ביום רביעי בצהריים, כשתוצאות הבחירות כבר היו ברורות, אם כי עדיין לא סופיות, התברר שבין היתר, הכנסת הבאה תהיה הראשונה מזה עשורים, שלא יהיה בה חבר כנסת דרוזי.

באחת מתוכניות הרדיו – אני לא מצליח להיזכר איזו, כי כמו תמיד, ליל הבחירות והבוקר שאחריו הופכים למין הזיה מסטולית של תגובות, הצהרות, פרשנויות, מספרים, סטטיסטיקות, חפירות בווטסאפ ומצעד ארוך-ארוך של פוליטיקאים ועיתונאים בהווה ובעבר, שכל מה שזוכרים מהם בסוף זה את המשפט "איתנו גם חבר הכנסת לשעבר איתן כבל" – עלה לשידור רפיק חלבי, ראש המועצה המקומית דלית אל-כרמל, ומי שהיה בעבר אחד מבכירי אנשי התקשורת בישראל.

חלבי נשאל מה שלומו הבוקר וענה בשליפה "אני אופסימי".

בול!

המילה המפתיעה הזו, שמהדהדת את "האופסימיסט – הכרוניקה המופלאה של היעלמות סעיד אבו אל-נחס אל מותשאאל", ספרו של אמיל חביבי מ-1974, שתורגם לעברית ב-1984 על ידי אנטון שמאס, ונחשב מאז לאחת מיצירות המופת של הספרות הישראלית, מצליחה איכשהו ללכוד לא רק את מצב הרוח שלי, אלא גם את מצב הרוח של הסובבים אותי ואת מצב הרוח ברשתות החברתיות שלי.

מטה מרצ אחרי ההכרזה על תוצאות המדגם, 1 נובמבר 2022 (צילום: פלאש90)

נדרש כאן הסבר קצר, שבטח לא יפתיע את קוראי הטור הזה: אני שמאלני. מוקף בעיקר – אם כי לא רק – באנשי שמאל. גם הרשתות החברתיות שלי מוטות מאוד שמאלה. בעיקר העבודה ומרצ, עם לא מעט יהודים שהצביעו למפלגות הערביות (בעיקר לחד"ש, אבל גם לבל"ד), ועם נוכחות נאה של תומכי שמאל, שהחליטו הפעם לתמוך ביאיר לפיד, כהערכה על המנהיגות הבוטחת, הבוגרת והאחראית שגילה בשנתיים האחרונות.

ברור שאנשי הימין, תומכי נתניהו, חגגו השבוע את תוצאות הבחירות, שעלו על החלומות הוורודים ביותר שלהם. ברור שהם אופטימיים ביחס לעתיד. האופוריה במחנה שלהם מובנת, והפעם גם היה נדמה שהיא לוותה בפחות זחיחות ושמחה לאיד מבעבר.

ברור שאנשי הימין, תומכי נתניהו, חגגו השבוע את תוצאות הבחירות, שעלו על החלומות הוורודים ביותר שלהם. ברור שהם אופטימיים ביחס לעתיד. האופוריה במחנה שלהם מובנת

מה שהפתיע אותי לגלות, כבר ביום רביעי בבוקר, קודם כל בנוגע לעצמי, ואחר כך גם אצל לא מעט מכרים וחברים, זה את המיקס הרגשי הלא צפוי, שנכנס כל כך יפה תחת המילה "אופסימיות": שילוב של חרדה ודאגה מפני הבאות, שמעוררות בהכרח פסימיות, אבל לצידן תחושות הקלה ושחרור בלתי צפויות, שמעוררות אפילו אופטימיות זהירה.

הסיבות לחרדות, לדאגה ולפסימיות ידועות ומובנות: בן-גביר לביטחון פנים. האקדח. מוות לערבים. לה פמיליה. תומכי טרור. תיק 1000. מצעד הבהמות. השחיתות. תיק 2000. ארגון להב"ה. פירוק מערכת המשפט. הדיפ סטייט. השופרות. טיפולי המרה. תיק 4000. מכונת הרעל. הוריתי. הנחיתי. עשיתי. בניתי. מפלגת נעם. הכיבוש. האלימות. ההתנשאות. העליונות היהודית. הבוז הבוטה לערכים של שוויון בפני החוק. הזלזול בפמיניזם, בהומניות, בלהט"בים, בהשכלה כללית.

איתמר בן גביר כפירומן, ממ של אורן אדלר

אלה – כך נראה – ניצחו בבחירות ניצחון מובהק וחד-משמעי. הפאשיזם עבר, ובגדול. ההתמקדות במספרים המוחלטים – שמראים, כמו תמיד, שהשוויון בין המחנות נמשך – מובנת, אבל גם מיותרת. זו השיטה הפוליטית בישראל. כך נבחרים כאן חברי כנסת וכך מקימים כאן ממשלות. זו בדיוק אותה השיטה שאפשרה בשנה שעברה את הקמת קואליציית השינוי ואת הממשלה בראשות נפתלי בנט עם שישה מנדטים. עכשיו היא יוצרת מראית עין של ניצחון כביר בבחירות לקואליציה לאומנית-חרדית, על בסיס נתוני הצבעה כמעט זהים.

