אחרי שעלה לשלטון ב־1970, ברונו קרייסקי שלט בפוליטיקה האוסטרית וייצב את המדינה המרכז־אירופית הקטנה על במת העולם במשך כעשור.
קרייסקי, שנולד למשפחה יהודית מהמעמד הבינוני־גבוה, היה הקנצלר האוסטרי בעל תקופת הכהונה הארוכה ביותר. הוא ניצח בארבע מערכות בחירות ברציפות, במדינה בעלת מסורת ארוכה ואפלה של אנטישמיות.
אולם, כפי שמסביר הדיפלומט הישראלי דניאל אשהיים בספרו החדש "קרייסקי, ישראל וזהות יהודית" ("Kreisky, Israel and Jewish Identity"), בעיני רבים, הישגיו האישיים והפוליטיים היו צבועים – אם לא מוכתמים – ב"יחס אמביוולנטי כלפי יהדותו, יהודים וישראל".
זמן קצר אחרי הסיפוח הגרמני של אוסטריה, קרייסקי הצעיר נעצר על־ידי הגסטפו. אולם, הוא הצליח להימלט מהמדינה ובילה את תקופת מלחמת העולם השנייה בשוודיה. לפחות 20 מבני משפחתו היו פחות בני מזל ונספו במחנות ההשמדה.
אחרי חזרתו לאוסטריה ב־1945, קרייסקי עזר להפיץ – ובמשך שנותיו בתפקיד גם לשמר – את המיתוס שלפיו מולדתו הייתה הקורבן הפסיבי הראשון של הנאצים
עם זאת, אחרי חזרתו לאוסטריה ב־1945, קרייסקי עזר להפיץ – ובמשך שנותיו בתפקיד גם לשמר – את המיתוס שלפיו מולדתו הייתה הקורבן הפסיבי הראשון של הנאצים; מיתוס שבמשך ארבעה עשורים לפחות טאטא מתחת לשטיח את חלקה של אוסטריה בפשעי הרייך השלישי.
כקנצלר הסוציאליסט של המדינה, קרייסקי מינה לממשלתו נאצים לשעבר בלי להתנצל על כך; ניהל סכסוך עז ומר עם צייד הנאצים האוסטרי שמעון ויזנטל; והגן בפומבי על קורט ולדהיים השמרן, שהואשם בפשעי מלחמה במהלך הבחירות לנשיאות של 1986.
קרייסקי – מתנגד חריף לציונות – מתח שוב ושוב ביקורת על ישראל במילים קשות, בזמן שהרעיף שבחים על עריצים ורודנים ערבים. כקנצלר הוא הפך למנהיג המערבי הראשון שהכיר באש"ף באופן רשמי אחרי שפרש שטיח אדום לכבודו של יאסר ערפאת. לכן, אין זה פלא שקרייסקי שימש מטרה קבועה לתקשורת הישראלית, שכינתה אותו "יהודי שונא עצמו".
בספר המרתק של אשהיים, שמקפיד לשמור על איזון, ניתן לראות סימנים להשקפתו העתידית של הקנצלר בחינוכו הליברלי בווינה של מפנה המאה ה־20. אף שמשפחת קרייסקי לא הייתה שומרת מצוות, היא לא התכחשה למוצאה היהודי. היא השתלבה נהדר בחיי האימפריה הבסבורגית הסובלנית והרב־אתנית – וכמעט שלא נתקלה באנטישמיות.
כקנצלר הוא הפך למנהיג המערבי הראשון שהכיר באש"ף באופן רשמי אחרי שפרש שטיח אדום לכבודו של יאסר ערפאת. אין זה פלא כי שימש מטרה קבועה לתקשורת הישראלית
אולם, בנערותו, קרייסקי זנח את היהדות לטובת הסוציאליזם. הוא ייחס חשיבות עצומה לזהות האוסטרית שלו והיה שותף לבוז שרחשו יהודים מתבוללים רבים ל"אוסטיודן" – יהודי מזרח אירופה המיושנים, כביכול, שחיו בגטאות.
