הפרסומים ההולכים וגוברים על המלחמה הקרובה מול חמאס מחייבים ניתוח קצר על המשמעויות הנובעות מכך, כי עדיף לחשוב על הסוף תחילה.

במשך עשור העדיפו ארבע ממשלות נתניהו לראות בחמאס בעל הבית ברצועה. כך, היה לישראל גורם שיאכוף בשמה את הבטחון מהרצועה. למעשה, ישראל ראתה ברצועה מדינת "חמאס" מבלי להכיר בזה רשמית כדי לא לשלם את המחיר המדיני של הקמת ארגון טרור.

השר ישראל כץ ל #קלמןליברמן מתקרבים למערכה כוללת בעזה שבה תחוסל צמרת חמאס.

— אסף ליברמן (@asaf_lib) September 8, 2019

המשמעות של מדיניות זו היא שאינך פועל על מנת למנוע היווצרותו של איום מהמרחב (כמו שקורה תמיד בין מדינות), אלא בונה את הכוח כדי להסיר את האיום במהלך עימות ("הסרת האיום המיידי") כך שהממשלה תוכל לשאת ולתת על תנאי הסיום מעמדת כוח.

למעשה, ישראל ראתה ברצועה מדינת "חמאס" מבלי להכיר בזה רשמית כדי לא לשלם את המחיר המדיני של הקמת ארגון טרור

כך היה במרבית מלחמות ישראל למעט מלחמת סיני ומלחמת שלום הגליל בהן ישראל חתרה לשינוי המציאות האסטרטגית. כך גם היה במבצע 'חומת מגן' ולאחר מכן 'דרך נחושה' בהן שינתה ישראל את המציאות האסטרטגית ביהודה ושומרון, וכמעט פירקה את הרשות הפלסטינית, רק כדי שתוקם מחדש לאחר מכן ותפעל לטיפול באוכלוסיה במרכזי האוכלוסיה הפלסטינית.

לישראל יש מספר חלופות אסטרטגיות למול מדינת חמאס. אפשר למשל לאפשר לה לבנות נמל ימי ושדה תעופה (דהנייה) ולאפשר לה התפתחות כלכלית משמעותית שתכלול גם התעצמות צבאית מאסיבית, כי לא ניתן למנוע זאת. כל זאת מתוך הערכה שכאשר למשטר חמאס יהיה מה להפסיד "הריבונות" שלו תבטיח מעט אירועים בטחוניים, שיהיו אמנם עצימים יותר.

החלופה שישראל בחרה היתה להימנע מעיסוק בחלופות ולתת לחיים להתנהל לבד, כיוון שלא היינו מוכנים לשלם מחירים פוליטיים. כך המחירים שיש בחלופה הזאת, אינה מעשה ידי הקברניטים, אלא חלק מגורל אכזר.

כעת מבטיחים לנו שינוי ואם להתייחס להצהרות ברצינות ולא כתעמולת בחירות, כדאי לדון במשמעות ההבטחות מבעוד מועד.

מספר הנחות:

1. המטרה של ההצהרות הללו "אותנטית". קרי, הכוונה להנחות את צה"ל "להכריע את חמאס" במקרה של עימות. זאת, ללא קשר לכך שהצהרות אלו משרתות את הרתעת חמאס.
2. חמאס זוהי תנועה אידיאולוגית דתית, ולא ניתן למנוע תמיכה עממית רחבה בה. לכן מי שרוצה להחליף את שלטון חמאס צריך ליצור שלטון חלופי שידכא בכוח את התמיכה בחמאס.
3. שלטון חמאס ברצועה מתבסס על כוח של אלפי שוטרים, כל מי שירצה לשלוט ברצועה יהיה צריך לפגוע בכוח הזה, כולל לפגוע בכיסי התנגדות. לאחר מלחמת ששת הימים לקח לצה"ל תקופה ממושכת (כולל גרוש אוכלוסיה לסיני), עד שהצליח למגר את ההתנגדות ברצועה.
4. כל גוף שישלוט ברצועה צריך כוח של לפחות מספר אלפי שוטרים (או חיילים), המספר גובר ככל שחלק ניכר של האוכלוסיה עוין את המשטר.

