ישראלים יקרים,

ככתב אמריקאי שמסקר את ישראל בתקשורת הבינלאומית כבר שנים רבות, וגם מפריך מתקפות בלתי-הוגנות ומוטות נגד ישראל, אני יודע שאתם כלל לא זקוקים לעוד מישהו שיפנה אליכם מחו״ל ויתיימר לומר לכם כיצד לנהל את מדינתכם.

אבל אני כן יודע כמה דברים מניסיוני בחו״ל שראש הממשלה שלכם מעדיף שלא תדעו. ונראה לי שגם לכם יש הזכות לדעת, לפני שתצאו להצביע—ובטח לפני שתצביעו לאדם שמזייף את הרקורד שלו בתקווה שאף אחד לא יטרח לבדוק את העובדות.

אז בואו נעבור על העובדות ביחד.

במשך כמעט שנה, נתניהו טוען טענה אחת מרכזית בניסיון לשכנע אתכם להצביע מחל. נתניהו יודע היטב שלישראלים רבים נמאס מהזיגזוגים שלו, מהשחיתות, ומהכניעה לחרדים ולמתנחלים. על כן נתניהו מציג את עצמו כ״מנהיג החיוני״ של מדינת ישראל, שבלעדיו המדינה לא תשגשג.

על פניה, זו טענה משכנעת. בעשור האחרון, בעוד נתניהו מכהן כראש הממשלה, מדינות רבות מדרום אמריקה לאפריקה הידקו את קשריהן עם ישראל. המנהיגים הגדולים בעולם, ביניהם נשיא ברזיל ז׳איר בולסונרו וראש ממשלת הודו נרנדרה מודי, ביקרו בירושלים. אפילו מדינות ערב סוניות התקרבו לישראל.

בעזרת תעשיית ההיי-טק, המשק הישראלי פרח ואף שרד את המשבר העולמי שריסק את כלכלותיהן של ארה״ב ומדינות אירופאיות. וכמובן שנתניהו גם כרת ברית דמים עם ממשל טראמפ, אשר הניב לישראל הישגים משמעותיים ביחסי החוץ שלה.

לאור זאת, תעמולת הבחירות של הליכוד טוענת כי נתניהו פשוט ״בליגה אחרת״. לולא נתניהו, כך גורסת התעמולה, ההישגים הללו לא היו מתאפשרים.

יש רק בעיה אחת בטענה זו. נתניהו לא אחראי על השינויים הללו. הוא פשוט לקח קרדיט.

בנימין נתניהו עם נשיא ברזיל ז׳איר בולסנארו בכותל המערבי, ב-1 באפריל 2019 (צילום: יונתן סינדל/פלאש90)

שווה להתעכב על נקודה זו, בכדי לנפץ את האשליה שביבי הוא ״חיוני״. קחו לדוגמא את הודו. מעט ישראלים מבינים את טיב היחסים בין ישראל להודו, וזה דווקא מתאים לנתניהו, כי זה מאפשר לו לגזור קופון פוליטי. אך המציאות מספרת שנתניהו שיחק תפקיד שולי למדי בצמיחת היחסים בין שתי המדינות.

כשראש ממשלת הודו נרנדרה מודי ביקר בישראל בשנת 2017, נתניהו פרש לו שטיח אדום והציף את הרשתות החברתיות בתמונות של שניהם מסתחבקים ביחד. בבחירות אפריל, מודי הופיע במודעת הקמפיין הסופית של הליכוד. הפעם, נתניהו התעלה על עצמו. כרזות עם תמונת ביבי ומודי הוצמדו בכל רחבי המדינה, ונתניהו אפילו ניסה לתזמן קפיצה להודו רק עשרה ימים לפני הבחירות.

Election ads in Israel showing Netanyahu with PM Modi. Perhaps for the first time in frgn elections Indian PM's Pic being used.

Pic ctsy @AmichaiStein1 pic.twitter.com/51THUJKmy4

— Sidhant Sibal (@sidhant) July 28, 2019

מודי הוא המנהיג של 1.3 מיליארד הודים, וראש ממשלת הודו הראשון שביקר בארץ—הישג אדיר של נתניהו, לא?

זהו, שלא.

באפריל 2009, ימים ספורים לאחר שנתניהו הרכיב את ממשלתו הראשונה (לאחר חזרתו לשלטון), משרד החוץ פרסם תוצאות סקר: כיצד ישראל נתפסת בעולם? עלה כי הודו היא המדינה הכי ידידותית בעולם לישראל, כאשר 58% מאזרחיה גילו אהדה כלפי ישראל (ובמקום השני ארה״ב, עם 56% אהדה).

במילים אחרות, הודו הייתה המדינה הכי פרו-ישראלית בעולם אף לפני הגעתו של נתניהו לרחוב בלפור. אך במשך שנים רבות, התחושה הפרו-ישראלית ברחוב ההודי לא תורגם למדיניות חוץ שתומכת בישראל. הודו שמרה על יחסים הדוקים עם ישראל מאחורי הקלעים (הרי, ישראל מכרה לה טונות של נשק), אך היא גינתה על ישראל מעל כל במה בינלאומית בהקשר הסכסוך הישראלי-פלסטיני, והצביעה נגדה באו״ם דרך קבע.

