ישראלים יקרים,
ככתב אמריקאי שמסקר את ישראל בתקשורת הבינלאומית כבר שנים רבות, וגם מפריך מתקפות בלתי-הוגנות ומוטות נגד ישראל, אני יודע שאתם כלל לא זקוקים לעוד מישהו שיפנה אליכם מחו״ל ויתיימר לומר לכם כיצד לנהל את מדינתכם.
אבל אני כן יודע כמה דברים מניסיוני בחו״ל שראש הממשלה שלכם מעדיף שלא תדעו. ונראה לי שגם לכם יש הזכות לדעת, לפני שתצאו להצביע—ובטח לפני שתצביעו לאדם שמזייף את הרקורד שלו בתקווה שאף אחד לא יטרח לבדוק את העובדות.
אז בואו נעבור על העובדות ביחד.
במשך כמעט שנה, נתניהו טוען טענה אחת מרכזית בניסיון לשכנע אתכם להצביע מחל. נתניהו יודע היטב שלישראלים רבים נמאס מהזיגזוגים שלו, מהשחיתות, ומהכניעה לחרדים ולמתנחלים. על כן נתניהו מציג את עצמו כ״מנהיג החיוני״ של מדינת ישראל, שבלעדיו המדינה לא תשגשג.
על פניה, זו טענה משכנעת. בעשור האחרון, בעוד נתניהו מכהן כראש הממשלה, מדינות רבות מדרום אמריקה לאפריקה הידקו את קשריהן עם ישראל. המנהיגים הגדולים בעולם, ביניהם נשיא ברזיל ז׳איר בולסונרו וראש ממשלת הודו נרנדרה מודי, ביקרו בירושלים. אפילו מדינות ערב סוניות התקרבו לישראל.
בעזרת תעשיית ההיי-טק, המשק הישראלי פרח ואף שרד את המשבר העולמי שריסק את כלכלותיהן של ארה״ב ומדינות אירופאיות. וכמובן שנתניהו גם כרת ברית דמים עם ממשל טראמפ, אשר הניב לישראל הישגים משמעותיים ביחסי החוץ שלה.
לאור זאת, תעמולת הבחירות של הליכוד טוענת כי נתניהו פשוט ״בליגה אחרת״. לולא נתניהו, כך גורסת התעמולה, ההישגים הללו לא היו מתאפשרים.
יש רק בעיה אחת בטענה זו. נתניהו לא אחראי על השינויים הללו. הוא פשוט לקח קרדיט.
שווה להתעכב על נקודה זו, בכדי לנפץ את האשליה שביבי הוא ״חיוני״. קחו לדוגמא את הודו. מעט ישראלים מבינים את טיב היחסים בין ישראל להודו, וזה דווקא מתאים לנתניהו, כי זה מאפשר לו לגזור קופון פוליטי. אך המציאות מספרת שנתניהו שיחק תפקיד שולי למדי בצמיחת היחסים בין שתי המדינות.
כשראש ממשלת הודו נרנדרה מודי ביקר בישראל בשנת 2017, נתניהו פרש לו שטיח אדום והציף את הרשתות החברתיות בתמונות של שניהם מסתחבקים ביחד. בבחירות אפריל, מודי הופיע במודעת הקמפיין הסופית של הליכוד. הפעם, נתניהו התעלה על עצמו. כרזות עם תמונת ביבי ומודי הוצמדו בכל רחבי המדינה, ונתניהו אפילו ניסה לתזמן קפיצה להודו רק עשרה ימים לפני הבחירות.
Election ads in Israel showing Netanyahu with PM Modi. Perhaps for the first time in frgn elections Indian PM's Pic being used.
Pic ctsy @AmichaiStein1 pic.twitter.com/51THUJKmy4
— Sidhant Sibal (@sidhant) July 28, 2019
מודי הוא המנהיג של 1.3 מיליארד הודים, וראש ממשלת הודו הראשון שביקר בארץ—הישג אדיר של נתניהו, לא?
זהו, שלא.
באפריל 2009, ימים ספורים לאחר שנתניהו הרכיב את ממשלתו הראשונה (לאחר חזרתו לשלטון), משרד החוץ פרסם תוצאות סקר: כיצד ישראל נתפסת בעולם? עלה כי הודו היא המדינה הכי ידידותית בעולם לישראל, כאשר 58% מאזרחיה גילו אהדה כלפי ישראל (ובמקום השני ארה״ב, עם 56% אהדה).
במילים אחרות, הודו הייתה המדינה הכי פרו-ישראלית בעולם אף לפני הגעתו של נתניהו לרחוב בלפור. אך במשך שנים רבות, התחושה הפרו-ישראלית ברחוב ההודי לא תורגם למדיניות חוץ שתומכת בישראל. הודו שמרה על יחסים הדוקים עם ישראל מאחורי הקלעים (הרי, ישראל מכרה לה טונות של נשק), אך היא גינתה על ישראל מעל כל במה בינלאומית בהקשר הסכסוך הישראלי-פלסטיני, והצביעה נגדה באו״ם דרך קבע.
לא חזרתו לשלטון של נתניהו ב-2009 שינתה את מדיניות זו, אלא העם ההודי. בשנת 2014 הם העלו לשלטון את מודי, שהיה יותר קרוב אליהם בתפיסתו את ישראל, ואט אט הוא התחיל לקרב את המדיניות הרשמית של הודו כלפי ישראל לאהדה ברחוב.