אנסה לנתח מהן האפשרויות לשלטון ברצועת עזה: הרשות הפלסטינית (אש"ף); צה"ל; מצרים; כוח בינ"ל; חמאס; ארגון אסלאמי כזה או אחר (ג'יהאד, דאעש, סלפים וכו').

מצרים – סביר להניח שכל עוד א-סיסי בשלטון, לא ניתן יהיה לגרום למצרים לשלוט ברצועה (וספק אם אחרי), גם בסיני הוא מתקשה לשלוט, ולא נראה סביר שהוא ישוש לשלוט על 2 מיליון פלסטינים נוספים.

הרשות הפלסטינית – כדי לחזור לשלוט ברצועה זקוקה למספר אלפי חיילים, שישתלטו בכוח על הרצועה מחדש, כוח שאין ברשותה כעת. כדי להכין אפשרות כזאת, צריך להגדיל את כוח המשטרה הפלסטינית. האתגר הגדול יהיה, כיצד ניתן לתאם פעולה שכזאת מול הרשות ולהוציא זאת אל הפועל. זאת מעבר להשלכות הנובעות מכך על פתרון 2 המדינות.

כוח בינלאומי – קשה להאמין שניתן לגייס את אומות העולם לשלוח כוח שלטוני לרצועה (בשונה מכוחות שמירת השלום, שסובבים את גבולות ישראל), שיהיה מוכן להפעיל כוח (ולהיהרג) על מנת לבנות מוסדות שלטוניים חדשים. גם אם מתעלמים מכך, יעד כזה של ישראל, פרושו בינאום הסכסוך, סוגיה שסותרת את האינטרס הישראלי.

צה"ל – כיבוש הרצועה, השלטת ממשל צבאי מחדש וחיסול מרכיבי הכוח של חמאס אפשריים, אך יארכו תקופה ממושכת. ההיסטוריה מלמדת שלרוב זה לקח זמן רב בהרבה מכפי שהוערך מלכתחילה.

חמאס – במקרה של סיום מלחמה ללא הישארות שלטון אקטיבי, שידכא את כוחו של חמאס, סביר להניח שהגורם המאורגן היחיד שביכולתו להשתלט מחדש על הרצועה זאת רק תנועת החמאס.

ארגון אסלאמי – יכול להשתלט על הרצועה במידה ויווצר כאוס, שמתוכו יצמח הגורם המאורגן ביותר שיצליח לדכא את הארגונים האחרים, כולל התמיכה הכלכלית הדרושה כדי להבטיח את היכולת של המשטר להתקיים.

כיבוש הרצועה מחייב נתח ניכר מכוחו של צה"ל לפרק זמן ממושך. המשמעות היא שבזמן הזה וגם בתקופה שאחריו כל עוד צה"ל שולט בכוח ברצועה, ישראל מוגבלת ביכולתה לצאת למלחמה בחזית הצפונית. האם באמת אנחנו יכולים להרשות לעצמנו סיכון שכזה למשך שנה או שנתיים, בזמן שאנחנו מנסים להיאבק בהתבססות האיראנית והגרעין האיראני חוזר למרכז העניינים?

מבצע שתכליתו החלפת שלטון חמאס מחייב תכנית צבאית שונה לחלוטין, מחד הימנעות מירבית מפגיעה בתשתית אזרחית (בשונה ממה שצה"ל עשה ב-3 המבצעים האחרונים) כי צה"ל יהיה זה שיתמודד עם ההרס, בשונה מחמאס שלא היה חייב.

