בפרק הראשון בסדרה הדוקומנטרית החדשה של קן ברנס על השואה מוצג אוטו, גבר יהודי שמנסה להשיג לעצמו ולמשפחתו ויזה לארה"ב אך נכשל בגלל מדיניות ההגירה.

רק בפרק השלישי מגלים הצופים כי בתו של אוטו נקראת אנה וכל פיסות הפאזל מוצאות את מקומן: אוטו הוא אביה של אנה פרנק, הנערה המפורסמת ביותר שנספתה בשואה. ברנס מכנה את דחיית פריט המידע המכוון הזה כ"תרגיל בייסבול סודי" ומניח שהצופים שלא מכירים את קורות חיי משפחת פרנק לא יבינו מייד שאוטו הוא אביה של אנה פרנק.

ברנס ושותפותיו לבימוי – שתי יוצרות קולנוע יהודיות – רוצים שהצופים יחשבו על השאלה עד כמה היו שווים החיים של אנה פרנק בעיניי ממשלת ארה"ב, כשזו הייתה עדיין ילדה יהודייה חיה ונושמת – ולא סופרת מפורסמת שנרצחה בתקופת השפל הקשה ביותר שידעה האנושות.

"היה לנו חשוב לסדר מחדש את כל הדימויים השחוקים כדי להציג באופן אחר את האמת: המשפחה ברחה מגרמניה כל עוד נפשה בה, מקווה להתרחק ככל האפשר משלטון הרייך ונוסעת לארה"ב, אלא שרוב אזרחי המדינה וגם מדיניות הממשלה מבהירים להם שהם לא רצויים", הסביר ברנס בריאיון ל־JTA.

הנשיא פרנקלין רוזוולט בוושינגטון הבירה, 9 בנובמבר 1943 (צילום: הארכיון הלאומי של ארה"ב Via JTA)

"היה לנו חשוב לסדר מחדש את כל הדימויים השחוקים: המשפחה ברחה מגרמניה כל עוד נפשה בה, מקווה להתרחק ככל האפשר משלטון הרייך ונוסעת לארה"ב, אלא שמבהירים להם שהם לא רצויים"

ברנס הוא הבמאי התיעודי המהולל ביותר בהיסטוריה המודרנית. הוא יצר סדרות אייקוניות כמו "מלחמת האזרחים", "ג'אז" ו"בייסבול" (שם הסביר גם מה זה "תרגיל הבייסבול האמיתי", שהוא מעין אחיזת עיניים), והפך את ערוץ השידור הציבורי האמריקאי לערוץ חובה ב־40 השנים האחרונות.

הסדרה האחרונה שיצר, "ארצות הברית והשואה", תשודר בארה"ב בשלושה ערבים רצופים החל מ־18 בספטמבר. שבע שנים נדרשו לו להשלמת הפרויקט. בשנת 2015 פנו אל ברנס ממוזיאון השואה האמריקאי בוושינגטון והציעו לו לשקול לביים סרט על אמריקה בתקופת השואה.

ברנס ושותפותיו הוותיקות – לין נוביק ושרה בוטסטין – כבר שקלו בעבר פרויקט דומה ביחד עם הסופר ג'פרי סי וורד. המיני סדרה שלהם משנת 2007 על מלחמת העולם השנייה והפרויקט על בני הזוג רוזוולט משנת 2014, כיסו תקופות היסטוריות חופפות לשואה אך הם עדיין לא חקרו את הנושא לעומק – ויוצריהן בהחלט זיהו את הצורך.

הסדרה החדשה בת שש השעות שהופקה בשיתוף המוזיאון וקרן USC Shoah, מבוססת על המחקר העדכני ביותר ומקיפה את אירועי השואה הקשורים לארה"ב.

יחד עם זאת, היא מתארת את האקלים הקסנופובי והאנטישמי ששרר באמריקה בשנים שקדמו לרצח העם שביצעו הנאצים ביהודי אירופה. ארה"ב של אותם ימים הייתה אומה עוינת לכל סוג של פליטוּת, במיוחד היהודית, ונרתעה מלהתערב במלחמה למענם.

הסדרה מציירת תמונה של מדינה שנוחלת כישלון חרוץ בניהול המשבר המוסרי הגדול ביותר של המאה, בשל שילוב של אוזלת יד בירוקרטית, חשש פוליטי וכן אנטישמיות

הסדרה מציירת תמונה של מדינה שנוחלת כישלון חרוץ בניהול המשבר המוסרי הגדול ביותר של המאה, בשל שילוב של אוזלת יד בירוקרטית, חשש פוליטי וכן אנטישמיות גלויה שבעבעה ברחובות והגיעה עד למסדרונות הכוח הרמים ביותר, בזמן שקומץ של גיבורים – שפעל בעיקר בשוליים – הצליח להציל מספר מצומצם של קורבנות.

