בעודי מנסה לדייק את תנוחת "כלב מביט מטה" (להרפות את הלסת, להרגיע את הנשימה, להעביר את המשקל אל הרגליים) אני קולטת את מיקה, כלבתי האהובה, בוהה בי בהשתאות משועשעת.

אולי תנסי את התנוחה כלב רובץ על הכרית? היא מציעה לי ברוך.

אני מנסה להתעלם.

תראי, לי זה מצליח, היא ממשיכה.

אני לא עונה.

אני נראית הרבה יותר כלב ממך.

אני עדיין לא עונה.

חבל, אומרת מיקה, חבל שאת מסרבת להקשיב.

אני מתרגלת עכשיו, אני לוחשת בכעס, תהיי בשקט.

אולי תנסי את התנוחה כלב רובץ על הכרית? היא מציעה לי ברוך. אני מנסה להתעלם. תראי, לי זה מצליח, היא ממשיכה. אני לא עונה. אני נראית הרבה יותר כלב ממך

מיקה מחייכת חיוך מתנשא ואחר כך חוזרת לנמנם.

יופי לה.

*  *  *

לי לא יופי בכלל. זאת אומרת, אני נושמת, כמו שאני נושמת תמיד בתרגול, אני זזה, כמו שזזתי גם אתמול, ולפני כמה ימים, ולפני שבוע, כלומר… אלה אותן תנוחות אבל… מה קורה פה?

הגוף שלי כבד היום, שילוב של ספוג ואבנים, ההרגשה היא שאני זזה בתוך מים עכורים, אני לא אוהבת את זה, אני לא אוהבת את זה.

אני מרגישה התכווצות בתחתית הבטן.

זו הבירה של אתמול בלילה, אומרת מיקה, ראיתי אותך….

הכתף מתחילה לכאוב לי.

וגם הסנדוויץ שעשית לעצמך בשעה לא הגיונית, היא  ממשיכה, מי אוכל בכלל באמצע הלילה, מתי תיגמלי מזה?

הגב התחתון כואב לי.

תהיי בשקט, מיקה. 

אני לא מצליחה.

אני לא שם.

אני מתחילה לכעוס, מיקה מביטה בי לרגע ואז חוזרת לנמנם, שוב. 

*  *  *

אני כועסת על עצמי, על הבירה, על חוסר הדיוק, על זה שמרוב מחשבות אני מתרגלת בצורה מכנית, אני לא שם. את לא שם, אני צועקת על עצמי בלב (אבל מאוד חזק) תפסיקי כבר להיות כזו.

את יכולה יותר.

נו כבר.

את יכולה.

לקח לי איזה חצי שעה לעצור את זה.

*  *  *

זה קרה כששכבתי על הגב, בפיתול, הרגליים נחות מימיני ואני מסתכלת שמאלה ליד הפשוטה והישרה. הכל כאב לי עדיין, כתף שמאל והרגליים, אפילו הראש. הרגשתי שאני עומדת לפרוץ בבכי, ובאמת עשיתי את זה, אבל יחד עם הדמעות שהגיעו, פתאום – אני נזכרת.

ומה עשית? מיקה שוב עומדת לידי, מה עשית כשבכה כל כך, צעקת עליו, חזק חזק, כמו שאת צועקת על עצמך?

אני מדמיינת את בני מחמלי בן השלוש, את עיניו הסקרניות ומלאות הרגש, את האמון שהוא נותן בי ואני נזכרת איך אתמול הוא לא הצליח ללבוש את החולצה לבד, ניסה וניסה, והכל הסתבך, אני נזכרת איך התעצבן, קיפל את החולצה לכדור כועס, בכה, וזרק אותה על הרצפה

ומה עשית? מיקה שוב עומדת לידי, מה עשית כשבכה כל כך, צעקת עליו, חזק חזק, כמו שאת צועקת על עצמך?

מה פתאום, אני עונה לה קצת בכעס, מה פתאום, מה את טיפשה? למה שאצעק על הבן שלי? אני… רק  רכנתי לעברו, וחיבקתי אותו, ונישקתי את דמעות המלח שלו, ואמרתי לו שהכל בסדר, אמרתי לו שגם אני לא מצליחה לעשות דברים לפעמים, ושלוקח זמן ללמוד… חוץ מזה, זו רק חולצה. ואז חייכתי אליו, והרמתי אותה, ויישרתי,  ושאלתי אותו אם הוא רוצה שאני אלביש לו אותה או שהוא רוצה לנסות עוד פעם בעצמו.

אחרי שהוא גמר להתחבק איתי הוא ניסה עוד פעם.

הוא גם הצליח.

אין עליו, אני אומרת לכם, אין על הזה הילד הזה שלי.

פלא פלאים.

*  *  *

דמיינתי שאני הילד הזה שלי

שאני מסתכלת עלי בעיניים טובות

הכל בסדר, אמרתי לעצמי, מתוקה שלי, הכל בסדר

באמת.

לא הודיתי לך, אני אומרת, הודיתי ליוגה. בסדר בסדר, אומרת מיקה, תיכף תגידי שאני גם לא מדברת ושאני סתם כלבה, נמסטה וכל טוב, אל תפריעי לי יותר, אני חוזרת לישון

ופתאום… נשבעת לכם ששמעתי את זה קורה, כמו וו שנפתח, כמו כפתור שנפרם, בשקט בשקט – שמעתי מין קליק כזה באגן והרגשתי איך הוא משתחרר ואיך הוא מרשה לעצמו להיות רפוי וכבד על המזרון, זה היה נעים

ממש נעים

ואז… כתף שמאל הפסיקה לכאוב, למעשה היא נחה על המזרון מאוד בשקט

אני מבינה, לחשתי לעצמי בשקט

תודה. 

תודה, לחשתי שוב בשקט.

אין בעד מה, אמרה מיקה שעדיין עומדת לידי ומסתכלת עלי, אין בעד מה, והיא נותנת לי ליקוק גדול עם לשון הפרה שלה וחוזרת לכרית שלה בשלווה.

לא הודיתי לך, אני אומרת, הודיתי ליוגה

בסדר בסדר, אומרת מיקה, תיכף תגידי שאני גם לא מדברת ושאני סתם כלבה, נמסטה וכל טוב, אל תפריעי לי יותר, אני חוזרת לישון.

נטלי פיק היא בוגרת לימודי משחק בסמינר הקיבוצים, בוגרת תיאטרון תנועה בפריז, ולימודי פילוסופיה והיסטוריה של ימי הבינים. את הרומן הראשון שלה "מלכת הממטרות" פירסמה בהוצאת "הקיבוץ המאוחד". עבדה כמספרת סיפורים ומטפלת בתנועה בילדים אוטיסטים. ב2018 הוסמכה כמורה להאתה יוגה קלאסית. למדה באקדמיה להיפנוזה קלינית באוסטרליה. בעלת קליניקה לטיפול רגשי בעזרת דמיון מודרך ויוגה