כשנשיא מצרים אנואר סאדאת הדהים את ישראל ואת העולם ונחת בירושלים בנובמבר 1977, הוא ביקש להיפגש עם גולדה מאיר. ראשת הממשלה לשעבר, שעמדה מולו ארבע שנים קודם לכן במלחמת יום הכיפורים, כבר הייתה אז כמה שנים מחוץ לפוליטיקה, אבל סאדאת התעקש, והשניים נפגשו בכנסת.

בתחילת הפגישה סאדאת נהג בגולדה ברכות רבה, ושאל בזהירות שאלה שכנראה העיקה עליו כל השנים: "למה דחית את ההצעות שלי שהועברו אלייך באמצעות גונאר יארינג בפברואר 1971? הרי יכולנו כבר אז לצעוד לקראת שלום ולחסוך את המלחמה העקובה מדם של אוקטובר 1973".

גולדה מאיר לא התחמקה וענתה בכנות: "פשוט לא האמנו לכם".

אפשר לטעון שזה היה בעצם המחדל הגדול ביותר של מלחמת יום כיפור. המחדל שכמעט ולא יעסקו בו בסרטים, הסדרות, הספרים והמאמרים הרבים שמתפרסמים ושעוד יתפרסמו בשבועות הקרובים, ככל שנתקרב ליום השנה החמישים למלחמה ההיא.

קריקטורה של דוש שהתפרסמה בעיתון "מעריב" ב-28 ביולי 1972, יותר משנה לפני פרוץ מלחמת יום הכיפורים (צילום: ארכיון דוש, הספרייה הלאומית)

לא ההפעלה או אי ההפעלה של ה"אמצעים המיוחדים" על ידי אמ"ן, לא מלחמת הגרסאות בין המוסד לאמ"ן, לא השאלה אם היו צריכים לגייס מילואים מוקדם יותר; אלא סירובה של ראשת ממשלת ישראל – בגיבוי צמד הניצים משה דיין ("עדיף שארם א-שייח' בלי שלום משלום בלי שארם א-שייח'") וישראל גלילי (מאבות תוכנית הסיפוח) – להצעות שלום מפורשות וחד משמעיות שהועברו לישראל ממצרים, באמצעות שליח האו"ם יארינג.

הם פשוט לא האמינו.

זו כמובן חוכמה קטנה מאוד – ונחוצה גם יהירות לא מבוטלת – לטעון בדיעבד וממרחק השנים, שאפשר היה למנוע את המלחמה, על אלפי ההרוגים, עשרות אלפי הפצועים ונפגעי הנפש, והחורבן הכלכלי שלקח לישראל שנים להשתקם ממנו.

אבל הטענה הזו, שכבר הועלתה בהזדמנויות שונות בעבר – תמיד בשולי השוליים של העיסוק במחדלים המודיעיניים, האסטרטגיים והטקטיים של המלחמה – ושאפילו תנועת המחאה שקמה אחרי המלחמה לא התמקדה בה, מקבלת היום חיזוק ממקור בלתי צפוי.

עטיפת הספר "פעם כאשר מותר יהיה לספר"

ספר בשם "פעם כאשר מותר יהיה לספר… המוסד ומלחמת יום הכיפורים", יוצא לאור היום על ידי "המוסד" ובו בפעם הראשונה מופיעה בו הגרסה הרשמית, המאושרת, של מחלקת ההיסטוריה של המוסד ובשיתוף פעולה עם המחלקה להיסטוריה של צה"ל וההוצאה לאור של משרד הביטחון.

מודיעין חלומי

הצעות השלום המצריות הן לא העילה לפרסום הספר הזה, שלמיטב ידיעתי הוא חסר תקדים בתולדות מערכת הביטחון הישראלית. הרקע לפרסום הוא מלחמת הגרסאות, הספרים, התביעות המשפטיות, ההשמצות, המאמרים והמאמרים שכנגד – שמתנהלת כבר עשורים בין צבי זמיר, שהיה ראש המוסד ב-1973, לבין אלי זעירא, שהיה אז ראש אמ"ן.