לא חזרתו לשלטון של נתניהו ב-2009 שינתה את מדיניות זו, אלא העם ההודי. בשנת 2014 הם העלו לשלטון את מודי, שהיה יותר קרוב אליהם בתפיסתו את ישראל, ואט אט הוא התחיל לקרב את המדיניות הרשמית של הודו כלפי ישראל לאהדה ברחוב.

מודי חתם על הסכמי נשק וסחר עם ישראל, ביקר בה, ואף מיתן את הביקורת החצי-אוטומטית של הודו נגד ישראל באו״ם. כמו כל פוליטיקאי, מודי עשה זאת לא בזכות נתניהו, אלא על מנת לרצות על תומכיו, וכי השינוי הלם את האינטרסים הביטחוניים והכלכליים של הודו.

ראש ממשלת הודו נרנדרה מודי ובנימין נתניהו בכנס כלכה הודי-ישראלי בניו דלהי, ב-15 בינואר 2018 (צילום: אבי אוחיון/לע״מ)

היו שניבאו את ההתקרבות הזו לפני שנים רבות. ב-2010, וולטר ראסל מיד ממכון המחקר Council on Foreign Relations כתב שמסתמן ״ציר ציוני-הודי-צלבני״, לדבריו, בין ישראל, הודו, וארה״ב. כך הסביר:

״ישראל אינה רק פופולרית בהודו. היא גם הספק העיקרי של נשק טכנולוגי מתקדם, ותהליך חיזוק שיתוף הפעולה בין שתי המדינות מתפשטת גם לזירה הפוליטית והכלכלית. ישנה הלימה אסטרטגית בין האינטרסים שלהן. מבחינה כלכלית, השילוב בין ההיי-טק הישראלי לבין כוח האדם האדיר, המשכיל, ודובר-האנגלית בהודו, והמשק העצום בהודו… וקשריה של ישראל עם מדינות מפותחות יוצר קומפלמנטריות טבעית. ישראל רואה בעין טובה את ההשפעה המדינית והכלכלית של הודו במזרח התיכון ומזרח אפריקה. שתי המדינות הללו חושדות עמוקות מגורמים קיצוניים בפקיסטן וניצולם את פקיסטן ואפגניסטן לקידום שאיפות אזוריות נרחבות.״

במילים אחרות, תמיכתה של הודו בישראל – בדומה לתמיכתה של ארה״ב – אינה נובעת מהשפעתו העילית של נתניהו או שדלנות ישראלית כלשהי, אלא מלמטה, מתוך סנטימנט דמוקרטי בקרב העם ההודי עצמו. מדובר בשילוב של אינטרסים וערכים משותפים. נתניהו לא הביא את הודו לחבק את ישראל—הוא פשוט הרוויח מחיבוק שכבר הלך והתחזק, כפי שהיה עושה כל ראש ממשלה במקומו.

אם נבחן את הישגיו השונים לכאורה של נתניהו, התבנית הזו היא תופעה שחוזרת על עצמה. נתניהו לוקח קרדיט על מגמות עולמיות שהוא לא יצר, ואף כאלה שבכלל פעל נגדן.

אם נבחן את הישגיו השונים לכאורה של נתניהו, התבנית הזו היא תופעה שחוזרת על עצמה. נתניהו לוקח קרדיט על מגמות עולמיות שהוא לא יצר, ואף כאלה שבכלל פעל נגדן

קחו לדוגמא את יחסיה המתפתחים והסמויים של ישראל עם מדינות ערב הסוניות. אם מישהו יכול לקחת קרדיט על התקרבות זו, הרי המישהו הזה הוא ברק אובמה—שהסכם הגרעין שלו עם איראן זיעזע את מנהיגי מדינות ערב ודחף אותם לחפש בני ברית חלופיים באזור, שיחליפו את אמריקה.

גם תהליכי העומק מאחורי התפנית הזו קדמו לנתניהו. באפריל 2008, כשאהוד אולמרט היה עדיין ראש הממשלה, עבדאללה מלך סעודיה נעץ בארה״ב ״לרוצץ את ראש הנחש״ ולתקוף את איראן ואת מתקניה הגרעיניים. (הפגישה הסודית המפתיעה הזאת נחשפה על ידי ויקיליקס.) אך אובמה החליט להגיע להסכם היסטורי מול איראן, וכך הכניס את המדינות הסוניות להתקף פאניקה. לתפיסתן, בן הברית המערבי שלהן כרת ברית עם האויב הגדול מכל.

הסכסוך הסוני-שיעי הוא עמוק ועתיק מהסכסוך הישראלי-פלסטיני, ובשונה מהסוגיה הפלסטינית, הוא משפיע באופן ישיר על ביטחונן של המדינות הסוניות. לכן זה לא מפתיע שהתגובה הסונית להסכם הגרעין הייתה לכרות ברית אזורית סמויה עם ישראל, כנגד אויבם המשותף. כלומר, הנכונות של הערבים לשתף פעולה עם המדינה היהודית לא הייתה קשורה כלל ל״גאונות״ של ביבי, אלא לסוגיה האיראנית ולברק אובמה.