למעשה, כדאי להודות, ישראל לא יכולה להרשות לעצמה מלחמה כוללת מול חמאס שתביא לכיבוש הרצועה ושליטה של צה"ל עליה למשך שנים. זה יביא לצהלות שמחה בטהראן שיישמעו עד ירושלים. במקום להתרברב לשווא, עדיף שממשלת ישראל תעסוק בדיונים אסטרטגיים על בחירת חלופה רעה מתוך אלו שניתן, ולא על חלופה נוראה מאלו שעל העץ.

עמר דנק הוא סא\"ל במיל\', שירת בבחטיבה האסטרטגית באג\"ת ובמחלקת תכנון המערכה חיל האוויר. מהנדס מערכות מידע, תואר שני ביחסים בינ\"ל בניהול מו\"מ וקבלת החלטות ומרתוניסט. הבלוג של עמר, \'עמר אסטרטגיה\' עוסק בניתוח תהליכי קבלת החלטות בסוגיית בטחון מנקודת מבט אסטרטגית, והשפעות הפוליטיקה הפנימית על קבלתן, בתפיסת הבטחון של ישראל ובתהליכי קבלת החלטות בכלל. http://www.omerdank-strategy.com/

תפיסת העצמי היהודית עברה בזמן יחסית קצר מסלול חדשני ומהפכני: מחיי הסתגרות בגלות בין גל פרעות אחד למשנהו, לתנועת ההשכלה והתנועה הציונית. הקהילה שחיתה בארץ ישראל בישוב הישן של ״תוך החומות״ בתחילת המאה שעברה, התאפיינה בקנאות דתית קשה, צמצום מרחב המחשבה ודחיית כל השכלה וקידמה. לבטח רעיונות ציוניים.

בסוף המאה ה-19 ותחילת המאה שעברה היו מי שהעזו ויצאו מחוץ לחומות, בנו את תל אביב ואת תחילת ההתיישבות של המדינה שעתידה הייתה לקום.

תפיסת העצמי היהודית עברה בזמן יחסית קצר מסלול חדשני ומהפכני: מחיי הסתגרות בגלות בין גל פרעות אחד למשנהו, לתנועת ההשכלה והתנועה הציונית. בסוף המאה ה-19 ותחילת ה-20 היו שהעזו לצאת מחוץ לחומות

פרצו את החומות המנטליים של הקהילה היהודית המתגוננת והמסתגרת והפכו את שטחיה של פלשתינה דאז, למרחב פתוח הקורא ליהודים החדשים לבנות את ביתם בארץ ישראל. יצרו זהות המושתת על בסיס משותף רחב ושפה אחת – העברית שהוקמה לתחייה. גאווה וזקיפות קומה של העם היהודי, היוצר במו ידיו את קיומו מהאדמה אליה התחבר, בניית תשתיות להתפתחות התחבורה וההתיישבות, הגות ויצירה חובקת עולם, המציגה מעוף מחשבתי והשכלה רחבה, שהצליחה למוטט את חומות הההסתגרות היהודית. חזון הבועט בפסיביות, בציפיה לחסדי משיח ובכניעה לפרעות עד יעבור זעם. אלו נראו כמשהו שלא יחזור.

בשנת 1991, בעקבות מלחמת המפרץ, יצא הסרט התיעודי ״שאנן שיא״ של אורי סיוון וארי פולמן. הסרט תיעד את הלך הרוח בתל אביב של אותה מלחמה. בפעם הראשונה בתולדות המדינה, עם ישראל, כולל חיילי המילואים והסדיר, ישבו בחדרים מנויילנים ומחוזקים היטב במסקינגטייפ, חובשים מסכות גז ומצפים בחרדה קיומית להפגזות של סאדאם חוסיין.

כל האסוציאציות הקשות של מוות בהרעלה מגז, פסיביות של עם מובל כצאן לחדר האטום ושתיית מים כביטוי לחוסן לאומי – היו בסתירה מוחלטת למיתוס הצבר הגאה והחזק שטופח מימי קום המדינה, אתוס הגבורה והלוחמים עזי הנפש – שהיו עד אז חזית הביטחון של מדינת ישראל.