לאורך חייו, קרייסקי נהג לדבר על "אמונה יהודית" ודחה את עצם הרעיון של עם יהודי. כשטיפס במהירות במעלה הסולם הפוליטי האוסטרי בשנים שאחרי המלחמה, קרייסקי הגדיר את עצמו בפשטות כסוציאליסט אוסטרי – ודחה את הרעיון ששורשיו היהודיים עיצבו את זהותו הפוליטית.
"השתייכות דתית, שבמקרה שלי זו המורשת היהודית שלי, היא עניין פרטי", הוא הכריז. בו בזמן, קרייסקי היה רגיש להאשמות שלפיהן ניסה להמעיט ביהדותו – והיה מודע לזרם האנטישמיות שרחש מתחת לפני שטח החברה האוסטרית.
מאוחר יותר הוא הודה שנפגע עמוקות במהלך התמודדותו הראשונה על תפקיד הקנצלר ב־1970, כשתעמולת הבחירות הנגדית הציגה את יריבו השמרן כ"אוסטרי אמיתי". אף על פי כן, כפי שמתאר אשהיים, עבור אוסטרים רבים, זהותו היהודית של קרייסקי שירתה את האשליה שהמדינה האוסטרית הייתה לכאורה "הקורבן הראשון של הנאצים".
![שר החוץ האמריקאי לשעבר הנרי קיסינג'ר עם ברונו קרייסקי, לפני תחילת השיחות בין שרי החוץ של ארה"ב ורוסיה בווינה, 19 במאי 1975 (צילום: AP Photo/Endlicher)](https://static.zman.co.il/www/uploads/2023/04/AP7505191234.jpg "שר החוץ האמריקאי לשעבר הנרי קיסינג'ר עם ברונו קרייסקי, לפני תחילת השיחות בין שרי החוץ של ארה"ב ורוסיה בווינה, 19 במאי 1975 (צילום: AP Photo/Endlicher)")
מאוחר יותר הוא הודה שנפגע עמוקות במהלך התמודדותו הראשונה על תפקיד הקנצלר ב־1970, כשתעמולת הבחירות הנגדית הציגה את יריבו השמרן כ"אוסטרי אמיתי"
בשונה מהקנצלר הגרמני וילי ברנדט, קרייסקי לא בחר להוביל תהליך כואב של התמודדות עם העבר. תחת זאת הוא העדיף להוכיח את האוסטריוּת שלו לציבור על־ידי חיזוק וקידום אותו "קונצנזוס לאומי".
עם זאת, אומר אשהיים לזמן ישראל, המניעים של קרייסקי לא נבעו רק מחישובים פוליטיים. "הוא היה פטריוט אוסטרי. הוא האמין שאוסטריה נחטפה על־ידי הנאצים ושהנאציזם לא היה באמת טבוע בחברה האוסטרית".
אוסטריה, טען קרייסקי, צריכה להימנע מ"להיתקע במעגל של נקמה" במסגרת המרדף אחר מי שהוא כינה כ"נאצים קטנים", שאותם הוא הבחין מהאליטה של היטלר. "לעולם לא היינו מוצאים שלווה", אמר הקנצלר, אם המדינה הייתה רודפת אחרי כמה מאות־אלפי האוסטרים שהצטרפו למפלגה הנאצית, כל שכן אחרי "מיליוני האנשים שלא פצו את פיהם אף שידעו מה מתרחש".
לעמדה של קרייסקי הייתה השפעה מכרעת. כפי שטענה הסוציולוגית האוסטרית קארין שטגנר, הוא הפך למעשה ל"יהודי אליבי" וסיפק לאוסטרים את "מה שהם חיפשו – לגיטימציה ממקור ראשון להדוף את הזיכרון ואת האחריות".
אוסטריה, טען קרייסקי, צריכה להימנע מ"להיתקע במעגל של נקמה" במסגרת המרדף אחר מי שהוא כינה כ"נאצים קטנים", שאותם הוא הבחין מהאליטה של היטלר
במשמרת של קרייסקי, פשעי העבר פלשו לתוך הנוף הפוליטי של זמנו בכמה הזדמנויות, ויצרו תנאים לעימות ארסי בין שני היהודים הבולטים באוסטריה. זמן קצר אחרי שקרייסקי נכנס לתפקיד ב־1970, ויזנטל חשף בפני המגזין הגרמני "דר שפיגל" כי הממשלה של קרייסקי כוללת חמישה נאצים לשעבר, בהם אוטו רש וחבר האס אס לשעבר הנס אלינגר.
