אורי גולדברג

בחודשים האחרונים, על רקע מערכת הבחירות בישראל, עסקו עמיתי "הפורום לחשיבה אזורית" בשאלה "כיצד נראית ישראל בעיני זולתה?" זו אינה שאלה פשוטה, ולו רק מכיוון שישראלים לא בהכרח מתעניינים בתשובה.

ישראל, הרשמית והלא רשמית, משקיעה את כל מרצה בענייניה הפנימיים. ידידים הם אלו שתומכים בכל מה שעושה ממשלת ישראל הנוכחית. יריבים ואפילו אויבים הם כל מי שמבקרים את מדיניות הממשלה, במיוחד ביחס לסכסוך הישראלי-פלסטיני.

קשרי החוץ המתהדקים של ראש הממשלה נתניהו נוצרים, רובם ככולם, עם מדינות שגם הן עסוקות מאד בקביעת סדר יום פנימי חדש – מארה"ב תחת ממשל טראמפ, דרך הונגריה של ויקטור אורבן ועד ברזיל בהנהגתו של ז'איר בולסונארו.

הקשרים הללו נסובים בעיקר סביב אינטרסים מצטלבים וקבלה הדדית מול עולם עוין ברובו, ולא סביב משנה ערכית או מדינית סדורה. כך הופך "החוץ" להיות ישות אחת שלכידותה מחייבת אישור גורף או דחייה גורפת של המדיניות הישראלית. כך הופכת ההבנה של ישראל בעיני זולתה – הקרוב (מדינות האזור) והרחוק (ארה"ב, ארגונים בינלאומיים) – לשולית אם יש לה כלל חשיבות.

ובכל זאת, מה אפשר להגיד על האופן שבו נתפשת ישראל בעיני זולתה בימים אלו, על סף כניסתה של ממשלת נתניהו החמישית? אפשר לשער שמדיניותה של ממשלה זו לא תהיה שונה באופן גורף מזו של קודמותיה, ואולי אף תבליט את קווי היסוד הרעיוניים והאסטרטגיים שהפכו לסימני ההיכר של ישראל בעשור האחרון. מה חושבים עלינו במזרח התיכון?

מה חושבים עלינו שחקנים משמעותיים בקהילה הבינלאומית? האם זה באמת חשוב ואם כן, מדוע? ננסה לענות על השאלות הללו דרך מבט בכמה מן המסקנות שחזרו על עצמן במאמריהם של עמיתי הפורום, למרות ההבדלים הברורים בין מדינות שונות והקשרים שונים.

ראשית, מסתבר שהכיבוש הישראלי (או הסכסוך הישראלי-פלסטיני, בהתאם למי שמגדיר את הבעיה) הוא בכל זאת הסוגיה המידית ביותר שמגדירה את דמותה של ישראל בעיני רוב העולם ואולי בעיני כולו.

ראש הממשלה נתניהו, מרבית שריו וגם התקשורת הישראלית מציגים, כל אחד בדרכו, את העיסוק בכיבוש כאובססיה חמוצה שעבר זמנה. דוברים ישראלים רשמיים שמחים לומר מעל כל במה שהיום ברור שהבעיות במזרח התיכון אינן אשמתה של ישראל ומדיניותה כלפי הפלסטינים. בשיחות סגורות (וגם פתוחות) מבטלים דוברים ישראליים בבוז את נפקותו של הכיבוש לגבי נושאים שונים.

הסוגיה הפלסטינית, כך הם אומרים, לא מפריעה למדינות המפרץ ובראשן סעודיה לנהל מערכת יחסים העולה כפורחת עם ישראל. הכיבוש, אומרים הדוברים הללו, לא מטריד את ארה"ב של טראמפ וברור שהוא מטריד פחות ופחות את הקהילה הבינלאומית. זו עסוקה בהתמודדות עם זרם הפליטים מהאזור ובבעיות כלכליות וחברתיות פנימיות.

ישראל מקפידה גם לציין עד כמה הקהילה הבינלאומית מוטרדת מן המדיניות האזורית של איראן ומתמיכתה בטרור, למרות שהמדיניות האנטי-איראנית הבוטה והמובהקת היא נחלתן של שלוש מדינות – ישראל, ארה"ב וערב הסעודית (ואולי גם איחוד האמירויות).

ובכל הזאת, הכיבוש מגדיר את ישראל בעיני העולם. במדינות הערביות והמזרח-תיכוניות מסמן הכיבוש את ישראל כמדינה תוקפנית שאין לבטוח בה. היצמדותן של כל ממשלות ישראל לכיבוש והחרפת מדיניות ההפרדה בשטחים כמו גם בתוך ישראל פנימה הן העילה הראשונה לשלילת קשר עם ישראל.