זמיר (יליד 1925) וזעירא (יליד 1928), יבדלו לחיים ארוכים, לא מרפים זה מצווארו של זה מאז שהסתיימה המלחמה, מה שעלול להוביל למסקנה הנמהרת, שפיקוד על גוף מודיעין במלחמה טראומטית ורבת נפגעים, הוא ערובה לאריכות ימים.

אי אפשר שלא לקרוא את הספר ככתב הגנה של המוסד על המפקד הנערץ של הארגון משנות השבעים. דוד ברנע, ראש המוסד הנוכחי, לא מנסה להסתיר את זה. במבוא הקצר שכתב לספר הוא מבהיר:

"חשוב להדגיש כי תרומתו של צבי זמיר – שהתריע על המלחמה ופעל כאסטרטג מודיעיני במהלכה – לא תסולא בפז. תפקודו הוביל למהפך במעמדו של המוסד בקהילת המודיעין ולתהליך של שינוי בתפיסת הארגון, כמי שאמון על ניתוח והערכה של המודיעין ולא רק על איסופו.

"חמישים שנים לאחר מלחמת יום הכיפורים בשלה העת להציג לציבור הרחב את תרומתו של המוסד בתקופה שקדמה למלחמה ובמהלכה. הארגון סיפק מידע ייחודי ומפורט ממגוון מקורותיו על הכנותיהן של מצרים וסוריה למלחמה ועל המועד הצפוי לפריצתה. לצערנו מידע זה לא הצליח לשנות את הקונספציה שרווחה באותה תקופה בצמרת הצבאית והמדינית, ולא מנע את ההפתעה האסטרטגית ואת מחיר הדמים הכבד".

ראש המוסד דוד ברנע ופרופ' דני זמיר, בנו של ראש המוסד לשעבר צבי זמיר, בטקס השקת הספר "פעם כאשר מותר יהיה לספר", 7 בספטמבר 2023 (צילום: המוסד)

גם מי שבקיאים בעשרות הגרסאות השונות שהתפרסמו לאורך השנים בנוגע למלחמה, ומי שמתמצאים בכל הדקויות הנוגעות לסכסוך הגדול שבין המוסד לאמ"ן בכלל, ובין זמיר לזעירא בפרט, ימצאו בספר אוצרות רבי ערך.

מעל הסכסוך הזה מרחפת דמותו האניגמטית, המחשמלת אפילו, של אשרף מרואן, שכונה במסמכי המוסד "המלאך", והיה גדול המקורות המודיעיניים של ישראל אי פעם, ואחד המרגלים הגדולים בתולדות הביון העולמי.

עצם קיומו וכמובן שמו היו אחד הסודות הביטחוניים השמורים ביותר של ישראל, עד שאלי זעירא פרסם ב-1993, במלאת 20 שנה למלחמה, ספר עם גרסתו לאירועים ובו טען כי "המלאך" – שאותו כינה בספרו "המידע" – היה בעצם סוכן כפול, שהונה את ראש המוסד זמיר.

"בעקבות הספר הופיעו בעשורים האחרונים בתקשורת ובאקדמיה פרסומים שונים ומטעים, שהדהדו את טענתו של זעירא בנוגע לכפילותו של 'המלאך' ואף הוסיפו הוכחות, לכאורה, לביסוסה", כותבים אנשי מחלקת ההיסטוריה של המוסד בספר החדש.

ראש אמ"ן אלי זעירא במסיבת העיתונאים מייד עם פתיחת מלחמת יום הכיפורים, 6 באוקטובר 1973 (צילום: אוסף דן הדני, הספרייה הלאומית)

שמו של הספר, אגב, לקוח ממכתב שבו גולדה מאיר כתבה ב-1971 לצבי זמיר – אפרופו מידע יקר ערך שהמוסד סיפק אז בעזרת "המלאך": "צביקה, פעם כאשר יהיה מותר לספר, אתה וחבריך תקבלו פרס".

למרבה הצער זה לא נגמר בפרס, אלא באלפי הלוויות, ועדת חקירה ממלכתית, קרבות בוץ תקשורתיים ואפילו תביעת דיבה.