כמובן שנתניהו התנגד נחרצות להסכם הגרעין ב-2015, אבל הוא שמח לקחת קרדיט על ההשלכות הגאופוליטיות של ההסכם הזה ב-2019.

סולטן עומאן קאבוס בן סעיד עם בנימין נתניהו, בעת ביקור חשאי של ראש הממשלה בעומאן, באוקטובר 2018

רוצים עוד דוגמאות? בבקשה:

שבועיים לפני הבחירות באפריל, נתניהו אירח את נשיא ברזיל ז׳איר בולסונרו, ושניהם הופיעו ביחד פעמים רבות במהלך הביקור על מנת לשדר מסר למצביע הישראלי. נשים בצד את ההומופוביה המובהקת של בולסונרו ובעיות אחרות שצריכות להרתיע את ישראל מידידות קרובה מדי איתו—ביקור זה לא היה מעשה ידיו של נתניהו.

רבע מהבוחרים בברזיל הם נוצרים אוונגליסטיים, וכנ״ל חמישית המחוקקים הפדרליים. זו הסיבה שבולסונרו, שנולד קתולי, עבר טבילה אוונגליסטית ב-2016 טרם בחירתו לנשיאות—ועשה זאת בארץ. שוב, התאים לנתניהו לקחת קרדיט על הסנטימנט הפרו-ישראלי במדינה אחרת.

כנ״ל לגבי בן הברית הקרוב והמפורסם של נתניהו בזירה הבינלאומית, דונלד טראמפ.

מלכתחילה, תמיכתו של טראמפ במדיניות ימנית ישראלית נבעה יותר מרצונו לרצות את ה״בייס״ האוונגליסטי מאשר לבקשותיו של נתניהו. כפי שדיווח עיתון ה״ניו-יורקר״, ״בשלהי ספטמבר 2016, שבעה שבועות לפני הבחירות [בארה״ב]… [ג׳ארד] קושנר הציע ל[רון] דרמר כי נתניהו ייפגש עם טראמפ במהלך ביקורו בארה״ב, בתקווה שפגישה בנראות גבוהה כזו תעורר את הבוחרים האוונגליסטים״.

טראמפ לעולם לא היה בוגד בבייס האוונגליסטי שלו בעניין ירושלים, כפי שלא היה בוגד בהם בעניין בחירת שופטים לעליון, לא משנה מיהו ראש ממשלת ישראל. זו פשוט עובדה שישראל פופולרית מאוד בקרב בוחרים רפובליקנים, מהם 76% לוקחים את הצד של ישראל נגד הפלסטינים.

בנימין נתניהו ודונלד טראמפ בקבלת הפנים בנתב״ג, ב-22 במאי 2017 (צילום: גילי יערי/פלאש90)

ייתכן שלנתניהו מגיע קרדיט על יכולתו לנצל את ההזדמנויות הגאופוליטיות הללו. אך כיום, נתניהו אינו מתיימר להיות מנהיג בר מזל, אלא הסיבה למזל הזה! ולטענה הזו פשוט אין אחיזה במציאות.

* * *

מה שכל כך גאוני בספין ה״חיוניות״ של נתניהו, זה שהוא גובר על כל ביקורת על אודות התנהלותו. כתבי האישום על שחיתות, הברית עם מפלגת עוצמה יהודית הגזענית, וכניעתו המתמדת למתנחלים ולחרדים—אלה פשוט המחיר שיש לשלם על גאונותו המדינית. אולי אתם לא מתים עלי, כך נתניהו טוען למעשה, אבל אתם זקוקים לי. ואכן, בוחרים ישראלים רבים השתכנעו כי נתניהו הינו הרע במיעוטו.

אך אם מסתמן שנתניהו אינו גאון מדיני, כל מה שנותר זה רשימה ארוכה של כל הסיבות שבגללן הוא לא מתאים להמשיך לכהן כראש ממשלת ישראל, ורק 34% מהישראלים רוצים שהוא יהיה ראש הממשלה הבא.

מדובר באדם שהתנכר ליהדות התפוצות כאשר ביטל את מתווה הכותל, מינה הומופוב למשרד החינוך, טיפח את מונופול הרבנות הראשית החשוכה, ויום יום תוקף את שומרי הסף, את המשטרה, על שהעזו לחקור אותו.

בשנים עברו, נתניהו פיצה על היעדר הפופולריות שלו בזלזול כלפי יריביו, וצייר אותם כלא רציניים ולא מסוגלים לשאת את עול ההנהגה הלאומית. קשה יותר לטעון טענה הזו כאשר בראשות האופוזיציה שלושה רמטכ״לים לשעבר—בני גנץ, משה בוגי יעלון, וגבי אשכנזי—אשר נתניהו בעצמו שיבח בטרם התייצבו נגדו.