מודי חתם על הסכמי נשק וסחר עם ישראל, ביקר בה, ואף מיתן את הביקורת החצי-אוטומטית של הודו נגד ישראל באו״ם. כמו כל פוליטיקאי, מודי עשה זאת לא בזכות נתניהו, אלא על מנת לרצות על תומכיו, וכי השינוי הלם את האינטרסים הביטחוניים והכלכליים של הודו.
היו שניבאו את ההתקרבות הזו לפני שנים רבות. ב-2010, וולטר ראסל מיד ממכון המחקר Council on Foreign Relations כתב שמסתמן ״ציר ציוני-הודי-צלבני״, לדבריו, בין ישראל, הודו, וארה״ב. כך הסביר:
״ישראל אינה רק פופולרית בהודו. היא גם הספק העיקרי של נשק טכנולוגי מתקדם, ותהליך חיזוק שיתוף הפעולה בין שתי המדינות מתפשטת גם לזירה הפוליטית והכלכלית. ישנה הלימה אסטרטגית בין האינטרסים שלהן. מבחינה כלכלית, השילוב בין ההיי-טק הישראלי לבין כוח האדם האדיר, המשכיל, ודובר-האנגלית בהודו, והמשק העצום בהודו… וקשריה של ישראל עם מדינות מפותחות יוצר קומפלמנטריות טבעית. ישראל רואה בעין טובה את ההשפעה המדינית והכלכלית של הודו במזרח התיכון ומזרח אפריקה. שתי המדינות הללו חושדות עמוקות מגורמים קיצוניים בפקיסטן וניצולם את פקיסטן ואפגניסטן לקידום שאיפות אזוריות נרחבות.״
במילים אחרות, תמיכתה של הודו בישראל – בדומה לתמיכתה של ארה״ב – אינה נובעת מהשפעתו העילית של נתניהו או שדלנות ישראלית כלשהי, אלא מלמטה, מתוך סנטימנט דמוקרטי בקרב העם ההודי עצמו. מדובר בשילוב של אינטרסים וערכים משותפים. נתניהו לא הביא את הודו לחבק את ישראל—הוא פשוט הרוויח מחיבוק שכבר הלך והתחזק, כפי שהיה עושה כל ראש ממשלה במקומו.
אם נבחן את הישגיו השונים לכאורה של נתניהו, התבנית הזו היא תופעה שחוזרת על עצמה. נתניהו לוקח קרדיט על מגמות עולמיות שהוא לא יצר, ואף כאלה שבכלל פעל נגדן.
אם נבחן את הישגיו השונים לכאורה של נתניהו, התבנית הזו היא תופעה שחוזרת על עצמה. נתניהו לוקח קרדיט על מגמות עולמיות שהוא לא יצר, ואף כאלה שבכלל פעל נגדן
קחו לדוגמא את יחסיה המתפתחים והסמויים של ישראל עם מדינות ערב הסוניות. אם מישהו יכול לקחת קרדיט על התקרבות זו, הרי המישהו הזה הוא ברק אובמה—שהסכם הגרעין שלו עם איראן זיעזע את מנהיגי מדינות ערב ודחף אותם לחפש בני ברית חלופיים באזור, שיחליפו את אמריקה.
גם תהליכי העומק מאחורי התפנית הזו קדמו לנתניהו. באפריל 2008, כשאהוד אולמרט היה עדיין ראש הממשלה, עבדאללה מלך סעודיה נעץ בארה״ב ״לרוצץ את ראש הנחש״ ולתקוף את איראן ואת מתקניה הגרעיניים. (הפגישה הסודית המפתיעה הזאת נחשפה על ידי ויקיליקס.) אך אובמה החליט להגיע להסכם היסטורי מול איראן, וכך הכניס את המדינות הסוניות להתקף פאניקה. לתפיסתן, בן הברית המערבי שלהן כרת ברית עם האויב הגדול מכל.
הסכסוך הסוני-שיעי הוא עמוק ועתיק מהסכסוך הישראלי-פלסטיני, ובשונה מהסוגיה הפלסטינית, הוא משפיע באופן ישיר על ביטחונן של המדינות הסוניות. לכן זה לא מפתיע שהתגובה הסונית להסכם הגרעין הייתה לכרות ברית אזורית סמויה עם ישראל, כנגד אויבם המשותף. כלומר, הנכונות של הערבים לשתף פעולה עם המדינה היהודית לא הייתה קשורה כלל ל״גאונות״ של ביבי, אלא לסוגיה האיראנית ולברק אובמה.
כמובן שנתניהו התנגד נחרצות להסכם הגרעין ב-2015, אבל הוא שמח לקחת קרדיט על ההשלכות הגאופוליטיות של ההסכם הזה ב-2019.
רוצים עוד דוגמאות? בבקשה:
שבועיים לפני הבחירות באפריל, נתניהו אירח את נשיא ברזיל ז׳איר בולסונרו, ושניהם הופיעו ביחד פעמים רבות במהלך הביקור על מנת לשדר מסר למצביע הישראלי. נשים בצד את ההומופוביה המובהקת של בולסונרו ובעיות אחרות שצריכות להרתיע את ישראל מידידות קרובה מדי איתו—ביקור זה לא היה מעשה ידיו של נתניהו.
