מי שחי את הפוליטיקה הישראלית בעשור האחרון כבר התרגל לראות רעיונות שנדמו פעם כלקוחים מעולמות רחוקים, הופכים למציאות ואחר כך לשגרה. גם בחירות כושלות שאין לאחריהן הקמת ממשלה היו פעם בקטגוריה הזו.

תסריט ממדינה אפריקאית נחשלת, חסרת מסורת ותרבות פוליטיות, נעדרת מנגנונים שלטוניים מסודרים. הנה זה הגיע אלינו. כן, באופן חד-פעמי זה יכול לקרות גם במדינה מתוקנת, אמרנו לעצמנו ומצאנו נחמה בכך שרוב אזרחי ישראל בחרו לסיים את שלטון נתניהו.

אלא שלאחרונה נשמעים גם מקרב חוגי שמאל, קריאות להחיש כבר את מערכת הבחירות השלישית השנה, שמא זו תביא עימה עוד שיפור קל (ולא, חלילה, תגלגל את הזמן לאחור). דניאל בלטמן במאמר ב"הארץ" אף הסיק מהבחירות התדירות שקדמו לעליית היטלר לשלטון בגרמניה, שעוד מערכת בחירות אחת היא מה שיחלץ את ישראל מתסריט אימים של קץ הדמוקרטיה.

הפוך, גוטה, הפוך.

הסכנה האמיתית לדמוקרטיה הישראלית טמונה דווקא במערכת בחירות שלישית. סכנה דומה לזו שבהמשך שלטונו של נתניהו (שאין שום ערובה שמערכת בחירות נוספות תשים לה קץ).

למערכת בחירות שלישית יש משמעות אחת: שיטת המשטר הישראלית נמצאת בפשיטת רגל. ישראל התדרדרה למשבר חוקתי חסר תקדים שדמוקרטיות מערביות מעטות נקלעו לשכמותו. חוקי היסוד שלה, הבסיס של המערכת השלטונית, אינם מסוגים לספק הנהגה יציבה למדינה. האזרח הסביר ישאל: אם לא הספיקה המערכת השנייה, למה שתספיק השלישית? ואם לא תספיק השלישית, נמשיך לרביעית?

למערכת בחירות שלישית יש משמעות אחת: שיטת המשטר הישראלית נמצאת בפשיטת רגל. ישראל התדרדרה למשבר חוקתי חסר תקדים שדמוקרטיות מעטות נקלעו לשכמותו

משברים חוקתיים כאלה הם לחם חוקם של המבקשים לקעקע את הדמוקרטיה מן היסוד. במצבים כאלה הם פורחים. "אמרנו לכם" הם משדרים לציבור "זה לא עובד. עכשיו אתם יודעים שצריך מנהיג חזק עם שלטון חזק". חלק מהציבור נקלע למה שמכונה במדעי החברה "עייפות מצביעים" ומפתח אדישות להליך הפוליטי. חלקו מפתח חוסר אמון מוחלט בדמוקרטיה. חלקו מחפש את המהלך הדרמטי שישבור את השוויון. במצבים כאלה, לעתים, נשרף הרייכסטאג.

שני האנשים שדחפו את ישראל למערכת בחירות שנייה – בנימין נתניהו ואביגדור ליברמן, הם שניים שעבורם דמוקרטיה היא מטרד. הסכנות שבמערכת בחירות שלישית הן לא מעניינם. הדמוקרטיה לא מתפקדת? להם יש פתרונות אחרים להציע. אבל מי שמוכן להיאבק על הדמוקרטיה הישראלית, חייב להכיר בכך שזה תסריט עם פוטנציאל אפוקליפטי, שאין לתת לו להתממש.

כמה אפוקליפטי? הנה שתי הצעות גרועות שהן פחות גרועות מבחירות שלישיות: האחת, שגנץ יציע לנתניהו להיות ראש ממשלה ראשון ובתנאי שטרם הקמת הממשלה יתוקן חוק היסוד כך שהגשת כתב אישום תביא להדחת נתניהו מהתפקיד; השנייה, שגנץ יהיה ראשון בתמורה לתיקון שיאפשר לנתניהו להישאר שר במעמד של משנה לראש הממשלה שלא חייב להתפטר עם הגשת כתב אישום.

