צירוף מקרים זימן שלוש חדשות במקביל. מצד אחד המתה התקשורת דיווחים על הכספים שהופנו לחינוך החרדי במסגרת תקציב המדינה החדש לטובת השוואת תקציבים במיליארדים, תוספות של מאות מיליונים למוסדות הפטור, תוספת אופק חדש למורים החרדים ועוד כהנה וכהנה סעיפים והעברות.

אין ספק שהחינוך החרדי הוא אחד המרוויחים הגדולים בתקציב הדו-שנתי שעבר. וזה עוד מבלי להתייחס לטענות המועלות ע"י כלכלנים ואנשי חינוך, המגבים את טענותיהם בנתונים של משרד החינוך, לפיהן כבר היום התלמידים החרדים אינם מקופחים בכלל הזרמים והקטגוריות. ואף בהתעלם מכך שתוספת אופק חדש תינתן בקרוב למורים החרדים למרות שחלקם הגדול אינו עומד בקריטריונים האקדמיים והפיקוחיים הנדרשים ממורים במערכת הממלכתית המקבלים את התוספת.

החינוך החרדי הוא מהמרוויחים הגדולים בתקציב הדו-שנתי שעבר, וזה עוד לפני הטענות שכבר היום התלמידים החרדים אינם מקופחים, ושהתוספת תינתן למורים החרדים למרות שרבים מהם לא עומדים בקריטריונים

מצד שני הודיע ארגון המורים כי הוא מחדש את העיצומים, ומיד שובשו פעילויות שונות לרבות טקסי סיום שנה ויציאות למסעות לפולין. ומצד שלישי, כותרת שקיבלה פחות תשומת לב סיפרה על תכנית חדשה כמעט נואשת של משרד החינוך לגייס מורים למערכת הממלכתית ב"דרכים חדשות ויצירתיות שלא נוסו עד כה". עוד תוכנית שמנסה לסתום את החור בדלי במערכת הסובלת ממחסור מתמשך ומתעצם במורים.

ובכן, באלו דרכים חדשות ויצירתיות מדובר? בין היתר, הסבת אקדמאים בהליך בזק בן שלושה חודשים בניהול הרשויות המקומיות, תואר מקוצר בחינוך לחיילים משוחררים בוגרי חיל החינוך, השבת מורים בגמלאות לעבודה, גיוס מדריכים מנוסים מתנועות נוער וכמובן – קמפיין בכל אמצעי המדיה. איך אפשר בלי קמפיין.

צירוף מקרים? רק לכאורה. איך אפשר שלא להבחין בקשר המובהק כל כך בין שלוש החדשות? איך מקבלי ההחלטות לא רואים את הקשר? האם הם לא רואים? עם כל הפרגון והשמחה על שפע המשאבים ושיפור התנאים למורים במערכת החינוך החרדית – שבחלקה הגדול נמנעת מהקניית ידע בסיסי הנדרש במאה ה-21 לאזרח המבקש להשתלב בחברה ובשוק התעסוקה – אי אפשר שלא לצעוק את צעקתה של מערכת החינוך הממלכתית, זו שדוד בן גוריון ראה בה את הדבק שילכד את כל פלגי החברה סביב ערכי ליבה משותפים ושייכות למדינה יהודית ודמוקרטית.

המערכת הממלכתית אמונה על פי ייעודה בחוק וגם ע"פ תפיסת העולם של רוב רובם של מחנכיה להכשיר את אזרחי המחר. אלא שכאן ועכשיו לא מצליחה המערכת להתמודד עם יוקר המחיה שאינו פוסח על מחנכות ומחנכים, ועם האתגרים ההולכים וגדלים בחינוך ילדי ישראל, שלא נהיים קלים יותר עם השנים.

עם כל הפרגון על שפע המשאבים ושיפור התנאים למורי מערכת החינוך החרדית – שברובה נמנעת מהקניית ידע בסיסי הנדרש במאה ה-21 – אי אפשר שלא לצעוק את צעקת מערכת החינוך הממלכתית

אז ארגוני המורים זועקים, השביתות כבר בשטח, אבל היובש התקציבי הכרוני נמשך, כי בחלוקת המשאבים שוב הסתבר שישנם סדרי עדיפויות אחרים.

כשזה המצב, מה הפלא שישראל מתייבשת גם ממורים? שפחות ופחות אנשים בוחרים בחינוך כמקצוע לחיים, גם אם תחושת השליחות מפעמת בליבם?

נניח רגע לפער הזועק לשמיים בין המערכות, ונתמקד בפתרון התורן של משרד החינוך למשבר במערכת הממלכתית. עצם הניסיון לפתור את המצוקה האינהרנטית ראוי כמובן לשבחים. אולי נחמת עניים, אבל לפחות זה.