במלחמת המפרץ, כל האסוציאציות הקשות של מוות בהרעלה מגז, פסיביות של עם מובל כצאן לחדר האטום, ושתיית מים כביטוי לחוסן לאומי – היו בסתירה מוחלטת למיתוס הצבר הגאה והחזק שטופח מימי קום המדינה

במאי 2021, יצא צה״ל למבצע ״שומרי החומות״. לאחר כ-120 שנים, החומות הפכו להיות שוב קו התחום שמגדיר ומצמצם אותנו קיומית ומנטלית. הראשון היה: ״חומת מגן״. בישראל החזקה והעצמאית, החומות הפכו משענת הביטחון של העם היהודי החי במדינתו הריבונית כבר 73 שנים: חומות ההפרדה שקמו לאורך הגבול המזרחי, חומות מטאפוריות של ניכור שצמחו בין קבוצות השותפות לחברה, שסעים עמוקים פעורים כחומות מבוצרות בין יהודים על בסיס מוצא, תפיסה פוליטית או שיוך חברתי.

אם בתחילת ימי המדינה שאף השלטון לצמצם את השסעים וליצור כור היתוך שמציע חיבורים על בסיס ערכים ישראליים ומקומיים משותפים כדי לדחוק לשוליים את המפריד, הרי שכבר 44 שנה, אנו הולכים ומתפצלים למגזרי מגזרים, לקבוצות שיוך סקטוריאליות מחודדות ולהגדרת זהות השמה את הממלכתיות והישראליות ברמת עדיפות נמוכה והופכת את ההשתייכות האתנית, הדתית והמגזרית, לזהות המובילה על פני הישראליות.

אם נשאל תושבים של ארצות אחרות מהי זהותם הלאומית הם יאמרו: אמריקני, צרפתי, אוסטרלי. הם לא יאמרו: נוצרי, מוסלמי, הינדי או יהודי. הם גם לא יאמרו שהם ממוצא אירי, הולנדי, בלגי או נחלת אבות קדומה. הם יתייחסו למה שהם כאן ועכשיו. שאלו יהודים ויהודיות שנולדו בישראל מה זהותם? מעבר לזהות היהודית לכל הזכאים לזכות השיבה והזכות מלידה (birth right) הם יציינו בהזדהות מובילה על פני הישראליות את ארץ המוצא של ההורים או הסבא והסבתא. לפעמים אפילו 8 דורות אחורה.

לא שזה מפריע לכל אלו להצהיר על עצמם כפטריוטים ואפילו פטריוטים מיליטנטיים שרופים, אולם ברגע האמת הם יצהירו לרוב שהם מרוקאי/עירקי/פולני או הונגרי – למרות שלא נולדו שם, לא יודעים את השפה ולפעמים אפילו לא ביקרו שם.

במאי 2021, יצא צה״ל למבצע ״שומרי החומות״. לאחר כ-120 שנים, החומות הפכו שוב לקו התחום שמגדיר ומצמצם אותנו קיומית ומנטלית. הראשון היה: ״חומת מגן״. בישראל החזקה והעצמאית, החומות הפכו משענת הביטחון

בעת הלכאורה "פטריוטית״ הזו, פורחים ומשגשגים עסקי הוצאת הדרכונים הזרים. אוכלוסיה גדולה ופטריוטית מחטטת בנבכי עברה ומחפשת שרידי זהות ורישום משפחתי לפורטוגל או מזרח אירופה, כדי להשיג את הדרכון הנכסף. שיהיה. אף פעם לא מזיק. מי יודע מה יהיה כאן? אז שיהיה לאן לברוח.

הבעת האמון של הישראלים בארצות שבהן נשחטו יהודים, נרדפו והושמדו, גדולה לפעמים יותר מאשר האמון בקיומה של מדינת ישראל. הכמיהה למורשת אבותינו בארצות ערב והאיסלם חזקה לעיתים מהכמיהה לבניית הישראליות המקומית והמשותף לכולנו.