ככה זה. זו הדמוקרטיה הישראלית. יכול להיות שזו לא שיטה מספיק טובה. יכול להיות שהיא מאפשרת עיוותים של ייצוג יתר או תת ייצוג בפרלמנט. את זה שווה לבדוק בזהירות וביסודיות, ובעיקר בקור רוח ובלי קשר לתוצאות מקריות של מערכת בחירות זו או אחרת. וכדאי לא לשכוח, שכל הרפורמות שנעשו בעבר כדי לתקן את עיוותי השיטה הזו, יצרו עיוותים חדשים, שלא היה פשוט לתקן.

באזורי השמאל, כל מה שתואר למעלה הוביל כצפוי לגל הנהי של "הלכה לי המדינה" ו"אוי ארצי, מולדתי, את הולכת פייפן", לעוד סיבוב של בדיחות שחורות על הפספורטים הזרים, ברלין, בתים בפורטוגל, וממים על רילוקיישן ו"סיפורה של שפחה". תן לשמאלנים סיבות לבכות על מר גורלם, הם ייגמרו לך את הטישו ואת הסמים.

אז מאיפה בכל זאת נכנס הפעם גם משב רוח נעים של אופטימיות? אולי זו תחושת ההקלה אחרי מסיבת תחפושות רועשת וצפופה במיוחד, כשאתה מגיע הביתה, מוריד את התחפושת ההדוקה מדי והמגרדת נורא, שותה שתי כוסות מים כדי לדלל את האלכוהול בדם, מתקלח ומתחיל לחזור לעצמך.

אולי זו תחושת ההקלה אחרי מסיבת תחפושות רועשת וצפופה במיוחד, כשאתה מגיע הביתה, מוריד את התחפושת ההדוקה מדי והמגרדת נורא, שותה שתי כוסות מים, מתקלח ומתחיל לחזור לעצמך

pic.twitter.com/imUCSteQLz

— ????I♏✝️K???? (@ismed1) November 2, 2022

קואליציית השינוי הייתה נשף תחפושות כזה. ליברמן מתנגד לשחיתות? נפתלי בנט ואיילת שקד משתפים פעולה עם מרצ ומנסור עבאס? גדעון סער ומרב מיכאלי משלבים ומשלבות ידיים? לכולם היה ברור תמיד ומהרגע הראשון, שהדבק היחיד שמאפשר את האנומליה המשונה הזו, הוא הרצון לבלום את נתניהו.

הפרק הזה בתולדותינו נגמר. התוצאה מדכדכת ומדאיגה – נאשם בפלילים קיבל מנדט מהציבור להקים ממשלה שנשענת על מפלגת ימין קיצוני, שסביר להניח שגם הוא עצמו מסתייג ממנה ומהאידיאולוגיה שלה – אבל זו לפחות תוצאה חד-משמעית וברורה. לפחות יצאנו מהלימבו הבלתי נסבל, של מערכת בחירות שמסתיימת בתחילתה של מערכת בחירות נוספת. אפשר להתקדם לפרק הבא.

הפרק הזה בתולדותינו נגמר. התוצאה מדכדכת ומדאיגה – נאשם בפלילים קיבל מנדט מהציבור להקים ממשלה שנשענת על מפלגת ימין קיצוני – אבל זו לפחות תוצאה חד-משמעית וברורה

ובפרק הבא – מותר לקוות – הפוליטיקה הישראלית לא תיראה אותו דבר.

הקקופוניה שהתמקדה בהתנהגותו, במשפחתו, באופיו ובאישיותו של נתניהו, הייתה תוצאה מתבקשת, כנראה בלתי נמנעת, של סגנון המנהיגות האגרסיבי שלו, שהשאיר אותו במרכז הזירה הציבורית בישראל מאז 1996.  אנחנו ב-2022 ונתניהו – כך זה נראה עכשיו – ינהיג את ישראל בלי הגבלות בשנים הקרובות.

ילידי המאה הנוכחית לא מכירים ישראל שאינה מונהגת על ידי נתניהו או עסוקה באובססיביות בנתניהו. ברגעי כנות, גם אנשי ימין הגונים מודים, שמדובר בתופעה פוליטית וחברתית לא בריאה. בדמוקרטיות, מנהיגים פוליטיים צריכים להתחלף, לא לדבוק בתפקיד עשרות שנים.

בנימין נתניהו משביע את בנימין נתניהו, ממ של אורן אדלר

ההערצה או התיעוב לנתניהו יצרו עם הזמן טשטוש מוחלט של כל הנושאים העקרוניים, שמפרידים או מחברים בין ישראלים. כל מה שנהוג לסכם בקמפיינים, בטלוויזיה וברשתות החברתיות כשמאל מול ימין, למרות שבחיים עצמם לא מדובר בחלוקה בינארית פשוטה כזו – אלא בהוויה מורכבת יותר.

