בעודי מנסה לדייק את תנוחת "כלב מביט מטה" (להרפות את הלסת, להרגיע את הנשימה, להעביר את המשקל אל הרגליים) אני קולטת את מיקה, כלבתי האהובה, בוהה בי בהשתאות משועשעת.

אולי תנסי את התנוחה כלב רובץ על הכרית? היא מציעה לי ברוך.

אני מנסה להתעלם.

תראי, לי זה מצליח, היא ממשיכה.

אני לא עונה.

אני נראית הרבה יותר כלב ממך.

אני עדיין לא עונה.

חבל, אומרת מיקה, חבל שאת מסרבת להקשיב.

אני מתרגלת עכשיו, אני לוחשת בכעס, תהיי בשקט.

אולי תנסי את התנוחה כלב רובץ על הכרית? היא מציעה לי ברוך. אני מנסה להתעלם. תראי, לי זה מצליח, היא ממשיכה. אני לא עונה. אני נראית הרבה יותר כלב ממך

מיקה מחייכת חיוך מתנשא ואחר כך חוזרת לנמנם.

יופי לה.

*  *  *

לי לא יופי בכלל. זאת אומרת, אני נושמת, כמו שאני נושמת תמיד בתרגול, אני זזה, כמו שזזתי גם אתמול, ולפני כמה ימים, ולפני שבוע, כלומר… אלה אותן תנוחות אבל… מה קורה פה?

הגוף שלי כבד היום, שילוב של ספוג ואבנים, ההרגשה היא שאני זזה בתוך מים עכורים, אני לא אוהבת את זה, אני לא אוהבת את זה.

אני מרגישה התכווצות בתחתית הבטן.

זו הבירה של אתמול בלילה, אומרת מיקה, ראיתי אותך….

הכתף מתחילה לכאוב לי.

וגם הסנדוויץ שעשית לעצמך בשעה לא הגיונית, היא  ממשיכה, מי אוכל בכלל באמצע הלילה, מתי תיגמלי מזה?

הגב התחתון כואב לי.

תהיי בשקט, מיקה. 

אני לא מצליחה.

אני לא שם.

אני מתחילה לכעוס, מיקה מביטה בי לרגע ואז חוזרת לנמנם, שוב. 

*  *  *

אני כועסת על עצמי, על הבירה, על חוסר הדיוק, על זה שמרוב מחשבות אני מתרגלת בצורה מכנית, אני לא שם. את לא שם, אני צועקת על עצמי בלב (אבל מאוד חזק) תפסיקי כבר להיות כזו.

את יכולה יותר.

נו כבר.

את יכולה.

לקח לי איזה חצי שעה לעצור את זה.

*  *  *

זה קרה כששכבתי על הגב, בפיתול, הרגליים נחות מימיני ואני מסתכלת שמאלה ליד הפשוטה והישרה. הכל כאב לי עדיין, כתף שמאל והרגליים, אפילו הראש. הרגשתי שאני עומדת לפרוץ בבכי, ובאמת עשיתי את זה, אבל יחד עם הדמעות שהגיעו, פתאום – אני נזכרת.

ומה עשית? מיקה שוב עומדת לידי, מה עשית כשבכה כל כך, צעקת עליו, חזק חזק, כמו שאת צועקת על עצמך?

אני מדמיינת את בני מחמלי בן השלוש, את עיניו הסקרניות ומלאות הרגש, את האמון שהוא נותן בי ואני נזכרת איך אתמול הוא לא הצליח ללבוש את החולצה לבד, ניסה וניסה, והכל הסתבך, אני נזכרת איך התעצבן, קיפל את החולצה לכדור כועס, בכה, וזרק אותה על הרצפה

ומה עשית? מיקה שוב עומדת לידי, מה עשית כשבכה כל כך, צעקת עליו, חזק חזק, כמו שאת צועקת על עצמך?

