אחרי שנה של ממשלת "שינוי" אנחנו עומדים בפני מערכת בחירות חמישית תוך 3.5 שנים. הגורם המרכזי במערכת הבחירות הזו, כמו בקודמות, הוא מעמדו ועתידו של בנימין נתניהו. טיעונים ענייניים נראים פחות חשובים, והליכוד אפילו לא פרסם מצע מאז שנת 2009.

אנו עומדים בפני מערכת בחירות חמישית תוך 3.5 שנים. הגורם המרכזי במערכת הבחירות הזו, כמו בקודמות, הוא מעמדו ועתידו של נתניהו. טיעונים ענייניים נראים פחות חשובים

הירשמו עכשיו לניוזלטר היומי

המוסכמה היא שהגושים לא ישתנו, ומה שיקבע את התוצאות הוא אחוז ההצבעה. אז שווה להסתכל על ההיסטוריה של ההצבעות ואיך שיעור ההצבעה השפיע על התוצאות.

אחוז ההצבעה הכולל בבחירות בישראל מוצג בגרף הבא. עד הבחירות של 1999 אחוז ההצבעה בארץ היה די גבוה, באזור ה-80%, עם מגמת ירידה קלה. בבחירות המיוחדות לראשות הממשלה ב-2001 אחוז ההצבעה צנח בבת אחת ל-65%, מה ששקול לאובדן של כ-18 מנדטים! מאז אחוז ההצבעה מדשדש בטווח 65-72%. בבחירות האחרונות לפני שנה הוא היה 67%.

אחוז ההצבעה בבחירות לכנסת ולראשות הממשלה

כיוון שבשנת 2001 הבחירות היו רק לראש הממשלה, אין נתונים על מצביעי איזה מפלגות הם אלה שהפסיקו להצביע. אבל השוואה בין נתוני 1999 לנתוני 2003 מראה שהיה שם שילוב של שתי תופעות עיקריות:

1

התופעה הראשונה הייתה ירידה בהצבעה של ערביי ישראל. בחירות 2001 נערכו כמה חודשים אחרי אירועי אוקטובר 2000. בחודש זה נערכו הפגנות הזדהות של ערביי ישראל עם הפלסטינים בשטחים. ההפגנות הידרדרו במהירות להתנגשויות אלימות בין המפגינים למשטרה שבמהלכן נהרגו 12 ערבים אזרחי המדינה, מה שגרם לתחושת ניכור בחלק מהחברה הערבית. אבל ההסבר הזה מסביר רק חלק קטן מהירידה, כי המפלגות הערביות ירדו ב-2 מנדטים בלבד.

המוסכמה היא שהגושים לא ישתנו, ומה שיקבע את התוצאות הוא אחוז ההצבעה. אז שווה להסתכל על ההיסטוריה של ההצבעות ואיך שיעור ההצבעה השפיע על התוצאות

2

התופעה השנייה היא שבר בגוש השמאל אחרי כישלון שיחות קמפ דיויד ופריצת האינתיפאדה השנייה. ההסבר הזה נתמך על ידי השוואת מספר הקולות שקיבלו גוש הימין וגוש השמאל בבחירות 1999 ו-2003. גוש הימין נשאר בערך באותו הגודל מבחינת שיעור התמיכה בו באוכלוסייה.

העלייה הדרמטית בכוחו של הליכוד, מ-19 מנדטים ב-1999 ל-38 ב-2003, מוסברת כמעט לחלוטין על ידי מעבר מצביעים בין מפלגות בגוש. מצד שני גוש השמאל-מרכז הצטמק בכ-24%. מצביעי המערך ומר"צ החסרים עברו רק באופן חלקי ביותר למפלגות אחרות, ורובם המכריע ככל הנראה פשוט לא באו להצביע.

הצרוף של שתי התופעות האלה מראה שהשמאל והערבים, אשר החליטו לא להצביע, הם שהגשימו את נבואתו של אורי דן: "מי שלא רצה את שרון כרמטכ"ל, קיבל אותו כשר ביטחון; מי שלא רצה אותו כשר ביטחון, יקבל אותו כראש ממשלה".

אבל להצביע זה לא מספיק. צריך גם להצביע נכון, כך שהקול לא ילך לאיבוד. קולות יכולים ללכת לאיבוד בשתי דרכים: אם המפלגה שהצבעת עבורה לא עוברת את אחוז החסימה, או אם ההצבעה פסולה. הצבעות פסולות כוללות פתקים לבנים, מעטפות ריקות, מקרים של יותר משני פתקים זהים, או צרוף של פתקים שונים. חלק מהמקרים האלה הם טעות אמיתית, אבל חלק הם כנראה בעצם הצבעת מחאה (למשל קשה לראות איך ניתן לערבב פתקים שונים בטעות). אם נניח שההסתברות לטעות היא די קבועה, שינויים בשיעור ההצבעות הפסולות יכולים לשמש מדד לשינויים בשיעור הצבעות המחאה. התוצאות בגרף לפניכם.