רבע מהבוחרים בברזיל הם נוצרים אוונגליסטיים, וכנ״ל חמישית המחוקקים הפדרליים. זו הסיבה שבולסונרו, שנולד קתולי, עבר טבילה אוונגליסטית ב-2016 טרם בחירתו לנשיאות—ועשה זאת בארץ. שוב, התאים לנתניהו לקחת קרדיט על הסנטימנט הפרו-ישראלי במדינה אחרת.
כנ״ל לגבי בן הברית הקרוב והמפורסם של נתניהו בזירה הבינלאומית, דונלד טראמפ.
מלכתחילה, תמיכתו של טראמפ במדיניות ימנית ישראלית נבעה יותר מרצונו לרצות את ה״בייס״ האוונגליסטי מאשר לבקשותיו של נתניהו. כפי שדיווח עיתון ה״ניו-יורקר״, ״בשלהי ספטמבר 2016, שבעה שבועות לפני הבחירות [בארה״ב]… [ג׳ארד] קושנר הציע ל[רון] דרמר כי נתניהו ייפגש עם טראמפ במהלך ביקורו בארה״ב, בתקווה שפגישה בנראות גבוהה כזו תעורר את הבוחרים האוונגליסטים״.
טראמפ לעולם לא היה בוגד בבייס האוונגליסטי שלו בעניין ירושלים, כפי שלא היה בוגד בהם בעניין בחירת שופטים לעליון, לא משנה מיהו ראש ממשלת ישראל. זו פשוט עובדה שישראל פופולרית מאוד בקרב בוחרים רפובליקנים, מהם 76% לוקחים את הצד של ישראל נגד הפלסטינים.
ייתכן שלנתניהו מגיע קרדיט על יכולתו לנצל את ההזדמנויות הגאופוליטיות הללו. אך כיום, נתניהו אינו מתיימר להיות מנהיג בר מזל, אלא הסיבה למזל הזה! ולטענה הזו פשוט אין אחיזה במציאות.
* * *
מה שכל כך גאוני בספין ה״חיוניות״ של נתניהו, זה שהוא גובר על כל ביקורת על אודות התנהלותו. כתבי האישום על שחיתות, הברית עם מפלגת עוצמה יהודית הגזענית, וכניעתו המתמדת למתנחלים ולחרדים—אלה פשוט המחיר שיש לשלם על גאונותו המדינית. אולי אתם לא מתים עלי, כך נתניהו טוען למעשה, אבל אתם זקוקים לי. ואכן, בוחרים ישראלים רבים השתכנעו כי נתניהו הינו הרע במיעוטו.
אך אם מסתמן שנתניהו אינו גאון מדיני, כל מה שנותר זה רשימה ארוכה של כל הסיבות שבגללן הוא לא מתאים להמשיך לכהן כראש ממשלת ישראל, ורק 34% מהישראלים רוצים שהוא יהיה ראש הממשלה הבא.
מדובר באדם שהתנכר ליהדות התפוצות כאשר ביטל את מתווה הכותל, מינה הומופוב למשרד החינוך, טיפח את מונופול הרבנות הראשית החשוכה, ויום יום תוקף את שומרי הסף, את המשטרה, על שהעזו לחקור אותו.
בשנים עברו, נתניהו פיצה על היעדר הפופולריות שלו בזלזול כלפי יריביו, וצייר אותם כלא רציניים ולא מסוגלים לשאת את עול ההנהגה הלאומית. קשה יותר לטעון טענה הזו כאשר בראשות האופוזיציה שלושה רמטכ״לים לשעבר—בני גנץ, משה בוגי יעלון, וגבי אשכנזי—אשר נתניהו בעצמו שיבח בטרם התייצבו נגדו.
זו תהיה טעות לשים יותר מדי דגש לתכונותיהם האישיים של המועמדים לראשות הממשלה. למעשה, מראשית ימיה, ישראל שגשגה לא בזכות מנהיגיה המופלאים אלא אזרחיה המופלאים
אבל בכל מקרה, זו תהיה טעות לשים יותר מדי דגש לתכונותיהם האישיים של המועמדים לראשות הממשלה. למעשה, מראשית ימיה, ישראל שגשגה לא בזכות מנהיגיה המופלאים אלא אזרחיה המופלאים.
לוי אשכול, ראש ממשלת ישראל בזמן מלחמת ששת הימים ב-1967, לא היה מצביא גדול, אלא פקיד בכיר וחקלאי חובב. גולדה מאיר נכשלה במבחן מלחמת יום הכיפורים והתפטרה בעקבותיו. במידה רבה, ישראל הצליחה גם חרף ראשי ממשלותיה ולא רק בזכותם.
כיום, ישראל משגשגת כלכלית, חזקה צבאית, ומושכת קשרים בינלאומיים—משום שאזרחיה מצליחים, חזקים, ויצירתיים, לא בגלל הגאונות המדינית של אף מנהיג אחד. אך נתניהו השקיע הון פוליטי עתק בניסיון להסתיר את עובדה זו. הוא גזר קופונים על תהליכים מחוץ לארץ שהוא לא יצר, ומתנשא על הישראלים ביומרה שהוא, והוא בלבד, אחראי על ההצלחות שלהם.