מה פתאום, אני עונה לה קצת בכעס, מה פתאום, מה את טיפשה? למה שאצעק על הבן שלי? אני… רק  רכנתי לעברו, וחיבקתי אותו, ונישקתי את דמעות המלח שלו, ואמרתי לו שהכל בסדר, אמרתי לו שגם אני לא מצליחה לעשות דברים לפעמים, ושלוקח זמן ללמוד… חוץ מזה, זו רק חולצה. ואז חייכתי אליו, והרמתי אותה, ויישרתי,  ושאלתי אותו אם הוא רוצה שאני אלביש לו אותה או שהוא רוצה לנסות עוד פעם בעצמו.

אחרי שהוא גמר להתחבק איתי הוא ניסה עוד פעם.

הוא גם הצליח.

אין עליו, אני אומרת לכם, אין על הזה הילד הזה שלי.

פלא פלאים.

*  *  *

דמיינתי שאני הילד הזה שלי

שאני מסתכלת עלי בעיניים טובות

הכל בסדר, אמרתי לעצמי, מתוקה שלי, הכל בסדר

באמת.

לא הודיתי לך, אני אומרת, הודיתי ליוגה. בסדר בסדר, אומרת מיקה, תיכף תגידי שאני גם לא מדברת ושאני סתם כלבה, נמסטה וכל טוב, אל תפריעי לי יותר, אני חוזרת לישון

ופתאום… נשבעת לכם ששמעתי את זה קורה, כמו וו שנפתח, כמו כפתור שנפרם, בשקט בשקט – שמעתי מין קליק כזה באגן והרגשתי איך הוא משתחרר ואיך הוא מרשה לעצמו להיות רפוי וכבד על המזרון, זה היה נעים

ממש נעים

ואז… כתף שמאל הפסיקה לכאוב, למעשה היא נחה על המזרון מאוד בשקט

אני מבינה, לחשתי לעצמי בשקט

תודה. 

תודה, לחשתי שוב בשקט.

אין בעד מה, אמרה מיקה שעדיין עומדת לידי ומסתכלת עלי, אין בעד מה, והיא נותנת לי ליקוק גדול עם לשון הפרה שלה וחוזרת לכרית שלה בשלווה.

לא הודיתי לך, אני אומרת, הודיתי ליוגה

בסדר בסדר, אומרת מיקה, תיכף תגידי שאני גם לא מדברת ושאני סתם כלבה, נמסטה וכל טוב, אל תפריעי לי יותר, אני חוזרת לישון.

נטלי פיק היא בוגרת לימודי משחק בסמינר הקיבוצים, בוגרת תיאטרון תנועה בפריז, ולימודי פילוסופיה והיסטוריה של ימי הבינים. את הרומן הראשון שלה "מלכת הממטרות" פירסמה בהוצאת "הקיבוץ המאוחד". עבדה כמספרת סיפורים ומטפלת בתנועה בילדים אוטיסטים. ב2018 הוסמכה כמורה להאתה יוגה קלאסית. למדה באקדמיה להיפנוזה קלינית באוסטרליה. בעלת קליניקה לטיפול רגשי בעזרת דמיון מודרך ויוגה

רצועת עזה נוצרה בעקבות מלחמת העצמאות, כלומר כמעט עם הקמת מדינת ישראל. רצועת עזה היתה שייכת למצרים עד 1967 ולאחר מכן היתה בידי ישראל עד לנסיגה שלה מחלק מהרצועה, ב-1994, ומהיתר ב-2005. החל מ-2007 רצועת עזה נשלטת על ידי חמאס.

זה אזור קטן למדי אבל צפוף מאד. כיום יש בו כ-2 מיליון פלסטינים. רבים מהם חיים בתנאים קשים, באזור שהתשתיות בו קרסו או עומדות לקרוס. תחזיות שונות, כמו של האו"ם, חזו בשנים האחרונות את ההתמוטטות של רצועת עזה. זה עדיין לא קרה אבל זה עלול להתרחש ואז אלפים ואולי עשרות אלפי פלסטינים נואשים עשויים לנוע לעבר הגבול, כדי שישראל תעזור להם. יתכן שהגדר הגבוהה שמקיפה את רצועת עזה לא תבלום אותם.