בתגובה, קרייסקי – שמגניו טוענים כי לא היה מודע לרקע של שריו והיה, לכל היותר, "קצת רשלן" – בחר להשוות ולהעלות. הוא האשים את ויזנטל, תומך של מפלגת העם האוסטרית והיריבה של מפלגתו הסוציאליסטית מהמרכז־ימין, במניעים פוליטיים, וטען כי כאסיר לשעבר של הגסטפו הוא יכול לסלוח לנאצים לשעבר שעשו תשובה.
הריב הזה התגלה כהקדמה להתנגשות חריפה בהרבה, כשאוסטריה הלכה לקלפיות חמש שנים מאוחר יותר. אחרי הבחירות ויזנטל פרסם עדויות לכך שפרידריך פטר, מנהיג מפלגת החירות הימנית – שקרייסקי תכנן להקים עימה קואליציה אם הסוציאליסטים יאבדו את הרוב שלהם – היה חבר בחטיבת אס אס, שהייתה מעורבת ברצח של 8,000 יהודים.
במסיבת עיתונאים שכינס, הקנצלר שנבחר פעם נוספת הגן על פטר ואמר כי 30 שנה אחרי סיום המלחמה הגיע הזמן, "אחת ולתמיד", "למחוק את העבר". הוא המשיך וטען כי כמי שאיבד 21 מבני משפחתו בשואה, יש לו "זכות מוסרית" להוקיע את התנהגותו של ויזנטל.
קרייסקי חתם את ההתבטאות יוצאת הדופן שלו ברמיזה השקרית שייתכן כי ויזנטל שיתף פעולה עם הנאצים (כשחזר על הוצאת הדיבה הזו עשר שנים מאוחר יותר, בתי המשפט האוסטריים קנסו את הקנצלר)
הוא אף האשים אותו בהנהגת "מאפיה יהודית שמרנית". קרייסקי חתם את ההתבטאות יוצאת הדופן שלו ברמיזה השקרית שייתכן כי ויזנטל שיתף פעולה עם הנאצים (כשחזר על הוצאת הדיבה הזו עשר שנים מאוחר יותר, בתי המשפט האוסטריים קנסו את הקנצלר לשעבר בכ־21 אלף דולר).
הסגל הדיפלומטי הישראלי, שראה את הסכסוך כעניין פנימי, לא התערב, אך קרייסקי המשיך לזרוק האשמות פרועות שלפיהן ויזנטל פועל "בשירות ישראל". שגריר ישראל דאז אביגדור דגן דיווח לירושלים על שיחת טלפון שקיבל לאחר מכן מהקנצלר, שבה הוא הטיח "זרם בלתי פוסק של האשמות והכפשות" ונשמע "על סף אי־שפיות".
ההשפעה שהייתה לדבריו של קרייסקי הייתה הסטת מוקד הסיפור מעברו של פטר להתנהגותו המרושעת לכאורה של ויזנטל, וכן מתן לגיטימציה להתקפות העיתונות על צייד הנאצים, שחלקן היו גדושות בסטריאוטיפים אנטישמיים.
כפי שכותב אשהיים, התנהגותו של קרייסקי הייתה "חסרת פרופורציות וקיצונית, כמעט פתולוגית". לדבריו, היה מעורב בכך ממד פסיכולוגי. "הוא היה כל כך אמוציונלי. הוא היה מתפוצץ על כל דבר שהיה קשור [לענייני ישראל והיהודים]. זה תמיד היה דרמטי".
"אדם לא יהודי לא יכול היה להשמיע טענות כאלה בלי שיסומן כאנטישמי", אומר אשהיים, ומוסיף כי הרקע של הקנצלר גרם להאשמותיו כלפי ויזנטל להיראות "יותר אובייקטיביות"
ואכן, אשהיים מצטט את השערת ההיסטוריון תום שגב, שלפיה קרייסקי ראה את ויזנטל פחות כיריב פוליטי ויותר כ"אויב [ש]היווה איום על הזהות האוסטרית שלו". "אדם לא יהודי לא יכול היה להשמיע טענות כאלה בלי שיסומן כאנטישמי", אומר אשהיים, ומוסיף כי הרקע של הקנצלר גרם להאשמותיו כלפי ויזנטל להיראות "יותר אובייקטיביות, בלתי מוטות ורציונליות".