במילים אחרות, נתניהו אינו גאון אסטרטגי אשר עיצב מחדש את מעמדה של ישראל בעולם. הוא גאון ספינים, אשר היה במקום הנכון בזמן הנכון, והפך את צירוף מקרים זה לסיסמת בחירות. בפועל, הוא זקוק לאזרחי ישראל הרבה מאשר הם זקוקים לו.
השאלה היא כזו: האם מספיק מכם קולטים את זה? יש לכם הזדמנות להראות לו שכן ב-17 בספטמבר.
יאיר רוזנברג הוא כתב בכיר במגזין טאבלט שבניו יורק. הוא מסקר פוליטיקה, דת ותרבות, ומתמחה באנטישמיות בעולם. עבודתו זיכתה אותו בפרסים מאיגוד כותבי הדת של אמריקה, ומהמרכז ללימודים יהודיים באוניברסיטת הארווארד.
הכותרות הראשיות עכשיו
תפיסת העצמי היהודית עברה בזמן יחסית קצר מסלול חדשני ומהפכני: מחיי הסתגרות בגלות בין גל פרעות אחד למשנהו, לתנועת ההשכלה והתנועה הציונית. הקהילה שחיתה בארץ ישראל בישוב הישן של ״תוך החומות״ בתחילת המאה שעברה, התאפיינה בקנאות דתית קשה, צמצום מרחב המחשבה ודחיית כל השכלה וקידמה. לבטח רעיונות ציוניים.
בסוף המאה ה-19 ותחילת המאה שעברה היו מי שהעזו ויצאו מחוץ לחומות, בנו את תל אביב ואת תחילת ההתיישבות של המדינה שעתידה הייתה לקום.
תפיסת העצמי היהודית עברה בזמן יחסית קצר מסלול חדשני ומהפכני: מחיי הסתגרות בגלות בין גל פרעות אחד למשנהו, לתנועת ההשכלה והתנועה הציונית. בסוף המאה ה-19 ותחילת ה-20 היו שהעזו לצאת מחוץ לחומות
פרצו את החומות המנטליים של הקהילה היהודית המתגוננת והמסתגרת והפכו את שטחיה של פלשתינה דאז, למרחב פתוח הקורא ליהודים החדשים לבנות את ביתם בארץ ישראל. יצרו זהות המושתת על בסיס משותף רחב ושפה אחת – העברית שהוקמה לתחייה. גאווה וזקיפות קומה של העם היהודי, היוצר במו ידיו את קיומו מהאדמה אליה התחבר, בניית תשתיות להתפתחות התחבורה וההתיישבות, הגות ויצירה חובקת עולם, המציגה מעוף מחשבתי והשכלה רחבה, שהצליחה למוטט את חומות הההסתגרות היהודית. חזון הבועט בפסיביות, בציפיה לחסדי משיח ובכניעה לפרעות עד יעבור זעם. אלו נראו כמשהו שלא יחזור.
בשנת 1991, בעקבות מלחמת המפרץ, יצא הסרט התיעודי ״שאנן שיא״ של אורי סיוון וארי פולמן. הסרט תיעד את הלך הרוח בתל אביב של אותה מלחמה. בפעם הראשונה בתולדות המדינה, עם ישראל, כולל חיילי המילואים והסדיר, ישבו בחדרים מנויילנים ומחוזקים היטב במסקינגטייפ, חובשים מסכות גז ומצפים בחרדה קיומית להפגזות של סאדאם חוסיין.
כל האסוציאציות הקשות של מוות בהרעלה מגז, פסיביות של עם מובל כצאן לחדר האטום ושתיית מים כביטוי לחוסן לאומי – היו בסתירה מוחלטת למיתוס הצבר הגאה והחזק שטופח מימי קום המדינה, אתוס הגבורה והלוחמים עזי הנפש – שהיו עד אז חזית הביטחון של מדינת ישראל.
במלחמת המפרץ, כל האסוציאציות הקשות של מוות בהרעלה מגז, פסיביות של עם מובל כצאן לחדר האטום, ושתיית מים כביטוי לחוסן לאומי – היו בסתירה מוחלטת למיתוס הצבר הגאה והחזק שטופח מימי קום המדינה
במאי 2021, יצא צה״ל למבצע ״שומרי החומות״. לאחר כ-120 שנים, החומות הפכו להיות שוב קו התחום שמגדיר ומצמצם אותנו קיומית ומנטלית. הראשון היה: ״חומת מגן״. בישראל החזקה והעצמאית, החומות הפכו משענת הביטחון של העם היהודי החי במדינתו הריבונית כבר 73 שנים: חומות ההפרדה שקמו לאורך הגבול המזרחי, חומות מטאפוריות של ניכור שצמחו בין קבוצות השותפות לחברה, שסעים עמוקים פעורים כחומות מבוצרות בין יהודים על בסיס מוצא, תפיסה פוליטית או שיוך חברתי.
