ב־6 בספטמבר 1970 עלתה מרתה הודס בת ה־12 על טיסה של חברת TWA, שהמריאה מנמל התעופה בן גוריון לכיוון ניו יורק. המטוס מעולם לא הגיע ליעדו. טרוריסטים פלסטינים חטפו את המטוס באוויר, החזיקו ב־155 נוסעיו ובאנשי הצוות כבני ערובה – והנחיתו אותו במדבר הירדני.
מרתה ואחותה בת ה־13 קתרין, שטסו ללא ליווי, הוחזקו בשבי במטוס במשך שישה ימים ושישה לילות. בסופו של דבר הן שוחררו ללא פגע – רגע לפני שהחוטפים פוצצו את המטוס הריק שלהן – לצד שני מטוסים חטופים נוספים – בפרשה שנודעה כחטיפת המטוסים לשדה דוסון.
ניסיון חטיפת חמשת המטוסים (צוות אל על סיכל ניסיון השתלטות נוסף של לילה ח'אלד, וטיסת פאן אם פוצצה בקהיר) בידי אנשי הגרילה הפלסטינים בדרישה לשחרר אסירים מהכלא הישראלי משכה את תשומת הלב העולמית והביאה למלחמת אזרחים עקובה מדם בירדן, שנמשכה עשרה ימים ונודעה כ"ספטמבר השחור".
במשך קרוב ל־50 שנה הודס – שהפכה להיסטוריונית וכתבה כמה ספרים על ההיסטוריה האמריקאית של המאה ה־19 – הדחיקה באופן כללי את החוויה הקשה שעברה. היא דיברה, חשבה או כתבה על החטיפה לעתים נדירות בלבד, עד שכמעט שכנעה את עצמה כי היא מעולם לא התרחשה.
במשך קרוב ל־50 שנה הודס – שהפכה להיסטוריונית וכתבה ספרים על ההיסטוריה האמריקאית של המאה ה־19 – הדחיקה באופן כללי את החוויה הקשה שעברה
אולם, חמישה עשורים לאחר מכן הודס החליטה לחשוף ולספר את הסיפור שלה. היא עמלה בשקדנות על שחזור השבוע הגורלי, בניסיון לענות על שתי שאלות – מה קרה לה על המטוס ההוא, ולמה היא לא מצליחה להיזכר?
התוצאה היא ספר אישי מאוד המבוסס על מחקר מוקפד בשם "החטיפה שלי: היסטוריה אישית של שכחה וזיכרון" (My Hijacking: A Personal History of Forgetting and Remembering), שהוא סיפור היסטורי ואישי גם יחד.
"כמעט אף פעם לא חשבתי או דיברתי על החטיפה, עד 11 בספטמבר", אומרת הודס בריאיון לזמן ישראל. היא מציינת כי פיגועי הטרור של 11 בספטמבר החיו בה פחד טיסה, שהיה קבור אצלה זמן רב. "ואז נדרשו לי עוד כ־15 שנה כדי לחזור לזה".
רק לפני כחמש שנים, לדבריה, "הרגשתי שאני מוכנה לקשר את אותה ילדה בת 12 שרצתה לשכוח מהחטיפה – אליי, ההיסטוריונית הבוגרת. ידעתי שאני יכולה להשתמש בכישורים שלי כהיסטוריונית כדי לנסות להיזכר באירוע".
רק לפני כחמש שנים, לדבריה, "הרגשתי שאני מוכנה לקשר את אותה ילדה בת 12 שרצתה לשכוח מהחטיפה – אליי, ההיסטוריונית הבוגרת. ידעתי שאני יכולה להשתמש בכישורים שלי כדי לנסות להיזכר באירוע"
חופשה שהפכה לסיוט
הודס ואחותה בילו את קיץ 1970 בתל אביב, שם אימן, שהייתה רקדנית, השתקעה כדי לסייע בהקמת להקת המחול בת שבע, ואז נישאה לאחד מעמיתיה הרקדנים והביאה לעולם ילד נוסף.