גם באוכלוסיה החרדית לא חסרות התפלגויות: ההתבדלות בחצרות רבנים וחסידויות על שם עיירה כלשהי במזרח אירופה היא עוצמתית ומלאה באמוציות קשות, ויוצרת חומות בין הקבוצות החרדיות בינן לבין עצמן. הבידול בין אשכנזים וספרדים בחברה החרדית הוא בלתי ניתן לגישור, ומאמצי המדינה לבטל את האפליה על רקע מוצא במוסדות חינוך של הבנות, נענו בהפגנות קשות ומחאות שהושוו לגזיזת פיאות אנטישמית, נאציזם ופגיעה ביהדות.

מול חוסר הרצון להיות באמת ישראלים וישראליות, התחזקות הנהייה והכמיהה לשבטיות סקטוריאלית ולעבר אידיאלי ומדומיין – ניצבת העמדה של הציבור הפלסטיני החי בישראל מאות שנים וחש ביתיות ואינטימיות לחלקים רבים ממנה: לערים ולישובים בהם חיתה המשפחה במשך דורות רבים. המקום אליו הם מתגעגעים וממנו נעקרו – הוא כאן! בישראל – פלשתינה של אז. לנוף הקדומים, שכה רצינו לאמץ לעצמנו בשירי המולדת ומסעות תנועות הנוער. אלו שהיו אמורות לחרוט בנו את החיבור הסימביוטי לשורשינו הישראליים. גם צמח הצבר, שנוכס לייצוג הזהות ששאפנו אליה, הוא הסברס הצומח לתפארה בכפרים הערביים. גם באלו שנהרסו ונמחקו.

רבים מחטטים בנבכי עברם ומחפשת שרידי זהות לפורטוגל או מזרח אירופה, להשגת דרכון זר. הבעת האמון הישראלית בארצות בהן נרדפו ונשחטו יהודים, גדולה לפעמים יותר מהאמון בקיומה של מדינת ישראל

אולי זה הדבר שהכי מרגיז את הפטריוטים, שתובעים בשם האל וזכות אבות קדומה את זכותינו על המקום: החיבור הטבעי והאינטימי של האוכלוסייה הפלסטינית החיה בישראל וגם זו שכבר לא כאן, למקום שאנו מתייחסים אליו כאל רכושנו הבלעדי. הגעגועים למקומות אותם הם זוכרים כאילו מעולם לא עזבו. זיכרון מודגש ועוצמתי, במיוחד לעומת הניכור וחוסר האמון שאנו מפגינים לבית הלאומי שבנינו בארץ ישראל.

היהודים החיים היום בישראל, ברובם רוצים להיות במקום אחר. מעדיפים דת על פני מדינה ואת גלות אבותינו על פני ארץ מולדתנו. שומרים את הדרכונים הזרים בכספת לשעת צרה ומספרים לעצמנו שאין לנו ארץ אחרת.

גילה לבני זמיר, חיפאית, יוצרת וכותבת תוכן, יועצת תקשורת וקידום מדיניות ציבורית. הובילה מאבקים סביבתיים וחברתיים: הסרת חיץ הרכבת בחזית הים בחיפה, המאבק במפעלים המזהמים, הבית ברחוב חיים, שינוי המציאות הפוליטית בחיפה ועוד. בוגרת המחלקה לעיצוב תקשורת חזותית ויצ"ו חיפה, BA בתקשורת, רוח וחברה. יו"ר תנועת ״יאללה חיפה״. נשואה, אם ל-3 וסבתא ל-2.

במוצאי שבת שעבר, כשנתקעתי בדרכי לירושלים במחסומי המשטרה, ידעתי, שבנימין נתניהו וְחֵבֵר שריו הָחַנְפָנִים וְהָנִרְפָסִים פועלים לפרק את קואליציית השינוי המתגבשת, ושהם יצליחו. אכן, המהומות בין עַרְבִים לִיְהוּדִים החריפו עד כדי פרעות, וְבֶּנֶט ברח.

