישראלי מקומי, כמו תוכנית מוצלחת למאבק באלימות של משרד החינוך (או הטיה מתודולוגית של הסקרים), אלא תהליכים היסטוריים עמוקים שמתרחשים במדינות רבות.

גם העלייה בהיקף האלימות מאז הקורונה לא ייחודית לישראל. לפחות בארה"ב, הזינוק בהיקף האלימות היה כנראה חמור בהרבה מאשר בישראל.

כוחות משטרה בבית ספר יסודי בטקסס אחרי שנרצחו 14 ילדים ומורה באירוע ירי, 24 במאי 2022 (צילום: AP Photo/Dario Lopez-Mills)

סקר של איגוד הפסיכולוגים האמריקאי מראה כי 60% מהמורים במדינות שבהן התקיימו סגרים דיווחו על עלייה בהיקף האלימות נגדם. מחקר של הארגון הלאומי לאיסוף מידע מבתי הספר הראה כי היקף הנשק (חם וקר) שתלמידים מביאים איתם לבתי הספר בארה"ב גדל ב־2021 פי שלושה מב־2019.

שינוי במרחב הבית־ספרי, וגם בבית

ד"ר ענת רביב, מורה לשעבר וכיום מרצה בחוג לחינוך במכללת תל חי ומנהלת רביבים – חברה לייעוץ והדרכה לצוותי בתי ספר בנושאים התפתחותיים ורגשיים, אומרת כי הירידה באלימות היא "תוצאה של שינויים גדולים בתפישות ההוראה וסביבת הלמידה.

"דברים שפעם היו קיימים כמעט רק בחינוך האנתרופוסופי, נכנסו לבתי הספר הרגילים, הציבוריים, והם משפיעים. קודם כל יש כיום אפס סובלנות לאלימות. כל מקרה אלימות שמגיע לידיעת הצוות נענה בהתערבות, בניגוד לתקופות שבהן אם לא קרה משהו קיצוני, לא עשו כלום, כי האלימות נחשבה למן תופעת טבע.

"יש כיום אפס סובלנות לאלימות. כל מקרה אלימות שמגיע לידיעת הצוות נענה בהתערבות, בניגוד לתקופות שבהן אם לא קרה משהו קיצוני, לא עשו כלום, כי האלימות נחשבה למן תופעת טבע"

כיתה בבית הספר כרמים בירושלים, 1 בספטמבר 2021. ארכיון, למצולמים אין קשר לדיווח (צילום: אוליבייה פיטוסי, פלאש 90)

"שנית, יש פחות ענישה, פחות אלימות מערכתית מול הילדים האלימים, ובמקום זה מביאים אותם למודעות. מה שנקרא CBT – אימון תודעתי־התנהגותי. עוזרים לילדים להבין את ההשלכות של התנהגותם, לזהות מתי הם מתקרבים להתפרצות ואיך לעצור את עצמם. מערבים את ההורים – ולא כעונש. במקביל, מחזקים התנהגויות טובות. נותנים מדליות על הצטיינות התנהגותית.

"גם מרחב הלמידה השתנה. פעם ילדים בילו את כל יום הלימודים בישיבה זקופה על כיסאות מול מורה שלימדה פרונטלית, היום הם לומדים בקבוצות, בצורה אקטיבית ואינטראקטיבית, בשיתוף פעולה ביניהם, על שולחנות נמוכים, בחצר, מול מחשבים.

"יש פחות ענישה, ובמקום זה מביאים אותם למודעות. עוזרים לילדים להבין את השלכות התנהגותם, לזהות מתי הם מתקרבים להתפרצות ואיך לעצור את עצמם. מערבים הורים ולא כעונש. מחזקים התנהגויות טובות"

"חלק מהלימודים נעשה בקצב של התלמידים ובדרך שלהם. פחות תחרותיות, פחות לחץ. פחות ציונים, לפחות ביסודי, יותר הערכות. פחות מבחנים, יותר עבודות ושיטות הערכה חלופיות".