זו תהיה טעות לשים יותר מדי דגש לתכונותיהם האישיים של המועמדים לראשות הממשלה. למעשה, מראשית ימיה, ישראל שגשגה לא בזכות מנהיגיה המופלאים אלא אזרחיה המופלאים

אבל בכל מקרה, זו תהיה טעות לשים יותר מדי דגש לתכונותיהם האישיים של המועמדים לראשות הממשלה. למעשה, מראשית ימיה, ישראל שגשגה לא בזכות מנהיגיה המופלאים אלא אזרחיה המופלאים.

לוי אשכול, ראש ממשלת ישראל בזמן מלחמת ששת הימים ב-1967, לא היה מצביא גדול, אלא פקיד בכיר וחקלאי חובב. גולדה מאיר נכשלה במבחן מלחמת יום הכיפורים והתפטרה בעקבותיו. במידה רבה, ישראל הצליחה גם חרף ראשי ממשלותיה ולא רק בזכותם.

לוי אשכול וגולדה מאיר עם מלך ומלכת נפאל, במלון קינג דיוויד בירושלים, ב-9 בספטמבר 1963 (צילום: פרידן משה/לע״מ)

כיום, ישראל משגשגת כלכלית, חזקה צבאית, ומושכת קשרים בינלאומיים—משום שאזרחיה מצליחים, חזקים, ויצירתיים, לא בגלל הגאונות המדינית של אף מנהיג אחד. אך נתניהו השקיע הון פוליטי עתק בניסיון להסתיר את עובדה זו. הוא גזר קופונים על תהליכים מחוץ לארץ שהוא לא יצר, ומתנשא על הישראלים ביומרה שהוא, והוא בלבד, אחראי על ההצלחות שלהם.

במילים אחרות, נתניהו אינו גאון אסטרטגי אשר עיצב מחדש את מעמדה של ישראל בעולם. הוא גאון ספינים, אשר היה במקום הנכון בזמן הנכון, והפך את צירוף מקרים זה לסיסמת בחירות. בפועל, הוא זקוק לאזרחי ישראל הרבה מאשר הם זקוקים לו.

השאלה היא כזו: האם מספיק מכם קולטים את זה? יש לכם הזדמנות להראות לו שכן ב-17 בספטמבר.

יאיר רוזנברג הוא כתב בכיר במגזין טאבלט שבניו יורק. הוא מסקר פוליטיקה, דת ותרבות, ומתמחה באנטישמיות בעולם. עבודתו זיכתה אותו בפרסים מאיגוד כותבי הדת של אמריקה, ומהמרכז ללימודים יהודיים באוניברסיטת הארווארד.

מדיניות הזיג-זג של הנשיא האמריקני דונלד טראמפ הותירה במזרח התיכון שורה של שחקנים, בהם ישראל, המבינים שאמריקה, שעליה התרגלו לסמוך, עוזבת ומשאירה להם להתמודד לבדם עם תורכיה, איראן ורוסיה.

במאמר שפרסם ב"ישראל היום", כתב אל"מ (מיל') רונן איציק, מפקד חטיבת שריון לשעבר, כי להבנתו ההחלטה של נשיא ארצות הברית להסיג את כוחות הצבא האמריקני מצפון מסוריה, ולאפשר לנשיא תורכיה, רג'פ טאיפ ארדואן, לפתוח שם במבצע רחב היקף, "לא באה ממקום אימפולסיבי. אין ספק שהותרת הכורדים במצב הנתון קשה להבנה ולעיכול, אולם הדינאמיקה במזרח התיכון דורשת חשיבה שונה, והמציאות לעיתים אכזרית". המטרה במהלך היתה, לתפישתו, לייצר מהלך כנגד איראן, שיחתור תחת אסטרטגיית ההתפשטות שלה במרחב.

הפעולה התורכית, כתב, מהווה הפעלת "שרירים" שמתבצעת בשטחה של סוריה, בעלת בריתה הקרובה של איראן, וכשמחברים את זה "לתגבור הכוחות האמריקאים בסעודיה, לא נותר אלא להבין שהמטרה האמריקאית היא להכביד את הלחץ על איראן. זאת בשילוב הסנקציות המשתקות, אמורים להביא את האייתולות להחלטה על המשך דרכם – האם לחזור לשולחן המשא ומתן, או להמשיך ולהסלים".

כשקוראים את המאמר, קשה שלא לראות בו פליק-פלאק יצירתי במיוחד, שנועד להסביר מדוע למרות שהנשיא האמריקני הפנה עורף לבעלי בריתו, הכורדים, ופגע באינטרס הביטחוני של בעלת בריתו, ישראל, הוא נותר בחזקת "הנשיא הכי טוב לישראל אי פעם".