שני רעיונות גרועים, אבל בשניהם שלושה מרכיבים שגוברים על מגרעותיהם. א. הם מבטיחים את קץ שלטון נתניהו, מיידית או בעתיד המאד קרוב או לכל המאוחר עוד שנתיים; ב. הצגת שתי האופציות תעמיד את הליכוד במצב שסרבנות מצידו תיתקל בחוסר הבנה ציבורית ותשחק לידי גנץ; ג. הם מונעים מערכת בחירות שלישית שאין שום סיבה לחשוב שתניב בקלפי תוצאות טובות יותר ועלולה בהחלט לתת רוח גבית לרוחות רעות מאד מחוץ לקלפי.

זאת החתימה הטובה ביותר שאפשר לצפות לה בימים הנוראים האלה.

רועי פלד הוא מרצה למשפט מינהלי בביה"ס למשפטים ע"ש חיים שטריקס במכללה למינהל, והשנה משמש כמרצה אורח באוניברסיטת קליפורניה בברקלי.

בספרו החדש מתאר ניר ברקת את קורותיו – מהצנחנים להיי-טק, לראשות עיריית ירושלים, ועתה לכנסת. הקריאה על אודות שירותו הצבאי מחדדת את ההבנה, שכמו ברקת וחבריו לשנתון 1977, גם עכשיו הטובים כמעט שלא חותמים לשירות קבע ארוך, וחשוב שחלקם לפחות, יוסיפו לשרת בצה"ל.

החודש יצא לאור "רץ למרחקים ארוכים" (הוצאת ידיעות ספרים, 2019), ספרו האוטוביוגרפי של הח"כ הטרי מטעם "הליכוד", ניר ברקת. עיקר הספר מתמקד, כצפוי, בימיו בעולם העסקים ובתקופה שבה שימש כראש עיריית ירושלים, אבל לכל אורכו הוא מדגיש את העובדה שהונע ופעל בהתאם לערכים שספג בשירותו הצבאי הקרבי.

עיקר הספר מתמקד, כצפוי, בימיו בעולם העסקים ובתקופה שבה שימש כראש עיריית ירושלים, אבל לכל אורכו הוא מדגיש את העובדה שהונע ופעל בהתאם לערכים שספג בשירותו הצבאי הקרבי

"את שש שנות שירותי הצבאי עשיתי בצנחנים. נפצעתי ב'מבצע מוביל' בלבנון ונלחמתי שלא יורידו לי פרופיל כדי שאוכל להגשים את משאת חיי ולהיות מ"פ. בשנות השירות הארוכות שלי כלוחם וכקצין, בסדיר ובמילואים, בין הלחימה בלבנון לקסבה של שכם, עוצבה אישיותי. את היכולת להגדיר יעדים ומטרות ולסחוף אחרי אחרים למדתי שם" (עמוד 9), כתב.

הקריאה בפרק על אודות הקריירה הצבאית הקצרה שלו מחדדת אבחנה על מצב הקצונה של צה"ל כיום – הטובים לא נשארים בקבע.

שנתון של כוכבים

הוא התגייס לצנחנים ב-1977. זו היתה שנה מוצלחת במיוחד לחטיבה, אשר הניבה שורת קצינים צעירים ובולטים, שהתחנכו תחת שרביטם של המח"טים אמנון ליפקין-שחק, דורון רובין ויורם יאיר, ולקחו חלק בשורה ארוכה של פשיטות בלבנון (שבאחת מהן כאמור, נפצע), בשלהי שנות השבעים וראשית שנות השמונים.

זה קרה, בין היתר, כתוצאה מכך שסיירת שקד פורקה אז ומתגייסיה, שממילא הוכשרו בבסיס הטירונים החטיבתי, שובצו בפלוגות הטירונים של החטיבה שהפכו גדולות ואיכותיות יותר בזכותם. ברקת, שהיה אחד מהם, עשה את המסלול בגדוד 890. את הדיבידנדים קטפו החטיבה הסדירה וחטיבות המילואים שלה במלחמת לבנון הראשונה.