אם בתחילת ימי המדינה שאף השלטון לצמצם את השסעים וליצור כור היתוך שמציע חיבורים על בסיס ערכים ישראליים ומקומיים משותפים כדי לדחוק לשוליים את המפריד, הרי שכבר 44 שנה, אנו הולכים ומתפצלים למגזרי מגזרים, לקבוצות שיוך סקטוריאליות מחודדות ולהגדרת זהות השמה את הממלכתיות והישראליות ברמת עדיפות נמוכה והופכת את ההשתייכות האתנית, הדתית והמגזרית, לזהות המובילה על פני הישראליות.
אם נשאל תושבים של ארצות אחרות מהי זהותם הלאומית הם יאמרו: אמריקני, צרפתי, אוסטרלי. הם לא יאמרו: נוצרי, מוסלמי, הינדי או יהודי. הם גם לא יאמרו שהם ממוצא אירי, הולנדי, בלגי או נחלת אבות קדומה. הם יתייחסו למה שהם כאן ועכשיו. שאלו יהודים ויהודיות שנולדו בישראל מה זהותם? מעבר לזהות היהודית לכל הזכאים לזכות השיבה והזכות מלידה (birth right) הם יציינו בהזדהות מובילה על פני הישראליות את ארץ המוצא של ההורים או הסבא והסבתא. לפעמים אפילו 8 דורות אחורה.
לא שזה מפריע לכל אלו להצהיר על עצמם כפטריוטים ואפילו פטריוטים מיליטנטיים שרופים, אולם ברגע האמת הם יצהירו לרוב שהם מרוקאי/עירקי/פולני או הונגרי – למרות שלא נולדו שם, לא יודעים את השפה ולפעמים אפילו לא ביקרו שם.
במאי 2021, יצא צה״ל למבצע ״שומרי החומות״. לאחר כ-120 שנים, החומות הפכו שוב לקו התחום שמגדיר ומצמצם אותנו קיומית ומנטלית. הראשון היה: ״חומת מגן״. בישראל החזקה והעצמאית, החומות הפכו משענת הביטחון
בעת הלכאורה "פטריוטית״ הזו, פורחים ומשגשגים עסקי הוצאת הדרכונים הזרים. אוכלוסיה גדולה ופטריוטית מחטטת בנבכי עברה ומחפשת שרידי זהות ורישום משפחתי לפורטוגל או מזרח אירופה, כדי להשיג את הדרכון הנכסף. שיהיה. אף פעם לא מזיק. מי יודע מה יהיה כאן? אז שיהיה לאן לברוח.
הבעת האמון של הישראלים בארצות שבהן נשחטו יהודים, נרדפו והושמדו, גדולה לפעמים יותר מאשר האמון בקיומה של מדינת ישראל. הכמיהה למורשת אבותינו בארצות ערב והאיסלם חזקה לעיתים מהכמיהה לבניית הישראליות המקומית והמשותף לכולנו.
גם באוכלוסיה החרדית לא חסרות התפלגויות: ההתבדלות בחצרות רבנים וחסידויות על שם עיירה כלשהי במזרח אירופה היא עוצמתית ומלאה באמוציות קשות, ויוצרת חומות בין הקבוצות החרדיות בינן לבין עצמן. הבידול בין אשכנזים וספרדים בחברה החרדית הוא בלתי ניתן לגישור, ומאמצי המדינה לבטל את האפליה על רקע מוצא במוסדות חינוך של הבנות, נענו בהפגנות קשות ומחאות שהושוו לגזיזת פיאות אנטישמית, נאציזם ופגיעה ביהדות.
מול חוסר הרצון להיות באמת ישראלים וישראליות, התחזקות הנהייה והכמיהה לשבטיות סקטוריאלית ולעבר אידיאלי ומדומיין – ניצבת העמדה של הציבור הפלסטיני החי בישראל מאות שנים וחש ביתיות ואינטימיות לחלקים רבים ממנה: לערים ולישובים בהם חיתה המשפחה במשך דורות רבים. המקום אליו הם מתגעגעים וממנו נעקרו – הוא כאן! בישראל – פלשתינה של אז. לנוף הקדומים, שכה רצינו לאמץ לעצמנו בשירי המולדת ומסעות תנועות הנוער. אלו שהיו אמורות לחרוט בנו את החיבור הסימביוטי לשורשינו הישראליים. גם צמח הצבר, שנוכס לייצוג הזהות ששאפנו אליה, הוא הסברס הצומח לתפארה בכפרים הערביים. גם באלו שנהרסו ונמחקו.
רבים מחטטים בנבכי עברם ומחפשת שרידי זהות לפורטוגל או מזרח אירופה, להשגת דרכון זר. הבעת האמון הישראלית בארצות בהן נרדפו ונשחטו יהודים, גדולה לפעמים יותר מהאמון בקיומה של מדינת ישראל
אולי זה הדבר שהכי מרגיז את הפטריוטים, שתובעים בשם האל וזכות אבות קדומה את זכותינו על המקום: החיבור הטבעי והאינטימי של האוכלוסייה הפלסטינית החיה בישראל וגם זו שכבר לא כאן, למקום שאנו מתייחסים אליו כאל רכושנו הבלעדי. הגעגועים למקומות אותם הם זוכרים כאילו מעולם לא עזבו. זיכרון מודגש ועוצמתי, במיוחד לעומת הניכור וחוסר האמון שאנו מפגינים לבית הלאומי שבנינו בארץ ישראל.