רצועת עזה היא אזור קטן אך צפוף מאד, עם כ-2 מיליון פלסטינים. רבים מהם חיים בתנאים קשים עם תשתיות קורסות. תחזיות שונות, כמו של האו"ם, חזו את התמוטטות רצועת עזה, וזה עדיין עלול להתרחש

רצועת עזה היתה קן צרעות בשנות ה-50, קרש קפיצה לתקיפות נגד ישראלים, כמו אלו שבוצעו על ידי חוליות הפדאיון. היו גם תקופות שקטות יחסית ברצועת עזה אם כי היתה זו תמיד סוג של חבית חומר נפץ.  בעקבות עליית חמאס ב-2007 ישנו חיכוך מתמיד בינו לבין ישראל. השיא היה במבצע "עופרת יצוקה" ב-דצמבר 2008–ינואר 2009 ובמבצע "צוק איתן" ביולי–אוגוסט 2014. היו גם מבצעים מוגבלים יותר בהיקף וזמן כמו "עמוד ענן" מנובמבר 2012.

עד כה חוסלו כמה בכירים של חמאס אבל גם אם צה"ל יפגע בבכירים ביותר זה לא בהכרח ישנה את התמונה. חמאס זה לא ארגון של איש אחד וגם לא של אליטה מצומצמת שחיסולה ימוטט את הארגון. ב-2004 חוסל מייסד חמאס, אחמד יאסין, שהיה מנהיג כריזמטי. זמן קצר לאחר מכן גם מחליפו חוסל, רנטיסי,  מנהיג בעל השפעה. למרות מהלומות כבדות אלו חמאס התאושש ולראיה, שלוש שנים לאחר מכן הוא השתלט בכוח על רצועת עזה. חיסולים של בכירי חמאס עשויים להרתיע אבל לא בהכרח. מעבר לכך ,לכל אחד בחמאס יש מי שירצו להחליפו והבכיר החדש עשוי להיות רדיקלי, מוכשר ומסוכן יותר ממי שחוסל.

יש לזכור תמיד כי ביחסי הכוחות יש לישראל עדיפות מוחלטת על חמאס. עם כל הרקטות והטילים השונים שלו, והשדרוג שלהם כפי שזה בא לידי ביטוי בסבב הזה, לחמאס אין שום יכולת לאיים על הישרדותה של ישראל. העוצמה הצבאית של חמאס משתכללת בהדרגה אבל הוא תמיד יהיה נחות מאד ביחס לצה"ל. חמאס יוכל להסב אבידות ולגרום נזקים אבל המחיר שהוא ישלם יהיה גבוה בהרבה. זה לא נחמה לישראלים רבים, בוודאי למי שנפגעו, אבל בראיה כוללת זה עשוי לעזור.

חשוב לזכור כי בעבר היריב המרכזי של ישראל היה צבאות ערב, שהיו גדולים בהרבה מצה"ל. למעשה צה"ל עבר ממצב של נחיתות מספרית מול צבאות ערב לעדיפות מספרית מול חמאס. כמו כן לצבאות ערב היו טנקים ומטוסים וארטילריה כבדה, מה שאין לחמאס. חמאס לא מסוגל לנצח את צה"ל או לכבוש מטר אחד בתוך ישראל, בעוד שצבאות ערב היו עלולים להביס את צה"ל ולכבוש חלק ואף את כל המדינה, ובכך לחסל אותה. צבאות ערב גם יכלו להסב הרבה יותר אבידות ונזק בהשוואה לחמאס.

חשוב לזכור כי בעבר היריב המרכזי של ישראל היה צבאות ערב, שהיו גדולים בהרבה מצה"ל. למעשה צה"ל עבר ממצב של נחיתות מספרית מול צבאות ערב לעדיפות מספרית מול חמאס

כצפוי, בעולם היו תגובות לכאן ולכאן. ארצות הברית ואירופה, שחוששות מהסלמה וגם יש להן סוגיות חשובות יותר לטפל בהן, רוצות שהסבב יסתיים בהקדם. טורקיה בראשות ארדואן, לאחר שנקטה לאחרונה בצעדי התקרבות לישראל, שוב הפגינה את גישתה העוינת כלפי ישראל. מדינות וכלי תקשורת ערביים כמובן מתחו ביקורת על ישראל, אם כי יחסית לעבר חלק מהביקורת מתונה יחסית.

