אסון ילדי הנגב המערבי מהדהד אסון קודם בתולדות המדינה, זה של ילדי כפר עציון.

יום לפני קום המדינה, בד' אייר תש"ח, נפל קיבוץ כפר עציון, שהוקם כחמש שנים לפני כן על ידי חלוצים דתיים בהרי גוש עציון, בין בית לחם לחברון. כמעט כל מי שהיה בקרב האחרון נפל. הנשים והילדים, פונו מספר חודשים קודם לכן, למנזר רטיסבון שבירושלים. מתוך שישים הילדים, ארבעים וששה ילדים נותרו יתומים מאב.

יום לפני קום המדינה נפל קיבוץ כפר עציון, שהוקם ע"י חלוצים דתיים בהרי גוש עציון, בין בית לחם לחברון. כמעט כל מי שהיה בקרב האחרון נפל. מתוך 60 ילדי כפר עציון, 46 ילדים נותרו יתומים מאב

"למה את באה איתנו לאזכרה בהר הרצל? סבא שלך לא מת בכפר עציון!"

את המשפט הזה שמעתי משני בני כיתתי בקיבוץ כפר עציון בו נולדתי, כשעליתי להסעה להר הרצל ביום הזיכרון לחללי צה"ל כילדה בת עשר (המספרת בגוף ראשון היא יערה קמינסקי). השאלה הזאת הייתה כמו אגרוף לבטן. שוב, כפי שקרה בעבר, הרגשתי שאני לא מהמקובלים, שהדם שלי לא כחול, כי יש לי סבא, סבא חי.

מרגע שעמדתי על דעתי הכרתי את הסיפור ההיסטורי של המקום. התגאיתי בסבי וסבתי שהקימו את הקיבוץ בו אני גרה. התגאיתי במיוחד בסבי שגבורתו הצילה אותו כשנפצע קשה בשיירת העשרה, שיירה שהובילה מזון וציוד לכפר עציון הנצור, והותקפה בדרך. בקרב האחרון, סבי עדיין היה בירושלים בתהליך החלמה מהפציעה. כך ניצל.

מסע הלוויה של חללי גוש עציון עובר ברחוב קינג ג'ורג' (צילום: אתר ההיסטוריה וההנצחה של גוש עציון, ויקיפדיה)

אמי שבה לכפר עציון לאחר מלחמת ששת הימים ובו היא ואבי קבעו את ביתם. הסיפור ההיסטורי והאנושי של כפר עציון הוא חלק בלתי נפרד מחייה של אמי. רק כשבגרתי הבנתי שלסיפור הזה רבדים ועומקים סמויים מהעין.

העובדה שלאמי היה אבא שלא נפל בקרב עם האבות האחרים של ילדי כפר עציון, השפיעה על חייה ועל זהותה. עם מותו של סבי בגיל 92, המשפט הראשון שאמי אמרה היה "עכשיו גם אני יתומה".

העובדה שלאמי היה אבא שלא נפל בקרב עם האבות האחרים של ילדי כפר עציון, השפיעה על חייה ועל זהותה. עם מותו של סבי בגיל 92, המשפט הראשון שאמי אמרה היה "עכשיו גם אני יתומה"

כמעט שבעים שנה לאחר מכן, חזרתי, במסגרת עבודת הגמר בלימודי תואר שני בייעוץ חינוכי, אל תשע נשים מבוגרות שלא התייתמו באסון כפר עציון. הן גדלו עם אבא כקבוצת מיעוט בחברה שבה היתמות של רוב הילדים הייתה משותפת.

המחקר בחן את השפעות הקרב על כפר עציון והחיים שלאחר האובדן הכבד של הקהילה על סיפור חייהן של אלו, שעבורן הטראומה הייתה משנית ולא ישירה, ובכל זאת ליוותה אותן כאירוע מעצב כל חייהן (קמינצקי י., 2018 יתומות לשם כבוד, עבודת גמר לתואר שני בהנחיית פרופ' סמדר בן אשר).

אחד הממצאים היה  כי "תעודת הזהות" הנרטיבית של כל המשתתפות הייתה כ"ילדת כפר עציון". זהות זאת הייתה משותפת גם לנשים שבחרו לגור מחוץ לכפר עציון והתרחקו פוליטית ודתית מקהילת היישוב.

נמצא כי לאנשי כפר עציון, האמהות והאבות שנותרו בחיים, היה חלק משמעותי בעיצוב ושימור הזהות הקולקטיבית. גם לאחר פירוק הקיבוץ, הם דאגו לשמור על קשר אחד עם השני, הזמינו את כולם לשמחות, הגיעו באופן קבוע לאזכרות בהר הרצל, שבסופן נסעו לאזור מבוא ביתר, להשקיף מרחוק על עץ האלון הבודד ש"בגבעה הצהובה" בסמוך לכפר עציון. כפר עציון נכח בחייהן, גם ללא אירועים או תאריכים מיוחדים. כל המרואיינות מזכירות את התפילות בלחנים ובמנגינות של כפר עציון ועל ההתרגשות שהן חשות כשהן שומעות אותן.

כמעט 70 שנה אחרי חזרתי, במסגרת עבודת הגמר בלימודי תואר שני בייעוץ חינוכי, אל 9 נשים מבוגרות שלא התייתמו באסון כפר עציון. הן גדלו עם אבא כקבוצת מיעוט בחברה שבה היתמות של רוב הילדים הייתה משותפת

אנשי כפר עציון השקיעו מאמצים רבים בחינוך הילדים, היתומים ואלו שלא התייתמו, כדי ליצור זהות קולקטיבית משותפת. הם עשו זאת על ידי מפגשים, קייטנות, לימוד מורשת הקרב, היכרות עם החללים ותפילות משותפות עם הניגונים מהבית, מכפר עציון. הם ביקשו ליצור זהות משותפת זו בכדי שילדיהם יכירו את עברם וכן, בשביל לפתח את הערגה לשוב אל ביתם לכשיתאפשר.