עשר שנים מאוחר יותר, אחרי שפרש מתפקידו, קרייסקי עשה זאת שוב כשהגן על ולדהיים, המתמודד המוביל לנשיאות, שהועלו נגדו האשמות על מעורבות בפשעי מלחמה. הקנצלר לשעבר האשים את הקונגרס היהודי העולמי, שהוביל את ההתנגדות הבינלאומית לוולדהיים, ב"התערבות מוגזמת" בענייניה הפנימיים של אוסטריה.
הוא ציין ש"כל זה קרה לפני הרבה מאוד זמן", בצעירותו של המתמודד המותקף. כקנצלר סוציאליסט לשעבר, מדינאי בינלאומי ויהודי, לדבריו היה משקל מיוחד והם דווחו בהרחבה בעיתונות, שלא בחלה בהפצת דימויים אנטישמיים מוסווים, בזמן שגינתה את ה"התערבות הבלתי הולמת מצד חוגים יהודיים".
ולדהיים עצמו עשה שימוש בהתבטאויותיו של קרייסקי כדי להגן על עצמו. אולם, כמו בשערורייה סביב פטר, התברר כי התערבותו של קרייסקי הייתה גם הסחת דעת מועילה. "במקום לדון בתפקידו של ולדהיים במלחמה, הדיון הוסט לשאלה אם זה לגיטימי ש'גורמים זרים' יתערבו בענייניה של אוסטריה", כותב אשהיים.
ולדהיים נבחר, אבל הפרשה הניע תהליך – שקרייסקי התנגד לו זמן רב – בקרב אוסטרים צעירים, שבמסגרתו המדינה החלה לבחון מחדש את עברה. אשהיים מודה שההחלטה של קרייסקי להגן על ולדהיים – יריב פוליטי – הייתה "התעלומה הכי גדולה" במחקר שלו. "לא הצלחתי למצוא לזה הסבר", הוא אומר.
אשהיים מצא רמזים לכך שלקראת סוף חייו קיננה בקרייסקי חרטה. בשיחה אמוציונלית עם עיתונאית ודיפלומטית שעבדה בשליחותו בשגרירות בישראל, הקנצלר התייחס לעליית האנטישמיות באוסטריה: "לא למדנו שום דבר"
עם זאת, אשהיים מצא רמזים לכך שלקראת סוף חייו קיננה בקרייסקי חרטה. בשיחה אמוציונלית עם ברברה טאופר, עיתונאית ודיפלומטית שעבדה בשליחותו בשגרירות בישראל, הקנצלר לשעבר התייחס לעליית האנטישמיות באוסטריה. "פשוט לא למדנו שום דבר. שום דבר", הוא אמר לה.
אולם, כפי שגם מבהיר ספרו של אשהיים, חלק מהמחלוקות שסבבו את קרייסקי בזמנו ראויות לבחינה נוספת. במשמרת שלו והודות להתעקשותו, אוסטריה גם שימשה מקום מקלט חיוני – ותחנת ביניים בדרך לישראל – עבור עשרות אלפי יהודים סובייטים נרדפים, מדיניות שהפכה את המדינה ליעד טרור.
מעורבותו הכבדה של קרייסקי בנושא, זמן רב לפני שהפך לקנצלר, שיקפה את "המצפון היהודי" שלו, לדברי אחד האנשים שעבדו בשיתוף פעולה איתו. אך נראה שהמחויבות של קרייסקי התערערה בספטמבר 1973, כשטרוריסטים פלסטינים, בגיבוי סורי, החזיקו שלושה מהגרים יהודים וקצין מכס אוסטרי כבני ערובה בגבול הצ'כי.