זה נכון אפילו במקרה של המורדים בסוריה, הזוכים מזה זמן לסיוע ישראלי הומניטרי. המורדים הסורים מדברים בינם לבין עצמם על האפשרות לקשור קשרים עתידיים עם ישראל אך מקפידים לסייג תכניות אלו בהתבטאויות פומביות על ידי תליית קשרים אלו בהקמתה של מדינה פלסטינית ובקידום תהליך מוסכם של הסדרה בין ישראל והפלסטינים.

בארה"ב מככב הכיבוש בסדר היום המדיני של האגף הפרוגרסיבי, ההולך ומתחזק, של המפלגה הדמוקרטית. המפלגה, שכבר שנים היא מפלגת הרוב בארה"ב, מסמנת את מדיניותה של ישראל (ולאחרונה גם באופן ישיר את ראש הממשלה נתניהו) בהקשרי הכיבוש וההפרדה כעילה העיקרית של בכיריה לביקורת נוקבת. השכנוע הפנימי בישראל לפיו התמיכה ממנה היא נהנית בארה"ב היא תמיכה מפלגתית, שכנוע זה הולך ונסדק על ידי המציאות האמריקאית כמו גם על ידי התנערותו של ראש הממשלה מכל אפשרות של תמיכה דמוקרטית.

ארגוני הקהילה הבינלאומית תופשים את ההתנהלות הישראלית כתוקפנית ובוטה במיוחד. זה לא מפתיע, מכיוון שישראל משקיעה מאמץ מיוחד בהצרת צעדיהם של הארגונים הללו בתוך שטחה ובשטחי הרשות הפלסטינית. לגישתם של אחד מבכירי הארגונים הבינלאומיים העובדים באזור, התדמית הישראלית המשווקת על ידי ישראל, זו של ה- startup nation, נתפשת כאמינה רק על ידי אנשים שאינם מכירים את ישראל באמת.

זו אמירה חשובה למרות שהיא מגיעה מן הגורם שיחסיו עם ישראל הם אולי המתוחים ביותר בעת הזו. מדוע? מכיוון שהיא משקפת הבנה של ישראל כמדינה שכוחה בצביעותה. ישראל לא מואשמת פשוט בהפרה של המשפט הבינלאומי אלא בדו-פרצופיות. הצד המצליח, היזמי והחדשני, מכסה על הגיון ישראלי אחר. ההיגיון הזה מתנער מנורמות בינלאומיות משפטיות ותרבותיות. לא מדובר רק על מניעת הזכות להגדרה עצמית מן העם הפלסטיני אלא גם על התכחשות לכללים של יחסי רוב-מיעוט ולאופנים המקובלים לעיבוד ושימור של זיכרון והיסטוריה.

דעתם של אנשי הארגונים משקפת, כאמור, גישת קצה ביחס לישראל המושפעת מן המאבק המוחשי מאד של ישראל בארגונים הבינלאומיים ובאנשיהם. אבל הקצה הזה מסמן רצף של דעות עליו ממוקמת ישראל. הרצף הזה מוגדר ומנוסח סביב הכיבוש, למרות מחאותיהם של הפוליטיקאים הישראליים. האשמה החריפה ביותר שמושמעת נגד ישראל איננה ביחס לאלימות "טהורה" אלא ביחס לנכלוליות עקרונית ומקיפה שזולגת לכל אופני ההתנהלות של המדינה.

ובעצם, זו המסקנה הגורפת השנייה שעולה מן העיסוק בישראל בעיני סביבתה. הצביעות הישראלית הזו לא מאפשרת אינטראקציה משמעותית מול ישראל. יש כאלו שפועלים מול ישראל בזיקה לאינטרסים כלכליים וביטחוניים המוצגים כא-פוליטיים. כך, למשל, מול סעודיה השותפה לישראל בחששות מאיראן ומבקשת לבנות את עצמה מחדש כמעצמה המקדמת את הכלכלה והטכנולוגיה של העתיד. אינטרסים מעצבים גם את הגישה לישראל בקרב מדינות מפרציות נוספות כמו איחוד האמירויות ועומאן.

מן הצד השני, יש גם כאלו המתמקדים במדיניות התוקפנית והמפלה של ישראל ביחס לפלסטינים. טורקיה הרשמית תוקפת את ישראל בטונים שהולכים ומחריפים בעקביות. איבה כלפי ישראל קיימת בחברות האזרחיות של מרבית המדינות הערביות, ולא רק בהן. אין לישראל ולו בעלת ברית אחת המנהלת איתה מערכת יחסים בעלת עומק עקרוני ואסטרטגי. התמיכה העיוורת של ארה"ב תחת טראמפ בוודאי שאינה מייצגת מערכת יחסים כזו.

