כשאתה מתחיל לקרוא רשימה נוסטלגית של אידה צורית, סופרת בת 97, במוסף תרבות וספרות של "הארץ", שמתפרסמת בימי החגים תחת הכותרת "מצבה לבוהמה התל אביבית", אתה לא מצפה להיתקל בסצנת פתיחה מטלטלת לדוקו-פשע קיצוני, מהסוג שמציף עכשיו את ערוצי הסטרימינג בעולם.

צורית לא מתאמצת להפנות תשומת הלב אל הסנסציה. היה שם רצח, ברור, אבל לא ניכר שהוא הסעיר אותה במיוחד. היא קודם כל מעמידה את התפאורה התקופתית המוכרת.

תחילת שנות השישים. תל אביב הקטנה. משוררים, סופרים והפמליות שלהם, עם המזדנבים והלקקנים, מתכנסים ב"כסית" ברחוב דיזנגוף. "דור אומלל של אנשים צעירים מאוד, שנאנסו להתגייס לאירוע היסטורי גדול מהם בהרבה, בלי לדעת איך מתמודדים עם הדבר הזה שנקרא תקומת האומה, מיד אחרי השואה הגדולה ביותר בתולדות היהודים. הם לא הבינו מה עושים כשמסביב ייהום הסער וכשמוטל עליהם להגן ולהציל".

גם צורית הצעירה שם, כמעט כל ערב. סופרת בתחילת דרכה, שכבר פרסמה מסות במוסף הספרות "משא". ואיתה בעלה, הסופר אהרון מגד, שכבר התפרסם וזכה לפרסים בעיקר בזכות ספרו המוקדם "חדווה ואני", שיעובד בעתיד לסדרת הטלוויזיה המצליחה "חדווה ושלומיק".

כולם שותים הרבה יין זול, כי זה מה שיש. חיים בצמצום, שקועים בכתיבה ומדחיקים טראומות. וגם חולמים ומקנאים זה בזה. משווים פרסומים ומחליפים ביקורות עוקצניות. וכל הזמן מתחנפים לנתן אלתרמן, המשורר הנערץ, שצורית תכתוב בעוד שנים רומן עליו ועל המאהבת שלו, שכולם כמובן הכירו, הציירת צילה בינדר. ואלתרמן – נתן החכם, נתן הנביא, נתן מ"מגש הכסף", נתן שמנהיגי האומה מתייעצים איתו וכולם בולעים בשקיקה את הטור השביעי המחורז שלו – אוהב לשתות לא פחות מכולם. אפילו יותר.

נתן אלתרמן נושא נאום בקפה "כסית" כשמסביבו אנשי הבוהמה. ראשון משמאל: המשורר רפאל אליעז. אפריל 1955 (צילום: ארכיון בוריס כרמי, הספרייה הלאומית)

הרומנטיקה והנוסטלגיה של סיפורי הבוהמה הן רק התפאורה. תיכף יישלף בקבוקון רעל וגופה תצנח על הרצפה. ובכל מקרה, צורית לא כאן כדי לעשות נעים בגב. עוד לפני שהיא עוברת אל הסצנה הדרמטית שקשה בהתחלה להאמין שאכן התקיימה, היא מזכירה שהיה אז רע לתפארת בקפה המפורסם, שנכתבו עליו פואמות.

"שורה של גברים־גברברים, רגליהם פשוקות ברשלנות גסה, פניהם אל הרחוב, והם סורקים את העוברים ושבים, וכשעוברת בחורה או אישה צעירה, הם מודדים אותה בעיניהם מכף רגל ועד ראש ומעירים הערות מצ'ואיסטיות, לרוב פוגעניות".

רק לקראת סוף הרשימה, צורית נזכרת פתאום בלילה אחד, דווקא לא ב"כסית" אלא בקפה "קראו" המתחרה, מרחק בלוק אחד מ"כסית" במעלה דיזנגוף, אחרי קפה "פארק" הפינתי.

החבורה של צורית ומגד הצעירים, כללה באותו ערב את הציירים יוסל ואודרי ברגנר, את המשורר ט. כרמי ואשתו הראשונה, הפסלת שושנה היימן, את המחזאי העולה ניסים אלוני וכמה אנשים נוספים, כולם בתחילת או באמצע שנות השלושים, אמנים שעוד מעט יעשו לעצמם שם על הבמה הלאומית הצעירה. היפסטרים תל אביבים בראשית הקריירה, כשעוד לא קראו כך להיפסטרים וגם לא לקריירה.

אידה צורית, במרכז, עם בעלה אהרון מגד משמאל ובנם איל מגד בבית המשפחה ב-1971 (צילום: ארכיון דן הדני, הספרייה הלאומית)

מהקפה הם המשיכו למסיבה ברחוב נורדאו בדירתם המרווחת של עליזה ברוך-פאנו, גם היא כותבת צעירה, עוד לא בת 30, שהייתה נשואה לרופא, ד"ר משה פאנו, וכולם ידעו שהיא מנהלת במקביל רומן נואש עם המשורר והעורך המוערך והנשוי רפאל אליעז, שהיה מבוגר ממנה ב-25 שנה.

מהר מאוד הבינו האורחים שהם לא הגיעו למסיבה רגילה, אבל עוד לא היה להם מושג לאיזה אירוע משונה הם נקלעו. "הגענו, כשישה־שבעה אנשים, ונדהמנו עד כדי מבוכה למראה השולחנות הערוכים בכל טוב", נזכרת צורית, "מסיבה של מאה איש והתזמורת שקידמה את פנינו. וקידמו את פנינו גם עליזה, בעלת הבית, ורפאל אליעז מאהבה, כשבעלה של עליזה יושב נבוך בפינה. הם עודדו אותנו לאכול ולרקוד.

"בשלב מסוים החלטנו להמשיך את המסיבה ב'וודו', מועדון לילה אפלולי ורווי מסתורין ביפו. אבל עליזה ואליעז לא באו איתנו. כשחזרנו הביתה לפנות בוקר (גבי אלדור שכנתנו הייתה הבייביסיטר שלנו) התפלאנו למראה עציץ גדול עם פילדנדרום בפתח הבית ופתק ברכה מעליזה.