במוצ"ש שעבר, כשנתקעתי בדרכי לירושלים במחסומי המשטרה, ידעתי, שנתניהו וְחֵבֵר שריו הָחַנְפָנִים פועלים לפירוק קואליציית השינוי המתגבשת, ושיצליחו. אכן, המהומות בין עַרְבִים לִיְהוּדִים החריפו וְבֶּנֶט ברח

המהומות בין יהודים לָעַרְבִים פרצו, לאחר שבתקריות ועימותים מקומיים המשטרה פעלה בחוסר רגישות וזהירות. סביר, שזה היה בכוונת מכוון. זה השתלם ומשתלם רק לאדם אחד וּלְחֵבֵר שריו. ניגוד העניינים בו מצוי ראש הממשלה בנימין נתניהו מומחש בַּמְּצִיאוּת האיומה שנכפתה עלינו. עכשיו, עוד יותר, חיוני וחייבים לְהֵיענות לַתְּביעה "רק לא ביבי". יש להקים ממשלת חירום להרחקת נתניהו מכל תפקיד שלטוני.

בימים אלה של סכנה לאופייה של מדינת ישראל, מוטל על הממשלה להוביל תהליך של פיוס, תיקון ושילוב בין יהודים וְעַרְבִים.

את הַמֶּמְשָלָה יש להקים באיחוד כוחות של המפלגות שֶבָּגוּש "רק לא ביבי" עם המפלגות הָעַרְבִיוֹת – המשותפת ורע"ם.

זו תהיה ממשלה בראשות יאיר לפיד, אנשי המפלגות הָעַרְבִיוֹת ישולבו בה בתפקידים ביצועיים, ולגדעון סער ומפלגתו יהיה משקל וכוח שישקפו את תרומתו לכוחו של הגוש.

הממשלה שתקום לא תעסוק בשינויים יסודיים וחוקתיים באשר לאופייה של המדינה. הממשלה תטפל בִּבְעָיוֹת יסוד של קבוצות מיעוטים שבתוכה, ולנציגי המיעוט הָעַרְבִי בממשלה תהיה תרומה חשובה.

מרכיבי הממשלה יתייחסו בְכָבוֹד לַצִּבּוּר החרדי, ויקראו לַמִּפלגות המייצגות אותו להצטרף לממשלה.

"כל אחד אמר בעבר דברים עליהם הוא מצטער", הזכיר לנו לאחרונה יאיר לפיד. אסור לנו, ובמיוחד למנהיגנו, לא לפעול נכון למען עתידנו בגלל חשבונות מן העבר.

יש להקים ממשלת חירום להרחקת נתניהו מכל תפקיד שלטוני. בימים אלה של סכנה לאופיה של מדינת ישראל, מוטל על הממשלה להוביל תהליך של פיוס, תיקון ושילוב בין יהודים וְעַרְבִים

ממשלה נורמלית, שתשקול ותחליט לגופו של עניין, ושתפעל לפיוס ולתיקון, אפשרית. אני לא יודע אם אנו ראויים לה, אבל היא הכרח לנו, לכולנו – לכל אזרחי ויושבי הארץ הזו.

(את הדברים שלעיל אמרתי בהפגנה בכיכר פריז בירושלים במוצאי שבת, ה-15 במאי).

*  *  *

ראוי להרחיב כאן על העכבות והמחסומים לשיתופם של הערבים בממשלה ולהצביע על דרכים לפתרונם בממשלה המוקמת בעת חירום בחופזה (לאחר השתהות של עשרות שנים).

לאנשי ההנהגה הערבים יש מחסום לשותפות בממשלה.