אשרף מרואן היה מיליונר מצרי, חתנו של נשיא מצריים גמאל עבד אל נאצר. אחרי מותו של נאצר הוא הפך לאחד האנשים המקורבים ביותר לנשיא מצרים החדש, אנואר סאדאת. הוא אהב את החיים הטובים והיקרים באירופה, וככל הנראה פיתח גם חיבה עזה להימורים גבוהים בבתי קזינו. ב-1970 הציע את שירותיו למוסד, תמורת 100 אלף דולר לכל פגישה עם מי שהפך למפעילו, סגן ראש שלוחת המוסד בלונדון, "דובי".

בשנים שהובילו למלחמה, מרואן סיפק לישראל מודיעין חלומי, כולל פרוטוקולים של פגישות חשאיות בדרגים הגבוהים ביותר, צילומי מסמכים שלימדו על היקף ההצטיידות המצרית והסורית בנשק, תוכניות אסטרטגיות ואופרטיביות שונות, מידע שהוביל לסיכול ניסיון לובי לפוצץ מטוס אל על (כנקמה על הפלת המטוס הלובי מעל סיני בפברואר 1973) ועוד.

תמונה מבצעית של "המלאך" אשרף מרוואן עם מפעילו דובי (צילום: המוסד)

איכות המידע שסיפק "המלאך" הייתה כה גבוהה, שראש המוסד זמיר ביקש להיפגש איתו בעצמו כדי לתהות על קנקנו.

הפגישה הדרמטית ביותר של זמיר ומרואן התקיימה בלונדון בלילה שלפני פרוץ המלחמה, ובה מרואן סיפק את "התראת הזהב" שהמלחמה עומדת לפרוץ למחרת.

גם על המידע שנמסר באותה פגישה ועל האופן שבו טיפל בו זמיר, ניטש קרב גרסאות אינסופי – בהשתתפות בכירים לשעבר, היסטוריונים צבאיים וכתבים לענייני ביטחון – כשעיקרי הדברים כבר פורסמו בעבר, אם כי מעולם לא בצורה מפורטת ורשמית כמו זו המפורטת בספר החדש.

אלי זעירא טען כבר בחקירתו בחלק החסוי של דוח ועדת אגרנט, שמרואן היה סוכן כפול. הוא חזר על הטענה בספרו "מלחמת יום כיפור: מיתוס מול מציאות", והיא זכתה מאז לתמיכה של עיתונאים ישראלים כמו רונן ברגמן ואמיר אורן, של חוקרים שונים שפרסמו ספרים על המלחמה ועוד.

צבי זמיר, ראש המוסד במלחמת יום הכיפורים, מספר על "ידיעת הזהב" (וידיאו: המוסד)

הטענה שאשרף מרואן היה סוכן שהעביר מידע לישראל פורסמה לראשונה בדפוס בספר שפורסם ב-1998 בשם "מי הרג את דיאנה?" של עיתונאי בריטי בשם סימון רייגן, שטען כי מרואן היה קשור לתאונה שבה נהרגו דיאנה, הנסיכה מוויילס ובן זוגה דודי אל פאיד ומטרתו לא הייתה דווקא דיאנה, אלא בן זוגה המצרי, בנו של שנוא נפשו, המיליונר המצרי מוחמד אל פאיד. זו הייתה הפעם הראשונה שבה השם אשרף מרואן הוזכר בהקשר הזה.

הספר ההוא נתפס כלא רציני ואיכשהו חלף מתחת לרדאר. שלוש שנים מאוחר יותר, פרסם העיתונאי הישראלי-אנגלי אהרון (רוני) ברגמן ספר ובו תיאר את עלילות הריגול של אשרף מרואן, מה שהוביל לגל פרסומים בנושא במצרים, ולבסוף גם לכך שהצנזורה התירה לפרסם את הסיפור בישראל.

אנשי המוסד זעמו על הפרסומים האלה, והיו בטוחים שמי שמזין אותם מרחוק זה אלי זעירא, מובל על ידי החרון העיוור שלו לטהר את שמו ולנקות עצמו מאחריות לקונספציה הידועה לשמצה שהובילה למלחמה.