"שאלנו את עצמנו במה זכינו, ולמחרת טילפנה אלינו המשוררת מרים אורן וסיפרה את הסיפור המהמם, שעליזה רצחה את אשתו של רפאל אליעז, כנראה מקנאה, כשהוא ואשתו זה אך עברו לחיפה לשיכון סופרים שיזם אבא חושי ועוד טרם הספיקו לפרוק את המזוודות. מתברר שאליעז נסע אותו ערב (של הרצח) לבית מלון בנצרת ועליזה, שהייתה אמורה להצטרף אליו למחרת, הגיעה למלון מייד אחרי הרצח (בלי שאליעז העלה במחשבתו ולו צל של חשד במעלליה)".

אהרון מגד ואידה צורית בקפה "כסית" – מאחוריהם לאה גולדברג. 1958 (צילום: ארכיון בוריס כרמי, הספרייה הלאומית)

וזהו. כאן צורית נפרדת מהסיפור, מהמם ככל שיהיה, וממשיכה הלאה, לתאר בפרוטרוט את הידידות שנרקמה בין נתן אלתרמן ואנשי כפר חב"ד. כאילו לא סיפרה זה עתה, בשתי פסקאות רזות, על מסיבת ריקודים עם תזמורת נשפים, שכינסה אישה צעירה, שזה עתה רצחה את אשתו של המאהב שלה. ובמסיבה הזו משתתף בעל כורחו גם בעלה של הנרצחת, שאין לו מושג, שכשהוא רוקד עם המאהבת שלו בתל אביב מול עיני בעלה המושפל וחבריהם המבולבלים, אשתו שלו שוכבת מתה בחיפה – כי המאהבת שלו רצחה אותה.

יש כאן פתח של מאורת ארנב שמזמין אותך לקפוץ ראש פנימה. זה ברור, לא?

אז הדקו את החגורות, היכנסו איתי למכונת הזמן ונטוס לביקור בישראל שכבר אינה קיימת יותר. ישראל שבה אירועים שנשמעים לנו היום מחוץ לכל סבירות או היגיון, דווקא מתקבלים בהבנה או במשיכת כתף. מדינה צעירה ומבולבלת, שבה מעריצים משוררים וסופרים עד כדי כך שראש עיר מעניק להם דירות בחינם, העיקר שיעברו לגור בעירו.

זה סיפור על אהבה טרגית, על יחסי כוח ושליטה, על שוביניזם, על הפסאדה המלאכותית המכובדת של הסופרים והמשוררים ועל מה שמסתתר במרתף שמתחתיה.

וזה גם סיפור על אישה בודדה ונואשת שרוצחת בכוונה תחילה את אשתו של המאהב שלה, שוכבת עם המאהב מייד אחרי הרצח ואז גוררת אותו למסיבה עם חבריו, ולמחרת שולחת פרחים למשתתפים במסיבה וכאילו עושה כמעט כל מה שאפשר כדי שהמשטרה תעלה על עקבותיה במהירות שיא. אולי כדי שסיפור אהבתה המייסרת ייצא סוף סוף לאור, וכולם ידעו שהמשורר כסוף השיער הנערץ על כולם הוא אהובה שלה, רק שלה.

רפאל אליעז (צילום: מתוך עזבונו של רפאל אליעז בארכיון "גנזים")

וזמן לא רב אחרי שהיא תורשע ברצח על פי הודאתה, היא תזכה לחנינה מהנשיא, בתום שבע שנות מאסר בלבד והיא תצא לחופשי, תשתלב מחדש במעגלים החברתיים של הנרצחת ובעלה, תעלה הצגות מפרי עטה ואפילו תקבל משרת הוראה קבועה באוניברסיטת תל אביב.

אבל בל נקדים את המאוחר.

תת המודע של המשורר

ארכיונו האישי של המשורר רפאל אליעז שמור בשש קופסאות קרטון בארכיון "גנזים", בבית אריאלה בתל אביב. אפשר למצוא שם מכתבים שכתב ושקיבל, צילומים משפחתיים, מחברות מלאות בכתב צפוף של ניסיונות תרגום, גרסאות מוקדמות של שירים.

אך גם בסריקה קפדנית, אי אפשר למצוא שם אפילו רמז לאסון שנחת עליו, כשהתברר שהמאהבת שלו, עליזה, רצחה את פולה, אשתו ואם שני בניו. אי אפשר למצוא בארכיון האישי של אליעז אפילו רמז לעובדה, שהמשורר הידוע נחקר במשטרה ונאלץ למסור עדות מפורטת על יחסיו האינטימיים עם הרוצחת, שנמשכו שנים.

וגם אחרי שהרוצחת הורשעה ונכלאה הוא לא כתב ולו ברמז על האירועים בשיריו ולא התייחס לרצח או לרוצחת בפומבי עד יום מותו ב-1974, 14 שנים אחרי הרצח בחיפה. עליזה פאנו-ברוך כבר הייתה אז אישה חופשייה שחזרה ליהנות ממה שיש לחיי התרבות בעיר להציע.

תמר רותם, שכתבה על הפרשה ב"הארץ" ב-2009, תלתה את שתיקתו הנמשכת של המשורר בכך שבתחילת שנות ה-60 ישראל עדיין הייתה מדינה פוריטנית, שבה סופרים ומשוררים נחשבו לדמויות מופת מוסריות שהאומה נושאת אליהם עיניים.

רפאל אליעז (מימין), אשתו פולה לידו, עם המשורר אברהם שלונסקי בקפה "כסית", 1955 (צילום: ארכיון בוריס כרמי, הספרייה הלאומית)

"בקרב אנשי התרבות של תל אביב, חבריו של אליעז, הפרשה לא רק נחשבה למבישה. דומה שהיא נגעה בהם באופן עמוק יותר", כתבה רותם.

"כל אחד נפגע מהפרשה באופן אישי", הסביר לה הסופר שלמה שבא, שהכיר את אליעז מ"כסית". תחושה כבדה דומה הייתה גם בקהילת התרבות הקטנה של חיפה: הבמאי יוסף מילוא (פפו), שהזמין את אליעז ואשתו לעבור לחיפה, חיים טופול, יעקב אורלנד, גרשון שופמן, בנימין גלאי ואחרים. שמרית אור, בתו של אורלנד, חבר קרוב של אליעז, סיפרה לרותם על תחושה של "טראומה נוראית" בבית.