נכון, יש למידה כזאת, אבל האם מדובר בחלק מרכזי ממערכת הלימודים? וגם אם כן, איך זה מוריד את האלימות?
"כמובן שזה לא כל הלמידה, אבל כמי שמסתובבת בבתי ספר כל הזמן ומכירה את תוכניות הלימוד מקרוב, אני רואה שינוי חד בהיקף הלמידה ה'רכה' הזאת. גם אם אני מדברת, נניח, על רבע מתוכנית הלימודים – זה שינוי גדול שלא תמיד שמים לב אליו תוך כדי שהוא מתרחש, כי הוא הדרגתי.

תלמידים ביום הראשון ללימודים בבית ספר בירושלים, 1 בספטמבר 2016. לילדים המצולמים אין קשר לכתבה (צילום: יונתן זינדל/פלאש90)

"זה משפיע על האלימות כי לפי הרבה מחקרים, ובניגוד לכל המיתוסים המיושנים, בני אדם בכלל, ובטח ילדים, נעשים יותר אגרסיביים כשהסביבה פחות נוחה להם, כשהם מרגישים חנוקים ותחת שליטת־יתר".

"לפי הרבה מחקרים, ובניגוד לכל המיתוסים המיושנים, בני אדם בכלל, ובטח ילדים, נעשים יותר אגרסיביים כשהסביבה פחות נוחה להם, כשהם מרגישים חנוקים ותחת שליטת־יתר"

הירידה באלימות קשורה גם לעובדה שיש יותר מודעות לקשיים וללקויות של התלמידים?
"בוודאי! ההבנה שבכיתה לא יושבים רק תלמידים מטיפוס איקס, והציפיה מהמורה ומהמערכת להכיל ולתת מענה למגוון טיפוסים, תלמידים עם הפרעות קשב וריכוז, על הקשת האוטיסטית, ליקויי למידה, וגם מחוננים, שגם זאת חריגות.

"האבחון של החריגויות והקשיים, והתמיכה המיוחדת שנותנים להם, אין שום ספק שזה מקל על הטיפול באלימות. בקיצור, אין מתודה אחת. למגר אלימות זאת משימה מורכבת שדורשת הרבה דברים ביחד".

התהליכים שאת מתארת מתרחשים בכל הארץ, גם בפריפריה, בשכונות מצוקה, ביישובים הערביים ובחינוך הדתי?
"חד־משמעית כן. ואני אומרת את זה בתור מי שהמשרד שלה נמצא בקריית שמונה ומסתובבת בבתי ספר ממטולה עד אילת".

ד"ר ענת רביב (צילום: באדיבות המרואיינת)

הירידה באלימות התרחשה גם בחו"ל. השינויים בחינוך שאת מתארת התרחשו גם במדינות אחרות והשפיעו באופן דומה?
"בהחלט, ולצערי, מערכת החינוך בישראל נמצאת בפיגור אחרי חלק מהן".

אז למה, לדעתך, התחושה הכללית היא שהאלימות מחמירה?
"יש הדהוד של מקרי אלימות בתקשורת. לא הולכים לצלם בית ספר פסטורלי שלא קורה בו כלום, כי זה לא מעניין. יש, אומנם, גם כתבות על התפתחויות חיוביות ופרויקטים יפים, אבל בסוף הכי 'ג'וסי' זה להראות את השלילי.

"תראה איזה סיקור היה לאירוע הנורא הזה של תלמידי י"ב שהתעללו בתלמידי י"א בשרון. טוב שמדווחים, זה חלק מהעלאת המודעות. אבל באופן טבעי, אתה לא תראה כתבה על 99% מבתי הספר שבהם זה לא קרה. לא תראה כתבה: 'הבוקר תלמידי י"ב באלפי בתי ספר לא הרביצו לאף אחד".

"באופן טבעי, אתה לא תראה כתבה על 99% מבתי הספר שבהם זה לא קרה. לא תראה כתבה: 'הבוקר תלמידי י"ב באלפי בתי ספר לא הרביצו לאף אחד"

מקובל לחשוב שחשיפה לאלימות וירטואלית מעודדת אלימות במציאות. אבל בזמן שהחשיפה לאלימות וירטואלית עלתה מאוד – האלימות במציאות דווקא ירדה. אולי האלימות הווירטואלית היא חלופה?
"אני לא חושבת ככה והמחקר לא תומך בזה. יש שפע של מחקרים, שעקבו אחרי תגובות ספציפיות של ילדים ובני נוער ספציפיים, שהראו שאלימות וירטואלית מעודדת אלימות פיזית ומילולית במציאות באופן ישיר.

