הפרסומים ההולכים וגוברים על המלחמה הקרובה מול חמאס מחייבים ניתוח קצר על המשמעויות הנובעות מכך, כי עדיף לחשוב על הסוף תחילה.

במשך עשור העדיפו ארבע ממשלות נתניהו לראות בחמאס בעל הבית ברצועה. כך, היה לישראל גורם שיאכוף בשמה את הבטחון מהרצועה. למעשה, ישראל ראתה ברצועה מדינת "חמאס" מבלי להכיר בזה רשמית כדי לא לשלם את המחיר המדיני של הקמת ארגון טרור.

השר ישראל כץ ל #קלמןליברמן מתקרבים למערכה כוללת בעזה שבה תחוסל צמרת חמאס.

— אסף ליברמן (@asaf_lib) September 8, 2019

המשמעות של מדיניות זו היא שאינך פועל על מנת למנוע היווצרותו של איום מהמרחב (כמו שקורה תמיד בין מדינות), אלא בונה את הכוח כדי להסיר את האיום במהלך עימות ("הסרת האיום המיידי") כך שהממשלה תוכל לשאת ולתת על תנאי הסיום מעמדת כוח.

למעשה, ישראל ראתה ברצועה מדינת "חמאס" מבלי להכיר בזה רשמית כדי לא לשלם את המחיר המדיני של הקמת ארגון טרור

כך היה במרבית מלחמות ישראל למעט מלחמת סיני ומלחמת שלום הגליל בהן ישראל חתרה לשינוי המציאות האסטרטגית. כך גם היה במבצע 'חומת מגן' ולאחר מכן 'דרך נחושה' בהן שינתה ישראל את המציאות האסטרטגית ביהודה ושומרון, וכמעט פירקה את הרשות הפלסטינית, רק כדי שתוקם מחדש לאחר מכן ותפעל לטיפול באוכלוסיה במרכזי האוכלוסיה הפלסטינית.

לישראל יש מספר חלופות אסטרטגיות למול מדינת חמאס. אפשר למשל לאפשר לה לבנות נמל ימי ושדה תעופה (דהנייה) ולאפשר לה התפתחות כלכלית משמעותית שתכלול גם התעצמות צבאית מאסיבית, כי לא ניתן למנוע זאת. כל זאת מתוך הערכה שכאשר למשטר חמאס יהיה מה להפסיד "הריבונות" שלו תבטיח מעט אירועים בטחוניים, שיהיו אמנם עצימים יותר.

החלופה שישראל בחרה היתה להימנע מעיסוק בחלופות ולתת לחיים להתנהל לבד, כיוון שלא היינו מוכנים לשלם מחירים פוליטיים. כך המחירים שיש בחלופה הזאת, אינה מעשה ידי הקברניטים, אלא חלק מגורל אכזר.

https://soundcloud.com/kan-bet/u0nn5jodcmk4

כעת מבטיחים לנו שינוי ואם להתייחס להצהרות ברצינות ולא כתעמולת בחירות, כדאי לדון במשמעות ההבטחות מבעוד מועד.

מספר הנחות:

1. המטרה של ההצהרות הללו "אותנטית". קרי, הכוונה להנחות את צה"ל "להכריע את חמאס" במקרה של עימות. זאת, ללא קשר לכך שהצהרות אלו משרתות את הרתעת חמאס.
2. חמאס זוהי תנועה אידיאולוגית דתית, ולא ניתן למנוע תמיכה עממית רחבה בה. לכן מי שרוצה להחליף את שלטון חמאס צריך ליצור שלטון חלופי שידכא בכוח את התמיכה בחמאס.
3. שלטון חמאס ברצועה מתבסס על כוח של אלפי שוטרים, כל מי שירצה לשלוט ברצועה יהיה צריך לפגוע בכוח הזה, כולל לפגוע בכיסי התנגדות. לאחר מלחמת ששת הימים לקח לצה"ל תקופה ממושכת (כולל גרוש אוכלוסיה לסיני), עד שהצליח למגר את ההתנגדות ברצועה.
4. כל גוף שישלוט ברצועה צריך כוח של לפחות מספר אלפי שוטרים (או חיילים), המספר גובר ככל שחלק ניכר של האוכלוסיה עוין את המשטר.