אורלנד עצמו תיאר את הלווייתה של פולה אליעז, בשירו "על סף הרעל", שהתפרסם בספר "ונתן היה אומר":

אוֹתוֹ בָּקָר שֶׁלִּוִּינוּ אֶת אֵשֶׁת אֱלִיעָז לִמְנוּחוֹת
הָיָה נָתָן הַיָּחִיד מִכָּל רֵעָיו שֶׁהִגִּיעַ מִתֵּל אָבִיב.
בְּ-9 כְּבָר יָשַׁבְנוּ גַּלַּאי וְהוּא וַאֲנִי וּלְגַמֵּנוּ קָפֶה עַל הָהָר
הַלּוֹיָה נוֹעֲדָה ל-
11 יָשַׁבְנוּ וְיָשַׁבְנוּ
לֹא אָמַרְנוּ.
הָיְתָה הַרְגָּשָׁה כְּבֵדָה.

ההרגשה הכבדה עוד הורגשה גם באמצע שנות השמונים. כמעט חצי יובל אחרי הרצח של פולה אליעז, עשר שנים אחרי מותו של רפאל ושנתיים אחרי נפילת בנם המשותף, סא"ל אמנון אליעז, במלחמת לבנון, עדיין נמנעו חבריו של המשורר מלהתייחס לאירוע הזה, שכאילו נמחק כלא היה.

הבוהמה בקפה "כסית". פולה אליעז ואידה צורית מימין למעלה, 1955 (צילום: ארכיון בוריס כרמי, הספרייה הלאומית)

אין אפילו מילה על הרצח והשלכותיו במאמר נרחב על רפאל אליעז והישגיו הספרותיים, שפרסם המבקר והסופר מרדכי אבישי ב-1984 ב"מעריב". תחת הכותרת "האיש ושירו – עשר שנים למותו של רפאל אליעז" כותב אבישי:

"אפשר לדבר ולכתוב על אליעז המשורר, על אליעז המתרגם, על אליעז אוהב האגדות, על אליעז ששלח ידו במשך שנים בעשייה התיאטרונית ותרם – כיועץ אמנותי וכמתרגם של מחזות קלאסיים – לקידום התיאטרון שלנו. ואפשר לדבר גם על תופעה ששמה אליעז".

והוא ממשיך ומרחיב ומתאר את קורותיו של אליעז, שעלה לארץ מבולגריה בשנות העשרים בהיותו נער בן 18, והיה עליו לעבור דרך ארוכה של קשיים ומכשולים. נער שהגיע לתל אביב לבדו, כמעט במקרה, בלי לדעת עברית ובלי כל זיקה לציונות, אבל "האהבה לארץ ולעברית צמחה במשך הזמן, תוך מאבק עיקש להיות שייך, להיכנס לספרות העברית.

"אליעז, שבא לארץ בחוסר כול, בלא נכסים לשוניים-עבריים, בבחינת עני ואביון, לא זו בלבד שלמד עברית, כבש את הלשון מבפנים בכישרון מרשים, הסתפח לחבורתם של שלונסקי, אלתרמן, לאה גולדברג, היה לאחד המשוררים הבולטים של ארץ ישראל, אלא הצטיין גם כמתרגם מעולה, כאחד מאשפי הספרות המתורגמת שלנו. אפשר שבלעדיו לא היו נכנסים לספרותנו לורקה ולופה דה-וגה וכן יצירות אחדות של שייקספיר.

"מאז פרסם ב-1932 ב'כתובים' את שירו העברי הראשון, צמח שיוצר קפדן, המחמיר עם עצמו ועם אחרים השוקד על כתיבה נקיה".

רפאל אליעז בצעירותו (צילום: מתוך עזבונו של רפאל אליעז בארכיון "גנזים")

ואבישי מוסיף ומחלק את שירתו של אליעז לשלוש תקופות: מחזורי שירים המתייחסים אל תקופת הילדות והנעורים בבולגריה, שירי ארץ ישראל ("שיש בהם קליטה של נוף ואווירה ואקלים"), ומה שאבישי מגדיר "הסוג השלישי": "שירים על נושאים אוניברסליים, גילויי 'אני' ועולם, ליריקה, שאינה תלויה בזמן ובמקום".

ובכל אלה, על פי המבקר "עוברים כחוט השני המוטיבים האוטוביוגרפים של אליעז. אהבתו הגדולה לפשטות העממית, אשר גברה לא אחת על כל שאר נטיותיו… וגם בווידויים קטנים, כאשר ביקש לספר על עצמו, על עולמו ועל קרקע צמיחתו, בציורים שיריים העשויים בקווים פשוטים".

למאהבת, לרומן שנמשך שנים ושהסתיים ברצח שטלטל את עולמו של המשורר וילדיו ואת עולמם של חבריו – לכל אלה לא נמצא, מתברר מקום בכתיבתו האוטוביוגרפית ובווידויים הפואטיים שאליעז כתב על עצמו.

רק במעטפה אחת בקופסאות הארכיון של אליעז ב"גנזים" נדמה לי לרגע שאני מוצא בכל זאת רמז לאירועים שתיכף יתוארו כאן בהרחבה. לא במילותיו של אליעז, אלא דווקא בשרבוטים רבים שלו, ששמורים באחת המעטפות.

אליעז אהב לצייר. אולי ממנו ירש בנו השני, הצייר והפסל אורי אליעז ז"ל, את הכישרון האמנותי. תחת ידו של רפאל יצאו רישומים פשוטים ועזי מבע, שכאילו פותחים צוהר אל תת המודע שלו, אל הסערה שהתחוללה בתוכו שלא העז לבטא בשיריו ובכתיבתו.

משולשים של גבר אחד ושתי נשים. דמויות נשיות המתקוטטות זו עם זו, נצמדות זו אל זו באיום מופגן. שתי ציפורים צבעוניות המתקרבות זו לזו בחיבה ומעליהן עקרב שחור. משפחה קטנה שכל דמויותיה מורכבות ממה שנראה כעכבישים שחורים. ומשולשים שונים, עוד ועוד שילושים לא קדושים. שלושה זוגות נעליים. דמות המורכבת משלושה פרצופים המתמזגים זה בזה. שלושה ברבורים החותרים לצאת מהדף. אישה בעלת שלושה ראשים. ושד שיוצא מתוך בקבוק, אולי כדי להמית את האישה שאוחזת בו.

כאילו המשורר והמתרגם ברוך הכישרונות לא היה מסוגל לתרגם את הזוועה שהתחוללה בחייו ובעולמו הפנימי לשורות שיר. רק לצייר אותה כסיוט מאויר.