בתום חודשיים אידיליים של שמש וימים עצלים על החוף, האחיות התכוננו לחזור לאביהן (גם הוא רקדן מפורסם) ולהתחיל את שנת הלימודים החדשה בניו יורק. מה שקרה בפועל היה שבוע מסויט באופן בל יתואר, שבו שתי הילדות היו לכודות בתוך מטוס נייח כפיונים במלחמה גיאופוליטית שהן לא ידעו עליה דבר.
הן צפו בחוטפים ממלכדים את המטוס בדינמיט בזמן שהם מבטיחים להן כי לא ייפגעו. הן ראו את החוטפים מורים לבני הערובה לרדת מהמטוס, מעמידים אותם בשורה ותובעים לדעת את דתם; הם שחררו כמה מהשבויים אבל הותירו מאחור את כל היהודים, יחד עם כמה אחרים.
"אוויר הלילה קריר, ואני שומעת לחישות בין המבוגרים על מחנות ריכוז", כותבת הודס. "אני תוהה אם מישהו ייתן הוראה לירות. כשאנחנו חוזרים למטוס, לא כולם חוזרים איתנו".
"אוויר הלילה קריר, ואני שומעת לחישות בין המבוגרים על מחנות ריכוז", כותבת הודס. "אני תוהה אם מישהו ייתן הוראה לירות. כשאנחנו חוזרים למטוס, לא כולם חוזרים"
בניסיון לשחזר את החוויה – שאותה קברה במשך זמן רב – פנתה הודס תחילה ליומן שלה, שכתבה בנאמנות מדי יום במשך שנים, בכלל זאת כאשר הוחזקה בשבי במדבר הירדני. מה שמצאה בו היה גרסה מעוקרת ומצונזרת של האירועים, נערה צעירה הנואשת לטעון כי הדברים אינם גרועים כל כך ומייחלת שתוכל לספר יום אחד לאביה שהיא לא פחדה.
"כשאני קוראת ושבה וקוראת ביומן שלי, אני רואה שהסופרת השאפתנית שהייתה בי לא בנתה תיעוד מלא אלא סיפור נסבל; לא סיפור נאמן למציאות אלא כזה שניתן לשאת; לא סיפור כן אלא סיפור שאוכל לספר כשאשוב הביתה, בעיקר לאבי", היא כתבה עשורים לאחר מכן.
מלאכת הרכבת הפאזל
הודס שיקעה את עצמה בחקר האירועים. בהתחלה היא השוותה את הממצאים ליומן שלה, שנשמר אצל אחותה, ולאחר מכן בחנה את עדויותיהם של אנשי צוות המטוס, יצרה קשר עם בני ערובה אחרים, צפתה בצילומים ארכיוניים וניסתה להבין מה באמת קרה.
"מה שגיליתי כשהתחלתי לחקור ולהשוות את המחקר שלי לרשומות היומן שלי הוא שהשמטתי המון", אומרת הודס. "השמטתי דברים שהפחידו אותי, השמטתי דברים שלא רציתי לזכור, או שלא רציתי לחשוב עליהם, או שכילדה בת 12 לא היו לי המילים לתאר או להבין".
"מה שגיליתי כשהתחלתי לחקור ולהשוות את המחקר שלי לרשומות היומן שלי הוא שהשמטתי המון", אומרת הודס. "השמטתי דברים שהפחידו אותי, השמטתי דברים שלא רציתי לזכור"
יותר מ־50 שנה אחרי שהודס סירבה לתאר את הזוועות, היא מספרת כעת בפירוט קורע לב כיצד נאלצה לחיות במשך שישה ימים ושישה לילות על סיפונו של מטוס מקורקע, ללא שירותים מתפקדים, עם מחסור באוכל וחוסר יכולת לשמור על היגיינה בסיסית.