קשה שלא לראות במאמר פליק-פלאק יצירתי במיוחד, שנועד להסביר מדוע הנשיא האמריקני, שהפנה עורף לבעלי בריתו, הכורדים, ופגע באינטרס הביטחוני של בעלת בריתו, ישראל – נותר עדיין בחזקת "הנשיא הכי טוב לישראל אי פעם"

המציאות, כנראה, אחרת. תורכיה אינה פועלת כרגע כנגד האינטרס האיראני, ואינה מציבה איום על יציבות שלטונו המרכזי של אסד. תגבור הכוחות האמריקנים בסעודיה מהווה חלופה רפה לעובדה שארצות הברית נמנעה מתגובה של ממש לשורת הפרובוקציות והתקיפות האיראניות האחרונות, ובכלל זה התקיפה המתוחכמת בה נעשה שימוש בטילי שיוט.

תור הזהב נגמר

לנוכחות ארצות הברית בסוריה היתה חשיבות רבה עבור ישראל, ממגוון סיבות. לכוחות, בדגש על אלו המוצבים בבסיס שבטאנף, הסמוך לגבול סוריה עם עיראק וירדן, היתה משמעות הן של חסם פיסי, שמבודד ומונע מכוחות איראניים מעבר לסוריה, והן במישור ההרתעתי. כשארצות הברית "מסכנת את עורה" במשחק, במובן של ביטחון חייליה, היא מחויבת יותר לבלימת איראן.

כשאין לאמריקנים שחקנים על המגרש (למרות הנסיגה, אגב, נקלע בשבוע שעבר כוח מיוחד אמריקני, שפעל סמוך לעיירה קובאני, להפגזה ארטילרית של הצבא התורכי ויצא מזה בעור שיניו) הם מחויבים פחות. בינתיים, הכוחות בטאנף לא מתפנים.

הנשיא מימש, גם הפעם, את הכלל הידוע שטבע הלורד פלמרסטון, ראש ממשלת בריטניה באמצע המאה ה-19, לפיו ביחסים בינלאומיים אין חברים ואויבים קבועים, אלא רק אינטרסים קבועים. החברים והאויבים נקבעים בהתאם להם. עכשיו, קבע טראמפ (שאת יועציו לביטחון לאומי מחליף כמו גרביים), זה לא באינטרס האמריקני להוסיף ולתמוך בכורדים, או לחלופין להתנגש עם איראן ותורכיה.

הנשיא מימש, גם הפעם, את הכלל הידוע שטבע הלורד פלמרסטון, ראש ממשלת בריטניה באמצע המאה ה-19, לפיו ביחסים בינלאומיים אין חברים ואויבים קבועים, אלא רק אינטרסים קבועים

עוד במרוץ לנשיאות טען טראמפ כי אמריקה לא איבדה כלום במזרח התיכון, ובוודאי שאין בכוונתו לשקוע בעוד מערכה מדממת נוסח עיראק ואפגניסטן. בישראל ובמדינות נוספות פשוט בחרו להתעלם מהדברים, והנה, התברר שהוא התכוון ברצינות. הבעיה עם טראמפ היא, כרגיל, הזיג-זג. המהירות שבה הוא נע ממדיניות אחת לאחרת, מבלי לגלות הבנה עמוקה בפרטים או באופן שבו יש לנהל את מדיניות החוץ של ארצו.

אין בנסיגה האמריקנית בכדי להפחית את המאמצים הישראליים לבלימת ההתפשטות האיראנית, להפך, אבל היא מהווה רוח גבית לכל יריבותיה במרחב. בין שמדובר בשאיפה האיראנית להשגת הגמוניה אזורית, או רצונה של רוסיה של פוטין למצב עצמה כמוציאה והמביאה באזור.

הנשיא טראמפ הצטייר בראשית נשיאותו כשותף קרוב של ראש הממשלה בנימין נתניהו, כתב השבוע ב"הארץ" חיים תומר, ששימש בעברו כראש אגפי מודיעין ותבל במוסד. מהלכים כמו הפרישה מהסכם הגרעין, פתיחת שגרירות בירושלים וההכרה בריבונות ישראל ברמת הגולן נראו כאילו "נפתח 'תור זהב' וכי לישראל ולראש ממשלתה השפעה אסטרטגית כמעט בלתי מוגבלת על וושינגטון". ההערכה בישראל, בעיקר בימין הפוליטי, היתה כי ארצות הברית עתידה בהשפעת ישראל להכניע את איראן ולגבש הסכם גרעין חדש, "נוקשה ומגביל יותר".

תומר, שהיה מפקד גדוד שריון לפני שעבר למוסד, העריך ש"תור הזהב" הסתיים ומתגבשת "מדיניות טראמפית שונה, הפוכה ב–180 מעלות, ומנוגדת לאינטרסים של ישראל", המנסה להדק יחסים עם איראן

תומר, שכמו איציק היה מפקד גדוד שריון לפני שעבר למוסד, העריך ש"תור הזהב" הסתיים ומתגבשת "מדיניות טראמפית שונה, הפוכה ב–180 מעלות, ומנוגדת לאינטרסים של ישראל", הכוללת ניסיון להדק את היחסים עם איראן.