מבחר מאיוריו של רפאל אליעז (צילום: מתוך עזבונו של רפאל אליעז בארכיון "גנזים")

התאהבות, היריון, הפלה, ייאוש

את הסיפור שאין לו זכר בארכיונו של רפאל אליעז ובמאמרי הביקורת של בני דורו, אפשר למצוא בין דפי "העולם הזה", שהתמגנט למשפט הרצח של עליזה ברוך-פאנו כמו לסדרת מתח. אלי תבור, שכבר היה ב-1960 אחד מעורכי העיתון, לא מצליח להיזכר מי סיקר אז את המשפט הסנסציוני, שכיכב על השערים האחוריים של השבועון. ב"העולם הזה" לא היה נהוג אז לתת קרדיט לכתבים.

אם אינכם מסוגלים לשאת טקסטים שלא מצייתים לכללי התקינות הפוליטית והתרבותית המקובלים היום, לא מומלץ שתמשיכו לקרוא. ב"העולם הזה" של שנות השישים לא היו מוטרדים בשאלות כאלה. בכלל: הסיפור הזה מגיע מעולם שנראה זר ורחוק מעולמנו, ושבאופן מפתיע יש בו לא רק גברים רעילים שקוראים קריאות גסות לנשים בבית הקפה, אלא גם אפשרות סליחה ושיקום לרוצחת שמגיעה ממשפחה לא מתפקדת בשולי החברה.

באולם המשפט בחיפה, תשומת הלב הופנתה מטבע הדברים בעיקר אליה. הרוצחת עליזה ברוך-פאנו בת ה-29, שנולדה למשפחה מסובכת, של בעלי מכולת בשדרות ירושלים ביפו.

"אחות האם הייתה חולת נפש ומתה ממחלת עצבים. אחי האב, האיש שנשא את עליזה בנישואין פיקטיביים ואחר כך התגרש ממנה, הוא איש מופרע ונמצא בטיפול פסיכיאטרי. גם הלידה עצמה לא הייתה נורמלית, עליזה נולדה בלידה קשה, לידת מלקחיים. משקלה היה מתחת למקובל והאם חלתה מיד לאחר הלידה במחלת חום ממושכת", נכתב ב"העולם הזה".

השער האחורי של "העולם הזה" במהלך משפטה של עליזה ברוך-פאנו, יולי 1961

שנים מאוחר יותר, כשתישלח להסתכלות פסיכיאטרית בעקבות הרצח, תספר הרוצחת שאמה הייתה אישה "עצבנית ביותר, לפעמים חולת נפש ממש, אישה שתלטנית שהשיגה את דרישותיה מהאב באיומים תמידיים של איבוד עצמי לדעת".

איומים תמידיים של איבוד עצמי לדעת עוד יחזרו בהמשך הסיפור הזה.

מבחינה כלכלית, הוריה של עליזה נתנו כל שביכולתם לבתם היחידה, שבורכה בנפש סוערת ובמוח חריף. הם מימנו את לימודי המשפטים שלה והיא ניסתה במקביל לפלס את דרכה אל עולם הכתיבה והיצירה, וכך הכירה והתאהבה במשורר והעורך המבוגר ממנה בשנים רבות, רפאל אליעז.

אליעז, גבר יפה תואר בעל בלורית כסופה, היה אז נשוי כבר שלושים שנה לפולה, המבוגרת ממנו בשנתיים, שלמדה אגרונומיה בפולין לפני שעלתה ארצה, ובישראל עשתה הסבה מקצועית ועבדה במשך שנים כגננת בתל אביב. פולה ורפאל הכירו והתאהבו בשנות העשרים. מכתבים רבים שהוא כתב לה לאורך השנים, ששמורים בארכיונו, מעידים על אהבה גדולה שהייתה ביניהם.

בעדותה במשטרה בעקבות הרצח סיפרה עליזה איך ניצתה אהבתה לרפאל, שבמושגים של היום הייתה מתוארת כניצול מובהק של פערי מעמד וכוח מקצועיים:

"תוך עבודתי ב'על המשמר' שמעתי לראשונה על רפאל אליעז, שעבד באותו זמן בוועדת הרפרטואר של התיאטרון הקאמרי. כן נודע לי כי גם הוא ממוצא בולגרי. לכן פניתי אליו, הצגתי את עצמי כסופרת והצעתי לו מחזה קטן שחיברתי על הנושא 'החיים בקיבוץ'.

"אליעז קיבל ממני את המחזה לקריאה והזמין אותי ללוקי-בר באותו ערב בשעה שש, כדי לתת לי תשובה. כאשר נפגשנו בערב, ישבנו כשעתיים ושוחחנו על ספרות. הוא לא נתן תשובה למחזה שלי אלא הזמין אותי לפגישה למחרת, בבית קפה קטן מול מלון דן. שוחחנו שם במשך שעות על כל מיני דברים, והוא קבע לי פגישה נוספת.

"בצורה כזאת המשכנו להיפגש שבועיים. אני באתי תמיד לקבל תשובה על המחזה שלי. כעבור איזה חודש הוא נתן לי תשובה, היא הייתה שלילית.

"אך אז התחלנו לחבב איש את רעהו ובמשך הזמן התחלנו לקיים יחסים אינטימיים. הפסקנו לדבר על המחזה. כעבור איזה חודשיים-שלושה הזמין אותי לטיול מחוץ לעיר. הגענו לסביבת רחוב קרן קיימת מאחורי גן החיות (גן החיות של תל אביב, שעמד במקום שבו נמצא היום קניון 'גן העיר' ברחוב אבן גבירול – א.ב.ד). שם שכבתי איתו בפעם הראשונה. הוא היה הגבר הראשון איתו שכבתי. הוא סיפר לי באותה תקופה כי הוא אומלל בחייו המשפחתיים וחושב להיפרד מאשתו".

הידיעה על הרצח בשער "ידיעות אחרונות"

רפאל אליעז נחקר במקביל בחדר חקירות סמוך, ומסר עדות מעט שונה על ההיכרות:

"נכון, קבעתי איתה כמעט מדי ערב. חיבבתי אותה. יחד עם זה התחלתי לחמול עליה ולחרוד לה. עליזה נהגה להתלונן בפני על אמא שלה. כאשר הייתה מדברת עליה, ירקו עיניה שנאה לאם. היא הסבירה זאת באומרה 'אמא מתייחסת אליי רע מאוד. מהיום בו נולדתי היא רואה בי יצור מפלצתי'.