בצד המדיני הימין יעדיף תמיד הפגנת עוצמה וכוח, והשמאל ייטה לפשרה ולשיתוף פעולה. בתחום הדת והמדינה, הימין ייצמד למסורת, למשפחה ולקהילה, ויתבע כבוד לעבר הלאומי וציות למקורות סמכות כמו מוסדות דת. השמאל יעמיד במרכז את האדם ואת ערכי החירות והשוויון, ויישא עיניים אל העולם הגדול ואל העתיד. בכלכלה ובחברה הימין ייטה יותר לשוק חופשי ולצמצום ההתערבות במשק, כשהשמאל יתמוך בפיקוח ובקרה, כדי להגביל ריכוז כוח מוגזם בידי מעטים, תוך דאגה לחלשים בחברה.

ככה זה לא רק כאן, אלא בכל העולם. כל מדינה עם העניינים הייחודיים לה, עם ההיסטוריה והמורכבות שלה. כל אחד מאיתנו נמצא איפשהו על הספקטרום, בכל אחד מהממדים האלה. רק שהפוליטיקה הישראלית כבר מזמן לא משקפת אותם. במציאות הצינית של חיינו – בעיקר מאז עלייתו לצמרת של בנימין נתניהו באמצע שנות התשעים, והפסיכוזה הלאומית סביבו שהתפתחה מאז – כל ההבדלים האלה היטשטשו ונדחסו ל"ימין חזק, שמאל חלש", "ימין יהודי, שמאל שכח מה זה", "נייחים מול ניידים" או "ישראל הראשונה מול ישראל השנייה".

יכול להיות שממשלת הימין "מלא-מלא" שמוקמת עכשיו, ממשלה שלא ראינו כמוה מעולם, ושככל הנראה גם תזכה ליציבות שלא הייתה כאן כבר שנים, תאפשר בנייה אלטרנטיבה רעיונית ופוליטית חדשה, על חורבות המפלגות שהסתיידו בשנות המאבק בנתניהו. "רק לא ביבי" מעולם לא היה חזון אידיאולוגי. המנדט הציבורי המחודש שנתניהו קיבל עכשיו, מחייב את קיפול הדגל הזה, אבל בלי לקפל את הרעיונות שמאחוריו.

יכול להיות שממשלת הימין "מלא-מלא" שמוקמת עכשיו תאפשר בנייה אלטרנטיבה רעיונית ופוליטית חדשה בשמאל, על חורבות המפלגות שהסתיידו בשנות המאבק בנתניהו

יו"ר רע"ם מנסור עבאס (צילום: הדס פרוש/פלאש90)

כבר שנים חולמים בשמאל הישראלי על מפלגה יהודית-ערבית אמיתית במקום חד"ש (מפלגה ערבית עם קישוט יהודי, בהנחה שאפשר להתייחס לעופר כסיף כאל קישוט) ומרצ (מפלגה יהודית שהפעם אפילו לא התאמצה להציע קישוט ערבי).

יכול להיות שהטרגדיה של מרצ, הקריסה של העבודה והאכזבה מחד"ש יאפשרו סוף-סוף התארגנות חדשה כזו, על בסיס שיתוף פעולה יהודי-ערבי אמיתי, כזה שיקדם שוויון אזרחי בישראל וגם יזכיר לכולם את הפיל הענק, שכולם עושים הכול כדי להדחיק ולשכוח מקיומו: העובדה שבין הים לירדן, בגדה המערבית ובעזה, חיים חמישה מיליון פלסטינים תחת שליטה ישראלית כמעט מוחלטת.

במרכז יוכל יאיר לפיד – שהמניות הפוליטיות שלו בנסיקה, למרות ההפסד בבחירות – לנצל את שנות האופוזיציה ואת הקרדיט שצבר, כדי לבסס את עצמו כמנהיג מעמד הביניים הליברלי הישראלי, שמתנגד לכפייה דתית, שומר על עצמאות מערכת המשפט ומגן על זכויות האזרח, בלי הבדלי דת, גזע, מגדר או העדפות מיניות.

זה לא יהיה פשוט. בכלל, לא פשוט לחיות במזרח התיכון. וזה ייקח זמן. ויהיו לא מעט מכשולים בדרך. אסור להוריד את הידיים מההגה ולהוריד את העיניים מהדרך המתפתלת. ואסור לשכוח שבישראל – מלחמת כנופיות, במימון בעלי הון ציניים ובחסות תקשורת פופוליסטית, שטחית וצייתנית, היא תמיד אופציה שאורבת ממש מעבר לפינה.

אבל דיכאון הוא לא אסטרטגיה פוליטית טובה, בדיוק כשם שאופוריה וזחיחות הן לא מצפן טוב. השבוע, יותר מתמיד, כדאי לכולנו לשמור על אופסימיות זהירה.