היהודים החיים היום בישראל, ברובם רוצים להיות במקום אחר. מעדיפים דת על פני מדינה ואת גלות אבותינו על פני ארץ מולדתנו. שומרים את הדרכונים הזרים בכספת לשעת צרה ומספרים לעצמנו שאין לנו ארץ אחרת.
גילה לבני זמיר, חיפאית, יוצרת וכותבת תוכן, יועצת תקשורת וקידום מדיניות ציבורית. הובילה מאבקים סביבתיים וחברתיים: הסרת חיץ הרכבת בחזית הים בחיפה, המאבק במפעלים המזהמים, הבית ברחוב חיים, שינוי המציאות הפוליטית בחיפה ועוד. בוגרת המחלקה לעיצוב תקשורת חזותית ויצ"ו חיפה, BA בתקשורת, רוח וחברה. יו"ר תנועת ״יאללה חיפה״. נשואה, אם ל-3 וסבתא ל-2.
הפופולריים השבוע
-
1
-
2
-
3
-
4
-
5
-
6
-
7
-
8
-
9
-
10
למקרה שפיספסת
במוצאי שבת שעבר, כשנתקעתי בדרכי לירושלים במחסומי המשטרה, ידעתי, שבנימין נתניהו וְחֵבֵר שריו הָחַנְפָנִים וְהָנִרְפָסִים פועלים לפרק את קואליציית השינוי המתגבשת, ושהם יצליחו. אכן, המהומות בין עַרְבִים לִיְהוּדִים החריפו עד כדי פרעות, וְבֶּנֶט ברח.
במוצ"ש שעבר, כשנתקעתי בדרכי לירושלים במחסומי המשטרה, ידעתי, שנתניהו וְחֵבֵר שריו הָחַנְפָנִים פועלים לפירוק קואליציית השינוי המתגבשת, ושיצליחו. אכן, המהומות בין עַרְבִים לִיְהוּדִים החריפו וְבֶּנֶט ברח
המהומות בין יהודים לָעַרְבִים פרצו, לאחר שבתקריות ועימותים מקומיים המשטרה פעלה בחוסר רגישות וזהירות. סביר, שזה היה בכוונת מכוון. זה השתלם ומשתלם רק לאדם אחד וּלְחֵבֵר שריו. ניגוד העניינים בו מצוי ראש הממשלה בנימין נתניהו מומחש בַּמְּצִיאוּת האיומה שנכפתה עלינו. עכשיו, עוד יותר, חיוני וחייבים לְהֵיענות לַתְּביעה "רק לא ביבי". יש להקים ממשלת חירום להרחקת נתניהו מכל תפקיד שלטוני.
בימים אלה של סכנה לאופייה של מדינת ישראל, מוטל על הממשלה להוביל תהליך של פיוס, תיקון ושילוב בין יהודים וְעַרְבִים.
את הַמֶּמְשָלָה יש להקים באיחוד כוחות של המפלגות שֶבָּגוּש "רק לא ביבי" עם המפלגות הָעַרְבִיוֹת – המשותפת ורע"ם.
זו תהיה ממשלה בראשות יאיר לפיד, אנשי המפלגות הָעַרְבִיוֹת ישולבו בה בתפקידים ביצועיים, ולגדעון סער ומפלגתו יהיה משקל וכוח שישקפו את תרומתו לכוחו של הגוש.
הממשלה שתקום לא תעסוק בשינויים יסודיים וחוקתיים באשר לאופייה של המדינה. הממשלה תטפל בִּבְעָיוֹת יסוד של קבוצות מיעוטים שבתוכה, ולנציגי המיעוט הָעַרְבִי בממשלה תהיה תרומה חשובה.
מרכיבי הממשלה יתייחסו בְכָבוֹד לַצִּבּוּר החרדי, ויקראו לַמִּפלגות המייצגות אותו להצטרף לממשלה.
"כל אחד אמר בעבר דברים עליהם הוא מצטער", הזכיר לנו לאחרונה יאיר לפיד. אסור לנו, ובמיוחד למנהיגנו, לא לפעול נכון למען עתידנו בגלל חשבונות מן העבר.
יש להקים ממשלת חירום להרחקת נתניהו מכל תפקיד שלטוני. בימים אלה של סכנה לאופיה של מדינת ישראל, מוטל על הממשלה להוביל תהליך של פיוס, תיקון ושילוב בין יהודים וְעַרְבִים
ממשלה נורמלית, שתשקול ותחליט לגופו של עניין, ושתפעל לפיוס ולתיקון, אפשרית. אני לא יודע אם אנו ראויים לה, אבל היא הכרח לנו, לכולנו – לכל אזרחי ויושבי הארץ הזו.
(את הדברים שלעיל אמרתי בהפגנה בכיכר פריז בירושלים במוצאי שבת, ה-15 במאי).
* * *
ראוי להרחיב כאן על העכבות והמחסומים לשיתופם של הערבים בממשלה ולהצביע על דרכים לפתרונם בממשלה המוקמת בעת חירום בחופזה (לאחר השתהות של עשרות שנים).
לאנשי ההנהגה הערבים יש מחסום לשותפות בממשלה.
- בדרך כלל הם אישית ורבים מבני המיעוט הערבי שבישראל, אולי אפילו רובם, מתנגדים לחזון של מדינה יהודית.
