לאחר יותר מ-40 שנה של רצח אופי, ספרם המרתק של ד"ר חגי צורף וד"ר מאיר בוימפלד "'יבוא יום ויפתחו את הארכיונים' – ממשלת גולדה מאיר ומלחמת יום הכיפורים", בהוצאת כרמל, הנסמך על תעודות היסטוריות ראשוניות בארכיונים בארץ ובחו"ל, עושה צדק עם ראשת הממשלה גולדה מאיר באשר לניהול התהליך המדיני שקדם למלחמת יום הכיפורים והדרך שבה הנהיגה את קבינט המלחמה.

לראשונה בספרות הביוגרפית והמחקרית של התקופה, מתארים המחברים את הדואליות שאפיינה את הנהגתה המדינית והדיפלומטית של מאיר:

עטיפת ספרם של ד"ר חגי צורף וד"ר מאיר בוימפלד "'יבוא יום ויפתחו את הארכיונים' – ממשלת גולדה מאיר ומלחמת יום הכיפורים", בהוצאת כרמל

מצד אחד עמידה פומבית "עקשנית" על האינטרסים הביטחוניים והקיומיים של ישראל שנקבעו עוד על ידי ממשלת לוי אשכול ושהיו מקובלים על מרבית הגורמים הפוליטיים בישראל – אין חזרה לקווי 4 ביוני 1967, אף חייל לא ייסוג ללא הסכם שלום, והתנגדות להסכם כפוי; ומצד שני פרגמטיות ונכונות לפשרות מרחיקות לכת מאחורי הקלעים של המגעים הדיפלומטיים.

גם מפני אחדים משריה שמרה מאיר בסוד את המגעים החשאיים שהיא קיימה, בעקיפין ובמישרין, עם מדינות ערב ובראשן מצרים וירדן. הספר חושף, בצורה ממוקדת ומתועדת, את הצד הפרגמטי שבהתנהלות המדינית של גולדה מאיר.

עוד מאפשר הספר להתמודד עם מסכת שקרים שנקשרו בשמה של גולדה מאיר ואשר קיבעו את דמותה כאחת מהפוליטיקאים השנואים ביותר בישראל. עם שניים מהכזבים הבולטים מנסה רשימה זו להתמודד.

הפגישה שלא הייתה

במשך 40 שנה עמד יוסי שריד ז"ל בראש עדת שונאיה של גולדה מאיר והוביל את רצח האופי שלה. במהלך השנים הרבה לחזור ולספר על אותה פגישה עם גולדה מאיר במרץ 1973, שבה, לדבריו, סיפר לה שעיתונאי מהשבועון "ניוזוויק", ארנו דה בורשגרייב, דיווח לו שנפגש עם נשיא מצרים אנואר סאדאת בקהיר והתרשם כי הוא מעוניין בשלום ואף מוכן להיפגש איתה.

לדברי שריד, ענתה לו מאיר משהו בסגנון הזה: "נראה לך שאני לא יודעת מה סאדאת רוצה?" וסירבה למפגש. בכך תלה שריד את האשמתו, ובעקבותיו של רבים אחרים, כאילו מאיר דחתה את הצעת השלום של סאדאת ומכאן אחריותה לפרוץ מלחמת יום הכיפורים.

על-כך יש לומר לפחות שני דברים. האחד, באביב 73' הגיע לשיאו תהליך שהחל בפברואר אותה שנה עם פגישתם החשאית הראשונה בוושינגטון של יועצו לביטחון לאומי של סאדאת, חאפז איסמעיל, עם הנרי קיסינג'ר, יועצו לביטחון לאומי של נשיא ארצות הברית, ריצ'רד ניקסון.

ימים ספורים לאחר פגישה זו, ביקרה גולדה מאיר בוושינגטון וקיבלה דיווח מלא על המגעים. בספרו "פנקס שירות" מתאר יצחק רבין, אז השגריר בוושינגטון, כיצד הציע קיסינג'ר לאיסמעיל כי "תוכר ריבונותה של מצרים בחצי האי סיני בתמורה לכמה סידורי ביטחון ישראליים זמניים".

ביקורה של גולדה מאיר בחדר הסגלגל בבית הלבן, מימין: שמחה דיניץ, הנרי קיסינג'ר, הנשיא ריצ'רד ניקסון, מאיר ויצחק רבין. 1 במרץ 1973 (צילום: AP Photo)

לדברי רבין, מאיר נתנה את הסכמתה להמשיך ולבדוק את הרעיון עם המצרים, חרף אזהרתו של קיסינג'ר כי ייתכן "שאת הנוכחות הצבאית הישראלית יהיה צורך להסוות כנוכחות אזרחית".