בתקיפה בסעודיה, ציין, הפגינה איראן "יכולת פגיעה מדויקת ובחתימה נמוכה. המשמעות היא, שיש ביכולתה לעשות פעולה דומה ולפגוע בישראל", מעיראק למשל, שלאחריה תתנער איראן מאחריות, ותטען כי את הפעולה ביצעו מליציות עיראקיות בתגובה לתקיפות אוויריות המיוחסות לישראל.

בחמש השנים האחרונות, בהובלת הרמטכ"לים גדי איזנקוט ואביב כוכבי, ובגיבוי ממשלת נתניהו, ניהל צה"ל מערכה ארוכה שכללה פעולות חשאיות וגלויות, כנגד התבססות איראן בסוריה. מעתה, הדגיש תומר במאמרו, "צריכה ישראל להביא בחשבון כי המצב הקיים, של העדר תגובה איראנית למערכה אותה היא מנהלת זה מספר שנים, המכונה המב"מ (המערכה בין המלחמות) למניעת התבססות אסטרטגית של איראן בסוריה ובאחרונה כנראה גם בעיראק — עלול להשתנות".

ישראל לבד במגרש, בתמיכה אמריקנית

כמו בכל שנה (כמעט) נאם הרמטכ"ל בעצרת הזיכרון לחללי חטיבת הצנחנים, שמסורתית נערכת יום לפני ערב יום הכיפורים. הפעם, עבור הרמטכ"ל אביב כוכבי מדובר היה בקהל הבית, שכן הוא גדל בחטיבה, ומכיר את מרבית המפקדים הבכירים שישבו בקהל, בין שגידל אותם כמח"ט או שירת תחתם כמפקד צעיר.

המסר העיקרי מנאום כוכבי היה כי צה"ל לא יאפשר "פגיעה במדינת ישראל, ואם תתרחש, נגיב בעוצמה". היה מי שפירש זאת כהפנמה של מערכת הביטחון כי ישראל נותרה לבדה במגרש

המסר העיקרי מנאומו, על רקע האפשרות שכללי המשחק משתנים, היה כי צה"ל לא יאפשר "פגיעה במדינת ישראל, ואם תתרחש, נגיב בעוצמה". היה מי שפירש זאת כהפנמה של מערכת הביטחון כי ישראל נותרה לבדה במגרש, ואין לה לסמוך אלא על עצמה. יש בכך צדק מסוים. אך לא לגמרי.

היחסים ההדוקים, כמעט ברית שאינה כתובה (וטוב שאינה כתובה), בין ישראל לארצות הברית, אינם קמים ונופלים על המדיניות של נשיא אחד או של ראש ממשלה, המתעקש לזהות את ישראל רק עם המפלגה הרפובליקנית. ישראל נהנית מסיוע ביטחוני אמריקני ענף, מתמיכה בקונגרס ומאהדה בקרב הציבור האמריקני שמבטיחים תמיכה אמריקנית בעניינה.

את מעשה המלחמה עצמו, כפי שלמד רה"מ אולמרט כשפנה לנשיא האמריקני בוש הבן בבקשה שיפעל צבאית כנגד הכור הגרעיני בסוריה ב-2007, תצטרך ישראל לעשות לבדה.

בשבוע שעבר אמר מי שהיה הרמטכ"ל אז, גבי אשכנזי, בראיון ל"מעריב", כי האתגר הגדול היה כיצד "משמידים את הכור הזה בלי להגיע למלחמה". ישראל עמדה בכך, אבל נהנתה מגיבוי אמריקני. הגיבוי הזה, שראשיתו במלחמת יום הכיפורים שהזכיר כוכבי בנאומו, עתיד להימשך.

גל פרל פינקל, מפעיל הבלוג "על הכוונת", בלוג מדיני-ביטחוני על חזון, אסטרטגיה ופרקטיקה, ומתאם תכניות צבא, אסטרטגיה וביטחון סייבר במכון למחקרי ביטחון לאומי (INSS). קודם לכן עבד כאנליסט בחברת מחקרי שוק ומודיעין עסקי. בעבר שירת בצנחנים ועבד במשרד ראש הממשלה. בעל תואר שני בדיפלומטיה וביטחון מטעם אוניברסיטת תל אביב. במחקריו עוסק בצה"ל, מערך המילואים, דוקטרינות ואסטרטגיות צבאיות.

אבא ז״ל היה לו מנהג. היה לוקח מפתח וחורץ על הקיר סימן של איקס. סוג של  חותמת שעם. היום בו עברתי לגור לבד קיבל גם הוא חריץ שכזה. ״אתה עושה טעות ותחזור הביתה בלי כלום כמו שאתה עוזב״, אמר לי. אבא צדק. ההורים תמיד צודקים.

כבר בכיתה א׳ הרגשתי משיכה לבנים. לא, לא שיחקתי בבובות. אני לא חושב שהיו לאחיותיי בובות. לא היה כסף למותרות כמו צעצועים. מעולם לא ביקשתי מהוריי דבר.