"משום שהסדרה קושרת בין השואה לארה"ב, מצאנו דרך לשרטט תמונה אחרת, אולי רעננה יותר", הוסיף ברנס. "כי בעצם ארה"ב לא עשתה שום דבר ואז פתאום היא כן עשתה. הם היו הבחורים הרעים – ואז פתאום הפכו לבחורים הטובים".

יוצרי הסדרה מקווים שהמסר שלה יזכה לתהודה עכשווית, במיוחד על רקע האקלים הגובר והולך של ממשלות אוטוריטריות, ימניות קיצוניות ברחבי העולם וגם על רקע הכחשת השואה והמחלוקות סביב האופן שבו ההיסטוריה האמריקאית ממוסגרת בבתי הספר. מדובר באקלים שונה לחלוטין מזה שהכירו יוצריו כשהחלו לעבוד על הפרויקט.

שוטר גרמני בודק את תעודות של יהודים בקרקוב, פולין, 1941 (צילום: הארכיון הלאומי של קרקוב Via JTA)

מסיבות אלו ועוד אומר ברנס: "לעולם לא אעבוד על סדרה חשובה יותר". הסדרה היה גם מסע מאוד אישי עבור בוטסטין ונוביק, שתיהן יהודיות. אביה של בוטסטין (נשיא מכללת בּארד, ליאון בוטסטין) נולד בשוויץ בשנת 1946 לזוג יהודים פולנים שנפגשו בבית הספר לרפואה בציריך ולאחר מכן היגרו כפליטים לארה"ב.

בוטסטין היא אמריקאית דור ראשון. היא סיפרה שיצירת הסדרה עזרה לה להבין טוב יותר את מסע ההישרדות של משפחתה. "סבתא שלי הייתה שואלת אותי, 'אם מישהו יעיר אותך באמצע הלילה וישאל מי את, מה תגידי לו? שאת אמריקאית? יהודייה? אישה? האם את שרה?' הזהות שלה הגדירה את כל מה שקרה לה אי פעם. אני, לעומת זאת, מעולם לא חוויתי דברים כאלה כמי שגדלה באזור ליברלי מאוד של מדינת ניו יורק".

נוביק, לעומתה, גדלה בארה"ב למשפחה יהודית חילונית שהיגרה למדינה כמה דורות קודם לכן. עבורה, הפרויקט היה מאיר עיניים, אך בצורה אחרת. "אני חושבת שעכשיו אני מבינה טוב יותר את העולם שבו סבא וסבתא שלי, או אולי ההורים שלהם גדלו בו, וכמה באמת אמריקה הייתה אנטישמית", הסבירה נוביק.

"אני חושבת שעכשיו אני מבינה טוב יותר את העולם שבו סבא וסבתא שלי, או אולי ההורים שלהם גדלו בו, וכמה באמת אמריקה הייתה אנטישמית"

כמו רוב הפרויקטים של פלורנטיין פילמס, חברת ההפקות של ברנס, "ארצות הברית והשואה" מגוללת את הסיפור באמצעות מסמכים היסטוריים רבים – במקרה זה, תצלומים, מכתבים וקטעים מיומני חדשות המלווים בקריינות של ידוענים כמו מריל סטריפ, ליאם ניסן, ורנר הרצוג או הופ דייוויס. הם מגוללים את הסיפורים של אוטו פרנק ודומיו, שחיפשו מקלט בארה"ב אך מתו בסופו של דבר בתאי הגזים ובמחנות הריכוז.

מהגרים ממתינים באליס איילנד, 30 באוקטובר 1912 (צילום: ספריית הקונגרס Via JTA)

לכל זה מתווספים גם ראיונות נרחבים עם ניצולי שואה והיסטוריונים, בראשם דברה ליפשטדט – חוקרת שואה משפיעה וכיום השליחה המיוחדת של משרד החוץ האמריקאי בנושא אנטישמיות. ליפשטדט מציגה את מה שבמאי הסדרה מביאים כמסקנה המטרידה ביותר: הנאצים השיגו את מטרתם וחיבלו לצמיתות באוכלוסייה היהודית הכלל־עולמית, שלא חזרה לממדיה בעשורים שחלפו מאז השואה.