ישראל, כמו ידידותיה החדשות, נתפשת כמדינה חמוצה ותוקפנית. ישראל לא מגנה את ידידותיה (למשל, שתיקתו של ראש הממשלה נתניהו לאחר דבריו של נשיא ברזיל, בולסונארו, על כך שניתן לסלוח על פשעי השואה) ומטיפה ללא הפסקה ליריבותיה. מידידותיה ישראל מצפה בעיקר לאי-גינוי דומה, בעיקר ביחס לכיבוש והשלכותיו.

איש לא מתרגש יתר על המידה מכך שפרט לארה"ב אף אחת מחברותיה החדשות של ישראל לא העבירה את שגרירותה לירושלים. כל יריבה מוגדרת על ידי ישראל כאיום הרה גורל שהמאבק בו מוחלט ובלתי מתפשר. בין קצה אחד למשנהו לא נותרו לישראל חברות אמת. האם אפשר לשרוד לאורך זמן ללא חברות כזו, או לפחות ללא מערכת יחסים שאיננה רק קיצונית או אינטרסנטית?

אתר הפורום לחשיבה אזורית

הפורום לחשיבה אזורית נוסד בשנת 2014 על ידי חוקרות וחוקרים מתחומי ידע ופעילות מגוונים במטרה לחולל שינוי בשיח הציבורי ובתפיסות הרווחות בישראל על המזרח התיכון. אנו מאמינים שהפצתם של מידע וניתוח מקצועיים, מקוריים ומעמיקים תקדם בציבור הישראלי הבנה מורכבת יותר של המזרח התיכון ושל מקומה של ישראל בתוכו, ותסייע בטיפוח תקווה ואמון ביחסים של שלום בין אזרחי ישראל לבין אזרחי המדינות השכנות. הפורום פועל להפצת תוצריו בציבור הרחב באמצעות אתר הפורום, שיתוף פעולה הדוק ורציף עם התקשורת הישראלית ופעילות ציבורית וחינוכית.

נולדתי בחיפה טרם ההכרזה על עצמאות מדינת ישראל. ניתן לומר שילדותי עד גיל כיתה א' הייתה תחת אש, והמאפיין העיקרי שלה היה אבא בשירות צבאי.

הדירה, בדמי מפתח, הייתה ממוקמת ברחוב אבן סינא 5, קומה ג'.

השכנים היו בני בוברוב, בן גילי שגר באותה קומה וחלקנו יחדיו מטבח משותף, האחיות לאה ורותי מקומה ד', בעלת הבית הזקנה שגרה בבניין, גבריאל שגר מעבר לרחוב, ואחד שלא היה שכן – גדול ממני בשנה – דוד חיים כהן, שמעת לעת היה מגיע לבקר ולשחק.

מהנדס מבנים בוגר הטכניון, בעל תואר שני במדיניות ציבורית, לימודי תעודה בתכנון עירוני ותואר שלישי בהנדסה אזרחית. בעל משרד תכנון וייעוץ בחיפה, מחברם של ספרים מקצועיים ואחרים. מחבר הספר: "תכנון כחוק – דירות ומבני ציבור" בהוצאת "בורסי". אתר -www.benezra.co.il

יצירות ספרותיות של "בני הדור השני", המתארות מסע שורשים בעקבות המשפחה בתקופה שקדמה לשואה ובמהלכה, כאלה המבקשות למלא את פערי המידע בסיפור המשפחתי או לשמש "נר זיכרון" לעולם שהיה ואיננו, ידועות ומוכרות היטב.

ספרו של רם בן-שלום, "המכתב של סלומאה" (בהוצאת מאגנס 2025), מתייחד מכל יצירה ספרותית דומה – לא רק של "בן הדור השני" אלא בחקר השואה והשלכותיה ההיסטוריות והחברתיות בכלל.

ד"ר עופר חן הוא בוגר החוגים להיסטוריה, פילוסופיה ותלמוד ובעל פוסט דוקטורט במשפטים מאוניברסיטת תל אביב. ספריו ומחקריו מקיפים נושאים רבים ומגוונים, החל מחקר המשיחיות היהודית, היסטוריה של המשפט הישראלי וכלה בספרות מודרנית ותולדות ההלכה. משמש כחוקר במכון לחקר התפוצות באוניברסיטת תל אביב. חבר אגודת הסופרים.