הזיקה הקרובה בין הסיפורים האישיים לסיפורים הקולקטיביים באה לידי ביטוי בצורה משמעותית בנרטיבים. הזהות האישית משתרגת בקולקטיבית ולהיפך – הזהות הקולקטיבית מתמזגת בזהותן האישית. החוויה האישית נצרבה עמוק בחוויה הקולקטיבית:

"החוויה הקשה ביותר שהייתה לי זה שאני חוויתי את האובדן של החיים שהייתי רגילה אליהם, בשבילי הזכייה באבא שהוא לא נהרג, הייתה מעורבת בסבל של האובדן של האבות לילדים האחרים". 

המונח "טראומה משנית"  מתאר את ההשפעה שיש לטראומה על אנשים הקרובים לאלו שנפגעו. האנשים הקרובים סופגים את אימת האירוע והם מפתחים סימפטומים רגשיים והתנהגותיים לאירוע טראומטי, למרות שהם עצמם לא חוו אותו. הספרות המחקרית מכנה זאת טראומטיזציה עקיפה או משנית.

טראומה משנית זו עלולה לגרום לבקיעים בהשקפת העולם, בתחושת הזהות וביכולת להחזיק אמונה, מחילה, משמעות ותקווה. מנגד יש המתארים כי היא גם עשויה להביא צמיחה פוסט טראומטית ושינויים חיוביים ומשמעותיים, תוך גילוי תובנות ויכולות שלא היו קיימות לפני הטראומה.

החוויה האישית נצרבה עמוק בחוויה הקולקטיבית: "חוויתי את אובדן החיים שהייתי רגילה אליהם. בשבילי הזכייה באבא שלא נהרג, הייתה מעורבת בסבל אובדן האבות לילדים האחרים"

"אשמת הניצול" נוכחת בכל סיפורי החיים ולרוב מיוחסת לרגשי אשם של הורי המרואיינות, אך חלקן דיברו גם על אשמה או בושה אישיים שלהן. משהו מתחושת האשם של ההורים חלחל לילדות, ורבץ על כתפיהן.

חלק מהנשים מדברות על האשמה בצורה מפורשת ומספרות על התחושות הקשות של הוריהן אל מול האלמנות, על קושי להחצין זוגיות ואי הנעימות והיכולת להמשיך בחיים ולהרחיב את התא המשפחתי.

חלקן רואות את מעשי העזרה והתמיכה של הוריהן באלמנות וביתומים כביטוי לפיצוי על תחושות האשמה שהם חשו, ואחרות שוללות את תחושת האשמה ומשייכות מעשים אלו למחויבות ושליחות כלפי המשפחות של חבריהם שנפלו בכפר עציון. ובכל זאת, כל המרואינות מספרות על ילדות מאושרת:

"גרנו במקום פסטורלי, היינו ילדים שובבים, כולם ביחד, כולם בסמיכות… קבוצה של ילדים שמחים"

הערבות ההדדית וקשרי הרעות והחברות היו בלתי אמצעיים והמשיכו להתקיים גם אחרי פירוק הקיבוץ כאשר המשפחות התפזרו למקומות שונים בארץ. יתרה מזאת, השייכות האישית לקהילת כפר עציון הייתה מעל לזמן ולמקום ולכן גם האירועים הקשים שעברו לא פירקו את הזיקה בין ה'עצמי' הפרטי ל'עצמי' כחלק מהקולקטיב של קהילת כפר עציון.

"אשמת הניצול" נוכחת בכל סיפורי החיים ולרוב מיוחסת לרגשי אשם של הורי המרואיינות, אך חלקן דיברו גם על אשמה או בושה אישיים שלהן. משהו מתחושת האשם של ההורים חלחל לילדות, ורבץ על כתפיהן

האם יוכלו ילדי הנגב המערבי לחזור לחיים של שיגרה מבורכת שיש בה את המרחב להתפתח ולגדול כמו כל הילדים האחרים בישראל?

סיפורה של קהילת כפר עציון יכול להציב אלומת אור בחושך הגדול שנפל על יישובי הנגב המערבי. בבארי, נחל עוז, כפר עזה, סעד, עלומים, ניר עם, נירים, קיבוצים ומושבים נוספים חיו יחד קהילות מלוכדות, שבהן הערבות והסולידריות היא חלק מהנרטיב המשותף. גם בימים אלה של אבל עמוק צומחת התקווה שעוד יפרחו שדות הכלניות, מטעי האבוקדו, השלחין, שדות תפוחי האדמה והחממות יניבו. האדמה תתן פרייה ודרום אדום יתאר את משטחי הכלניות שבתוכם ירוצו ילדים הבוטחים בעולם סביבם.  הם זכאים לכך שנסייע להם או לכל הפחות לא נפריע בדרכם.

יערה קמינסקי (M.Ed ) היא יועצת חינוכית בבית ספר מעיינות צור הדסה, נולדה בכפר עציון, נכדה למייסדי קיבוץ כפר עציון.

פרופ' סמדר בן אשר, פסיכולוגית מומחית בעבר פסיכולוגית מחוזית בדרום. מחקריה עוסקים בתחום הדרה של קבוצות מיעוט מודרות, קבוצות מוחלשות, שכול ומצבי לחץ, ילדים במצבי חירום. ראשת התוכנית לייעוץ חינוכי במכללת אחוה וחברת סגל מרכז מנדל למנהיגות בנגב. מחברת הספר "פרשת הקישון - צלול ועכור" ו"כוכב", המביא את סיפורן האישי של נשים בדואיות פורצות דרך.