משום שהסדרה מתמקדת בפן האמריקאי, רק אחרי כ־30 דקות מגיעים לדבר על גרמניה. ציר הזמן לא מתחיל עם עלייתו של אדולף היטלר לשלטון, אלא עם חוק ג'ונסון־ריד משנת 1924, שקבע מכסות לאומיות של הגירה למדינה והשפיע השפעה מכרעת על מדיניות הפליטים של ארה"ב בימי הגירוש ההמוני של היהודים מאירופה.

יוצרי הסדרה עוסקים בהרחבה בביסוס האקלים הפוליטי הגזעני של אותם ימים ודנים בחוק להדרת הסינים מהמאה ה־19; בעניין שגילה פרנקלין רוזוולט בהשבחת הגזע; בקמפיין האנטישמיות הציבורי של הנרי פורד ובחוקי ג'ים קרואו, שהפכו את האפרו־אמריקאים לאזרחים סוג ב' ובסופו של דבר גם העניקו השראה להיטלר כשחוקק חוקי גזע משלו.

ציר הזמן לא מתחיל עם עלייתו של אדולף היטלר לשלטון, אלא עם חוק ג'ונסון־ריד משנת 1924, שקבע מכסות לאומיות של הגירה למדינה והשפיע השפעה מכרעת על מדיניות הפליטים של ארה"ב

"כדי לתת את כל הרקע הזה היינו צריכים ללכת די רחוק אחורה", הסבירה נוביק. הגישה הכרונולוגית שמה דגש מיוחד על מה שכבר התרחש באירופה עד שהאמריקאים התערבו במלחמה: "שואת הקליעים", למשל, שבה כמיליון וחצי יהודים נטבחו ביריות והושלכו לקברי אחים ברחבי מזרח אירופה הכבושה בידי הנאצים, עוד לפני שהוקמו מחנות ההשמדה.

הבמאי קן ברנס, 1 בפברואר 2021 (צילום: Chris Pizzello/Invision/AP, File)

תוך כדי תיאור הזוועות באירופה, הסדרה מתמקדת בעלייתן של תנועות האהדה לנאצים מבית, כולל "ועדת אמריקה תחילה", ומפרקת לגורמים את המתחים שנוצרו בתוך משרד החוץ, כשפקידים אנטישמיים בעמדות כוח חיבלו במאמצים להתערב דיפלומטית למען היהודים.

הסדרה דנה גם במחלוקות בתוך הקהילה היהודית האמריקאית סביב השאלה אם להכניס כל כך הרבה פליטים יהודים למדינה. 25% מיהודי ארה"ב של אותם ימים התנגדו לפתיחת השערים, רבים מהם הביטו בהתנשאות על הפליטים ממזרח אירופה שהיו עניים ובדלניים. אחרים התנגדו משום שפחדו להחמיר את מצב היהודים באירופה אם יביעו דעה נחרצת מדי.

"לקח לי זמן להפנים את הרעיון שהיה אז קול משמעותי מאוד בתוך הקהילה היהודית האמריקאית החזקה והמבוססת, שאסור לומר יותר מדי כי זה רק יעיר דובים מרבצם ועלול להצית גלים של אנטישמיות", אמרה נוביק.

25% מיהודי ארה"ב של אותם ימים התנגדו לפתיחת השערים, רבים מהם הביטו בהתנשאות על הפליטים ממזרח אירופה שהיו עניים ובדלניים. אחרים התנגדו משום שפחדו להחמיר את מצב היהודים באירופה

אבל היו גם גיבורים מבית והסדרה מגוללת את סיפוריהם. וריאן פריי וראול ולנברג, למשל, נסעו לאירופה כדי להציל כמה שיותר יהודים. גם המאמצים של הוועד האמריקאי לענייני פליטים ושל דיפלומטים אמריקאים כמו ג'ון פיילי מתועדים בסדרה. זרקור נוסף מופנה גם אל פועלן של דמויות כמו יאן קרסקי, הרב סטיבן וייז, בן הכט ופיטר ברגסון (הלל קוק).

פרנקלין רוזוולט (צילום: רשות הציבור)

כדי לתאר את ההיסטוריה באופן המדויק ביותר, יוצרי הסדרה הסתמכו במידה רבה על הוועדה המייעצת שלהם (הם מקימים ועדה כזו בכל פרויקט) כדי לקבוע כמה זמן להקדיש לאירועים היסטוריים שונים, אם להציג תמונות מסוימות או רק לתאר אותן ואיך לעשות זאת. "אנחנו לא עושים שום צעד בלי הוועדה המייעצת שלנו", אמרה בוטסטין.