לפני נסיעתה לאמריקה גם קיבלה מאיר דיווחים מפורטים על סבב מפגשיו של איסמעיל ביוגוסלביה ובבריטניה, בדרכו לוושינגטון, מהם היה ברור כי אין כל שינוי במדיניותה של מצרים שעיקריה דרישה לנסיגה מלאה של ישראל לקווי ה-4 ביוני 1967, בכל הגזרות, כתנאי למו"מ בין הצדדים.

צורף ובוימפלד מתארים בספרם כיצד בפגישותיה עם מנהיגי העולם (צ'אושסקו אפריל 72', השאה הפרסי מאי 72'), העבירה מאיר באמצעותם מסר לנשיא סאדאת כי היא מוכנה להיפגש איתו, או לקיים מפגשים בכל דרג אחר שיבחר, בכל עת ובכל מקום, באופן חשאי או גלוי.

באותו חודש מרץ שבו, לטענת שריד, הוא נפגש עם עיתונאי "ניוזוויק", ביקר בארץ שר החוץ האיטלקי ג'וזפה מדיצ'י ומאיר ביקשה ממנו להציע לסאדאת מפגש חשאי והוא, סאדאת, סירב – כפי שסירב לעשרות הצעות ישראליות דומות.

האחרונה בהן הועברה שלושה חודשים לפני פרוץ המלחמה, ב-1 ביולי 1973, כאשר, ביוזמתה של מאיר, נפגש שליח מטעם קאנצלר מערב גרמניה וילי בראנדט עם איסמעיל ועם מקורבו של סאדאת חסנין הייכל בקהיר והעביר מסר מראשת הממשלה באותה רוח. גם הפעם סירבו המצרים לכל מפגש ישיר בין הצדדים ולקיומו של מו"מ.

נשיא מצרים אנואר סאדאת (במרכז) עם שר המלחמה אחמד איסמעיל (מימין) והרמטכ"ל סדדין שאזלי (משמאל), השלושה בוחנים את ההתפתחויות הצבאיות בסיני במהלך מלחמת יום הכיפורים. 15 באוקטובר 1973 (צילום: AP Photo)

הדבר השני שיש לומר כאן הוא, שככל הנראה פגישה כזו, בין שריד לבין מאיר, כלל לא התקיימה משום שהיא אינה מופיעה באף אחד מיומני הפגישות שלה. האם שריד שיקר? – נראה שכן.

בכל מקרה, ברור שמאיר ידעה לפרטי פרטים מה רוצה סאדאת ולא הייתה זקוקה לדיווחיו של עיתונאי בכיר ב"ניוזוויק" או של פוליטיקאי זוטר מישראל.

איפכא מסתברא

אחד העיתונאים שמרבה לכתוב על פרשה היסטורית זו הוא הכתב והפרשן הוותיק אמיר אורן. אין לחשוד באורן שהוא אינו מכיר את העובדות ההיסטוריות ולכן יש להתפלא על רבות מקביעותיו המסולפות והמוטות.

אך לפני מספר חודשים, לכבוד יום הולדתו ה-99 של הנרי קיסינג'ר, העלה אורן בטוויטר מסמך שבו מדווח שמחה דיניץ, ראש לשכתה של מאיר, לקיסינג'ר על המפגש בין מאיר לשאה הפרסי שהתקיים כאמור במאי 72' בטהרן.

בציוצו כותב אורן: "גולדה, לא אמ"ן בראשות יריב, אח"כ זעירא, בשגיאה כפולה וגורלית: סאדאת פוחד משלום ומאיים, אך לא יפתח במלחמה". לפי אורן, אהרן יריב כראש אמ"ן (1964-1972) ואלי זעירא שהחליף אותו בתפקיד ראש אמ"ן, מעולם לא טענו שסאדאת לא יפתח במלחמה כפי שהעריכה רה"מ מאיר באוזני השאה. אורן למעשה אומר שראשי אמ"ן הזהירו ממלחמה אך ראש הממשלה התעלמה מאזהרותיהם. התיעוד מוכיח את ההפך הגמור.