הבעיה היא חיפוש הפתרון מתחת לפנס, ובה בעת אי זיהוי עד כדי עיוורון של המטבע האמיתי שיושב מתחת לפנס, ברור ומנצנץ. במקום לקושש מורים מן הגורן ומן היקב, מי שבא ברוך הבא (או ליתר דיוק, מי שיסכים לבוא), לא מוטב להתמקד בכוח האדם הקיים, המקצועי, המנוסה והנשחק עד דק? לא עדיף להתמקד סוף סוף במצוקותיו?

מחקר מקיף מינואר האחרון אודות המחסור במורים של מרכז המחקר והמידע של הכנסת, שמתבסס, בין היתר, על תוצאות סקר בקרב כמעט 600 מנהלים, מצביע על השכר הנמוך כגורם מרכזי למחסור, לצד מעמד המורה, תנאי ההעסקה, עומס, שחיקה וקושי בעבודת ההוראה. הכתובת על הקיר, לגייס עוד מורים ספק מתאימים מקצועית שיסבלו מאותן בעיות יסוד לא יביא מזור למחסור.

במקום לקושש מורים מן הגורן ומן היקב, מי שבא ברוך הבא (או ליתר דיוק, מי שיסכים לבוא), לא מוטב להתמקד בכוח האדם הקיים, המקצועי, המנוסה והנשחק עד דק? לא עדיף להתמקד סוף סוף במצוקותיו?

ישראל כמערכת וכחברה יודעת לתגמל ולהוקיר ענפים יקרים ללבה. ההייטק לדוגמה אמנם סובל עכשיו ממשבר עולמי, אבל עדיין עובדי הוראה עם ותק של עשרות שנים יכולים רק לחלום על שכר ותנאים שיש בענף הנכון לעובדים צעירים מהם בהרבה, גם בגיל וגם בניסיון המקצועי. המדינה מושקעת היטב בענף במגוון דרכים, וחתומה אף היא על התגמול המפנק.

אלא שעצם ההשוואה בין חינוך להייטק כרוכה עבור המשווה בסיכון להוקעה, או לפחות הגחכה, כאדם לא מציאותי. למה בעצם? אפשר לנאום שעות על חשיבות החינוך להכשרת דור העתיד לבנייה ולשגשוג, אבל כשמגיע הרגע לשים את הכסף איפה שהפה נמצא, כמאמר הביטוי באנגלית, לפתע דממה. אולי זה העיוות האמיתי? מה כ"כ מופרך בעצם בלשלם משכורת תחרותית גם למורים במערכת הממלכתית?

אבל גם אם מורים לא ירוויחו בקרוב כמו אנשי הייטק, ברור לכל מי שעיניו בראשו כי ללא תגמול הולם וללא הכשרה וליווי של הצוות החינוכי הקיים, תוך זמן לא רב לא יישארו מורים ומורות ראויים במערכת החינוך ולא יהיה מי שיצעיד את ישראל אל עבר העשורים הבאים בכל תחומי החיים: מחקר, רפואה, ביטחון, חינוך, רווחה, חברה ותרבות.

בהייטק כבר דובר בעבר על תוכנית להבאת עשרת אלפים מתכנתים מהודו. אם קברניטי המדינה לא ישכילו לראות רחוק וימשיכו לפעול רק לפי לו"ז פוליטי קצר טווח הרואה גג עד להסכם השכר הקרוב, החינוך יהיה תחום התעסוקה הבא שיזדקק לייבוא.

מקצוע החינוך וההוראה הוא פרופסיה ושליחות לחיים, שגלומה בו ההזדמנות לגעת במסלול חייהם של אנשים צעירים פרטיים ולשנותו, ולהתוות ולהבטיח את עתידה של חברה שלמה. בהתאם לכך צריך להיגזר היחס והכבוד לאנשים הבוחרים לעסוק במקצוע זה.

ברור לכל מי שעיניו בראשו כי ללא תגמול הולם וללא הכשרה וליווי של הצוות החינוכי הקיים, תוך זמן לא רב לא יישארו מורים ומורות ראויים במערכת החינוך

הגמלאים והסטודנטים ושאר פתרונות קסם לא יצליחו למנוע את הנטישה המתמדת של מורים ראויים. רק שינוי גישה אמיתי, תקציבי, מדינתי וגם חברתי, ישאיר אותם במערכת. קוצר רואי וחוסר הבנה של העניין טומנים בחובם השלכות קשות והרות גורל לעתיד ילדינו ולעתיד החברה הישראלית כולה.

תומר סמרקנדי הוא מנכ"ל "דרך כפר יוזמות חינוך", הפועלת לשינוי פני החברה באמצעות חינוך ערכי לחוסן רגשי עבור אוכלוסיות מוחלשות. העמותה מלווה ומנחה עשרות קהילות חינוך ומכינות קד"צ בפריפריה.