במקביל אליו ולצידו שירתו אז בחטיבה גם בני גנץ, שבהמשך היה לרמטכ"ל ולראש המפלגה הגדולה בכנסת הנוכחית, גדי שמני, מאיר כליפי ויצחק גרשון, שהיו לאלופים, עו"ד אליעד שרגא, לימים יושב ראש התנועה לאיכות השלטון, אל"מ (מיל') יגאל שרון, שהיה מח"ט חברון, וכן דורון אביטל, מפקד סיירת מטכ"ל וח"כ לשעבר. בן מחזור נוסף, שאינו קצין, הוא הח"כ לשעבר איתן כבל.

כשפרצה מלחמת לבנון ביוני 1982, פיקד ברקת על פלוגת מסלול ב-890, אשר "מצאה את עצמה בלבנון במשך כמעט שנה, תקופה אינטנסיבית עם עסקת הכל־כלול: שיט על הנחֶתת 'בת שבע' של חיל הים ונחיתה בשפך נהר האוואלי, קרב בדאמור, קרבות בהרי השוף, שמירת קו בכביש ביירות־דמשק, קרבות הכניסה לביירות ועוד. נכנסתי ללבנון עם פלוגה צעירה, שהתבגרה שם מהר מאוד" (עמוד 32).

כשפרצה מלחמת לבנון ביוני 1982, פיקד ברקת על פלוגת מסלול ב-890, אשר "מצאה את עצמה בלבנון במשך כמעט שנה, תקופה אינטנסיבית עם עסקת הכל־כלול…"

הפלוגה ומפקדה הצטיינו בלחימה, שכללה קרבות מטווח קצר עם הקומנדו הסורי. ברקת היה מ"פ מעולה, אבל כמו רוב הקצינים המבטיחים מאותו שנתון (כאמור, ארבעה הגיעו בהמשך למטה הכללי), הוא השתחרר זמן קצר לאחר המלחמה.

מאז ועכשיו, הטובים לא נשארים בצבא

במילואים פיקד ברקת על פלוגה בגדוד 7008, בחטיבת הצנחנים 551 במשך שבע שנים. הפלוגה, כתב, "החליפה שבעה מפקדים בשבע שנים; אחד מהם היה עפר שלח, חבר ובן מחזור שלי מהסדיר" (עמוד 42). כששלח פיקד על פלוגת הצנחנים במילואים בלבנון, הכוח שלו עלה על מטען והוא נפצע קשה ואיבד את אחת מעיניו. לאחר קריירה מצליחה בתקשורת הגיע גם הוא כמו ברקת ואחרים מהשנתון לפוליטיקה, כח"כ מטעם "כחול לבן".

במאמר שהיה חלק מניסיון של עמיתו ב"מעריב", יואב לימור, לשרטט את המטה הכללי של 2008, זיהה שלח בעיית משאבי אנוש, שמאז רק החריפה. מכל חבריו למחזור הגיוס בצנחנים ב-1977, רבע מכלל הגיוס של אותה שנה, רק אחד נשאר בצבא (גדי שמני).

"שיטת המשולשים הוותיקה של צה"ל – הטוב משלושת המ"מים יהיה מ"פ, הטוב משלושת המ"פ יהיה מג"ד, וכך הלאה והלאה בסולם – הניחה שכל השלושה אכן רוצים להמשיך הלאה. זה כבר לא עובד ככה…"

"שיטת המשולשים הוותיקה של צה"ל – הטוב משלושת המ"מים יהיה מ"פ, הטוב משלושת המ"פ יהיה מג"ד, וכך הלאה והלאה בסולם – הניחה שכל השלושה אכן רוצים להמשיך הלאה. זה כבר לא עובד ככה. וכשבוחרים אחד מתוך אחד, העובדה שהוא באמת טוב היא כבר מקרה סטטיסטי, שלא קורה בכל מחזור ובכל בחירה", כתב.

שלח טען, בצדק, שהמצב הזה בוודאי טוב מהתקופה שבה כל קצין צנחנים ראה את עצמו כרמטכ"ל בפוטנציה, ושכלל לא בטוח שהחברה הישראלית "צריכה להיות עצובה שניר ברקת, גם הוא בן מחזור, הפך לנשיא בי.אר.אם, העומדת בחוד הטכנולוגי של קצה השפיץ הטכנולוגי, במקום למח"ט הצנחנים".