אנסה לנתח מהן האפשרויות לשלטון ברצועת עזה: הרשות הפלסטינית (אש"ף); צה"ל; מצרים; כוח בינ"ל; חמאס; ארגון אסלאמי כזה או אחר (ג'יהאד, דאעש, סלפים וכו').

מצרים – סביר להניח שכל עוד א-סיסי בשלטון, לא ניתן יהיה לגרום למצרים לשלוט ברצועה (וספק אם אחרי), גם בסיני הוא מתקשה לשלוט, ולא נראה סביר שהוא ישוש לשלוט על 2 מיליון פלסטינים נוספים.

הרשות הפלסטינית – כדי לחזור לשלוט ברצועה זקוקה למספר אלפי חיילים, שישתלטו בכוח על הרצועה מחדש, כוח שאין ברשותה כעת. כדי להכין אפשרות כזאת, צריך להגדיל את כוח המשטרה הפלסטינית. האתגר הגדול יהיה, כיצד ניתן לתאם פעולה שכזאת מול הרשות ולהוציא זאת אל הפועל. זאת מעבר להשלכות הנובעות מכך על פתרון 2 המדינות.

כוח בינלאומי – קשה להאמין שניתן לגייס את אומות העולם לשלוח כוח שלטוני לרצועה (בשונה מכוחות שמירת השלום, שסובבים את גבולות ישראל), שיהיה מוכן להפעיל כוח (ולהיהרג) על מנת לבנות מוסדות שלטוניים חדשים. גם אם מתעלמים מכך, יעד כזה של ישראל, פרושו בינאום הסכסוך, סוגיה שסותרת את האינטרס הישראלי.

צה"ל – כיבוש הרצועה, השלטת ממשל צבאי מחדש וחיסול מרכיבי הכוח של חמאס אפשריים, אך יארכו תקופה ממושכת. ההיסטוריה מלמדת שלרוב זה לקח זמן רב בהרבה מכפי שהוערך מלכתחילה.

חמאס – במקרה של סיום מלחמה ללא הישארות שלטון אקטיבי, שידכא את כוחו של חמאס, סביר להניח שהגורם המאורגן היחיד שביכולתו להשתלט מחדש על הרצועה זאת רק תנועת החמאס.

ארגון אסלאמי – יכול להשתלט על הרצועה במידה ויווצר כאוס, שמתוכו יצמח הגורם המאורגן ביותר שיצליח לדכא את הארגונים האחרים, כולל התמיכה הכלכלית הדרושה כדי להבטיח את היכולת של המשטר להתקיים.

כיבוש הרצועה מחייב נתח ניכר מכוחו של צה"ל לפרק זמן ממושך. המשמעות היא שבזמן הזה וגם בתקופה שאחריו כל עוד צה"ל שולט בכוח ברצועה, ישראל מוגבלת ביכולתה לצאת למלחמה בחזית הצפונית. האם באמת אנחנו יכולים להרשות לעצמנו סיכון שכזה למשך שנה או שנתיים, בזמן שאנחנו מנסים להיאבק בהתבססות האיראנית והגרעין האיראני חוזר למרכז העניינים?

מבצע שתכליתו החלפת שלטון חמאס מחייב תכנית צבאית שונה לחלוטין, מחד הימנעות מירבית מפגיעה בתשתית אזרחית (בשונה ממה שצה"ל עשה ב-3 המבצעים האחרונים) כי צה"ל יהיה זה שיתמודד עם ההרס, בשונה מחמאס שלא היה חייב.

למעשה, כדאי להודות, ישראל לא יכולה להרשות לעצמה מלחמה כוללת מול חמאס שתביא לכיבוש הרצועה ושליטה של צה"ל עליה למשך שנים. זה יביא לצהלות שמחה בטהראן שיישמעו עד ירושלים. במקום להתרברב לשווא, עדיף שממשלת ישראל תעסוק בדיונים אסטרטגיים על בחירת חלופה רעה מתוך אלו שניתן, ולא על חלופה נוראה מאלו שעל העץ.

עמר דנק הוא סא"ל במיל', נווט בחיל האוויר, שירת בחטיבה האסטרטגית באג"ת. מהנדס מערכות מידע, תואר שני ביחסים בינ"ל בניהול מו"מ וקבלת החלטות ומרתוניסט. הבלוג של עמר, "שאלה אסטרטגית" עוסק בניתוח גיאו אסטרטגי, בטחון לאומי, קבלת החלטות ודמוקרטיה.