"היא נהגה להתלונן על דברים נוספים. העציבה אותה העובדה שאינה יפה. שאין לה רגליים יפות והיא אינה כישרונית כלל. ניסיתי לעקור מליבה את רגשי הנחיתות הללו. מאמציי לא נשאו פרי.

"אין זה נכון שהייתי הגבר הראשון שלה. היא עצמה סיפרה לי על שניים. האחד חבר משק והשני תל אביבי ידוע. עם אלה קיימה יחסים אינטימיים לפניי. אמרתי לה מייד, כי בינינו יכולים להימשך יחסים קרובים, אך רוחניים. ושהיא לא תראה בי אדם מיועד לחיים משותפים איתה. כי אני אב לשני בנים וקשור קשר גורלי למשפחתי.

"עליזה נהגה לגלות התנגדות נמרצת להשקפותיי אלה. לדעתה קיימים מקרים שאנשים בגילי (אליעז היה בזמן ההיכרות בן 51, פאנו-ברוך בת 25 – א.ב.ד) מתקשרים עם צעירות יותר וזוכים לבית ואושר. היא הביאה לי דוגמאות רבות, ביניהן של פיקאסו וצ'ארלי צ'פלין. אמרתי לה כי אינני חייב לחקותם. אין זה נכון שקיימנו יחסים בפעם הראשונה מאחורי גן החיות. זה היה בחדר שכור. אחר כך קיבלנו מפתחות של ידידים שהשאירו לנו את דירתם".

עליזה ברוך-פאנו, בחקירה המקבילה:

"בחודש אוגוסט של אותה שנה (1956, ארבע שנים לפני הרצח – א.ב.ד) התברר לי כי אני בהיריון מאליעז. נסעתי לחודש ימים לירושלים. לפני כן שאלתי את אליעז מה היה עושה לו נכנסתי ממנו להיריון? הוא אמר לי שלפי שעה אינו יכול לעזוב את ביתו, ואם אכנס עכשיו להיריון, נצטרך ללכת לרופא. ראיתי שכך המצב, נסעתי לירושלים מבלי שידע על ההיריון.

"גרתי אצל האחות של הרב הרצוג. נפגשתי שם עם בחורה והיא יעצה לי לבלוע כמויות גדולות של כינין. היו לי רק מאה לירות בארנק. כיוון שלא סיפרתי לאף אחד על ההיריון – להוריי כי הם ספרדים מחמירים ולאליעז בגלל העלבון על כי אינו מתכוון לקיים את הבטחתו ולהיפרד מאשתו – החלטתי לנסות את שיטת הכינין. הפלתי וכעבור חודש חזרתי לתל אביב, לדירת הוריי. המשכתי להיפגש עם אליעז שהוסיף לטעון כי הוא אוהבני ויעזוב את ביתו".

אליעז לחוקרי המשטרה:

"אמרתי לה שליבי לא שלם ושאיני רואה המשך. לא יכולתי להמיר את חיבתי אליה לאהבה. אילו יכולתי, לא היו בעיות. כאשר נוכחתי לבסוף כי איני גורם לה כל טובה, ומסבך את עצמי בדבר שאינו לפי רוחי, אמרתי לה לבקש אדם צעיר יותר, ההולם את טעמה".

רפאל אליעז (צילום: מתוך עזבונו של רפאל אליעז בארכיון "גנזים")

אני ארצח את אישתך

אליעז וברוך ניתקו את יחסיהם בתחילת 1957. עליזה ברוך נכנעה ללחץ שהפעילו עליה הוריה והסכימה להתחתן עם ד"ר משה פאנו, שהכיר אותה ואת הוריה עוד בבולגריה, כשעליזה הייתה מדריכה בשומר הצעיר.

במושגי התקופה ההיא, ד"ר פאנו היה שידוך טוב. בעל קליניקה פרטית, מכונית משלו ומשרה בטוחה בבית החולים בצריפין. הוא היה נשאר למשמרות לילה בבית החולים ובבקרים עבד כרופא בקופת החולים של הציונים הכלליים.

הוא לא היה מסוגל להתמודד עם האישה הצעירה והסוערת שנשא לאישה, שגילתה רגישות קיצונית לרעשים. היחסים בין השניים הפכו מתוחים במהירות. מאוחר יותר תעיד עליזה במשטרה כי בעלה היה מכה אותה. זמן קצר אחרי החתונה, הם עברו לישון בחדרים נפרדים. תשוקה גדולה לא הייתה שם.

ימים אחדים אחרי שעליזה נעצרה כחשודה ברצח פולה אליעז, הגיש ד"ר פאנו בקשה לגירושים וניתק כל קשר איתה ועם משפחתה. אפשר להבין אותו.

ביולי 1958, שני הנאהבים שנפרדו נפגשו במקרה ברחוב. "היא התאוננה כי חייה בבית אינם כשורה", סיפר רפאל לחוקרי המשטרה, "ניסיתי לשכנע אותה כי תשלים עם בעלה. אמרתי לה שוב כי אין לי העוז לנתק את קשריי עם אישתי. עליזה שכרה, אותו זמן, חדר לשישה חודשים. רצתה להגיש זאת כמתנה עבורי. סירבתי לקבל את התשורה ונזפתי בה קשות.

רפאל ופולה אליעז בסמוך לחתונתם (צילום: מתוך עזבונו של רפאל אליעז בארכיון "גנזים")

"באחד הימים הגיע אלי מכתב מעליזה בו כתבה בין היתר 'לא לשווא תכננתי את רצח אשתך'. התפלאתי. לא ידעתי מה לעשות. אולי לגשת למשטרה? החלטתי להבליג. כאשר נפגשנו, נזפתי בה קשות והיא התנצלה על המכתב.

"קיבלתי ממנה פעם נוספת מכתב בו היא מאיימת לרצוח את אשתי. נפגשתי איתה ואמרתי לה 'אם תעשי זאת מה ייצא לך מזה? הרי אם תמיתי את אשתי אשנא אותך שנאת מוות ולא יהיה בינינו קשר'. היא התנגדה ליחסים שהצעתי לה, כינתה אותם 'אהבה אפלטונית'. היא דרשה יחסים מלאים אשר היו פרוורטיים מצידה".