היא מספרת על אימהות שייצרו חיתולים מאולתרים עבור התינוקות שלהן; על ילדה בת שש ללא מלווה שפיתחה חום גבוה וטופלה על־ידי כמה מהנוסעים, אנשי הצוות ואפילו החוטפים; על בני ערובה שהתייפחו כשיקיריהם הופרדו מהם ונלקחו למקום לא ידוע.
כשבני הערובה הורחקו לבסוף מהמטוסים במכוניות מסחריות ב־12 בספטמבר 1970, הודס שמעה את הפיצוצים הרמים שהעידו כי המטוסים הושמדו. "אני חושבת שהם פוצצו את ה־TWA, אלוהים!", היא כתבה ביומן.
כשהגיעה לבית המלון בעמאן, המומה, במצב של תת־תזונה ועדיין ללא משפחתה, הודס כתבה: "כשנכנסנו פנימה, קתרין ואני רואיינו על־ידי מגזין טיימס ומאוחר יותר על־ידי הניו יורק טיימס!"
עשרות שנים של בריחה
בזמן שהתאמצה להיזכר איך היה לשהות על סיפונו של המטוס, הודס גם ניסתה להשלים עם הסיבות לכך שעשתה כמיטב יכולתה כדי לשכוח. "בתקווה למנוע מאיתנו לסבול יותר מכפי שכבר סבלנו, אבי השתיק שיחות על החטיפה – ואני נותרתי דוממת, קיימתי את הדפוס של ילדים פוסט־טראומתיים שלא רוצים להעציב את הוריהם", היא כותבת.
אפילו עשרות שנים מאוחר יותר, הודס הרשתה לעצמה לחשוב על מה שחוותה לעיתים נדירות בלבד. כשאחד מבני הערובה האחרים, דיוויד ראב – שנמנה עם החטופים שהוחזקו בשבי כמה שבועות נוספים בירדן אחרי שרוב האחרים שוחררו – פרסם ספר על החוויה שלו ב־2007, הודס נמנעה מלקרוא אותו.
כשהוא פרסם מאמר במגזין הניו יורק טיימס, הודס העבירה אותו לבעלה ואמרה, "אני צריכה שתקרא את זה לפי שאני אוכל להסתכל על זה". הודס, פרופסור באוניברסיטת ניו יורק, תוהה היום אם מסלול הקריירה שלה נבע מהחוויות שלה באותו ספטמבר הרה גורל.
"אני מרגישה שבמובן מסוים מה שעשיתי היה לפנות לסיפורים של אנשים אחרים כי ברמה מסוימת לא רציתי להתמודד עם כל הסיפורים שלי עצמי", היא אומרת. "הסיפורים שכתבתי היו מבוססים פעמים רבות על טראומה"
"אני מרגישה שבמובן מסוים מה שעשיתי היה לפנות לסיפורים של אנשים אחרים כי ברמה מסוימת לא רציתי להתמודד עם כל הסיפורים שלי עצמי", היא אומרת. "והסיפורים שכתבתי עליהם היו מבוססים פעמים רבות על טראומה, אובדן או אֵבל בדרכים שונות".
ייתכן כי עשרות שנים של התעמקות בנרטיבים היסטוריים ושחזור העבר היו הדבר שהיא נזקקה לו כדי להתמודד עם הסיפור שלה עצמה, מציעה הודס.
"אולי לאורך כל הדרך נועדתי איכשהו לכתוב על הסיפור שלי עצמי, כהיסטוריונית", היא אומרת. "אבל זה היה כאילו הייתי צריכה קודם כול להפוך להיסטוריונית לפני שאוכל לספר את הסיפור הזה… למצוא היגיון במה שכתבתי, להבין את מה שהשמטתי".
תגובות עכשיו הזמן לומר את דעתך
תגובתך פורסמה! שתפו את עמוד הפרופיל שלכם
ועכשיו אנו זקוקים לתמיכה שלך עזרו לנו להמשיך ליצור עיתונות אמינה, מקצועית וליברלית
תמכו בנו