היו גם גיבורים מבית….
סבא רבא שלי, חיים יעקבס, למד בישיבת החת"ם סופר בפרשבורג (ברטיסלבה) עם רבים ממי שיהיו לימים הרבנים במזרח אוסטריה ומערב הונגריה. הוא היגר לארה"ב בשנת 1924 והקים מפעל לייצור נעלי בית. משהתבסס, הוא הביא את אשתו וילדיו (וסבתי ז"ל) לארה"ב ב-1929. הוא גם הקים בית כנסת ומרכז קהילתי הונגרי בקווינס, מקום מגוריו.
כשהתחוור לו מה יהיה גורל יהודי אירופה, הוא החל להגיש בקשות למשרד החוץ האמריקני להביא רב הונגרי לבית הכנסת ההונגרי שהקים, בתואנה כי רב שאיננו בוגר הישיבה בהונגריה לא יוכל לספק שירותי דת הולמים לקהילה, וקיבל ויזה עבור רב לקהילה, עם משפחתו.
הסבא רבא גייס רב לקהילה, אך הוא פוטר לאחר חודשים ספורים בשל "חוסר התאמה". מדיניות ההגירה של ארה"ב אפשרה לבעלי ויזת עבודה להישאר בארה"ב אם יש להם עבודה חלופית, ובית החרושת לנעלי בית היה "כיסוי" מצוין להשאיר אותו "במעגל העבודה".
משהתפנתה משרת הרב, הוא פנה שוב וקיבל ויזה לרב חלופי, וחוזר חלילה מספר פעמים. כשכבר לא ניתן היה להוציא יהודים מאירופה, היה לו רב קהילה מהונגריה, וארבעה "מנהלים" בבית החרושת.
בשנות החמישים, דודי שאל אותו אם לא פחד ששלטונות ארה"ב יעלו על המזימה שלו. הוא ענה לו עם חיוך ממזרי על הפנים "איך בין געבארן געווארן נאקעד" (נולדתי ערום או "מה כבר היו יכולים לעשות לי").
ואם כבר בגיבורים מבית עסקינן, יש להזכיר את חצי מיליון (!) החיילים היהודיים בצבא ארה"ב שנלחמו במלחמת העולם השניה. זה הסיפור של הצד השני של משפחתי, סבא שלי אלברט שטרמן, אך זה סיפור לזמן אחר….