באותם ימים נודע לעליזה שרפאל הוזמן על ידי ראש עיריית חיפה אבא חושי להקים תיאטרון בחיפה, וכי לצורך העניין נמסרה לבעלותו דירה בחיפה, אליה הוא מתכוון לעבור עם אשתו וילדיו. עליזה ברוך-פאנו התחרפנה.

"רציתי להתאבד לעיני אליעז", היא סיפרה בעדותה בבית המשפט, "אמרתי לו שאקח רעל ואתאבד. הוא אמר שזה לא יעשה עליו רושם. אמרתי שאתאבד ככה שכן יעשה עליו רושם. חשבתי לגלות לאישתו מי זה בעלה. ידעתי שתגיב בחריפות. הוא סיפר לי פעם על בחורה עמה בילה לפני 15 שנה. אשתו תפסה אז את מכתביה ואפילו זרקה לו כד על הראש".

היא הרעילה אותי!

עליזה פאנו-ברוך המיוסרת ביסורי אהבה שאי אפשר לממש ובקנאה עזה לאישה שהיא כלל לא הכירה, שקעה בקריאת ספרי מתח של אגתה כריסטי. שם משכו את תשומת ליבה סיפורים על מוות באמצעות הרעלה.

רפאל ופולה אליעז בטיול (צילום: מתוך עזבונו של רפאל אליעז בארכיון "גנזים")

היא זכרה שאהובה סיפר לה, שאשתו סובלת מבעיות בלב, והחלה לחפש בספרי הרפואה של בעלה, ד"ר פאנו, רעיונות להרעלה יצירתית. היא הגיעה למסקנה, שאם תצליח לגרום לפולה אליעז האומללה לשתות כמות גדולה של תרופה להסדרת פעילות הלב בשם "פרודיגל", היא תגרום כך למותה.

בתחילת חודש אוקטובר 1960 זייפה בעזרת חותמת הרופא של בעלה עשרות מרשמים של "פרודיגל" ושלחה את עוזרת הבית שלהם, נערה בת 14 וחצי, לעשות סיבוב בין בתי המרקחת בתל אביב, ולרכוש עבורה כמות גדולה של התרופה.

כשהתרופה בידיה, שכרה חדר מבודד ללא טלפון במלון בל-וויו בנצרת והצליחה לפתות את רפאל לחכות לה שם, לבילוי משותף אחרון ביחד. אחרי שווידאה שאהובה ימתין לה בנצרת, קבעה עליזה פגישה עם קדיש שרמייסטר, בעל משרד החקירות "שירות חקירות כללי", שהיו לו סניפים בתל אביב ובחיפה.

בשיחת הטלפון המקדימה ביקשה עליזה משרמייסטר להיפגש בקפה "לילית" בתל אביב כי היא רוצה להטיל עליו לבצע למענה "חקירה מאוד מאוד דיסקרטית".

עליזה אמרה לחוקר שהוא יזהה אותה בבית הקפה כי היא תהיה לבושה כולה לבן. הפגישה נקבעה ל-24 באוקטובר 1960. בפגישה היא ביקשה לעקוב למענה בימים הקרובים בחיפה אחרי אישה בשם פולה אליעז.

הידיעה ב"העולם הזה" על הרצח

היא סיפרה לחוקר הפרטי, שבנה של פולה אליעז עומד לספר לאימו ב-25 באוקטובר על כוונתו לשאת את עליזה לאישה, ועליזה מעריכה שפולה תביים התקף לב, כדי לזכות ברחמי בני משפחתה ולמנוע כך את החתונה. היא ביקשה מהחוקר להשיג לה ראיות שיוכיחו את חשדותיה. "אני רוצה לדעת אם היא הועברה לבית החולים ומה בדיוק אמרו הרופאים כשהיא הגיעה לשם".

ב-25 באוקטובר 1960 המתין רפאל למאהבת שלו, בחדר ששכרה עבור שניהם במלון בנצרת. הוא לא ידע שכשהוא מחכה לה, היא בדרכה להיפגש עם אישתו, בדירתם החדשה והמרווחת בחיפה, בבית המשוררים שברחוב הצופים 4, בפינה טובלת בירק על הר הכרמל. באותה שנה נכנסו לגור שם סופרים ואנשי תיאטרון, שקיבלו במתנה דירות מראש עיריית חיפה. משפחת אליעז, ולידם גם ש' שלום, יעקב אורלנד, יהושע בר-יוסף ודן אלמגור.

"כשבאתי לביתה של פולה רציתי לשתות את המיץ המורעל אחרי שאספר לה שבעלה אדם שפל שיש לו בחורות צעירות אותן הוא הופך לבעלות מום וזורק אותן", סיפרה עליזה ברוך-פאנו לחוקרי המשטרה, "לגמתי כמה לגימות מהמיץ עם הרעל. זה היה מר מאוד. יצאתי לבית השימוש והקאתי. מה קרה הלאה, איני זוכרת. מצאתי את עצמי ברחוב. חשבתי שאגיע לנצרת ושבטח אמות שם ושזה יעשה עניין".

אבל זה לא מה שקרה באמת בדירה בחיפה. מי שהורעלה שם הייתה פולה אליעז. פאנו-ברוך הצליחה לפתות אותה לשתות מיץ שהכינה לה. אחת השכנות בבניין, גיזלה איזנשטיין, ראתה את עליזה מתרחקת מהמקום, כשלפתע נשמעו בדלתה נקישות בהולות. זו הייתה עוזרת הבית של שכניה החדשים, משפחת אליעז.

היא נראתה מבוהלת. "הגברת לא מרגישה טוב".

מעצרה של עליזה ברוך-פאנו אחרי שרצחה את פולה אליעז (צילום: מתוך "העולם הזה", צלם לא ידוע)

אייזנשטיין מיהרה לדירת משפחת אליעז, שעוד הייתה עמוסה בארגזים שלא הספיקו לפרוק אחרי המעבר מתל אביב. היא מצאה את פולה אליעז מקיאה באמבטיה.

"לא טוב לי, היא הרעילה אותי", מלמלה אליעז.

אייזנשטיין הזעיקה למקום את ד"ר רוזנקרנץ, השכן מהדלת הסמוכה, שהעביר את פולה אליעז הסובלת לבית חולים כרמל. למחרת נקבע מותה.

חוקרי המשטרה פענחו את הפרשה במהירות שיא. זה לא היה קשה במיוחד. עליזה ברוך-פאנו השאירה אחריה שובל ארוך של רמזים, שהובילו אליה. כאילו רצתה מלכתחילה להיתפס.