• בדרך כלל הם אישית ורבים מבני המיעוט הערבי שבישראל, אולי אפילו רובם, מתנגדים לחזון של מדינה יהודית.
• רבים מתנגדים להמשך הכיבוש בשטחים שכבשה ישראל ב-1967.
• רבים מתנגדים לסיפוח וניהול מה שבישראל נקרא "מזרח ירושלים".
• הם בדרך כלל לא מסכימים ומתנגדים ליוזמות ולתגובות המלחמתיות של מדינת ישראל, במיוחד נגד היישויות הפלסטיניות בשטחי יהודה ושומרון ורצועת עזה.

גם ליהודים יש עכבות ומחסומים מפני שילובם של הערבים בממשלה.

• היהודים חוששים ששיתוף הערבים בממשלה יהיה צעד לשינוי אופייה הלאומי של מדינת ישראל כמדינת הלאום של העם היהודי, למשל: תביעה של הערבים לשינוי חוק השבות.
• גם הצורך בשמירה על סודות ביטחוניים ומדיניים של המדינה מרתיע יהודים משיתוף ערבים בממשלה.
• אצל היהודים קיים גם חשש ששותפות של הערבים בממשלה, ואפילו רק תמיכה מבחוץ של המפלגות הערביות, תביא לתלות במפלגות הערביות. תלות שתכבול את ידי הממשלה בפעולות צבאיות הגנתיות חיוניות והכרחיות – גם בשטחים הכבושים וגם מול רשויות, ארגונים ומדינות מחוץ לשטח מדינת ישראל.

אל מול העכבות והמחסומים בשני הצדדים יש גם טיעונים תקפים תמיד לשני הצדדים בעד שותפות של הערבים בממשלה.

אנשים בהנהגה ובציבור הערבי בישראל חשים שאינם זוכים ליחס שווה בחלוקת המשאבים וההזדמנויות במדינה. את התיקון הנדרש אפשר להאיץ ולהשיג בשותפות שלטונית. יתר על-כן, שותפות בממשלה מאפשרת להשפיע גם על אותן סוגיות שבמחלוקת עם ההנהגה והציבור היהודי במדינה. מעורבות של ערביי ישראל בדרג השלטון הביצועי תאפשר להם גם לקדם מגעים עם גורמים בשלטון ובקהילה הפלסטינית, ואולי הם יצליחו להיות גשר לסיום הכיבוש ולשלום. הלוואי, אמן!

אנשים בהנהגה ובציבור הערבי בישראל חשים שאינם זוכים ליחס שווה בחלוקת המשאבים וההזדמנויות במדינה. את התיקון הנדרש אפשר להאיץ ולהשיג בשותפות שלטונית

היהודים במדינה חשים ויודעים שזה לא מצב תקין – נכון יותר: זה לא בסדר! – שמיעוט משמעותי של אזרחי המדינה מוּדָר מהשלטון, מהממשלה, וראוי לשנות מצב זה. ההסבר שניתן, ויש בו הרבה אמת, שזה צריך לחכות עד להסדרת יחסינו עם הפלסטינים. אלוהים גדול.

במציאות עתה, כאשר יש שסע עד כדי פרעות ולינצ'ים של איש באחיו, יש משנה תוקף לשותפות של הערבים בממשלה.

המנהיגים צריכים להיות בנויים מחומר של מנהיגים כדי לעשות את הטוב. הם נדרשים עתה להחלטות לא פשוטות, גם נועזות וגם דורשות מחיר. נדרשת נחישות לשינוי. יש להקים עתה ממשלת חירום בשיתוף של יהודים וערבים. האלטרנטיבה המעשית היחידה לממשלה כזו, הינה ממשלה, ללא שותפות של הערבים, בראשות בנימין נתניהו (או דמויות בצילו ובצלמו). אותו נתניהו, שבמאמציו לשמר לעצמו את השלטון לא נרתע מליבוי מלחמה פנימית בין יהודים לערבים, שעל הדרך הביאה לנו גם מלחמה עם החמאס.