היועצים לסדרה כללו חוקרי שואה כמו דבורה דוורק, פיטר הייז וריצ'רד ברייטמן, כמו גם חוקרי תולדות הגזע כמו נל ארווין פיינטר, מיי מ. נגיי והווארד בריינט.

היועצים התקשו לעיתים להסכים ביניהם על תיאור כזה או אחר והמחלוקת הזו באה לידי ביטוי גם בסדרה עצמה. הוויכוח סביב השאלה אם ארה"ב הייתה צריכה להפציץ את אושוויץ או אפילו את הרכבות שהובילו יהודים אל מחנות ההשמדה, הדהד בחדר היועצים בדיוק כמו בדרגים הגבוהים ביותר של הממשל האמריקאי בחודשים האחרונים למלחמה.

הסדרה משחזרת את הוויכוחים הללו, תוך כדי ציטוט של היסטוריונים שטוענים לכאן ולכאן. היחס של הסדרה לפרנקלין דלאנו רוזוולט בולט גם הוא, בהתחשב בעניין של ברנס בנשיא לשעבר. היסטוריונים רבים מאשימים היום את רוזוולט בכך שלא נקט בפעולה נחרצת יותר כדי למנוע שפיכות דמים נוספת ברגעי מפתח במלחמה.

מחנה אושוויץ־בירקנאו, 27 בינואר 2006 (צילום: Czarek Sokolowski, AP)

הבמאי ציין שהסדרה החדשה ביקורתית יותר כלפי מעשיו של רוזוולט בימי השואה מהסדרה הקודמת שלו, שהתמקדה בבני הזוג רוזוולט. אולם, ברנס עדיין מאמין שהנשיא פעל במסגרת האמצעים שעמדו לרשותו כפוליטיקאי. "הוא לא יכול היה לנופף במטה קסם", אמר. "הוא לא היה הקיסר וגם לא המלך".

כל הסדרות של ברנס מתפרסמות עם מדריכי הוראה לשימוש בתי הספר. הכנסת הסדרה "ארצות הברית והשואה" לבתי הספר הייתה חשובה במיוחד לשלושת היוצרים שראו בכך הזדמנות להפוך אותה לחלק מחומר הלימוד המתעדכן.

שלא לדבר על כך, הוסיפה נוביק, שיוצרי הסדרה מודעים היטב לעלייתן של אידיאולוגיות שונות של הימין הקיצוני והעליונות הלבנה בארה"ב, כולל דמויות רבות שדוגלות בהכחשת השואה. "זה מאבק בלתי פוסק וצריך להשתתף בו", הסבירה. הסדרה עצמה לא עוסקת במכחישי השואה.

מאמצעי השיווק של הסדרה כוללים חבירה של ארגונים שונים כדי לנסות ולהביא את לקחי השואה אל העולם של ימינו. הארגונים כוללים את ועדת ההצלה הבינלאומית, הסוכנות לסיוע לפליטים וצוות החשיבה Freedom House שזוכה למימון ממשלתי.

צלב קרס בהפגנה בשרלוטסוויל, 8 ביולי 2017 (צילום: AP Photo/Steve Helber)

המפיקים ביקשו לא לחשוף פרטים על סוף הסדרה, בקשה יוצאת דופן בהתחשב בעובדה שמדובר בסדרה תיעודית על השואה. אולם, הסיבה לכך היא שברנס ושותפותיו לא סיימו את הסדרה עם שחרור המחנות ב־1945. במקום זאת, הם הגיעו עד להווה ועשו זאת בדרכים בלתי צפויות.

"זו תהיה רשלנות מצדנו אם לא ניקח על עצמנו את הנושאים הענקיים האלה ולא נבהיר היטב עד כמה זה רלוונטי גם לתקופתנו"

"רוב הסדרות שלנו מגיעות עד לימינו אנו", הסביר ברנס. "זו תהיה רשלנות מצדנו אם לא ניקח על עצמנו את הנושאים הענקיים האלה ולא נבהיר היטב עד כמה זה רלוונטי גם לתקופתנו".

בתשובה לשאלה מדוע הסדרה יוצרת את ההקשרים האלה, ציטט ברנס מדבריה של ליפשטדט: "אם 'העיתוי הנכון לעצור את השואה הוא לפני שהיא מתרחשת', פירוש הדבר שחייבים להניח על השולחן מבעוד מועד את כל המרכיבים. ואולי המרכיבים הללו בכלל לא משתלבים היטב […] אבל אם אתה רואה שאנשים נכנסים למטבח ומשתמשים באותם מרכיבים – אתה חייב לומר משהו, אתה לא יכול לחכות שהארוחה תהיה מוכנה".