זמיר יצא לעימות פומבי עם זעירא, האשים אותו בהסגרת מקור מודיעיני, וגרימת נזק אנוש ליכולתה של ישראל לגייס סוכנים בעתיד. זעירא הגיש תביעת לשון הרע נגד זמיר, והשופט בדימוס תיאודור אור, שמונה לפסוק בסוגיה הרגישה, קיבל בשנת 2007 את גרסתו של זמיר.

הלוויתו של אשרף מרוואן בקהיר, מצרים, 1 ביולי 2007 (צילום: Khaled DESOUKI / AFP)

באותה שנה אשרף מרואן נפל ממרפסת דירתו בלונדון בנסיבות לא ברורות, התרסק על המדרכה ומת במקום. חקירת המקרה על ידי משטרת לונדון הסתיימה בלי מסקנות ובלי חשודים. צבי זמיר כתב על מותו:

"התמלאתי צער על האיש שסיים כך את חייו, זעם על הנסיבות שגרמו למותו ואין אונים על כך שלא הצלחתי לשמור עליו. חקירת מותו של מרואן נקלעה למבוי סתום, אבל מייסרת אותי המחשבה שמא חשיפת שמו וזהותו כסוכן הישראלי בצמרת המצרית היא שהאיצה את נפילתו ממרפסת ביתו שבלונדון, אם לא הביאה לה ישירות".

"כל פחדי הוא שהעולם יפסיק להתעניין בבעיה"

בספר החדש של המוסד מתפרסמות לראשונה עדויות רבות של אשרף מרואן ושל סוכנים נוספים שהמוסד הפעיל באותה תקופה – בלי לחשוף את זהותם, כמובן – שגיבו את המידע הרב שהגיע מ"המלאך". הידיעות הללו הועברו בזמן אמת למקבלי ההחלטות בישראל, אבל הם נטו לזלזל בהן.

שועלי קרבות המודיעין, האסטרטגיה וההיסטוריה הצבאית בעיתונות הישראלית ודאי יתכתשו בימים ובשבועות הקרובים על איכותו ואמינותו של המידע הזה, שמפרסם המוסד, וכולל בין היתר תיאורים מפורטים של צעדים מלחמתיים, הצטיידות בטילי סאגר ומטוסי סוחוי, רכישת גשרי צליחה ומאות נגמ"שים אמפיביים, מגעים מלחמתיים בדרגים גבוהים ועוד.

אשרף מרוואן, משמאל, עם אשתו מונה – בתו של גמאל עבד אל נאצר, המשקיף על תינוקם הטרי, 27 באפריל 1967 (צילום: AP Photo)

אני מעדיף להתמקד במסגרת המצומצמת הזו, בשלל הראיות שמופיעות בספר של המוסד, ונוגעות לעניין ההוא, שלא מרבים לעסוק בו. זה הנובע משאלתו של אנואר סאדאת, שנדמה לי שצריכה להדיר שינה מעינינו גם היום: למה ישראל לא ניסתה אפילו לבדוק את האופציה להגיע עם מצרים להסכם שלום עוד לפני המלחמה, בתנאים שמן הסתם היו דומים למדי להסכם שגובש ארבע שנים אחריה – בלי ששתי המדינות יקריבו בסיני את טובי בניהן.

"סאדאת פקפק באפשרות שמהלכים מדיניים יחזירו למצרים את השטחים שאיבדה במלחמת ששת הימים, אך עד לבנייתה של יכולת צבאית מספקת, הוא נתן להם סיכוי", כותבים אנשי המוסד. "נקודת ציון מודיעינית חשובה בהקשר זה הייתה שלושה פרוטוקולים, שהתקבלו מ'המלאך', של שיחות שניהל סאדאת עם מנהיגי ברית המועצות בעת ביקורו השני במוסקבה באוקטובר 1971.

"בביקור זה שטח סאדאת בפני הרוסים את עיקרי האסטרטגיה שלו – מצרים מוכנה למהלכים להסדר, אולם נוכח הקיפאון המדיני וחששה מהנצחת המצב, לא נותר לה אלא ליזום פעילות צבאית מוגבלת במטרה לשבור את הקיפאון המדיני".