הנרי קיסינג'ר, 27.5.1923, מחר בן 99. גדול המתמרנים האסטרטגיים בחצי השני של המאה ה-20. קיסר, שאול ונפתלי בצופן גולדה-רבין. כאן עידכונו (רוברט=ניקסון) בשיחת גולדה עם השאה, 5/72. גולדה, לא אמ"ן בראשות יריב, אח"כ זעירא, בשגיאה כפולה וגורלית: סאדאת פוחד משלום ומאיים, אך לא יפתח במלחמה pic.twitter.com/TxJijtCIhL

— אמיר אורן – Amir Oren (@Rimanero) May 26, 2022

אין צורך במאמץ רב כדי להפריך את קביעתו של אורן לגבי אלי זעירא. את אחריותו למחדל המודיעיני כבר קבעה ועדת אגרנט ועיון במסמכים שפורסמו בשנים האחרונות מגלה שגם לאחר התרעת המלחמה שקיבלה ישראל מאשרף מרוואן ("המלאך") בפגישתו עם ראש המוסד צבי זמיר ב-5 באוקטובר 1973 בלונדון, המשיך זעירא לדבוק בעמדתו לפיה הסבירות למלחמה היא נמוכה.

בפגישה עם ראשת הממשלה מאיר, שר הביטחון משה דיין והרמטכ"ל דוד אלעזר שהתקיימה בשבת 6 באוקטובר 1973 בשעה 8:05 בבוקר, כשש שעות לפני פרוץ המלחמה, אמר זעירא את הדברים האלה: "[המצרים] יודעים שיפסידו. סאדאת היום לא במצב שהוא מוכרח לעשות מלחמה. הכול מוכן אך אין כורח. והוא יודע שהמאזן לא השתפר".

קריאה בספרם של צורף ובוימפלד מאפשרת להפריך גם את קביעתו של אורן לגבי אהרן יריב. את יוזמת סאדאת מפברואר 1971 לפתיחת התעלה הגדיר יריב כ"גימיק".

קריאה בספרם של צורף ובוימפלד מאפשרת להפריך גם את קביעתו של אורן לגבי אהרן יריב. את יוזמת סאדאת מפברואר 1971 לפתיחת התעלה הגדיר יריב כ"גימיק"

עוד: ביולי 1972, בתגובה לגירוש היועצים הסובייטים ממצרים, שאלה מאיר בישיבת הממשלה האם, בניגוד לעמדת אמ"ן, מעיד הגירוש על כוונתו של סאדאת לתקוף את ישראל והפצירה בראשי המודיעין שלא להתמכר למה שבעיניהם נראה כהיגיון בריא אך ייתכן שלא כך רואה סאדאת את הדברים.

כותבים צורף ובוימפלד בספרם: "ראשי המודיעין בישראל סברו שהצעד מחליש את מצרים ומרחיק את סכנת המלחמה. ראש אמ"ן אהרן יריב השיב לגולדה בישיבת הממשלה ש'מעשה שיגעון' אומנם אפשרי אך סבירותו נמוכה מאוד".

אין זו הפעם האחרונה לפני המלחמה שבה ראשת הממשלה מאיר תציג עמדה ספקנית לגבי עמדת אמ"ן ותטיל ספק בהיגיון שמאחורי הניתוח הרציונלי כביכול של העומד בראשו, שעד שעות אחדות לפני פרוץ הקרבות טען שהסבירות לפרוץ מלחמה אינה גבוהה.

גולדה מאיר, משה דיין ורחבעם זאבי במלחמת יום הכיפורים (צילום: דובר צה"ל)

בדיון שהתקיים ב-24 באפריל 1973 אומרת מאיר בישיבת הממשלה, בין השאר:

"אנו מוכרחים להיות מוכנים לדברים לא הגיוניים. לא מאתמול אנו חיים בסביבה הזאת, שהשכנים הם כאלה. לא תמיד הם עושים דברים הגיוניים … אבל האם זה חשוב אם מלחמה פורצת מפני שהיא הגיונית או מפני שאינה הגיונית? לאחר שהיא פורצת היא מלחמה, ואחרי כן יש לה הגיון משלה".

וזאת כמה שנים לפני שבחטיבת המחקר באמ"ן (אז עדיין מחלקה) הוקמה, בעקבות דוח ועדת אגרנט, יחידת "איפכא מסתברא" שתפקידה להציג דווקא את האפשרויות הבלתי סבירות ולהציע הערכות מודיעיניות חלופיות לאלו הקיימות.

לימים תייסר עצמה מאיר על-כך שלא שעתה לאינטואיציה הבריאה שלה ותקבל על עצמה כראשת הממשלה את האחריות הכוללת למחדלי אמ"ן וצה"ל.

שאול רחבי הוא נכדה של גולדה מאיר ויו"ר עמותת מכון גולדה מאיר למנהיגות וחברה שסייעה בהוצאתו לאור של הספר "'יבוא יום ויפתחו את הארכיונים' - ממשלת גולדה מאיר ומלחמת יום הכיפורים". הדעות המובאות כאן הן דעותיו האישיות