היא התקשרה לחוקר הפרטי לברר מה העלה בחקירתו, והוא מצידו התקשר למשטרה ואמר להם שהוא חושד שהלקוחה שלו היא זו שהרעילה את פולה אליעז; שרידי התרופה המרעילה נמצאו בארנקה של עליזה כשהיא נעצרה; ובידי החוקרים כבר הייתה עדות של השכנה, שראתה את ברוך-פאנו יוצאת מדירת הרצח.

"שעות מועטות אחרי מותה של פולה אליעז כבר הייתה בידי המשטרה החשודה בגרימת המוות והמניע הברור למעשה זה", נכתב ב"העולם הזה", "שוטרי מדור החקירות של משטרת חיפה תפסו את החשודה ברצח עוד לפני שהיה ידוע להם כי בוצע רצח. במבט מהול ברחמים וזלזול מקצועי סקרו הם את העובדות שהצטברו בידיהם: 'זה מה שקורה כשאישה מחליטה לבצע רצח!'"

יונה וולך נדלקת

עליזה ברוך-פאנו הודתה ברצח פולה אליעז ואחר כך חזרה בה מהודאתה וטענה שהיא הוצאה ממנה בהבטחות שווא. פרקליטיה טענו, שהיא לא הייתה שפויה בעת ביצוע הרצח. שאלת כשירותה הנפשית ושאלת ה"דחף לאו בר כיבוש" עמדה בליבו של דיון משפטי שנחשב לאבן דרך, ותואר לאחרונה בפודקאסט שהקדיש לנושא עו"ד אורון שוורץ.

בארבעה ביולי 1961 הורשעה ברוך-פאנו ברצח ונדונה למאסר עולם. ב-16 במאי 1962 דחו שופטי בית המשפט העליון את הערעור שלה ואישרו את גזר הדין. אבל הרוצחת לא ישבה כמעט במאסר.

עליזה ברוך-פאנו לאחר שהשתחררה מהכלא, ב-1967 (צילום: תאטרון "הבימה")

כעבור חמש שנים בלבד היא כבר יצאה לחופשי אחרי שזכתה לחנינה מנשיא המדינה זלמן שז"ר. ואת רוב התקופה שבין ההרשעה לשחרור היא העבירה בבית החולים לחולי נפש בטלביה, בממלכתו של פרופ' היינריך צבי ויניק, נשיא החברה הפסיכואנליטית בישראל, שהיה אחד משני הפסיכיאטרים שבדקו את כשירותה הנפשית של הרוצחת.

"אין ספק כי בימים האחרונים לפני המעשה הייתה במצב בלתי רגיל של מערכת האפקטים, החשיבה והרצייה, ובהתאם לכך לא יכלה לכוון את התנהגותה בצורה יציבה", כתב ויניק בחוות הדעת שהגיש לבית המשפט, "יש להניח שהיא ידעה בזמן מעשה את מעשיה, אבל לא יכלה לעמוד בכוחות ההרסניים שפעלו בתוכה".

בית המשפט אמנם דחה את המלצתו המקצועית של ויניק וגזר על ברוך-פאנו מאסר עולם, אבל הפרופסור רצה להמשיך ולעקוב אחרי המקרה המעניין, והיו לו המהלכים שלו. הוא משך את ברוך-פאנו, שכבר התחבבה עליו, מבית הסוהר אל המרפאה שלו בטלביה. והוא גם הכיר לה את המשוררת יונה וולך.

"יונה רותקה למעשה ההרעלה של פאנו והן החלו נפגשות בגן בית החולים והתיידדו", כותב יגאל סרנה בביוגרפיה של יונה וולך, "משוררת כפר אונו, שהזתה גליוטינה, והרוצחת פאנו, שכתבה ספר בשם 'הבריחה מבית לימר', ובו תיאור 'כל החולים המבולבלים, המתאבדים, הבורחים, השתיינים והמתפרצים, לבושים באותן פיג'מות לבנות, עם הפס הירוק ליד הצוואר'".

וולך, מספר סרנה, כתבה לחברה, המשורר אהרן שבתאי: "הכרתי את עליזה פאנו, זו שרצחה את אשתו של אליעז. בחורה כזאתי מין קשה לראות… אני רוצה לנסות להשיג לה עבודה. אולי בתרגום מצרפתית או אנגלית. או בדברים אחרים קרובים לרוח".

"כשתי גבירות הרמון הפליגו וולך ופאנו למסעי תענוגות קצרים בעיר", מספר סרנה, "מפטפטות על ימי כסית, על הרופאים ועל השיגעון".

יונה וולך (צילום: שימוש לפי סעיף 27א לחוק זכויות יוצרים)

כשהשתיים ליקקו גלידה בקפה אלסקה, במרכז העיר, הצטרף לשולחנן העורך גבריאל מוקד, שלא זיהה את פאנו. "היא הייתה מאושפזת יחד עם יונה בירושלים", הוא נזכר השבוע, "אני לא הכרתי אותה. לא היה לי שום קשר איתה. זו הייתה הפעם האחת שראיתי אותה בחיים.

"היא ויונה היו מאושפזות בירושלים. יונה קבעה איתי פגישה והביאה את עליזה הזאת. אגיד לך את האמת: פחדתי שהיא תרעיל גם אותי. כי היא הגישה לי קודם כתבי יד ואני לא אהבתי את מה שהיא כתבה".

מה עשית כשהבנת שזו היא?
"קמתי והלכתי".

עליזה, שכבר הייתה גרושה מד"ר פאנו, שוחררה מהכלא בספטמבר 1967, בגל החנינות אחרי מלחמת ששת הימים. היא חזרה לתל אביב, שינתה את שמה לעליזה ברוך, וחצי שנה מאוחר יותר כבר נערכה בתיאטרון צוותא בכורה חגיגית למחזה פרי עטה, בשם "מות סיסרא".