- רבים מתנגדים להמשך הכיבוש בשטחים שכבשה ישראל ב-1967.
- רבים מתנגדים לסיפוח וניהול מה שבישראל נקרא "מזרח ירושלים".
- הם בדרך כלל לא מסכימים ומתנגדים ליוזמות ולתגובות המלחמתיות של מדינת ישראל, במיוחד נגד היישויות הפלסטיניות בשטחי יהודה ושומרון ורצועת עזה.
גם ליהודים יש עכבות ומחסומים מפני שילובם של הערבים בממשלה.
- היהודים חוששים ששיתוף הערבים בממשלה יהיה צעד לשינוי אופייה הלאומי של מדינת ישראל כמדינת הלאום של העם היהודי, למשל: תביעה של הערבים לשינוי חוק השבות.
- גם הצורך בשמירה על סודות ביטחוניים ומדיניים של המדינה מרתיע יהודים משיתוף ערבים בממשלה.
- אצל היהודים קיים גם חשש ששותפות של הערבים בממשלה, ואפילו רק תמיכה מבחוץ של המפלגות הערביות, תביא לתלות במפלגות הערביות. תלות שתכבול את ידי הממשלה בפעולות צבאיות הגנתיות חיוניות והכרחיות – גם בשטחים הכבושים וגם מול רשויות, ארגונים ומדינות מחוץ לשטח מדינת ישראל.
אל מול העכבות והמחסומים בשני הצדדים יש גם טיעונים תקפים תמיד לשני הצדדים בעד שותפות של הערבים בממשלה.
אנשים בהנהגה ובציבור הערבי בישראל חשים שאינם זוכים ליחס שווה בחלוקת המשאבים וההזדמנויות במדינה. את התיקון הנדרש אפשר להאיץ ולהשיג בשותפות שלטונית. יתר על-כן, שותפות בממשלה מאפשרת להשפיע גם על אותן סוגיות שבמחלוקת עם ההנהגה והציבור היהודי במדינה. מעורבות של ערביי ישראל בדרג השלטון הביצועי תאפשר להם גם לקדם מגעים עם גורמים בשלטון ובקהילה הפלסטינית, ואולי הם יצליחו להיות גשר לסיום הכיבוש ולשלום. הלוואי, אמן!
אנשים בהנהגה ובציבור הערבי בישראל חשים שאינם זוכים ליחס שווה בחלוקת המשאבים וההזדמנויות במדינה. את התיקון הנדרש אפשר להאיץ ולהשיג בשותפות שלטונית
היהודים במדינה חשים ויודעים שזה לא מצב תקין – נכון יותר: זה לא בסדר! – שמיעוט משמעותי של אזרחי המדינה מוּדָר מהשלטון, מהממשלה, וראוי לשנות מצב זה. ההסבר שניתן, ויש בו הרבה אמת, שזה צריך לחכות עד להסדרת יחסינו עם הפלסטינים. אלוהים גדול.
במציאות עתה, כאשר יש שסע עד כדי פרעות ולינצ'ים של איש באחיו, יש משנה תוקף לשותפות של הערבים בממשלה.
המנהיגים צריכים להיות בנויים מחומר של מנהיגים כדי לעשות את הטוב. הם נדרשים עתה להחלטות לא פשוטות, גם נועזות וגם דורשות מחיר. נדרשת נחישות לשינוי. יש להקים עתה ממשלת חירום בשיתוף של יהודים וערבים. האלטרנטיבה המעשית היחידה לממשלה כזו, הינה ממשלה, ללא שותפות של הערבים, בראשות בנימין נתניהו (או דמויות בצילו ובצלמו). אותו נתניהו, שבמאמציו לשמר לעצמו את השלטון לא נרתע מליבוי מלחמה פנימית בין יהודים לערבים, שעל הדרך הביאה לנו גם מלחמה עם החמאס.
עם רצון טוב והסכמות מראש של מרכיבי הממשלה היהודים והערבים אפשר יהיה להתגבר על העכבות והמחסומים.
לא חובה עם הקמת ממשלת החירום הזו לפתור מיד את כל הבעיות היסודיות של המדינה. על-כן הממשלה שתקום עתה תימנע משינויים יסודיים, חוקתיים וחוקיים באשר לאופייה של המדינה.
בממשלה יידונו ויתקבלו החלטות בענייני ניהול המדינה, אולם נושאים מדיניים רגישים ונושאים ביטחוניים יידונו בקבינט המדיני-ביטחוני. בקבינט המדיני ביטחוני לא ישתתפו שרים ערביים. מליאת הממשלה תקבע את היקף תקציב הביטחון, וזה היה הדיון העיקרי בממשלה שיעסוק בנושאי ביטחון. בכך אנשי ההנהגה הערביים ירחיקו עצמם – גם מוסרית בפני עצמם, וגם בפני בני קהילתם – מאחריות למדיניות ופעולות מדיניות-ביטחוניות, וגם צבאיות-מלחמתיות, שהם מתנגדים להן.
לבעיית הסיווג הביטחוני של השרים הערבים נמצא פתרון בכך שהם לא ישתתפו בקבינט המדיני-ביטחוני. פיתרון לעניין זה יכול להימצא גם בכך, שנושאי המשרות מטעם המפלגות הערביות יהיו סגני שרים ולא שרים, ולא יידרשו להשתתף כשגרה בישיבות הממשלה.