חשוב להדגיש כי למרות המהלומות על רצועת עזה, ופגיעה באוכלוסיה, מדינות ערב לא נקטו בצעדים כלפי ישראל, כולל מדינות שרשמית השלימו עם קיומה. לא ננקטו אף צעדי מחאה ידועים כמו החזרת שגרירים. האינטרס של מדינות הוא שהסבב יסתיים כדי שהן לא יצטרכו להמשיך להפגין סולידריות עם הפלסטינים, וגם זה נעשה מתוך שיקולים שלא נוגעים בהכרח לאהדה כלפי הפלסטינים אלא כדי למנוע זעזועים פנימיים בתוך מדינות ערב.

הרשות הפלסטינית לא ניסתה להצית עימות נרחב עם ישראל ביהודה ושומרון, כדי שלא לסייע לאויב השנוא על הרשות, חמאס. הרשות, עם כל חילוקי הדעות והצעדים שהיא נקטה נגד ישראל, לא רצתה להסתכן בתגובה ישראלית חריפה, שעשויה לערער את הרשות, שגם כך נמצאת במצב של חולשה מתמשכת. הרשות הפלסטינית אפילו לא הקפיאה את שיתוף הפעולה הבטחוני שלה עם ישראל.

הסוכנות הבינלאומית לאנרגיה אטומית הודיעה לאחרונה כי איראן העשירה במתקן הגרעין שלה בנתנז אורניום בשיעור של 63 אחוז, לאחר שכבר העלתה את העשרת האורניום באפריל ל–60 אחוז. זה מטריד לאין שיעור יותר, בהשוואה לכל איום שנשקף מחמאס ולצורך זה גם מחזבאללה. אסור לישראל להזניח את סוגית הגרעין האיראנית, שהיא חשובה הרבה יותר מכל נושא בטחוני אחר.

באופן כללי ישראל מעדיפה פשוט להתעלם מקן הצרעות העזתי, ומכאן נובעת מדיניות ההכלה. ישראל, כבר יותר מעשור, מטילה מצור על רצועת עזה כדי  להעניש ולצמצם את ההתעצמות הצבאית של חמאס ככל הניתן. בלעדי המצור חמאס היה מטמיע נשק רב ומתוחכם בהרבה, מה שהיה מדרבן את חמאס להשתמש בו נגד ישראל. אם ישראל היתה סופגת אבידות רבות, כעשרות הרוגים, יתכן והיא היתה נגררת לכיבוש רצועת עזה ולמוטט את שלטון חמאס. ישראל לא רוצה לעשות זאת, בגלל המחיר הכרוך בכך, בכל המישורים. גם חמאס לא רוצה לאבד את שלטונו. באופן אירוני המצור על רצועת עזה, שמונע מחמאס להתעצם, שומר אפוא על חמאס, מעצמו.

לאחרונה איראן העשירה במתקן הגרעין שלה בנתנז אורניום בשיעור של 63 אחוז. זה מטריד לאין שיעור יותר מכל איום שנשקף מחמאס ומחזבאללה. אסור לישראל להזניח את סוגית הגרעין האיראנית

בסך הכל לטוב ולרע, ספק אם יהיה בהמשך שינוי לגבי מדיניות ישראל ברצועת עזה. הנושא טעון ומורכב מדי ויש סדרי עדיפויות אחרים. כאשר יש סבב זה בראש הכותרות, אבל לאחריו סוגיה זו נידחקת הצידה, כפי שהיה עד כה. לכן על הישראלים להשלים עם המשך המצב הקיים, שהוא עגום למדי, אבל הוא עשוי להיות גרוע בהרבה אם חמאס היה חזק יותר, אם ישראל היתה כובשת את רצועת עזה ועוד. יתר על כן, כל מה שנוגע לרצועת עזה מתגמד בהשוואה לאפשרות שאיראן תהיה על סף ייצור נשק גרעיני. ישראל צריכה להתמקד בסוגיה זו, לא בחמאס.