עם רצון טוב והסכמות מראש של מרכיבי הממשלה היהודים והערבים אפשר יהיה להתגבר על העכבות והמחסומים.

לא חובה עם הקמת ממשלת החירום הזו לפתור מיד את כל הבעיות היסודיות של המדינה. על-כן הממשלה שתקום עתה תימנע משינויים יסודיים, חוקתיים וחוקיים באשר לאופייה של המדינה.

בממשלה יידונו ויתקבלו החלטות בענייני ניהול המדינה, אולם נושאים מדיניים רגישים ונושאים ביטחוניים יידונו בקבינט המדיני-ביטחוני. בקבינט המדיני ביטחוני לא ישתתפו שרים ערביים. מליאת הממשלה תקבע את היקף תקציב הביטחון, וזה היה הדיון העיקרי בממשלה שיעסוק בנושאי ביטחון. בכך אנשי ההנהגה הערביים ירחיקו עצמם – גם מוסרית בפני עצמם, וגם בפני בני קהילתם – מאחריות למדיניות ופעולות מדיניות-ביטחוניות, וגם צבאיות-מלחמתיות, שהם מתנגדים להן.

לבעיית הסיווג הביטחוני של השרים הערבים נמצא פתרון בכך שהם לא ישתתפו בקבינט המדיני-ביטחוני. פיתרון לעניין זה יכול להימצא גם בכך, שנושאי המשרות מטעם המפלגות הערביות יהיו סגני שרים ולא שרים, ולא יידרשו להשתתף כשגרה בישיבות הממשלה.

במציאות עתה, כאשר יש שסע עד כדי פרעות ולינצ'ים של איש באחיו, יש משנה תוקף לשותפות של הערבים בממשלה. המנהיגים צריכים להיות בנויים מחומר של מנהיגים כדי לעשות טוב

המרכיבים של ממשלת החירום – יהודים וערבים – יסכימו שבתקופת כהונתה לא יהיו שינויים משמעותיים במעnד השטחים הכבושים ולא בהתיישבות היהודים בהם. הערבים יסכימו שלא יהיה פינוי מהשטחים, והיהודים יתחייבו לא לפעול חד-צדדית להעמקת ההיאחזות בשטחים. החלטות בעלות אופי אזרחי יהיו בעצה עם נציג של הערבים בממשלה.

בהתייחס לפעולות מלחמתיות שהממשלה תנקוט במה שנתפס בציבור היהודי כפעולות הגנה, ואצל חלק ניכר מאזרחי ישראל הערבים כפעולות תוקפניות, או לפחות תגובות לא מידתיות, הקבינט המדיני-ביטחוני יתייעץ עם השרים הערבים, אבל לא מתחייב לפעול בהתאם לדעתם ועצתם. המפלגות הערביות יוכלו לפעול להפלת הממשלה, אבל יביאו בחשבון שהאלטרנטיבה לממשלת חירום זו בשותפות יהודית-ערבית היא ממשלה ימנית ניצית יותר ומלחמתית יותר.

גדעון סער ואביגדור ליברמן, וכנראה גם יאיר לפיד, מאותגרים בשיתוף הערבים בממשלה. גם למנהיגי המפלגות הערביות שותפות בממשלה עם היהודים היא אתגר לא פשוט. נקווה שכל אלה יהיו ראויים למקום שלהם בעת הזו, ולא יברחו (די לנו באחד שראה עצמו מנהיג, וברח. לצחוק? לבכות?). אנשים הגונים – יהודים וערבים – עם רצון טוב יוכלו להתגבר על העכבות והמחסומים, לנצח את הרע ולפעול למען עתיד טוב יותר.

יאיר טל הוא מהנדס מכונות שעבד במספר חברות. היום הוא גמלאי. חקר את ניהול המלחמה במלחמת יום הכיפורים והשלים את כתיבת הספר "ישראל טל: פרקים למלחמת יום הכיפורים" אשר יצא לאור בספטמבר 2019 בהוצאת "ידיעות ספרים".