במציאות עתה, כאשר יש שסע עד כדי פרעות ולינצ'ים של איש באחיו, יש משנה תוקף לשותפות של הערבים בממשלה. המנהיגים צריכים להיות בנויים מחומר של מנהיגים כדי לעשות טוב
המרכיבים של ממשלת החירום – יהודים וערבים – יסכימו שבתקופת כהונתה לא יהיו שינויים משמעותיים במעnד השטחים הכבושים ולא בהתיישבות היהודים בהם. הערבים יסכימו שלא יהיה פינוי מהשטחים, והיהודים יתחייבו לא לפעול חד-צדדית להעמקת ההיאחזות בשטחים. החלטות בעלות אופי אזרחי יהיו בעצה עם נציג של הערבים בממשלה.
בהתייחס לפעולות מלחמתיות שהממשלה תנקוט במה שנתפס בציבור היהודי כפעולות הגנה, ואצל חלק ניכר מאזרחי ישראל הערבים כפעולות תוקפניות, או לפחות תגובות לא מידתיות, הקבינט המדיני-ביטחוני יתייעץ עם השרים הערבים, אבל לא מתחייב לפעול בהתאם לדעתם ועצתם. המפלגות הערביות יוכלו לפעול להפלת הממשלה, אבל יביאו בחשבון שהאלטרנטיבה לממשלת חירום זו בשותפות יהודית-ערבית היא ממשלה ימנית ניצית יותר ומלחמתית יותר.
גדעון סער ואביגדור ליברמן, וכנראה גם יאיר לפיד, מאותגרים בשיתוף הערבים בממשלה. גם למנהיגי המפלגות הערביות שותפות בממשלה עם היהודים היא אתגר לא פשוט. נקווה שכל אלה יהיו ראויים למקום שלהם בעת הזו, ולא יברחו (די לנו באחד שראה עצמו מנהיג, וברח. לצחוק? לבכות?). אנשים הגונים – יהודים וערבים – עם רצון טוב יוכלו להתגבר על העכבות והמחסומים, לנצח את הרע ולפעול למען עתיד טוב יותר.
יאיר טל הוא מהנדס מכונות שעבד במספר חברות. היום הוא גמלאי. חקר את ניהול המלחמה במלחמת יום הכיפורים והשלים את כתיבת הספר "ישראל טל: פרקים למלחמת יום הכיפורים" אשר יצא לאור בספטמבר 2019 בהוצאת "ידיעות ספרים".
תגובות אחרונות
הגיע הזמן לומר את דעתך
רוצים להגיב? הצטרפו לזמן ישראל רוצים לפרסם פוסט? הצטרפו לזמן ישראל רוצים לפרסם פוסט ולהגיב לכתבות? הצטרפו לזמן ישראל רוצים שנשמור לכם את הלייקים שעשיתם? הצטרפו לזמן ישראל
- לכל תגובה ופוסט עמוד בזמן ישראל שניתן לשתף ישירות ברשתות החברתיות ולשלוח באימייל
- עמוד הפרופיל הפומבי שלך ירכז את כל התגובות שפרסמת בזמן ישראל
- אפשרות להגיש פוסטים לפרסום בזמן ישראל
- אפשרות להגיב לכתבות בזמן ישראל
- קבלו את המהדורה היומית ישירות לתיבת האימייל שלכם
תגובות עכשיו הזמן לומר את דעתך
תגובתך פורסמה! שתפו את עמוד הפרופיל שלכם
זהו תיאור חלקי של המציאות.
היתרון בביבי הוא הדרך השמרנית שלו לקדם דברים: הוא מעדיף לתת לכלכלה הישראלית שנים של שקט תעשייתי, מתוך הנחה שהיא תפרח.
הוא מונע מבצעים צבאיים וסופג ביקורת. הוא מונע שביתות ונכנע לועדים. הוא מונע כל הפרעה לכלכלה.
לאורך זמן, נוצרת כלכלה משמעותית עם הישגים. כמובן שלא ביבי מייצר את הפטנטים והקוד. אבל הוא מייצר שקט שנותן לכלכלה להתפתח. ההכנסות עולות, הנדלן עולה, יותר יהודים באים ופחות עוזבים, מצאו פה גז, הערבים איבדו את קרטל הנפט, הסונים והשיעים התחילו מלחמת עולם, הילודה הישראלית בשיא ויש עתיד לכלכלה הישראלית, הסייבר הישראלי חדר למחשבים סגורים באיראן ובדרך הדביק את כל העולם, המודיעין הישראלי גנב מתחת לאף מסמכים אירניים. ולכן מדינות שונות חושבות שאין מה להתבייש ביחסים איתנו ואין מה להחרים אותנו.
כל הדברים הללו הם לא בזכות ביבי (טוב הגז קצת כן) אבל ראש ממשלה פחות מנוסה יכל להחמיץ את ההזדמנויות. להתחיל מבצעים חסרי תוחלת, להלאים את הגז, ועוד טעויות רבות.
אם היה אפשר בלי ראש ממשלה בכלל יתכן שזה היה יותר טוב, אבל למפרע ביבי עושה הכי פחות נזק.