אנשי המוסד מפרסמים את עיקרי הדיווחים שהעביר "המלאך" מרגע שגויס. בגלל חשיבותם ובשל מעמדו יוצא הדופן של המקור, הדיווחים הללו הועברו מייד, בזמן אמת ובצורתם הגולמית, למקבלי ההחלטות הבכירים בממשלה. כל הציטוטים הבאים הם מדוחות המודיעין של התקופה, המופיעים בדיוק כך, כלשונם, בגרסה הרשמית של המוסד למלחמה.

דיווח מבצעי מסבב הפגישות הראשון עם "המלאך" אשרף מרוואן בדצמבר 1970 (צילום: המוסד)

אפריל 1971: מצרים תפתח בלוחמה מוגבלת כדי לבדוק את התגובות של ארצות הברית ושל ישראל, לאחר שנואשה מפתרון פוליטי.

נובמבר 1971: בפרוטוקולים מפגישותיו של סאדאת עם מנהיגי ברית המועצות במוסקבה באוקטובר 1971 נכתב  שסאדאת אמר את הדברים האלה:

"המצב הטוב ביותר לאמריקה ולישראל הוא המצב הנוכחי. הכיבוש הישראלי שריר וקיים ואין פתיחת אש או כל קשיים… אמריקה וישראל אומרות שמצרים לא מסוגלת לנוע, משום שאין לה היכולת. ישראל שואלת את אמריקה מדוע יש להיחפז להשגת פתרון. הניחו את המצב כפי שהוא. אין ביכולת מצרים לעשות דבר…

"כל פחדי הוא שהעולם יפסיק להתעניין בבעיה… העולם מתחיל לאבד את התעניינותו בבעיה… המשך הפסקת האש היא (כך במקור) לטובת ישראל ואמריקה. לדעתי לאור זאת אין מנוס מלהזיז את הבעיה ולעורר את התעניינות העולם בה – למען פתרון של שלום, על ידי פעולות צבאיות מוגבלות שאנו נבצע".

אוקטובר 1972: בישיבה שקיים סאדאת עם הצמרת הצבאית המצרית הוא הביע נחישות לצאת למלחמה כדי להבקיע את הקיפאון המדיני ולהניע תהליך מדיני. מדבריו משתמע, כי היה נכון לבצע צעד מסוג זה גם במצב המוכנות הצבאית הקיימת של מצרים באותה עת, ולשלם את מחיר האבדות הכרוכות בכך.

נשיא מצרים אנואר סאדאת (במרכז) עם שר המלחמה אחמד איסמעיל (מימין) והרמטכ"ל סדדין שאזלי (משמאל), השלושה בוחנים את ההתפתחויות הצבאיות בסיני במהלך מלחמת יום הכיפורים. 15 באוקטובר 1973 (צילום: AP Photo)

בעקבות הסתייגויות שהעלו גורמים שונים בישיבה, הדיח סאדאת את שר המלחמה מוחמד צאדק, את סגן שר המלחמה עבד אל־קאדר חסן, את מפקד פיקוד מרכז עלי עבד אל־ח'ביר ואת מפקד חיל הים מחמוד פהמי.

נובמבר 1972:  יועץ הנשיא לביטחון לאומי, חאפט' אסמאעיל, הגיש לסאדאת באוגוסט 1972 תזכיר על תכנון המדיניות המצרית לשנת 1972–1973. בתזכיר הוא ממליץ על שורה של צעדים בזירה הבינלאומית ובזירה הפנימית כדי להניע תהליך מדיני, אך לצד זאת הוא מציין כי יש להביא בחשבון שהתנגשות צבאית בין מצרים לישראל וארצות הברית היא כמעט בלתי נמנעת, ומזכיר אפשרות של פעולה צבאית מצרית מוגבלת בחורף.