כתבת "מעריב" תמר אבידר נשלחה לפגוש את המחזאית העולה. "היא נרגשת מאוד", כתבה אבידר, "למן תחילת העבודה על המחזה, לפני חודשיים, היא צמודה לעושים במלאכה: הבמאי יוסף כרמון והשחקנים… במחזה מוצג הקונפליקט בין יעל ואם סיסרא… האהבות שאוהבות יעל ואם סיסרא את סיסרא הן כמובן שונות במהותן, אולם הינן קיצוניות וסוחפות. לכן גדוש 'מות סיסרא' מטענים של התפוצצות…

תאטרון "הבימה" ב-1970 (צילום: ארכיון דן הדני, הספרייה הלאומית)

"עליזה ברוך ממעטת בדיבור אבל מרגע שהיא נשאלת זורמים מפיה המשפטים בקצב מהיר ועצבני. היא מרבה בכתיבת מחזות על נושאים תנ"כיים: 'בני יונתן', 'משפט סדום' ו'נסיך ישראל'. זה האחרון מכוון לתיאטרון ילדים ואין היא מסתירה את כוונתה שאחרי 'מות סיסרא' יפנו אליה בהצעות נוספות. 'ואל תשכחי', היא מוסיפה להזכיר, 'כי קול ישראל כבר הציג מפרי עטי. 'מעגל הגיר הליסארי', לפני כשנתיים".

אבידר לא שאלה על הרצח שהתרחש רק שמונה שנים קודם לכן, ולא התפלאה כלל שהרוצחת כבר שוחררה וחזרה לפעילות תרבותית בתל אביב.

כעבור עשור כבר הייתה לעליזה משרה בחוג לתיאטרון של אוניברסיטת תל אביב. פרופ' אבשלום אליצור פגש אותה בקמפוס באמצע שנות השמונים.

"היא הציגה את עצמה כאליסיה ברוך ולימדה בחוג לתיאטרון. ואני הייתי התמהוני הזה שכותב ספר, וכולם אומרים שהוא גאון", הוא משחזר השבוע. "אבל עוד לא הייתי ידוע. והיו כמה סטודנטים שהיו כרוכים אחריי.

"היינו חבורה קטנה כזאת ואיכשהו אחד מאיתנו למד אצלה בחוג לתיאטרון. ודיברנו. והיא ביקשה שאתן הרצאה על קבלה אצלה בחוג לתיאטרון, ואז נוצרה איזו ידידות. אני לא יודע להגיד אם היה שם חיזור או לא. האישה הייתה יפה באופן מהמם. וגם מוזרה באופן מהמם.

מתוך ידיעה ב"העולם הזה" על עליזה ברוך-פאנו – תמונה שלה בצעירותה, כשהייתה סטודנטית בחוג ללימודי משפטים

"בפעמים שצלצלתי אליה הביתה – היא גרה אז אצל הוריה – אבא שלה תמיד ענה. הוא היה קורא לה 'אליס', זה כנראה היה שמה בבית. עם מבטא לדינו כזה כמו שהיו מדברים פעם. היא אמרה לי שהיחסים שלה עם אמא שלה לא טובים. והיא לא אמרה כלום על העבר שלה".

ידעת על העבר שלה?
"לא כשנפגשנו. באמצע הקשר סיפרו לי שהיא האישה שהרעילה את אשתו של רפאל אליעז. זה הרי קרה הרבה שנים קודם ואז לא היה גוגל ולא ויקיפדיה. אחרי ששמעתי, כמובן שלא אמרתי לה כלום.

"אבל אני זוכר שהיא קנתה לי קפה מדי פעם, היינו הולכים לגילמן (בניין גילמן באוניברסיטת תל אביב) והיא הייתה אומרת 'אני אקנה לך קפה', ואני זוכר את התחושה המוזרה שליוותה את זה. בואנ'ה, היא מביאה לי קפה! אבל לא פחדתי. היא לא הייתה אחת שתרעיל גבר".

לא היה מוזר בעיניך שאישה שרצחה אישה אחרת בכוונה תחילה ועוד אחרי תכנון מפורט, השתחררה מהכלא אחרי מאסר קצר ונקלטה בקלות באוניברסיטת תל אביב? זה אירוע שקשה לדמיין כמוהו היום. איך זה היה אז?
"שאלה טובה. יכול להיות שמישהו ראה כאן מקרה שיש לשקם. אני יודע שבשיעורים שלה היא הייתה לא קלה אל הסטודנטים. אני גם חושב שהיא שמה עין על הבחורים הצעירים יותר בקבוצה".

איזה רושם היא עשתה עליך?
"אני זוכר שתמיד קווצת שיער הייתה נופלת לה על הפנים בין העיניים. עיניים חודרות, יפות מאוד, אי אפשר היה שלא לשים לב ליופי המדהים שלה. לעצב הגדול. היא הייתה צמאה לחום. לאהבה. כנראה גם לאהבה במובן הרומנטי. היא הייתה יושבת איתי ומדברת איתי עד שהייתי מגלה בעדינות סימנים של קוצר רוח".

אתה היית סטודנט צעיר והיא כבר הייתה בשנות החמישים לחייה.
"אני חושב, כן. ואני זוכר שהייתה תחושה שאני יושב עם מישהו גדול מהחיים. כל משפט שלה, כל אמירה, לוו בהרבה מחוות. הרבה הבעות פנים".

אמרת שהיא הייתה יפה מאוד ומוזרה מאוד. במה התבטאה המוזרות שלה?
"היא הייתה תיאטרלית מאוד. המחוות היו גדולות כאלה. תנועות ידיים. הבעות פנים מאוד עשירות. לא תמיד בהלימה לדיבור. כל משפט שלה היה נאמר בטון דרמטי ועם הרבה הבעות. גם הלבוש שלה היה לבוש הדור כזה.

"אני זוכר שהלב יצא אליה. במיוחד אחרי שהבנתי מה היא עשתה. כמובן אף פעם לא אמרתי לה. זו הייתה אישה שניסתה ליצור סביב עצמה פסאדה. משהו די מעורר חמלה. שניסתה לבנות מחדש חיים. ומישהו – או מטוב לב, או מאי-ידיעה – קלט אותה לעולם האקדמי".

לא הפריע לך שאתה בעצם מבלה את זמנך עם רוצחת? ורוצחת שלא רק שלא התחרטה על מעשיה, גם לא שילמה עליהם את מלוא המחיר?
"היא הרגה את אשת אהוב ליבה. אני חושב שהרגשתי נוח בחברתה. היה בה גם איזה טוב לב כזה. מרגע שהבנתי מה היא עשתה, לא רק שזה לא הפריע לי, אפילו להיפך. נוספה אפילו חיבה אליה".

כמה שנים מאוחר יותר היא עזבה את הארץ ועקבותיה נעלמו מאז.
"כן. מן הסתם היא כבר לא איתנו".