מי שחי את הפוליטיקה הישראלית בעשור האחרון כבר התרגל לראות רעיונות שנדמו פעם כלקוחים מעולמות רחוקים, הופכים למציאות ואחר כך לשגרה. גם בחירות כושלות שאין לאחריהן הקמת ממשלה היו פעם בקטגוריה הזו.

תסריט ממדינה אפריקאית נחשלת, חסרת מסורת ותרבות פוליטיות, נעדרת מנגנונים שלטוניים מסודרים. הנה זה הגיע אלינו. כן, באופן חד-פעמי זה יכול לקרות גם במדינה מתוקנת, אמרנו לעצמנו ומצאנו נחמה בכך שרוב אזרחי ישראל בחרו לסיים את שלטון נתניהו.

אלא שלאחרונה נשמעים גם מקרב חוגי שמאל, קריאות להחיש כבר את מערכת הבחירות השלישית השנה, שמא זו תביא עימה עוד שיפור קל (ולא, חלילה, תגלגל את הזמן לאחור). דניאל בלטמן במאמר ב"הארץ" אף הסיק מהבחירות התדירות שקדמו לעליית היטלר לשלטון בגרמניה, שעוד מערכת בחירות אחת היא מה שיחלץ את ישראל מתסריט אימים של קץ הדמוקרטיה.

הפוך, גוטה, הפוך.

הסכנה האמיתית לדמוקרטיה הישראלית טמונה דווקא במערכת בחירות שלישית. סכנה דומה לזו שבהמשך שלטונו של נתניהו (שאין שום ערובה שמערכת בחירות נוספות תשים לה קץ).

למערכת בחירות שלישית יש משמעות אחת: שיטת המשטר הישראלית נמצאת בפשיטת רגל. ישראל התדרדרה למשבר חוקתי חסר תקדים שדמוקרטיות מערביות מעטות נקלעו לשכמותו. חוקי היסוד שלה, הבסיס של המערכת השלטונית, אינם מסוגים לספק הנהגה יציבה למדינה. האזרח הסביר ישאל: אם לא הספיקה המערכת השנייה, למה שתספיק השלישית? ואם לא תספיק השלישית, נמשיך לרביעית?

למערכת בחירות שלישית יש משמעות אחת: שיטת המשטר הישראלית נמצאת בפשיטת רגל. ישראל התדרדרה למשבר חוקתי חסר תקדים שדמוקרטיות מעטות נקלעו לשכמותו

משברים חוקתיים כאלה הם לחם חוקם של המבקשים לקעקע את הדמוקרטיה מן היסוד. במצבים כאלה הם פורחים. "אמרנו לכם" הם משדרים לציבור "זה לא עובד. עכשיו אתם יודעים שצריך מנהיג חזק עם שלטון חזק". חלק מהציבור נקלע למה שמכונה במדעי החברה "עייפות מצביעים" ומפתח אדישות להליך הפוליטי. חלקו מפתח חוסר אמון מוחלט בדמוקרטיה. חלקו מחפש את המהלך הדרמטי שישבור את השוויון. במצבים כאלה, לעתים, נשרף הרייכסטאג.

שני האנשים שדחפו את ישראל למערכת בחירות שנייה – בנימין נתניהו ואביגדור ליברמן, הם שניים שעבורם דמוקרטיה היא מטרד. הסכנות שבמערכת בחירות שלישית הן לא מעניינם. הדמוקרטיה לא מתפקדת? להם יש פתרונות אחרים להציע. אבל מי שמוכן להיאבק על הדמוקרטיה הישראלית, חייב להכיר בכך שזה תסריט עם פוטנציאל אפוקליפטי, שאין לתת לו להתממש.

כמה אפוקליפטי? הנה שתי הצעות גרועות שהן פחות גרועות מבחירות שלישיות: האחת, שגנץ יציע לנתניהו להיות ראש ממשלה ראשון ובתנאי שטרם הקמת הממשלה יתוקן חוק היסוד כך שהגשת כתב אישום תביא להדחת נתניהו מהתפקיד; השנייה, שגנץ יהיה ראשון בתמורה לתיקון שיאפשר לנתניהו להישאר שר במעמד של משנה לראש הממשלה שלא חייב להתפטר עם הגשת כתב אישום.