![קנצלר אוסטריה ברונו קרייסקי בפגישה עם נשיא ארה"ב ג'ימי קרטר בבית הלבן, 26 באוקטובר 1979 (צילום: AP Photo/Charles Tasnadi)](https://static.zman.co.il/www/uploads/2023/04/AP7910260178.jpg "קנצלר אוסטריה ברונו קרייסקי בפגישה עם נשיא ארה"ב ג'ימי קרטר בבית הלבן, 26 באוקטובר 1979 (צילום: AP Photo/Charles Tasnadi)")
לאימתם של ישראל ושל ממשל הנשיא ניקסון, הקנצלר – שטען כי חובתו העליונה היא "להציל חיי אדם בכל מחיר" – נכנע לדרישות הטרוריסטים, אפשר להם להימלט מאוסטריה והסכים לסגור את מחנה המעבר שנאו.
גולדה מאיר, שגינתה בפומבי את ההסכם של קרייסקי עם "הרוצחים האלה", טסה לווינה, שם ניהלה מריבה סוערת עם הקנצלר, שבה האשימה אותו כי הביא על אוסטריה "בושה חדשה" והפך את עצמו ל"גיבור" של העולם הערבי.
העיתונות הישראלית לא הייתה הרבה יותר דיפלומטית. "השטן דפק בדלת, והאוסטרים פתחו אותה בשמחה", הכריז אחד העיתונים. שוב, מניעיו של קרייסקי נתונים במחלוקת: האם הוא דאג בראש ובראשונה לסיים את העניין ללא שפיכות דמים, או שמא העובדה שמחנה שנאו היה ממוקם במחוז בחירות חשוב, שבו התגוררו נאצים לשעבר, הייתה המניע?
כך או כך, כפי שמאיר עצמה הודתה בזיכרונותיה מאוחר יותר, התוצאה הסופית של פרשת שנאו לא הייתה בעייתית כפי שנדמה היה בתחילה. אף ששנאו נסגר, קרייסקי העמיד והפעיל במהרה מתקנים אחרים לטובת מהגרים, ובתוך כמה שבועות מאז החטיפה ההגירה מרוסיה דרך אוסטריה הגיעה להיקף החודשי הגבוה ביותר שלה.
אף ששנאו נסגר, קרייסקי העמיד והפעיל במהרה מתקנים אחרים לטובת מהגרים, ובתוך כמה שבועות מאז החטיפה ההגירה מרוסיה הגיעה להיקף החודשי הגבוה ביותר
חילופי הדברים האמוציונליים והזועמים עם מאיר לא היו מקרה חד־פעמי. יחסיו של קרייסקי עם ישראל ומנהיגיה היו טעונים לעתים קרובות. הוא דחה כל רמיזה לכך שיהדותו אמורה להשפיע על גישתו למדינה.
"אני לא מבין", הוא טען, "מדוע המדינה של אבותיי האמיתיים אמורה להיות פחות קרובה ללבי מאשר רצועת מדבר שאין לי שום קשר אליה". "הציונים", הוא אמר בהזדמנות אחרת, "בירכו על האנטישמיות מכיוון שהיא סיפקה תמיכה לרעיונות שלהם".
התקפותיו על ישראל ועל ממשלותיה היו פעמים רבות אכזריות. ישראל הייתה "מדינת משטרה שמנוהלת על־ידי גברים בעלי מנטליות פשיסטית"; מנחם בגין היה "עורך דין קטן מוורשה עם נשמה של מנהל חשבונות צר אופקים"; ויורשו יצחק שמיר היה "פשיסט" ש"ייחל לניצחונו של היטלר".
בניגוד לכך, קרייסקי נקט גישה סובלנית יותר כלפי אישים "יוצאי דופן" כמו נשיא סוריה חאפז אל־אסד. משקיפים תמהו לעתים קרובות על התבטאויותיו ועל התנהגותו של הקנצלר. עורך של אחד העיתונים האוסטריים האמין כי קרייסקי היה נחוש "להוכיח את ה'כּשרות' האוסטרית שלו באמצעות ביקורת על ישראל", ואילו דיפלומטים ישראלים חשבו שיש משהו לא רציונלי בגישה שלו.