הצבעת מחאה בבחירות

באופן היסטורי, בשנות ה-50 וה-60 של המאה הקודמת, הייתה עלייה דרמטית באחוז ההצבעות הפסולות. יתכן שזה משקף חוסר שביעות רצון הולך וגדל משלטון מפא"י. דווקא בבחירות שאחרי מלחמת יום כיפור הייתה ירידה משמעותית בהצבעות המחאה – אולי החלטה שבמצב קיצוני הצבעת מחאה היא לוקסוס מסוכן. והרמות של שנות ה-60 לא חזרו אחרי המהפך.

באופן היסטורי, בשנות ה-50 וה-60 של המאה הקודמת, הייתה עלייה דרמטית באחוז ההצבעות הפסולות. יתכן שזה משקף חוסר שביעות רצון הולך וגדל משלטון מפא"י

בשנות ה-80 נרשם אחוז נמוך של הצבעות פסולות, שעמד על כ-0.9%. אלה השנים של המאבק האמיתי ביותר על השלטון בין הימין לשמאל. אבל בבחירות 1996, אחרי רצח רבין, אחוז ההצבעות הפסולות לכנסת הוכפל פי 2.7: הוא עלה מ-0.80% ל-2.17%.

עוד יותר מעניין הוא  אחוז ההצבעות הפסולות בבחירות הנפרדות לראשות הממשלה, שנערכו 3 פעמים בשנים 1996-2001, שהיה הרבה יותר גבוה. עושה רושם שהבוחרים ניצלו את הפרדה מהבחירות לכנסת כדי להפגין חוסר שביעות רצון מהמועמדים.

בפרט, בבחירות של 1996 – לא פחות מ-4.72% בחרו שלא לבחור ראש ממשלה. זה מספר דרמטי, כי הפער בתוצאות בין המתמודדים, שמעון פרס ובנימין נתניהו, היה רק 0.99% מהקולות – נתניהו ניצח בהפרש של פחות מאחוז אחד. אם כל מי שהצביעו לכנסת היו מצביעים גם לראשות הממשלה יש סיכוי שפרס היה גובר על נתניהו וההיסטוריה הייתה שונה.

קריאות לשים פתק לבן נשמעו מהשמאל הקיצוני, שטען שפרס לא עשה די למען הפלסטינים, וממנהיגים ערבים, שכעסו על אירוע כפר כנא במבצע "ענבי זעם". התוצאה הייתה כאמור שנתניהו נהייה ראש הממשלה, מה שהוביל לביטול דה-פקטו של הסכם אוסלו והזניק את הקריירה שלו שנמשכת עד היום.

הצבעת מחאה, או הצבעה "אסטרטגית", או החלטה לא להצביע בכלל – לדברים האלה יכולה להיות השפעה דרמטית ועמוקה על התוצאות, לרוב לא בכיוון שהמוחים והאסטרטגים התכוונו אליו. כי בסופו של דבר מישהו יבָּחר, וישפיע על חיינו בשנים הבאות.

בבחירות של 1996 – לא פחות מ-4.72% בחרו שלא לבחור ראש ממשלה. זה מספר דרמטי, כי הפער בתוצאות בין המתמודדים, שמעון פרס ובנימין נתניהו, היה רק 0.99% מהקולות – נתניהו ניצח בהפרש של פחות מאחוז אחד

הפסימיזם לפיו כולם אותו דבר ואף אחד לא ראוי הוא נבואה המגשימה את עצמה. אבל גם החלטה לתמוך במי שהכי קרוב להשקפת עולמך, ואולי יפתיע לטובה למרות שהוא לא מושלם, יכולה להיות נבואה שמגשימה את עצמה. שווה לפחות לנסות.

דרור פייטלסון הוא פרופסור למדעי המחשב באוניברסיטה העברית. אספן של כל מיני דברים, ובפרט של נתונים, מספרים, ופסלוני צבים. שואף להקשות על מי שמנסה לרדד ולהטות את השיח הציבורי על ידי טענות בלתי מבוססות והפצת פייק ניוז. מאמין גדול בכך שיכול להיות כאן הרבה יותר טוב.