"מה שכן קרה, זה שהעלייה בחשיפה למסכים – שהגבירה את הנטייה לאלימות – התרחשה במקביל לתהליכים אחרים – הורידו אותה [את הנטייה]. שים לב גם שהחשיפה למסכים עלתה בשנתיים האחרונות באלפי אחוזים, ובתקופה הזאת האלימות בעלייה".

"יש שפע של מחקרים שהראו שאלימות וירטואלית מעודדת אלימות פיזית ומילולית במציאות באופן ישיר. העלייה בחשיפה למסכים הגבירה את הנטייה לאלימות במקביל לתהליכים אחרים שהורידו אותה"

תלמידים חוזרים לבית הספר, 1 בספטמבר 2020. למצולמים אין קשר לכתבה (צילום: יונתן זינדל/פלאש90)

זאת לדעתך הסיבה לעלייה באלימות מאז הקורונה, או שיש גורמים נוספים?
"זאת אחת הסיבות. הגורם העיקרי להחמרה הוא הבידוד החברתי. ילדים איבדו את כישוריהם החברתיים. שכחו איך משחקים, איך משוחחים, יוצרים חברויות. אנחנו יצורים חברתיים וכשאנחנו מתקשים לתקשר בינינו קורים דברים לא טובים, כולל אלימות".

"הגורם העיקרי להחמרה הוא הבידוד החברתי. ילדים איבדו את כישוריהם החברתיים. אנחנו יצורים חברתיים וכשאנחנו מתקשים לתקשר בינינו קורים דברים לא טובים, כולל אלימות"

אין לי מידע על מה שקורה כיום אבל אני רואה מסביבי שהרבה מנפגעי הבידוד והסגרים השתקמו וחזרו לעצמם. את צופה שהאלימות תרד?
"אני מקווה, אבל אנחנו עדיין לא שם. הפגיעה והנזק היו גדולים והשפעתם עדיין ניכרת".

פרופסור יזהר אופלטקה, מומחה למדיניות חינוך מבית הספר לחינוך באוניברסיטת תל אביב, סבור שהירידה באלימות קשורה פחות לתוכניות פדגוגיות בתוך בתי הספר ויותר לתהליכים היסטוריים שהתרחשו בחברה שמחוץ להם.

לדבריו: "תוכניות ויוזמות חינוכיות רבות ושונות תמיד היו. בשנות ה־70 הארץ הזדעזעה מאירועי אלימות בבתי הספר והקימו את הרשות הלאומית למלחמה בסמים ובאלכוהול. זה לא שאפשר להצביע על תוכנית דגל אחת ולהגיד, 'הנה, היא הורידה את האלימות'.

פרופסור יזהר אופלטקה, מומחה לחינוך, אוניברסיטת ת"א (צילום: באדיבות המצולם)

"ההסבר לתופעה כל כך רחבה הוא חברתי. אני חושב שהוא קשור למאפיינים דוריים של 'ילדי המילניום', מה שנקרא 'דור ה־y' ו'דור ה־z'. יש נטייה לאנשים לקונן על הדורות החדשים, שהם לא מחונכים ופגומים. אבל למעשה, אנחנו קיבלנו חינוך שעודד אלימות והמילניאלים מקבלים חינוך אחר".

"אנחנו, כל הדורות שעד דור ה־X, קיבלנו חינוך מצ'ואיסטי. כל בן נדרש כבר מילדותו להוכיח שהוא 'גבר־גבר'. החברה הייתה פטריארכלית, החינוך היה דוגמטי ונוקשה, הסמכות ההורית הייתה חזקה, בעיקר של האבא. הילדים לא חונכו לדבר על הרגשות הצרכים והמחשבות שלהם, להיפך, חינכו להדחיק, ולעתים קרובות גם הענישו במה שנקרא 'ענישה גופנית'.