אהוד עילם, חוקר של בטחון לאומי של ישראל, בעל דוקטרט בתחום. בעבר עבד בתחום עבור צה"ל, כאזרח, במשך מספר שנים. פרסם שבעה ספרים, רובם באנגלית. האחרון, מ-2019, היה על: צה"ל מול גרילה וטרור (הוצאת משרד הבטחון ומודן) https://www.booknet.co.il/prodtxt.asp?id=139278#.XUv3bPJKipo

אלפי טילים ורקטות מזה ובלוני תבערה "בעתות רגיעה" מזה, שגרמו למאות הרוגים ופצועים ונזקים חומריים עצומים במרחבי ישראל, נותרו כתזכורת כואבת להבטחתו האלמותית של ביבי נתניהו לפני הבחירות ב-2009 כי "אנחנו נמוטט את שלטון החמאס. אנחנו נחזיר את הביטחון לתושבי אשקלון, אשדוד, שדרות", וכו' וכו'.

אלפי טילים ורקטות מזה ובלוני תבערה "בעתות רגיעה" מזה, שגרמו להרוגים ופצועים ונזקים חומריים עצומים ברחבי ישראל, נותרו כתזכורת כואבת להבטחתו האלמותית של נתניהו למוטט את שלטון החמאס

"אנרכיה", הייתה תגובתו המיידית למראה מעשי הלינץ', ההרס, הביזה והתבערה ברחובות ובכבישי הארץ בראשית המבצע הנוכחי, כשהוא שוכח לרגע כי זה קורה במשמרת שלו. גם הרעיון להכניס את הצבא לערים העולות באש ועשן העיד על בלק-אאוט רגעי. נראה שנשכח ממנו כי צה"ל, כשמו כן הוא, לא נועד לשיטור פנימי, אבל השתמע מכך שהוא איבד אמונו במשטרה. אותה משטרה אשר את הנהגתה הפקיר, בסרבו למנות מפכ"ל במשך כשנתיים משיקולים פרסונליים ואת תקציביה ייבש על מזבח מטרות אחרות לאורך תקופה ארוכה.

השוק והשבר שנגלו לפתע לראש הממשלה והכו בהלם את אזרחי ישראל, הם תוצר של החיים בסרט שהממשלות בראשותו הפיקו וביימו לאורך שנים. סרט שעלילתו קלילה ולא מצריכה התבוננות וחשיבה מעמיקות. בעלילה זו החמאס מורתע, הבעיה הפלסטינית רדומה, המגזר הערבי זוכה בתקציבים נדיבים ואין בו אלימות ומצבורי נשק, הסכמי השלום עם מצרים וירדן שורדים משברים נקודתיים, קשרינו עם העולם המוסלמי מתרחבים ומצבנו הפנימי הכלכלי והחברתי לא רע. אפילו במבחן העליון והבלתי צפוי, קורונה, עמדנו טוב יותר ממרבית מדינות העולם. בקיצור, החיים על פי ביבי.

כאשר זהו הסרט בכרטיס אחד, מרבית מיליוני הצופים לא מתאמצים לדעת וכנראה גם מסרבים לזכור כי החמאס ירה לא אחת טילים ללב ליבה של ישראל – כולל ירושלים ונתב"ג, ירי שתוצאתו ניתוק אווירי מן העולם – והוא לא רק שלא התמוטט אלא המשיך להתחזק ולהפגין נוכחות מאיימת. זאת בעוד שישראל, בהנהגתו של נתניהו, נאלצת בעל כורחה ושלא בטובתה להעביר לו מזוודות עם מיליוני דולרים מקטאר, לאפשר אספקה של חומרי גלם חיוניים וחיסונים נגד הקורונה, כיוון שבמציאות שהיא יצרה במו ידיה היא לא מסוגלת לבלוע ולא להקיא את הארגון.