נובמבר 1972: "המלאך" מסר דוח על ביקורו הראשון בסוריה של אחמד אסמאעיל עלי כשר המלחמה המצרי. מהדוח עלה, כי שר המלחמה מסר לנשיא סוריה חאפז אל־אסד כי סאדאת השתכנע שאי אפשר להגיע לפתרון של שלום ללא פעולה צבאית יעילה, ועל כן הוא (סאדאת) הציע שמצרים וסוריה יפרו את הפסקת האש בסוף דצמבר 1972.

בשיחות בין השר המצרי לאסד והצמרת הצבאית הסורית ניכרה נכונות רבה לתיאום ולשיתוף פעולה, אם כי הצד הסורי נטה לדחות את פתיחת הלחימה.

תמונה מבצעית של "המלאך" אשרף מרוואן עם מפעילו דובי (צילום: המוסד)

דצמבר 1972: בשיחותיו של ראש ממשלת מצרים עזיז צדקי עם ההנהגה הסובייטית באוקטובר 1972 הוא ציין כי נדרשת פעולה צבאית שתאלץ את ישראל להסכים לפתרון בדרכי שלום.

ינואר–פברואר 1973: בחילופי איגרות בין סאדאת לברז'נייב בינואר-פברואר 1973 (המקור הביא את האיגרות עצמן) כתב סאדאת כי "אמונתנו מתחזקת כי כל עוד לא תשתכנע ישראל ביכולתנו לעמוד בפני כוחותיה, להביסם ולשנות את המצב הצבאי – לא תסכים לסגת מאדמותינו הכבושות".

ינואר 1973: מקור "הצומת" "ה" דיווח כי סאדאת אמר שמצרים תפתח במלחמה מוגבלת כדי להביא לפתרון מדיני שיכלול נסיגה מלאה מסיני.

מרץ 1973:  מקור אחר של "הצומת", "טז", מסר כי מצרים וסוריה החליטו להמתין לתוצאות ועידת הפסגה (שנקבעה ליוני 1973) בין נשיא ארצות הברית ריצ'רד ניקסון למנהיגי ברית המועצות ליאוניד ברז'נייב ואלכסיי קוסיגין.

על פי הדיווח, אם לא יימצא בפסגה זו פתרון מדיני, יפתחו מצרים וסוריה בקיץ במלחמת התשה, במגמה להניע את העולם ללחוץ על ישראל להחזיר את השטחים שכבשה במלחמת ששת הימים.

ראשת ממשלת ישראל גולדה מאיר בחדר הסגלגל בבית הלבן בפגישה עם נשיא ארצות הברית ריצ'רד ניקסון, שגריר ישראל בארה"ב היוצא יצחק רבין ושגריר ישראל בארה"ב הנכנס שמחה דיניץ, 1 במרץ 1973 (צילום: AP Photo)

בדיווח שהעביר "המלאך" באפריל 1973 אמר בין היתר את הדברים הללו:

"סאדאת מתכונן ברצינות לחדש הלחימה בזמן הקרוב כדי לצאת מן הקיפאון הנוכחי, שאין הוא רואה מוצא ממנו, זאת בידיעה שסיכויי ההצלחה קטנים ושהוא עלול לאבד את תפקידו במקרה של כישלון. הדבר הינו צעד של ייאוש מבלי לשים לב לאבדות הכבדות הצפויות".

מכאן והלאה זה המדרון החלקלק שהוביל לשאגת הצופרים בשעה שתיים בצהריים של יום כיפור תשל"ד. עוד ועוד עדויות על הצטיידות, על כוננות, על תזוזת כוחות, על סימנים מעידים, על אישור תוכניות מבצע. עוד ועוד עננים שחורים מעל רמת הגולן ותעלת סואץ. דופק מואץ. הלב נשבר.

בישראל ימשיכו להתווכח עוד שנים על סימני המלחמה האלה, ועל השאלות הנכבדות מי התעלם מהם ולמה. הדיון על ההתעלמות מסימני השלום המובהקים שגם הם מפוזרים כאן יידחה למועד מאוחר יותר, ובכלל לא בטוח שיתקיים אי פעם.

זה לא נושא שאוהבים לדבר עליו בישראל.

מנחם בגין ואנואר סאדאת בעת ביקור נשיא מצרים בישראל, 1979 (צילום: יעקב סער/לע"מ)