"כדי להוכיח את הכוח שלהם, ולהוציא אגרסיות, הילדים היו אלימים לחבריהם. יש סבירות גבוהה שילד מוכה יהיה ילד אלים.

"אנחנו קיבלנו חינוך מצ'ואיסטי. כל בן נדרש להוכיח שהוא 'גבר־גבר'. החינוך היה דוגמטי ונוקשה. לעתים קרובות גם הענישו ב'ענישה גופנית'. יש סבירות גבוהה שילד מוכה יהיה ילד אלים. היום החינוך אחר לגמרי"

"היום החינוך אחר לגמרי. אין ספק שיש פחות אלימות כלפי ילדים. מחנכים אותם לשוחח, להביע דעות ורגשות, להיות סובלניים ולקבל את האחר. מחנכים אותם לאוטונומיה על הגוף – אז יש יותר עמידה על המשמר מהטרדות ותקיפות מיניות.

"אני רואה את היחס אצל הילדים היום לגייז, ללהט"בק. זה הפך מסטיגמה, ל'נון־אישיו', למשהו שמקבלים. זה שינוי דרמטי, עצום. עכשיו, כל זה לא התרחש באותה מידה בכל המגזרים. זה יחסי.

"בסביבה אחת, שפעם אנשים התייחסו בה ללהט"בק בחשדנות ובביקורתיות, כיום הם מקובלים לגמרי, ובסביבה אחרת שבה זה היה טאבו מוחלט והם חטפו מכות רצח, כיום עדיין לא מקבלים אותם כמו שהם, אבל כבר מתחילים לעכל את קיומם ולהשלים איתו.

"יש לזה, כמובן, גם השלכות אחרות בתחומים אחרים. הרכות והפתיחות של הדור הזה מסבכת את יחסיו עם שוק התעסוקה, למשל, אבל זה לא הנושא שלנו".

הפגנת תמיכה בח"כ איתמר בן גביר בביה"ס בליך ברמת גן, 5.9.2022 (צילום: תומר נויברג, פלאש 90)

איך התמונה היפה הזאת מסתדרת עם המראה המדכא של עשרות נערים בתיכון ברמת גן שמוחאים כפיים לאיתמר בן גביר ושרים 'נשרוף לכם ת'כפר'?
"היא לא. אנחנו בסכסוך לאומי ארוך, ובמקום שיש סכסוכים לאומיים יש שנאה לצד השני. דיברנו על היחס של נערים וילדים אחד לשני בתוך החברה הישראלית. יש תמיד הבדל בין המיינסטרים והשוליים. השוליים במצבי סכסוך נוטים להיות קשים וקיצוניים.

"גם בעבר היו נערים יהודים שצעקו 'מוות לערבים' ונערים ערבים שצעקו 'אטבח אל יהוד'. אבל היום הם לא המיינסטרים. עצם זה שמשדרים אותם בטלוויזיה בתור אירוע מראה את זה, בעבר הם לא נחשבו לסיפור, כמו הרבה תופעות אלימות.

"התהליכים במיינסטרים, גם בין יהודים וערבים, הם של היפתחות והתקרבות. תראה את הרופאים והרוקחים הערבים, את מעמד הביניים הערבי שלאט־לאט־לאט משתלב במיינסטרים של החברה הישראלית".

"גם בעבר היו נערים יהודים שצעקו 'מוות לערבים' וערבים שצעקו 'אטבח אל יהוד'. אבל היום הם לא המיינסטרים. בעבר הם לא נחשבו לסיפור, כמו הרבה תופעות אלימות"

מוביליות חברתית הולכת למעלה יותר מאשר למטה. הרבה אנשים שגדלו בשכונות מצוקה חיים כיום ומגדלים ילדים באזורים מבוססים, שבהם יש פחות אלימות. יכול להיות שזה חלק מהסיפור?
"חלק, כן. ככל שהחיים נעשים נוחים יותר, 'רכים' יותר, האלימות יורדת, בין ילדים. אלימות בין מבוגרים היא סיפור אחר עם גורמים אחרים – ולא נמצאת בירידה".