עורך של אחד העיתונים האוסטריים האמין כי קרייסקי היה נחוש "להוכיח את ה'כּשרות' האוסטרית שלו באמצעות ביקורת על ישראל", ואילו דיפלומטים ישראלים חשבו שיש משהו לא רציונלי בגישתו
אף על פי כן, טוען אשהיים, היו "סתירות וחריגות" בגישתו של קרייסקי כלפי מדינת היהודים. הוא היה, למשל, גאה מאוד באחיין שלו, יוסי, ששירת בצה"ל וייצג בעיניו את "היצירה ההומניסטית הישראלית".
ברמה פחות אישית, בגין – שעל אף היחסים האמביוולנטיים התגאה בכך שיהודי הפך לקנצלר באוסטריה "מכל המקומות שבעולם" – לא היסס לבקש את עזרתו של קרייסקי במשא ומתן לשחרור 20 חיילים שנחטפו על־ידי ארגוני טרור פלסטיניים במלחמת לבנון.
בדומה לפרשת שנאו, גישתו של קרייסקי לסכסוך הישראלי–פלסטיני אולי נראית כעת פחות עוינת כלפי ישראל מכפי שנראתה לרבים באותו הזמן. ללא ספק, האהדה שרחש הקנצלר לפלסטינים הובעה פעמים רבות בחוסר רגישות משווע. היהודים, הוא טען, "צריכים להבין טוב יותר מה המשמעות של גירוש וגזל רכוש".
אולם, ללא קשר לכדאיותו או להיתכנותו של פתרון שתי המדינות, אומר אשהיים, קרייסקי היה חלוץ – הוא היה המנהיג האירופאי הראשון שתמך במדינה פלסטינית, ולאחר שהכיר באש"ף, הארגון זכה להכרה מצד מדינות מערביות נוספות.
בו בזמן, אומר מחבר הספר, הקנצלר הקפיד לא לערער על הלגיטימיות של מדינת ישראל, וטען כי פתרון שתי המדינות הוא אינטרס של המדינה היהודית ועודד את חברי אש"ף שתמכו במשא ומתן עם ישראל.
האהדה שרחש הקנצלר לפלסטינים הובעה פעמים רבות בחוסר רגישות משווע. היהודים, הוא טען, "צריכים להבין טוב יותר מה המשמעות של גירוש וגזל רכוש"
השקפתו של קרייסקי, שמקובלת כיום בזרם המרכזי של המרכז־שמאל האירופי שאליו השתייך, לא הייתה בסופו של דבר נטולת משמעות. בהתייחס להסכמי אוסלו, שמעון פרס סבר כי המאמצים האוסטריים "הכשירו את הקרקע לעתיד לבוא".
הנשיא המנוח גם האמין כי למרות חשדנותה של ישראל לגבי רצונו לשמש כמתווך בינה לבין מדינות ערב, "קרייסקי מילא תפקיד חשוב בקירוב המדינה המצרית לישראל".
ביסודו של דבר, למרות התנגדותו לציונות, קרייסקי הכיר בחשיבותה של ישראל. "לישראל חייב להיות עתיד, כדי שלכל יהודי בעולם יהיה מקלט אם יתרחש שוב מצב כמו השואה", הוא אמר לטאופר.
כפי שחושף ספרו של אשהיים בתבונה, בבסיס יחסיו המורכבים והמתוחים של קרייסקי עם מדינת היהודים, ועם הזהות היהודית שלו עצמו, הייתה מונחת אירוניה. חבריו הקרובים ביותר היו יהודים, אשתו הייתה יהודייה, האינטלקטואלים שהוא אהב והעריץ היו יהודים.
"אני חושב שבתוך תוכו הוא היה יהודי אמיתי", אמר לאשהיים מנחם אוברבאום, לשעבר עיתונאי ישראלי בווינה. "אני בטוח שהוא לא היה אוהב לשמוע דבר כזה, אבל אני מתעקש שזאת האמת".
תגובות עכשיו הזמן לומר את דעתך
תגובתך פורסמה! שתפו את עמוד הפרופיל שלכם
ועכשיו אנו זקוקים לתמיכה שלך עזרו לנו להמשיך ליצור עיתונות אמינה, מקצועית וליברלית
תמכו בנו