לא קינאתי בבני הדודים כשרכבו על האופניים החדשות שקיבלו. זה לא עניין אותי. אני לא אדם של שופינג. יריב שלי ממש מכריח אותי לקנות בגדים. אהבתי מאוד לצייר. תמיד ציירתי וכתבתי. להיות צייר היה תמיד במחשבות שלי. הציור היה חיים.

כבר בכיתה א׳ הרגשתי משיכה לבנים. לא, לא שיחקתי בבובות. אני לא חושב שהיו לאחיותיי בובות. לא היה כסף למותרות כמו צעצועים. מעולם לא ביקשתי מהוריי דבר

עד שהגעתי לצבא לא הכרתי הומואים. בחטיבה הייתה לי חברה. הייתי בן 15. זה לא החזיק. בצבא הכרתי בחורה. קיבוצניקית. היה לנו רומן קצר. שירתתי בצריפין. בה״ד 6. בית ספר לתחזוקה, לשם הגעתי אחרי טירונות אי שם בדרום. תחזוקה זה אפסנאות. עברתי קורס בנושא. מרתק (סתם). בבסיס זה למדו חיילים להיות נהגים של, ולהפוך טבחים של סירי ענק.

נשארתי בבסיס כחלק ממחלקות ההדרכה. בשל לימודי האמנות והגרפיקה בתיכון שילבו אותי כשרטט בהוצאה לאור. סיפקנו שקפים וחומרים מודפסים למחלקות ההדרכה בבסיס. את כישרון הציור שלי ניצלו לקישוט הבסיס.

היו מצמידים לי חיילים טריים (אם התמזל מזלי היו בהם חתיכים). שירטטתי להם קווי מיתאר ומילאו אותו בצבע. ממש כמו בגן ילדים. העיקר לא לצאת מהקווים. את סיכת חיל תחזוקה אני עיצבתי. נדמה לי שיש כבר אחרת במקומה.

בהוצאה לאור הכרתי את מי שיהיו חברים שלי וילוו את חיי בעשורים הבאים. היינו רביעייה. נותרתי עם אחת, את השניים האחרים שיחררתי מחיי. השתחררה המועקה שלא רצתה לצאת. בסוף יצאה והיום אני משוחרר, בעיקר מביקורת

את כישרון הציור שלי ניצלו לקישוט הבסיס. היו מצמידים לי חיילים טריים (אם התמזל מזלי היו בהם חתיכים). שירטטתי להם קווי מיתאר והם מילאו אותו בצבע. ממש כמו בגן ילדים. העיקר לא לצאת מהקווים

בצבא הכרתי את א׳. ההתוודות שלו שהוא הומו הייתה קסומה. חדשה. מרגשת. יום אחרי אמרתי שגם אני חושב שאני ״כזה״. למ׳ לקח הרבה מאוד זמן לצאת מהארון. אני תמיד אומר שצריך לתת לכל אדם את הזמן שלו להיפתח. לכל אחד התפרחת שלו.

דרך א׳ ידעתי שיש דבר כזה מועדונים. קודם לכן לא יצאתי לבלות. גם לא כשהייתי בתיכון. עם חברים בחטיבה שהיתה בשכונה הקרובה אלינו נהגנו ״להסתובב״ בדיזנגוף, ואולי הייתה גם גלידה אמריקאית על הדרך.

לא יצאתי קודם לכן למועדון גם לא כשלמדתי בתיכון הצפונבוני. א׳ מסתבר הכיר את עולם הבנים כבר מגיל 15. לי היה זה עולם חדש. לא היו לי הרבה עולמות מלבד ספרים וכן ציור. גם ״כן״ לא בטוח שהיה לי. אחרי הצבא כן.

בצבא הכרתי את א׳. ההתוודות שלו שהוא הומו הייתה קסומה. חדשה. מרגשת. יום אחרי אמרתי שגם אני חושב שאני ״כזה״

״דיווין״, מועדון ריקודים להומואים, היה אז מקום מפגש יחיד. חיים כהן (הזמר אדם) היה התקליטן. אחרי הצבא הכרתי את ״גן העצמאות״ שהיה ה״מקום״ למצוא בו זיון, ואם התמזל המזל יותר מסקס.

ב״דיווין״ הכרתי את האהבה הראשונה שלי. קראו לו ג׳קי. יעקב טלבי. מעולם קודם לכן לא התרגשתי בבטן כמו עם היפה הזה. היו עוד יפים. תמיד אזכור לו את הרגשות הראשונים שלי.

תמיד ידעתי שאני נמשך לגברים. בנעורי היו התנסויות. מעולם לא שאלתי את עצמי יותר מדי שאלות על הזהות המינית שלי. התמזל מזלי וניחנתי באופי אדיש, שקיבל את החיים כי שהם בלי התפלספויות.

כשהשתחררתי מהצבא עברתי לגור עם א׳ ומ׳ בדירה שכורה ברחוב סירקין פינת מנדלי מוכר ספרים. יריקה מהים והליכה קצרה מבן יהודה וממועדון ״התיאטרון״. שם הכרתי בחור בשם דויד לה שאפל שעצר בתל אביב בדרכו ממצרים. אז צילם עבור הנשיונל גי׳אוגרפיק. ״בילינו״ לילה אחד במלון שלו.