הדברים חלים כמובן על שאר בוגרי השנתון, אבל את צה"ל "המצב הזה הפך למערכת שרידותית, שבה מספיק לא לעשות טעויות כדי להתקדם. המאבק על הקידום, שפעם כלל טונות צבע, השמצות ועלילות גבורה ושווא, הפך לווריאציה מודרנית על הקלישאה הצבאית, לפיה אם תקשור סג"מ לעץ ותבוא בעוד עשר שנים, תמצא סגן-אלוף".

"המאבק על הקידום […] הפך לווריאציה מודרנית על הקלישאה הצבאית, לפיה אם תקשור סג"מ לעץ ותבוא בעוד עשר שנים, תמצא סגן-אלוף"

שלח כתב את המאמר ב-1998. מאז, המצב השתפר רק בעת עימותים גדולים כמו האינתיפאדה השנייה או לאחר מלחמת לבנון השנייה, כאשר תחושת צורך ושבר גדולים הניעו אנשים להישאר בקבע. בשאר הזמן, ובוודאי עכשיו, כפי שקבע נציב קבילות חיילים הקודם, אלוף (מיל') יצחק בריק, בדו"ח שפרסם "צה"ל נכשל בהשארת הטובים", בוודאי לשירות קבע ארוך טווח.

במילואים, כדברי הקמל"ר לשעבר, תא"ל (מיל') שוקי בן ענת, מורכב דור המ"פים והמג"דים למעשה מ"מי שאשתו מרשה לו". כתוצאה מכך גם מספר הקצינים בקבע שמחזיקים במינוי משנה (מנמ"ש) כמפקדי פלוגות וגדודים במילואים הוא במגמת גדילה מתמדת.

נכון, אלו שמשתחררים כיום מצה"ל נדרשים לחברה הישראלית, שאינה מצויה תחת איום קיומי, עוד יותר משהיו נדרשים בוגרי שנתון 1977. אבל בצבא, בסדיר ובמילואים, ישנו משבר כוח אדם של ממש.

כוחו של הצבא הוא באנשיו, ולא במערכיו הטכנולוגיים. אבל משוואה שתתבסס על תגמולים, שמתורגמים ל"מה יוצא לי מזה", ולא על תחושת משמעות, שייכות וערך – לא תחזיק מים. ואת אלו יש לחזק

כוחו של הצבא הוא באנשיו, ולא במערכיו הטכנולוגיים. אחת הדרכים להשאיר את הטובים בשירות, או לפחות את חלקם, היא מסלולי שירות משולבים שכוללים תחנות במערכי השדה, המודיעין והסייבר (שיבטיחו אפשרויות תעסוקה באזרחות). ישנן כמובן דרכים נוספות, אבל בכל מקרה משוואה שתתבסס על תגמולים, שמתורגמים ל"מה יוצא לי מזה", ולא על תחושת משמעות, שייכות וערך לא תחזיק מים. ואת אלו יש לחזק.

למבצע "חומת מגן" למשל, קבע האלוף (מיל) גיורא איילנד הגיע צה"ל עם ארבעה מפקדי חטיבות חי"ר, "מהטובים שהיו לו אי־פעם". המבצע ההוא הצליח לא מעט בגללם, וכדאי שמינויים לתפקיד לא יהיה בגדר מקרה סטטיסטי.

גל פרל פינקל, מפעיל הבלוג "על הכוונת", בלוג מדיני-ביטחוני על חזון, אסטרטגיה ופרקטיקה, ומתאם תכניות צבא, אסטרטגיה וביטחון סייבר במכון למחקרי ביטחון לאומי (INSS). קודם לכן עבד כאנליסט בחברת מחקרי שוק ומודיעין עסקי. בעבר שירת בצנחנים ועבד במשרד ראש הממשלה. בעל תואר שני בדיפלומטיה וביטחון מטעם אוניברסיטת תל אביב. במחקריו עוסק בצה"ל, מערך המילואים, דוקטרינות ואסטרטגיות צבאיות.