שני רעיונות גרועים, אבל בשניהם שלושה מרכיבים שגוברים על מגרעותיהם. א. הם מבטיחים את קץ שלטון נתניהו, מיידית או בעתיד המאד קרוב או לכל המאוחר עוד שנתיים; ב. הצגת שתי האופציות תעמיד את הליכוד במצב שסרבנות מצידו תיתקל בחוסר הבנה ציבורית ותשחק לידי גנץ; ג. הם מונעים מערכת בחירות שלישית שאין שום סיבה לחשוב שתניב בקלפי תוצאות טובות יותר ועלולה בהחלט לתת רוח גבית לרוחות רעות מאד מחוץ לקלפי.

זאת החתימה הטובה ביותר שאפשר לצפות לה בימים הנוראים האלה.

רועי פלד הוא מרצה למשפט מינהלי בביה"ס למשפטים ע"ש חיים שטריקס במכללה למינהל, והשנה משמש כמרצה אורח באוניברסיטת קליפורניה בברקלי.

אימת המלחמה עשויה להשפיע על העמדות, התחושות וההתנהגות של בני האדם. אנשים שחווים מלחמה עלולים לחוש פחד וטראומה ולאבד את הרגשת הביטחון שלהם. לעתים, ניסיון המלחמה גורם להם לזוז בדעותיהם הפוליטיות או לשנות את תפיסותיהם הערכיות. אך האם המלחמה משפיעה גם על מנהגיהם הדתיים של אנשים ואף על אמונתם באלוהים?

מספר מחקרים אקדמיים עונים על שאלה זו בחיוב ומצביעים על כך שאנשים מתחזקים באמונתם הדתית ומגבירים את השתתפותם בפולחן דתי בעקבות מלחמות.

פרופ׳ אסיף אפרת הוא עמית מחקר בכיר במכון לחירות ואחריות באוניברסיטת רייכמן.

שתי התפתחויות דרמטיות מתרחשות לנגד עינינו – הקריסה המהירה של משטר אסד בסוריה, והידיעות על עסקת חטופים, שאולי הפעם הזאת בכל זאת נרקמת לקראת מימוש. על אף שאין קשר ישיר בין שתי ההתפתחויות, הרי ששתיהן קשורות ליום שאחרי כניסת דונלד טראמפ לבית הלבן. אם לחדד: הן מתייחסות לשאלה אם מדיניות ארצות הברית תישען על קטאר או על סעודיה.

בשורה התחתונה קטאר וטורקיה עומדות מאחורי הקבוצה שהשתלטה על סוריה, בעוד שסעודיה והאמירויות מנסות ליצור קשר עם קבוצות אחרות המתנגדות לאותה קבוצה.

פנחס ענברי הוא חוקר בכיר של מזרח התיכון, עיתונאי, סופר, תסריטאי ומשורר. שימש שנים רבות חוקר במרכז הירושלמי לענייני ציבור ומדינה. חיבר ספרי עיון על הבעיה הפלסטינית, וספר בלשנות על שורשי השפה העברית "סיפור שורש". הרומנים שחיבר יחד עם אשתו אביבה הם: "על גב סופה" - על אתגרי הקהילות הנוצריות בגליל המערבי בימי המנדט הבריטי מול האסלאם הרדיקלי ומעמד האישה, ו"שומר השאול" עוסק בשחיתות הישראלית.

בכיכר החטופים נזהרים כל מוצ"ש מזיהוי פוליטי. משפחות החטופים חושבות שביקורת על הממשלה והעומד בראשה תגרום לממשלה להקשיח את עמדותיה בעניין עסקה, עוד יותר ממה שהיא מקשיחה ומטרפדת עד עכשיו.

בגשר בגין ההפגנה כבר יותר ביקורתית. קוראת לבנימין נתניהו בשמו, מזכירה את ההפקרה ואת המוות של חטופים בשבי. הדוברים, ובראשם עינב צנגאוקר, לא חוסכים מילים בדרישה חד-משמעית לסיים את המלחמה ולחתום על עסקה כדי להציל את חיי החטופות והחטופים החיים.

איתי לנדסברג נבו הוא אזרח המודאג מעומק השחיתות השלטונית, חושש לגורל הדמוקרטיה ומזועזע מהגזענות והאלימות בחברה הישראלית. לשעבר עורך "מבט שני" ומנהל מחלקת תעודה בערוץ הראשון (2002-2017). בן קיבוץ תל יוסף וממקימי הפורום למען אנשי המילואים ( 1995-2017) . כיום במאי, עורך תוכן ומפיק עצמאי.