מה שהכה בהלם את רה"מ ואת אזרחי ישראל, הוא תוצר החיים בסרט שהפיק וביים לאורך שנים. סרט שעלילתו קלילה, ולפיה החמאס מורתע, הבעיה הפלסטינית רדומה, ובמגזר הערבי אין אלימות ומצבורי נשק

אחד ההישגים הגדולים של החמאס במערכה זו, עוד לפני סיומה, בנוסף לתמונות התודעתיות הקבועות של הפגיעות במרכזי הערים, הוא פרימת הקשר העדין ממילא בין יהודים וערבים בתוככי מדינת ישראל.

בחברה הערבית הפנימית גאתה בשנים האחרונות אלימות מסוכנת של אגירת נשקים, רציחות בצהרי היום וונדאליזם במרחב הציבורי, שהותירו עשרות מתים בקרבה ללא תגובה נדרשת של השלטון על זרועותיו השונות. לכן, האירועים האלימים ברחובות הערים צריכים להפתיע רק בשל היקפם וחומרתם אבל לא כי הם בקעו לפתע בימים אלה. זה כבר קרה באירועי אוקטובר 2000, בהם נהרגו 13 ערבים, ובתפקודה הכושל של המשטרה בראשיתה של האינתיפאדה השנייה.

אבל כאז כן היום, ממשלות ישראל לא הפנימו את העובדה כי הזדהותו של ערבי בלוד, עכו, יפו ומזרח ירושלים, גדולה יותר עם ערבי בשכם, ג'נין וקלקיליה מאשר עם שכנו היהודי בלוד, עכו, ת"א ומערב ירושלים, גם לאחר חיים משותפים לאורך עשרות שנים. אין זה מצדיק כמובן את מעשיהם של פושעי הפוגרומים, אבל זהו גם הדנ"א המחבר את היהודי בישראל עם היהודי בארה"ב, צרפת או אוסטרליה.

אמונתו ותקוותו של נתניהו כי ניתן להניח בצד את תפוח האדמה הלוהט של המגזר הערבי, שברוב ימות השנה נמצא על אש קטנה, ולהמשיך לקיים מאזן אימה עם החמאס המוגדר כארגון טרור במדינות רבות ולקוות לשקט יחסי, ובמקביל להקפיא את הקשרים עם הרשות הפלסטינית המוכרת בכל העולם כמייצגת העם הפלסטיני, הייתה אסטרטגיה מוטעית מלכתחילה, שהתבררה עתה גם כטעות טרגית. במקום להתרכז בטיפול בבעיות הבוערות בבית הוא בחר להתמקד בזירות רחוקות של קשירת קשרים עם מדינות מוסלמיות, ובראשן מדינות המפרץ, ולהתפאר כי זה מצליח לו, בשכחו שוב כי את הדנ"א לא משנים בהכרזות חגיגיות ואפילו לא במעשים.

ממשלות ישראל לא הפנימו כי הזדהות ערבי בלוד גדולה יותר עם ערביי שכם וג'נין מאשר עם שכנו היהודי. אין זה מצדיק, כמובן, את פושעי הפוגרומים, אבל זה גם הדנ"א המחבר את היהודי בישראל עם יהודי התפוצות

כאשר הוא נאלץ לוותר על סיפוח השטחים בתמורה להסכמי אברהם, במפתיע זה לא התקבל על ידי תומכיו כוויתור אידיאולוגי משמעותי וגם לא עלה לו במחיר פוליטי בבחירות. ביבי הסיק כי צדק בהימור האסטרטגי שלו. היום, פחות משנה לאחר אותם הסכמים, הוא לומד על בשרו כי הדיווידנדים הרחוקים שווים פחות בימים אלה. האנרכיה ברחובות הערים והאנרכיה השלטונית בת השנתיים שאותה הוא יצר, משרטטות את מדינת ישראל כמדינה אשר מתאימה – ומצער לומר זאת – להגדרתו של נסראללה אחרי הנסיגה מדרום לבנון ב-2000: מדינת קורי עכביש העייפה ממלחמות ונעדרת איתנות וחוסן למלחמות ולקרבנות. אלא שישראל של מחצית 2021 נתונה בקורי העכביש לא מפני חולשה ועייפות ממלחמות כי אם בשל השסעים והקרעים הפנימיים המאיימים לפוררה מבפנים. מבחינת אויבותיה מדובר בדיווידנדים יקרים מפז.