עבדתי במלצרות, הייתי ברמן, מנהל משמרת״. תמיד פיטרו אותי. אהבתי את אורח החיים החדש. עבודה בשעות שמאפשרת לחוות לעתים את היום לרב את הלילה והייתי איש של לילה.

כשהשתחררתי מהצבא עברתי לגור בדירה שכורה ברחוב סירקין פינת מנדלי מוכר ספרים. שם הכרתי בחור בשם דויד לה שאפל שעצר בת"א בדרכו ממצרים. אז צילם לנשיונל ג׳אוגרפיק. ״בילינו״ לילה אחד במלון שלו

לא פעם מצאתי עצמי חוזר (אחרי משמרת בקפה בו עבדתי) עם האופניים מ״גן העצמאות״ אחרי סקס או בלי סקס. היו לילות שהבאתי לדירה השכורה בחורים והיו לילות לבנים של ציור. הרבה לילות לבנים של ציור.

בלי שרציתי או תכננתי, מצאתי עצמי בזוגיות מוזרה עם עולה חדש מאמריקה, צעיר ממני בכמה שנים. הייתי אז בן 23.

אחרי שנפרדנו הוא שב לארצו והתגורר קרוב לבוסטון בעיירה של הומואים מזדקנים. אמנים ומשוררים. פרובינסטאון קראו לה. הוא שלח לי כרטיס טיסה הלוך ושוב. וזו הייתה הנסיעה של אחריי צבא. לבד. פעם ראשונה בארץ זרה. עם אקס ממנו ברחתי אחרי חודשיים הישר לניו-יורק. העיר הגדולה.

הוא שלח לי כרטיס טיסה הלוך ושוב. וזו הייתה הנסיעה של אחריי צבא. לבד. פעם ראשונה בארץ זרה. עם אקס ממנו ברחתי אחרי חודשיים הישר לניו-יורק. העיר הגדולה

אני זוכר את הלילה הראשון. הייתי רשום במועדון הלוהט באותם ימים ״ליים לייט״. רשם אותי מעצב תפאורות שהכרתי בעיירה ההיא. לקחתי איתי את האיש הנחמד שנתן לי לישון בדירתו. הבחור הכי יפה, מוקף בנות, הביט לעברי.

בשירותים מול המראה כבר הבטנו אחד לשני בעיניים. והיו לי עיניים. שלחתי את הנחמד הביתה ומצאתי את עצמי נוסע בארבע לפנות בוקר בסאבווי ל״ברונקס״ עם היפיוף האיטלקי שהדבר הראשון שעשה כשירדנו מהרכבת היה לקנות דלי ענק של קנטאקי פרייד צ׳יקן.

הקשרים שיצרתי בעיירה הציורית חיברו אותי לצלמים והפכתי חבר של הצלם דויד אמסטרונג ז״ל ונאן גולדין, היום צלמת מאוד ידועה בעולם, אז היתה מורה באוניברסיטת ניו יורק. היא היתה המורה הרוחנית של דויד. שניהם צילמו אותי הרבה. אני מופיע במספר ספרי צילום, מיצגי צילום ב״מומה״ בניו יורק, אפילו רכשו פורטרט שלי בגלריה בלונדון. הייתי מוזה. מוזה יפה.

אפי אליסי (צילום: דיויד ארמסטרונג)

כשהזכרתי את השם דויד לה שאפל שהכרתי בלילה תל אביבי, דחקו בי כולם לחדש את הקשר עימו וכך עשיתי. לה שאפל, מגדולי הצלמים של דורנו, ניהלנו רומן קצר. אפילו עבדתי איתו. זה נמוג כמו שזה בא. הייתי קישוט לא יותר.

הצלם דויד אמסטרונג ז״ל והצלמת נאן גולדין צילמו אותי הרבה. אני מופיע בכמה ספרי צילום, מיצגי צילום ב״מומה״ בניו יורק, אפילו רכשו פורטרט שלי בגלריה בלונדון. הייתי מוזה. מוזה יפה

איזה כיף שמגדת עתידות צועניה וקשישה שישבה בחלון ראוווה בוילג׳ של מנהטן, אמרה לי לחזור לישראל, שם מחכה לי אהבה גדולה. היא צדקה. יריב ואני בזוגיות בריאה כבר כמעט 27 שנים. אנחנו מגדלים את רואי (20) ואת יאן (מכשפה בת 13). בסוף בסוף אין כמו הבית. אין כמו משפחה. למזלי היא טובה. לא לכולם יש המזל הזה ועדיין, תעשו הכל כדי להיות מאושרים. חגים שמחים.

אפי אליסי, בן 53, בזוגיות עם יריב מזה 26 שנים, מגדל את רואי בן ה-20 ואת יאן בת ה-13. מייסד ועורך אחראי של מגזין אופנה Fashion Israel, מרצה על בריאות הנפש מטעם ״אנוש״, ״נגישות ישראל״ ובאופן פרטי.