את מוראות השבועות האחרונים, שהחלו במאבקים אלימים בין יהודים וערבים במזרח ירושלים והתגלגלו למלחמת דמים חיצונית ופנימית בו-זמנית, לא ניתן יהיה למחוק משמו של ביבי נתניהו כפי שלא ניתן למחוק את הסכמי אוסלו מיצחק רבין, את האינתיפאדה השנייה מאהוד ברק ואת ההתנתקות מעזה מאריק שרון.

ההבדל הגדול הוא שהשלושה שילמו את המחיר הפוליטי (רבין בחייו) כי היו מוכנים לקבל החלטות לאומיות מעוררות מחלוקת קשה בציבור היהודי. לעומתם, גם ביבי קיבל החלטה המפלגת קשות את הציבור היהודי, אלא שמטרתה היחידה היא לשרת את האינטרסים האישיים שלו. ההחלטה לא להסיק מסקנות לאחר כל אחת מארבע מערכות הבחירות האחרונות ניזונה מאדי ההיבריס העוטפים אותו תוך אטימת אזניו מלשמוע ועיניו מלראות את המציאות הקשה לתוכה התדרדרה ישראל בהנהגתו. זו הסיבה מדוע הופתע כאשר פגש את האנרכיה.

כאשר ביבי יפגוש בעתיד גם את ההיסטוריה, הוא ייאלץ להתייחס לכשלים והכישלונות שנולדו במשמרת שלו. במיוחד אלה שקרו מאז 2019 כשהפך את ישראל לשדה ניסויים של שימור האינטרסים הפרטיים שלו: מעולם קודם לא היו כאן בחירות חוזרות מדי חודשים, משל היה מדובר במתנ"ס או מועדון חברים; המצאת משרת ראש ממשלה חליפי וכהונה של שנה וחצי כאשר הקדנציה קצובה לארבע שנים; חוקי יסוד שהפכו בידיו לפלסטלינה המותאמת לצרכיו. מאחר שהוא מעולם לא לקח אחריות אישית על כשלים וכישלונות (להזכיר, קולו נדם לחלוטין לאחר אסון הר מירון שמספר קרבנותיו עולה על קרבנות מערכה זו), קשה להניח שהוא יהיה אובייקטיבי עם עצמו. "היהפוך כושי עורו ונמר חברבורותיו"?

מעולם קודם לא היו כאן בחירות חוזרות מדי חודשים, משל היה מדובר במתנ"ס או מועדון חברים, משרת רה"מ חליפי מומצאת, כהונת שנה וחצי כשהקדנציה קצובה ל-4 שנים, או חוקי יסוד שהפכו לפלסטלינה

בהתכתב עם הנחה זו צריך להציב בבהירות את התובנה הבאה: ביבי נתניהו לא מסוגל להמציא עצמו מחדש ולא יכול להיות הפתרון לבעיות הקשות שהוצגו כאן ולא הולכות להיעלם מחיינו. מה שביבי לא למד והפנים במשך 15 שנות כהונה במצטבר הוא כבר לא מסוגל ללמוד בגילו היום. אחרת הוא היה מפנים את אבחנתו הידועה של ההיסטוריון הבריטי הלורד אקטון: "כח נוטה להשחית, וכח מוחלט משחית באופן מוחלט". ואולי מה שבכלל מעניין אותו היום זה להירשם בהיסטוריה כמנהיג שתקופת סיום הקריירה שלו התמשכה זמן רב יותר מכל מנהיג אחר בעולם.

בצלאל לביא הוא בעל תואר שני ביחסים בינ"ל ומדעי המדינה מהאוניברסיטה העברית. בכתיבה פובליציסטית עושה שימוש בעובדות ואירועים היסטוריים כדי לדון באירועי דיומא שוטפים בארץ ובעולם. היה עורך של עיתון אזורי בשרון ופרסם ספר היסטורי על חיפושי הנפט בא"י ומאמרים אקדמיים בכתבי עת בארץ ובחו"ל בנושאי ארץ ומדינה ותולדות היהודים באירופה.